עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה
ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה


תקציר
ניתוח ספרותי של פסוק 7 החותם את משל הכרם בישעיהו פרק ה.



אשירה נא לידידי : חתימת משל הכרם
מחברת: לאה פרנקל


פסוק ז\1: כי כרם ה' צבאות – בית ישראל, ואיש יהודה – נטע שעשועיו
כאן שוב מדבר הנביא, אחרי שבפסוקים הקודמים, ג-ו, דיבר הידיד, הוא בעל הכרם. האמת שנאמרה בעקיפין במשפט הקודם, נאמרת עתה בפירוש.
כי – לא רק להנמקת המשפט הקודם בסמוך (בעל הכרם יכול לצוות על העבים וכו' כי ה' צבאות הוא), אלא להסבר כל הקודם, כפתיחת הנמשל למשל על הכרם.
הצלע הראשונה מזכירה בדלת(1) את היסוד העיקרי בתמונת המשל: הכרם, ובסוגר(2) – את שם הכרם. הצלע השנייה מזכירה את השניים בסדר הפוך:
כי כרם ה' צבאות בית ישראל
ואיש יהודה נטע שעשועיו.
במבנה כיאסטי(3) זה תפקידה של הצלע השנייה למלא אחרי הנאמר בראשונה ולהשמיעו באופן מוגדר יותר. וכשם שיחס זה ניכר בין שתי הצלעות השלמות, כן הוא ניכר בין חלקי הצלעות, האיברים – צורות הסמיכות בשלמותן, ואף בין חלקי האיברים – חלקי צורות הסמיכות. היחס בין הנסמכים "בית" – "ואיש" הוא כיחס בין הנסמכים "כרם" – "נטע". הדיבור עובר מן הנחלה, מקום המושב, אל האזרח, תושב המקום. האיבר השלישי "ואיש יהודה" חוזר על הנאמר באיבר השני "בית ישראל" בדרך מוחשית וחיה יותר. אכן, באלה הניצבים באותה השעה סביב הנביא מדובר, באלה שהנביא פנה אליהם מתחילה:
"ועתה יושב ירושלם ואיש יהודה…" (פסוק ג).
נעיין ביחס שבין שני האיברים הקיצוניים במבנה הכיאסטי. "נטע שעשועיו" מתייחס אל "כרם" בדומה ל"ואיש יהודה" אל "בית ישראל". הדיבור עובר מן הקולקטיב [ הכלל] אל הפרט, מן היחס הכללי ליחס האישי. אולם, האיבר הראשון אינו מזכיר רק את ה"כרם" אלא הוא מזכיר גם את שמו של בעל הכרם: "ה' צבאות". ואין המדבר מסתפק בהזכרת אותו השם המציין את אלהותו של האל בראש וראשונה כלפי העם שאליו הוא פונה: "ה'", אלא הוא מדגיש שאל זה הוא אלהי כל הנבראים כולם: "ה' צבאות" – צבאות כלל היצורים.
אולם האיבר הרביעי המתייחס אל הראשון אינו מזכיר כינוי מקביל המציין את אלהותו של ה' על כל הברואים. יתר מכן, אין איבר זה מפרש בכל שם אחר של האל. הוא אך רומז לו בכינוי הקניין של "שעשועיו". מה משמע התופעה הזאת?
להבהרת כוונתו של המקרא עלינו לעיין עתה בכל אחת משתי הצלעות בשלמותן. הצלע הראשונה אינה מזכירה את שמו של בעל הכרם מצד ה"כרם". הצורה התחבירית "כרם ה' צבאות" שבה "כרם" נסמך אל הסומך "ה' צבאות", וכן מקום האיבר הזה בראש המשפט, משמיעים, כי העיקר הוא בעל הכרם. מתברר, כי יותר משהצלע הראשונה באה לפרש את זהותו של הכרם, היא באה לפרש את זהותו של בעל הכרם, ויותר משהיא מזכירה את שם הכרם כשלעצמו: "בית ישראל" היא מטעימה את זיקת הכרם אל אדון כל – "כרם ה' צבאות"!
והנה כנגד הצלע הראשונה אשר הדגישה יותר את בעל הכרם, תבוא הצלע השנייה ותדגיש יותר את הכרם. על-כן "ואיש יהודה" בראש הצלע, ובעל הכרם ברמיזה בלבד בסופה. בכך משלימה הצלע השנייה את מאמר הראשונה. ובעניין אחר מוסיפה השנייה על הראשונה. לא בשם "כרם" מכנה הנביא את העם בפעם הזאת, אלא בביטוי "נטע שעשועיו". 'שעשוע' הוא כינוי לכל דבר הגורם הנאה לעוסק בו, בייחוד למשחק: "ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל-עת; משחקת בתבל ארצו ושעשעי את-בני אדם" (משלי ח, ל-לא). וכן הפועל 'שעשע': "ושעשע יונק על-חר פתן" (ישעיה יא, ח). ומכאן השימוש בשם כמציין ילד אהוב במיוחד: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" (ירמיה לא, יט). לפי זה "נטע שעשועיו" הוא הנטע הגורם לבעליו הנאה ועונג, נטע שמחותיו. אם האיבר הראשון פירש את ממדו החוקי של הכרם בציינו את בעליו, הנה האיבר הרביעי גם מגלה את יחסו הנפשי של בעל הכרם אל כרמו. הכרם הוא "נטע שעשועיו".

פסוק ז2/: ויקו למשפט – והנה משפח, לצדקה – והנה צעקה
יותר משתוכנן המושגי של שתי הצלעות האחרונות מבטא את האכזבה המרה, ממחישים אותה קולות מלותיהן. כל אחת משתי הצלעות כוללת זוג שמות הזהים כמעט בצליליהם, כשהשם השני שונה מן הראשון באות אחת בלבד. ודמיון זה בצלצול נועד לבטא ניגוד קיצוני בעניין: הניגוד בין המצב שקיווה לו המקווה לבין המצב שאותו מצא. הסתירה החריפה בין התקווה לבין המציאות מתחפשת בלבוש לשוני המתבקש כביכול להסתירה. האם מתכוין המדבר לחקות בדימויי צליל את הדמיון החיצוני אשר בין מראה הענבים למראה הבאושים? על-כל-פנים, השפעת הלשון השנונה ברורה וחד-משמעית. דווקא על-ידי אותו "לשון נופל על לשון" מתבטאת הסתירה העניינית בחריפות יתירה.
משפח – שד"ל:
לשון ספחת, ונכתב בשי"ן כמו למעלה ושפח (ג, יז). והכוונה: והנה מומין ונגעים משחיתי תואר שלמות האדם.
ובדומה רוב פרשנינו. החוקרים החדשים חלוקים בדעותיהם על משמע המלה. יש אומרים שפיכות דמים, ויש אומרים: שוד, רכוש גזול; ויש אומרים, כי למלה משמעות כללית יותר: העדר משפט.
אולם המחלוקת על משמעה המדויק של המלה "משפח" אינה במקומה. יותר משהמלה מביעה את עניינה בדרך מושגית, היא ממחישה אותו בדרך אקוסטית. הלוא היא באה כלשון נופל על לשון "משפט". וזה עצמו עניינה: עליה להמחיש את עיוות המשפט אשר בא במקום המשפט המקווה! וכדי שתיטיב לקלוט במה מדובר, משמיעה לך הצלע השנייה את עיוות הדין בהרמת הקול: "והנה צעקה!".
אף במחציתו השנייה של פסוק ז ממלאה הצלע השנייה אחרי הראשונה. המבנה התחבירי של שתי הצלעות זהה, וכן לשון הפתיחה של המשפטים המתארים את אחרית התקווה: "והנה… והנה" (והשווה למעלה פסוק ה\2). כן משותף לשתי הצלעות הנשוא-הפועל "ויקו". והשמות המבטאים את מושא התקווה: "למשפט… לצדקה" הם Henkiadys – "שניים שהם אחד", ביטוי אחד המורכב משני שמות. הביטוי נתחלק כאן לשניים בהתאם לאפייה השירי של היחידה. הופעת ה"שניים שהם אחד" בשתי צלעות נפרדות (מקבילות) דורשת את תפיסת שתי הצלעות כאחת; הצלע השנייה משלימה את האמור בקודמתה. ברם, בהופיע שתי הצלעות הקצרות בניסוחן זה סמוכות זו לזו, הן משמיעות יותר מאשר את בגידתו החוזרת ונשנית של העם כלפי אלהיו.
מושא תקוותו של ה' "למשפט… ולצדקה" מעלים בלשונם את זכר הצוואה הגדולה לאברהם ולביתו אחריו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את-בניו ואת-ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…" (בראשית יח, יט). הפסוק הבא שם אחרי הנזכר מפרש אנטיתיזה [ ניגוד בולט ] בולטת. לעומת הדרך שבה מצווים ללכת בני אברהם, מתוארת דרכם של היושבים בערי הכיכר: "זעקת סדם ועמרה…" וכן בסמוך: "הכצעקתה הבאה אלי" (שם שם, כ). וצעקה זו שהיתה בימי האב צעקת זרים, צעקת אנשי סדום, היא עתה צעקת קרובים, צעקת בני אותו האב עצמו אשר ה' קירבו, חיבבו ובחר בו – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". במקום להידמות אל אביהם, להיות ראויים לבני אברהם – כסדום היו, לעמורה דמו.
גם בפרט נוסף נרמז השומע אל צוואת אברהם. בית אברהם נצטווה "לעשות צדקה ומשפט" (שם יח, יט). שמירת דרך ה' מתבטאת במעשים. והוא הדבר העומד במרכז דברי הנביא. הפועל עש"ה הוא מלתה המנחה של היחידה:
מעשה הכרם: ויקו לעשות ענבים
ויעש באושים.
מעשה בעל הכרם: מה לעשות עוד לכרמי
ולא עשיתי בו?

מעשה הכרם: מדוע קויתי לעשות ענבים
ויעש באושים?
מעשה בעל הכרם: את אשר אני עושה לכרמי

אף כאן במעשים מדובר, במעשה הכרם ובמעשה בעליו לסירוגין. זוג הצלעות הראשון והצלע האחרונה כוללים משפטי-חיווי; שני זוגות הצלעות האמצעיות כוללים משפט-שאלה. זוג הצלעות הראשון מזכיר כעובדה את מעשה הכרם המקווה והמצוי. זוג הצלעות הראשון מזכיר כעובדה את מעשה הכרם המקווה והמצוי. זוג הצלעות השני והשלישי מביעים תמיהה, האחד תמיהה כתוצאה ממעשיו של בעל הכרם והשני תמיהה כתוצאה ממעשיו של הכרם. הצלע האחרונה משמיעה כעובדה את מעשיו של בעל הכרם שהם תוצאה של מעשה כרמו.
אבל עוד לפני זוג הצלעות הראשון מדובר בקטע במעשים, הלוא הם מעשי הידיד בכוננו את כרמו: "ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק" וגו'. אל מעשים אלה רומזת השאלה: "מה לעשות עוד לכרמי?" ואילו בשעת המעשה עצמו לא נזכר הפועל עש"ה. כדי לתאר את שקידתו של בעל הכרם נזקק המספר לפעלים המפרטים את הפועל הכולל עש"ה: "ויעזקהו ויסקלהו" וגו'. וכוונה נוספת מתבטאת בהעדר הפועל עש"ה אצל תיאור מעשיו הראשונים של בעל הכרם. הפועל המנחה מקשר את מעשיו של בעל הכרם בסוף עם מעשיו של הכרם תחילה. כך ממחישה החטיבה, כי "את אשר-אני עושה" אינו אלא סוף אותו המעשה שתחילתו ב"ויעש באושים". המכריע על גורל הכרם, כרם ה' צבאות, אינו אלא הכרם עצמו, בית ישראל ואיש יהודה במעשיהם שלהם. מעשי עצמם הם החוליה הראשונה בשרשרת המעשים שייעשו בהם.
ואל עבר החוליה האחרונה באותה השרשרת רומזת המלה העומדת בסוף הקטע. קול ה"צעקה" שבסוף מהדהד כמבשר פורענות. הלוא הוא מזכיר את מעשה המשפט שבו נפרע שופט כל הארץ מאלה שאף הם עוררו צעקה, ואשר גם צעקתם עמדה בסתירה עם משפט וצדקה: "הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" (בראשית יח, כא) וכן "כי-גדלה צעקתם את-פני ה' וישלחנו ה' לשחתה" (שם יט, יג).

ברמיזת האסון בעבר מסתיים הדיבור. איום מפורש שוב אינו יוצא מפי הנביא, אך דווקא משום כך מבעיתים דבריו שבעתיים. אין הנביא ממשיך בהסבר הנמשל. הפעם אף אינו מזרז את העם לחזור בתשובה. ב"צעקה" נפסקים דבריו, אותם דברים שפתחו ב"אשירה". מה שהחל בשירה, מסתיים בזעקת-שבר.


הערות:
(1) דלת: החלק הפותח את היחידה השירית.
(2) סוגר: החלק החותם את היחידה השירית.
(3) מבנה כיאסטי: הקבלה של חלקים שונים בפסוק היוצרת מבנה של האות X.



קטעים נוספים על משל הכרם:
אשירה נא לידידי : הפתיחה למשל הכרם של ישעיהו
אשירה נא לידידי : פניית בעל הכרם למאזיניו במשל הכרם
אשירה נא לידידי : דין הכרם הסוררת
אשירה נא לידידי : חתימת משל הכרם
אשירה נא לידידי : מבנה משל הכרם בספר ישעיהו
אשירה נא לידידי : הערות על הוראת משל הכרם

ביבליוגרפיה:
כותר: אשירה נא לידידי : חתימת משל הכרם
שם  הספר: פרקים במקרא : דרכים חדשות בפרשנות
מחברת: פרנקל, לאה
תאריך: 2001
הוצאה לאור: ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הערות לפריט זה:

1. זהו קטע מהמאמר ''אשירה נא לידידי''.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית