עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
המאמר כולל ניתוח מדוקדק של מבנה פרק נ"ח בספר ישעיהו. בפרק קטע העוסק בצום וקטע העוסק בשבת. האם יש קשר בין שני הקטעים? ואם כן, מהו קשר זה? שאלות אלה עומדות במרכז המאמר.



ישעיה נ"ח : מה עניין השבת אצל הצום?
מחבר: דוד כהן-צמח


הפרק מתחלק לשני חלקים ברורים:

1. פס' 1-12: במרכזו של חלק זה עומד יום צום (או ימי צום);
2. פס' 13-14: חלק זה עוסק ביום השבת ובמצוות השבת.

מטרת הדברים הבאים היא לברר את הקשרים בין שני חלקים אלו ולהשיב על שום מה הוסמכו זה אל זה. תוך כדי כך יבוארו כמה פרטים בפרק ותובהר משמעות הפרק כיחידה אחת שלמה.

הפתיחה בפס' 1 מכילה קריאה המופנית אל "בית יעקב".
הסיום בפס' 14 מזכיר את "נחלת יעקב".
בתחילת הפרק מוצג העם כדורש את ה' וכמבקש מענה מפיו (פס' 2-3). כמו-כן חפץ העם בקרבת אלהים (פס' 2).
בסוף הפרק מסכם הנביא ואומר: "כי פי ה' דבר" (פס' 14) - משאלתך נתמלאה. ובאשר לקרבת אלוהים, אם תעשה ככל אשר ציוויתיך "אז תתענג על ה'" (פס' 14). וזהו מענה ברור לדורשים את קרבת ה' והחפצים בחוויה הדתית הזו. הווי אומר: הפרק בנוי כיחידה שלמה ובמבנה מעגלי.

למעשה, כל הפרק כולו הוא מענה של הנביא (מפי ה') לשאלות העם ולטענותיו המוצגות בתחילתו (פס' 3). המענה כולל תוכחה והדרכה ומציג את הדרך הנכונה לעבוד את ה', להתקרב אליו ולהתענג עליו (פס' 2, 14).

העם רואה את עצמו כצדיק הממלא את חובותיו בעוד שה' איננו ממלא את חובתו לגמול לו על-פי שיטת הגמול המקובלת.

כבר מתחילה רומז הנביא לצביעות ולהתחסדות שבטענתם על-ידי השימוש במשמעות הכפולה של השורש חפ"ץ (פס' 2-3): אתם טוענים כי חפצים הנכם בידיעת דרכי ה' ובקרבת אלהים (=ברוח), אך למעשה הנכם חפצים בעסקיכם השגרתיים ובפעילותכם היומיומית (=בחומר). מסתבר, כי בימי הצום נמשכה הפעילות העסקית כרגיל. עיקרה של פעילות זו היה המסחר ("חפץ"). מכאן הטענה המקובלת(1), שלפנינו גרסה אחרת של בעיית "מוסר לעומת פולחן". נביאי בית ראשי הציבו את המוסר החברתי מול פולחן הקרבנות ונתנו לו עדיפות ברורה (כגון יש' א' 10 ואילך; הושע ו 6 ועוד). כאן הנביא מעמיד מעל פולחן הצומות את המוסר החברתי שעיקרו סיוע לנזקקים ולנחשלים (פס' 6-7).

לצורך השוואה, הדברים הקרובים ביותר לענייני פרקנו מצויים ביש' א' 10-20: בשני המקומות בא הסיום "כי פי ה' דבר"(2); בשניהם בא הביטוי כמענה וכתגובת נגד להתנהגות דתית מסוימת ובשניהם הוא בא בעקבות הצגת גמול אלוהי (יש' א' 19-20; יש' נ"ח 14); בשניהם קשור הגמול להתיישבות בארץ ובשניהם בא דימוי האוכל בהקשר לשכר; בשניהם קיים המתח בין מוסר לפולחן ומודגשת העדפת המוסר על הפולחן; בשניהם נזכרים השבת ומועדים נוספים כימים שאינם נשמרים נהלכה, ובשניהם מסתיים הקטע בהתניה: "אם... אם" או "אם... אז".

משני המקומות (יש' א' ויש' נ"ח) עולה, שהמעשה עצמו, ללא כוונה וללא מחשבה, אין בו ערך. המכאניזם והאוטומאטיזם שבפולחן משחיתים ומנוונים יסוד דתי זה, המכונה "פולחן". אולם מיש' א' 15 עולה, שהפולחן נדחה מפני המוסר הואיל ואותן הידיים המקריבות את בעלי-החיים והנישאות למעלה בתפילה - הן הידיים השופכות את דמי החפים מפשע(3).
טענת הנביא: ידיכם מגואלות בדם אנשים ובדם בעלי-החיים המוקרבים לה'. רק כאשר יהיו ידיכם נקיות מדם אנשים - רק אז תהיו זכאים לטנפן בדם בעלי-החיים. מהו היסוד המקביל לכך בפרקנו?

בפסוקים 4 ואילך בפרקנו הנביא אומר בעצם לעם - כי כל עוד הם מענים את הזולת ("ולהכות באגרוף רשע, - אין תועלת בצומם ובעינוי עצמם. רק כאשר יהיו ידיהם "נקיות" מהכאת הזולת, רק אז יהיו דשאים "להכות" את עצמם. ויתרה מזאת: "הלא פרס לרעב לתמך" (פס' 7) - רק כאשר העניים יהיו שבעים, תוכלו אתם לצום ולהרעיב את נפשכם.
שהרי העניים "צמים" בעל-כורחם ואילו אתם צמים מרצונכם ומיזמתכם. אתם משביעים את רעבונכם מיד בתום הצום ואילו הם - אין גבול לרעבונם. הנה כי כן, הימנעות מדיכוי הזולת ועזרה ממשית לנזקק הם התנאים המקדימים לכל פעילות פולחנית - קרבנות או צומות.

העם רואה במעשה הצום הקרבה עצמית ופעילות רוחנית ונפשית ממש, שהרי הצום מצריך התגברות על יצר טבעי של אכילה ושתייה. האין להעריך מעשה זה? ועוד, וכי אפשר להשוות בין פולחן הקרבנות לפולחן הצומות? והרי בפולחן הקרבנות אדם מקריב בעל-חיים והוא עצמו אינו ניזוק כלל. לעומת זאת, בפולחן הצומות אדם "מקריב" את עצמו וגובר על תאוותיו למען אידיאל דתי. האם זהו דבר של מה בכך?!

הנביא מציג בתשובתו טענות המנוסחות כשאלות:
"הכזה יהיה צום אבחרהו... הלכף כאגמון ראשו... הלזה תקרא צום..(4) (פס' 5)

וכנגדן הוא מציע את הדרך הנכונה:
הלא זה צום אבחרהו... (פס' 6)
הלא פרס לרעב לחמך..." (פס' 7)
ולצד העשייה הנכונה בא השכר, על-פי שיטת גמול מקובלת:
"אז יבקע כשחר אורך... (פס' 8)
אז תקרא וה' יענה..." (פס' 11-9).

מן ההקבלה עולה השקפת הנביא על המצוי ועל הרצוי:
במקום לענות את נפשך ("יום ענות אדם נפשו") - "תפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (פס' 10)!

המצוי: עינוי נפשך ועינוי נפש המסכנים.
הרצוי: אל תענה את נפשך ("לא תצומו כיום!" - פס' 4. מקביל אל: "לא תוסיפו הביא מנחת שוא" - יש' א' 13) ואל תענה את נפש המסכנים, אלא "פרס לרעב לחמך"4.

במקום לכוף את ראשך, ביום הצום, כאגמון בתנוחה של אדם מסכן וכנוע - שחרר את המסכנים האמיתיים, העבדים, האסירים והעניים מתנוחה תמידית זו של כיפוף הגו, על-ידי הסרת המוט מעל שכמם (פס' 6, 9) (הש' מל"א כ"א 27 עם 29).

במקום להציע שק ואפר (פס' 5) כמקובל בימי הצום (הש' עזי ט' 3-5; יונה ג' 8) ועל-ידי כך להיראות כמסכן וכעני, הלבש את המסכן האמיתי, זה הלובש שקים ובלויי סחבות בעל-כורחו - ולא רק ביום הצום - "כי תראה רעב וכסיתו!".

במקום לבוא בטרוניה כלפי ה' על כך שהוא כביכול מתעלם מצומך ומתפילתך (פס' 3) - דאג נא לא להתעלם מאחיך העני: "ומבשרך לא תתעלם!" (פס' 7). או אז "תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני!" (פס' 9). כלומר: אם לא תתעלם מן העני - ה' לא יתעלם ממך (הש' יש' א' 15).

נקודה זו מובילה אותנו אל השכר המוצע על ההתנהגות הנכונה והטובה: העיקרון הוא על-פי שיטת "מידה כנגד מידה": הנותן - מקבל; המשפיע רוב טובה על העניים - ה' משפיע עליו רוב טובה; המשביע אחרים - ה' משביע אותו. זו משמעות פס' וו, המבוסס על דימויי אכילה ושתייה, שובע ורוויה. אך מה פשר "ועצמותיך יחליץ"? נראה לי, שזהו השכר למקיים את "ושלח
רצוצים חפשים" (פס' 6): המשלח לחופשי את רצוצי העצמות - יחזק ה' את עצמותיו.

לסיכום עניין זה: השתלטות על יצר השלטון והכוחנות - הנה מעשה של הקרבה דתית לא פחות מהשתלטות על יצר האכילה והשתייה; וכן, מתן מזון לנצרכים - הנו מעשה של הקרבה דתית לא פחות ממניעת מזון מעצמך(5).

פסוק 12, החותם את הקטע הראשון, אינו משתלב, לכאורה, בהקשר. אולם, ראשית, הוא מתקשר באופן אסוציאטיבי לקטע הבא (פס' 13-14) על-ידי השורש שו"ב והצורה "לשבת" המזכירה את המלה "שבת" (ואת רעיון השביתה): משובב נתיבות לשבת - אם תשיב משבת רגלך. כמו-כן, קימום יסודות הארץ וחורבותיה משמעו התיישבות והעמקת האחיזה בארץ ואף זה נזכר בפס' 14: "והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (הש' דב' ל"ב 9, 13). הווי אומר: שני הקטעים חותמים בעניין ההתיישבות בארץ.

ונקודה נוספת: ציון הארץ החרבה, או ירושלים החרבה, (פס' 12) עשוי להסביר את פשר אזכור המסחר בפס' 13. שבי ציון חזרו אל ארץ שאדמתה חרבה ושדותיה צחיחים (הש' חגי א' 3-6, מלאכי ג' 1-9) או מוחזקים בידי זרים (נחמיה ה'). לא ייפלא שחלק ניכר מן העם עסק במסחר וברוכלות. מכאן קשר נוסף בין הקטע הראשון (פס' 1-12) לקטע השני (פס' 13-14)
- העיסוק במסחר.

מצוות השבת בפסוקים 14-13 סובבת כולה סביב עסקי המסחר:
א. "אם תשיב משבת רגלך" = אם תימנע מללכת ברגל בשבת. לאיזה צורך? לצורכי מסחר.
יש לזכור, שהשורש רג"ל מקביל אל השורש רכ"ל ועשוי לפיכך לרמוז על הרוכלות.
ואמנם זהו עיסוק נפוץ בתקופה זו (נחמ' י"ג 15-22 ובעיקר פס' 20. לעניין הלשוני השווה גם תה' ט"ו 3: רגל = רכל).
ב. "עשות חפציך... ממצוא חפצך" - מסחר, כפי שנרמז בפס' 3 (וזהו קשר נוסף בין שני הקטעים).
ג. "דרכיך" - הליכה בדרכים לצורכי רוכלות (מתקשר גם אל נתיבות בפס' 12).
ה "ודבר דבר" - כוונתו למשא ומתן עסקי (כפי שבימי הצום יש להימנע מ"דבר און", פס'
9 - כן ביום השבת יש להימנע מ"דבר דבר").
אף מבנה הקטע בכללותו דומה למבנה הקטע הקודם: אם... אז (המעשה וגמולו כמו הלא...
אז.

מדוע נסמכה מצוות השבת לסוגיית הצומות?

כדי לקבוע את הכלל הבא: "איום רצון לה'" (פס' 5) איננו בהכרח יום של עינוי נפש, סבל והסתגפות. יום רצון לה' עשוי להיות יום של עונג (פס' 13) ושמחה. החפץ בקרבת אלוהים (פס' 2) איננו חייב להתייסר דווקא!(6), המתענג על השבת יזכה להתענג על ה' (פס' 14) - שכר רוחני מובטח למעשה כל-כך "חומרי". זהו מענה חד כתער לאלו המעמידים פנים של חפצי קרבת אלוהים (פס' ט בעוד שבפועל הנם עסוקים במעשים חומריים (כפי שתואר לעיל). בשורת הנביא: אני מציע לכם בזאת מעשה חומרי שיעניק לכם קרבת אלוהים.

לא בכדי נוקט הנביא לשון "והאכלתיך" בציון השכר. ביטוי זה הוא המשך ברור לדימויי האכילה והשתייה מן הקטע הקודם(7). בשני המקומות מבטיח הנביא שכר רוחני לצד שכר חומרי (פס' 9-12 כנגד פס' 14). השכר הרוחני - קרבה לה'; השכר החומרי - ירושת הארץ ושגשוג בה.

רעיון נוסף מקשר בין סוגיית הצום בפרקנו לסוגיית השבת: שניהם סובבים סביב מוטיב החופש. חופש לעבדים ולרצוצים הוא הצום האמיתי, לדעת הנביא. כנגד זאת, חופש מן העבודה (שמות כ' 8-11) וחופש מן העבדות (דב' ה' 12-15) הם יסודות השבת המקראית. על רקע השיבה מגלות בבל - שיבה המתוארת כיציאת מצרים חדשה - בולט רעיון החופש שבעתיים. ייתכן
שעונג השבת המודגש בפרקנו בא להציג עמדת נגד לתפיסת ה"שבתו" הבבלי שעיקרו הרגשת חרדה ומועקה(8). נראה שחשיבות השבת עלתה בזמן גלות בבל, כאשר חלק ניכר מן המצוות הקשורות בארץ נתבטלו(9), ואילו השבת הלכה וגיבשה לה אופי של יום שביתה ממלאכת המסחר ומעיסוקים אחרים יותר מאשר יום שביתה מעבודת האדמה. במקביל לתהליך זה תפסו הצומות מקום ניכר יותר בהוויה היהודית של התקופה זכריה ז'-ח'; נחמ' ה')".

ההיסטוריוגרפיה של תקופה זו מתארת את המצב במפורש כפי שהוא משתקף בפרקנו. לדוגמה, בנחמ' ה', ט' 36-37 - מתוארים יהודים רעבים, יהודים הנכבשים לעבדים עקב מצוקה כלכלית וכיו"ב, ובפרק י"ג 15 ואילך נמצא תיאור של פעילות מסחרית הפורחת ביום השבת בירושלים. הכתוב מציין כי הסוחרים והרוכלים מכניסים את מוצרי המזון לעיר דרך פתחי החומה (פס' 19 ואילך). בספר נחמיה שכיח המונח "פרץ" לתיאור מצבה של חומת ירושלים (נחמ' א' 3, ב' 13, ג' 35,(10)); לכך מכוון הביטוי "וקרא לך גדר פרץ" בפרקנו (פס' 12) ומכאן ברורה סמיכות הביטוי הזה בקטע הראשון בפרק אל איסור המסחר בשבת (פס' 13), סמיכות העולה בבירור מנחמ' י"ג 19-22. הווי אומר: הנביא מתלונן על "הפירצה" בחומה המובילה ל"פירצה" בשמירת השבת(11).

לאור ההבחנה בדבר סבנהו האחדותי של הפרק, יש להניח כי מענות העם אודות הצום (פס' 3) משקפות חלק מוויכוח רחב יותר אודות ההתנהגות במועדים, ימי זיכרון ושבתות, ויכוח שניטש כנראה בקרב שבי ציון בתקופה זו. ייתכן כי נטייתם של הסוחרים לעסוק במסחר ביום הצום (פס' 3-4) וביום השבת (פס' 13) נעטפה בהצדקה מוסרית-חברתית; המסחר פירוטו הבטחה שוטפת של מזון טרי לציבור ובעיקר לעניים. האם מתקבל על הדעת, הם טענו, כי בתקופה קשה זו של מצוקה חקלאית וכלכלית נמנע מזון מפיות הרעבים בכל שבת ובכל יום צום ומועד?!

בכך שונה תקופה זו מימי בית ראשון. בימי בית ראשון, כאשר העם ישב על אדמתו ונמנע מלעבוד את האדמה בשבת - לא הייתה זו פגיעה ישירה ומיידית באדם. ואילו עתה השבתת המסחר בשבת משמעה מניעת אספקה של מזון טרי לתושבי ירושלים(12). על כך קמה זעקה.

הטענה בעיקרה מוצדקת, אולם הנביא חש בציניות ובערמה של הסוחרים בעלי האינטרסים האישיים והוא משיב להם בהתאם לכך: אדרבא, אסור למנוע מזון מן הרעבים ויש לדאוג להם דווקא בימים שבהם פוסק המסחר. השבתת מסחר אין פירושה השבתת האכילה. ביום שאינך סוחר, דאג לארח את העניים: "פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית". אם הנכם דואגים לרעבים, ארחו נא אותם בבתיכם וסעדו אותם חינם אין כסף. השתדלו להתענג בשבת ושתפו את העניים בסעודה המשפחתית שלכם(13). בקיצור, אין צורך לסחור בשבת על-מנת לכלכל את המסכנים. ייתכן שהמונח "שבת" עשוי להיות שם כולל לכל הימים שבהם רצוי היה לשבות ממלאכה, כולל ימי הצום. העיסוק המסחרי לא נאסר בימים אלו באופן מפורש, אך
הומלץ על-ידי הנביא לעשות כן (פס' 3-4). אם כן, עינוג הנפש בא כאן כהנגדה וכאיזון לעינוי הנפש. וכפי שהצום, שהוא אירוע טקסי פולחני, מקבל אצל הנביא ממד מוסרי-חברתי, כך השבת שהיא מצווה פולחנית וטקסית מקבלת צביון מוסרי מובהק.

רמזנו לעיל, כי הנביא רואה במסחר דרך לניצול השכבות החלשות שבחברה. בכך ממשיך הוא את תפיסת עמוס (ח' 4-14). הנטייה לעסוק במסחר בשבתות עולה מכתובים אלו (עמוס ח' 4-14) במפורש. כן נרמז השיקול הכלכלי של הסוחרים ואף המוטיב של ניצול העניים על-ידי הסוחרים. העובד בשבת חושב כיצד לכלכל את עצמו ולא כיצד לכלכל את העני. להיפך, עבודה זו באה על חשבון העני, שכן היא כרוכה, לעתים קרובות, בניצול ובהפקעת מחירם וכיו"ב(14). ישנם ביטויים נוספים בקטע שצלילם נשמע ביש' נ"ח, אולם יש לשים לב בעיקר למשחק המלים שבת - שבר; להשבית - להשביר (עמוס ח' 4-6). השבת מפריעה לסוחר העשיר להתעשר על חשבון העני. הסוחר שואף להשבית את העני (=לכלותו, פס' 4) ולהשביר את עצמו (פס' ט. והנביא מעדיף שהסוחר ישבית את עצמו (כלומר: ישבות מעבודה ביום השבת) וישביר את העני ! זוהי בדיוק תמונת המצב העולה מיש' נ"ח(15).

כפי שהעם מתחסד בעניין הצומות (פס' 3) והנביא משיב לו על התחסדותו דברים כדרבנות, כך אפשר להניח שהעם התחסד אף בעניין השבת ונענה בהתאם על-ידי הנביא. כנגד התחסדות מציע הנביא את החסד וכנגד הדת השטחית והמזויפת הוא מציע את הדת האמיתית".

לסיום, נביט שוב על מבנה הפרק, מבט-עליי:
הפתיחה: קרא... הרם קולך - לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם (פס' ו, 4).
הסיום : וכבדתו... ממצוא חפצך ודבר דבר - כי פי ה' דבר.

בפסוקים ו, 14 נשמעים קולו של ה' ודבריו. בפסוקים 4, 13 נשמעים קול העם ודברו. כפי שהעם מתבקש להימנע מהשמעת קולו בפס' 4, כך הוא מתבקש להימנע מ"דבר דבר" בפס' 13. מול הקול האלוהי - ומול הדבר האלוהי חייב המלל האנושי להיבלם ולהיפסק! ובמה להתעסק ? לא במלל - אלא במעשים ! הנביא מכתיב לאדם את אשר עליו לעשות כדי לזכות
בקרבת ה' ולהתענג על ה' (השווה יש' א' 15-16).

הערות
1 לדוגמה: י קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים תשל"ו, כרך ד', עמ' 141.
2 הביטוי נזכר פעם נוספת ביש' מ' 5, אך לא כאן המקום לדיון בעניין זה ומשמעותו.
3 השווה אנציקלופדיה עולם התנ"ך, "ישעיה", ירושלים תשמ"ו, עמ' 261
4 מכאן, שגרסת תרגום השבעים והפשיטתא "ותפק לרעב לתמך" (פס' 10) איננה נראית, שכן המלה "נפשך" חיונית להנגדה שבין פס' 5 לפס' 10, ובפס' 11 היא אף מצוינת כחלק מן השכר.
5 השווה פירוש של"ג לפס' 6.
6 השווה דברי עמוס חכם לסיכום הפרק בסדרת "דעת מקרא"
7 הרעיון הזה מנוגד במידה מסוימת לרעיון המובע בנבואה על עבד ה' (בעיקר יש' נ"ג). בנבואת "עבד ה'" גלומה התפיסה בדבר הסבל כאידיאל, הסבל כהכנה לגאולה; ואילו כאן העונג והשובע הם המכשירים את הקרקע לגאולה ולהצלתה. יש מקום לברר פרט זה במסגרת סוגיית קיומו או אי-קיומו של ישעיהו השלישי.
8 מ"ד קאסוטו, פירוש על ספד בראשית, ירושלים תשל"ח, עמ' 40. מוטיב קרוב לנאמר לעיל מצוי בזכ' ח' 18-19; אשר לדינמיקה הפנימית של הפרק - השווה דב' כ"ו 5-11: מעבר ממצוקת השעבוד אל השפע שבארץ ואל השמחה
9 אנציקלופדיה עולם התנ"ך, עמ' 254.
10 הנ"ל, עמ' 261
11 ייתכן כי הדבר נובע מהשפעה זרה של הנוכרים ו"עמי הארצות" על היהודים. השווה יש' נ"ו 1-9 לנחמ' י"ג 14 ואילך.
12 ראה י' קויפמן, הנ"ל, עמ' 332, 356.
13 מצוות "עונג שבת" עיקרה סעודה משותפת למשפחה כולה, אכילה בצוותא (ראה א' שביד, ספר מחזור הזמנים, ת"א תשמ"ד, עמ' 49) וזו, כמובן, הזדמנות נאותה לארח נצרכים לסעודה החגיגית. ביש' נ"ה ו2- מתבשרים שבי ציון שיוכלו להתענג על שפע מזון בארץ גם אם מצבם הכלכלי איננו מאפשר זאת!
14 ייתכן שבביטויים "וכל עצביכם תנגשו... ולהכות באגרף רשע" (יש' נ"ח 3-א ישנם רמזים לדיכוי האביונים במסחר. כלומר, הכתוב נוקט לשון מטאפורית של נגישה והכאה. לפיכך יש מקום לקבלת נוסח תה"ש: "ולהכות באגרף רשע". הרעיון משתלב יפה הן בפרקנו והן בעמוס ח': במקום "להכות" את הרש - יש לארח אותו. גם יחז' כב 7-8 יוצר סמיכות בין הונאת המסכנים לבין חילול שבת.
15 הקטע בעמוס הוא חריג בספרות בית ראשון הדנה במלאכה בשבת (השווה ירמ' י"ז 21-27). עם זאת, המצב החברתי של ימי עמוס דומה לזה של ימי נחמיה (ראה קויפמן, הנ"ל, עמ' 320); נראה שהנביאים תבעו את תביעותיהם בעניין השבת בהסתמך על רוח החוק ולא על החוק עצמו.

ביבליוגרפיה:
כותר: ישעיה נ"ח : מה עניין השבת אצל הצום?
מחבר: כהן-צמח, דוד
תאריך: ינואר 1994 , גליון 7
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית