עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה
ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה


תקציר
בעל הכרם, האל, מתאר את גורלה של הכרם הסוררת. ניתוח ספרותי של פסוקים 5-6 במשל הכרם.



אשירה נא לידידי : דין הכרם הסוררת
מחברת: לאה פרנקל


פסוק ה\1: ועתה אודיעה-נא אתכם את אשר-אני עושה לכרמי
ועתה - לעומת "ועתה" שבפסוק ג. הואיל ואתם לא הודעתם את אשר נתבקשתם להודיע, לכן "אודיעה נא-אתכם". והואיל ואתם לא חרצתם את משפט הכרם, לכן "אודיעה-נא אתכם את אשר-אני עושה לכרמי" - בעל הדין היה לשופט! ולא עוד אלא "את אשר-אני עושה לכרמי", השופט כבר ניגש לביצוע הדין! אשמת הכרם כה ברורה וגלויה עד שהמדבר אף אינו רואה צורך להרשיע את הרשע, אלא הוא עובר מיד להודעת גזר-הדין. בחיפזון זה מתבטא גם כעסו העצור של בעל הכרם. אך הנה חרה אפו באוצרו היקר, בכרמו. עליו להשחית את נטע ידיו במו ידו: "את אשר-אני עושה - לכרמי".
מן המילה האחרונה זועקת התרגשותו הגדולה של בעל הכרם. אכן גם בעצם השעה של ביצוע גזר-הדין - "לכרמי".

פסוק ה\2: הסר משוכתו - והיה לבער פרץ גדרו - והיה למרמס
הסר… פרץ - צורת המקור באה להביע את מושא הפעולה שנודעה ב - "אשר-אני עשה".
משוכתו - הדגש רומז לשורש שכ"ך, ואילו השורוק מצביע על השורש שו"ך. במיכה ז,ד: "מסוכה". המשוכה היא גדר של קוצים, עיין הושע ב, ח; משלי טו, יט; וכן בן-סירא כח, כח (כד).
גדרו - גדר עשויה אבנים. הגדר היא חומת אבנים נמוכה ועליה המשוכה, להגנה על הגדר עצמה ולשמירה יתירה על הכרם בכללו.
והיה ל… והיה ל… - יהפך ל -, ישתנה ל-, בהוראה הדינאמית של הפועל הי"ה, כגון: "והיו המים אשר תקח מן-היאור והיו לדם ביבשת" (שמות ד, ט) או: "והיה העקוב למישור" (ישעיה מ, ד). החלקה שטופחה בדאגה, תהיה עתה למרמס. השטח שנרכש תחילה ככרם -"כרם היה לידידי" יופקר - "והיה לבער".
לבער - מקור בפיעל. התקבולת(1) וההקשר מלמדים, כי משמע "לבער" כאן אינו כמשמע "וברוח בער" (ד, ד), כי אם כמשמע "ושלח את-בעירה ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד). ועל-ידי הסרת המשוכה יהיה הכרם למקום מרעה צאן.
למרמס - לרגליהם של בעלי-החיים הרועים.
פסוק ה\2 בנוי בדרך הקבלה נרדפת-משלימה. המבנה התחבירי של שתי הצלעות זהה, וכן זהה לשון הפתיחה של משפטי התוצאה: "והיה ל… והיה ל…". מבחינה עניינית חוזרת הצלע השנייה על המובע בראשונה בהטעמה ובחומרה יתירה. הגדר היא יציבה מן המשוכה, ולכן דרושה פעולה נמרצת יותר להריסתה, ואכן "פרץ" קשה מ"הסר". "והיה לבער" מציין את המקום כמספק מזון לבעלי-חיים. הכרם אמנם יחדל מהיות כרם, אך עדיין יהיה מי שיפיק תועלת ממנו. ואילו "והיה למרמס" מפרש אך את הנזק שיוסב לכרם - הבאים אל תוכו לא יבואו אלא להשחית.

פסוק ו\1: ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר ועלה שמיר ושית
בתה - [הפרשן ]ראב"ע:
כמו שממה, וכמוהו "בנחלי הבתות" (ז, יט).
'שית בתה' הוא ביטוי פיוטי לצירוף היותר רגיל 'עשה כלה' (למשמעות הביטוי עיין עוד להלן). ואולי בא כאן "ואשיתהו בתה" בגלל "שמיר ושית".

לא יזמר ולא יעדר - פעולת הזימור היא כריתת הענפים המיותרים כדי שהגפן תבשיל פירות משובחים. העידור נחוץ כדי להרחיק עשבי בר וכדי לאפשר לאדמה לספוג את המים.
האסוננס(2) הנשמע מזוג הפעלים "יזמר … יעדר" מטעים את המשותף לשתי הפעולות. שתי הפעולות מבוצעות בכרם לעתים קבועות. אך כאן שתיהן: "לא… ולא", הן לא תבוצענה עוד באותן הגפנים שנשארו לפליטה מנזקי השן והרגל של בעלי-החיים.
שמיר ושית – הצירוף נזכר עוד בפרק ז, כג, כה; ט, יז; י, יז; כז, ד, הוא מופיע בספר ישעיה בלבד ומתכוין למיני קוצים, בדומה ל"קוץ ודרדר".
ועלה שמיר ושית – נושא המשפט הוא לפי דעת אחת: "שמיר ושית"; ואילו "ועלה" יתפרש אפוא כפועל עומד, בהוראה: וצמח מן האדמה, וגדל, כהוראת על"ה בפסוקים כגון דברים כט, כב; ישעיה נג, ב; נה, יג; עמוס ז, א. לפי דעה זאת כוונת המשפט היא, כי שמיר ושית יצמח וישגשג. לפי הדעה המקובלת הנושא הוא הכרם; הכרם יצמיח שמיר ושית, ועל"ה מתפרש כפועל יוצא: יעלה, כמו במשלי כד, לא: "והנה עלה כלו קמשונים…"
על-פי ההקשר נראית הדעה הרווחת. הנושא הענייני החל מפסוק ה\2 הוא אחד: הכרם. הפועל "ועלה" במקום "והעלה" מתאר את תהליך החורבן בדרך ציורית: הכרם יכלה בעלותו כולו כשמיר ושית. גם האליטרציה(3) "שמיר ושית" תורמת לציוריות, בהטעימה בדרך אקוסטית את היסוד הענייני המשותף לשני השמות: היותם צמחי-בר, קוצים – הקללה הגדולה שנתקל בה אדם (בראשית ג, יח).

פסוק ו\2: ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר
אם נכון הוא, שכבר החל ב"אשירה נא לידידי" היתה ליושב ירושלם ולאיש יהודה עילה להרגיש, כי אין פשוטם של דברי הנביא כמשמעם, הנה עתה נרמז להם בדרך חד-משמעית, מי הוא ה-אני המדבר. לא משורר ולא כורם פונה אליהם, אף לא "דודו", ובכלל – לא אדם. המצווה על העבים אינו אלא אדון כל. ודווקא בצוותו על המטר הוא נודע כאלהי הצדק המשלם לבני-אדם כגמול ידיהם: "והיה אם-שמע תשמעו אל-מצותי… ונתתי מטר-ארצכם בעתו יורה ומלקוש… וסרתם ועבדתם אלהים אחרים… וחרה אף-ה' בכם ועצר את-השמים ולא-יהיה מטר" (דברים יא, יג-יז). ה' צבאות הוא הוא המדבר אליהם בפי נביאו.
מהמטיר עליו מטר – הפרונומסיה(4) הצלילית נוצרת על-ידי שם ופועל הנגזרים מאותו השורש, כגון בראשית יב, ג; כז, לג, לד.
פסוק ו כולל ארבעה משפטים. עיון בפסוק השלם יעלה, כי משפטו הראשון "ואשיתהו בתה" מביע תוצאה כוללת. "ואשיתהו בתה: לא יזמר ולא יעדר ועלה שמיר ושית ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר". על-ידי "לא יזמר" וגו' יתקיים "ואשיתהו בתה", וכפירוש שד"ל: "אניחנו שיהיה שממה".
וכאן מן הראוי להשוות זה לזה את מעשי הכורם המפורשים בפסוק ב ובפסוקים ה\2 - ו. פסוקים ה\2 – ו מזכירים פעולות שלכאורה היו צריכות להיזכר בפסוק ב: הקמת הגדר והמשוכה, עבודות הזימור והעידור והשקאת הכרם. מה ראה המדבר להזכירן רק עתה, שעה שהוא מתאר את השחתת הכרם? מפני מה לא פורשו בפסוק ב?
כוונה עמוקה צפונה בתופעה זו. נתבונן במעשים הנמסרים בפסוק ב: "ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם-יקב חצב בו". המשותף לכל הפעולות הוא שהן נעשות כדי להכשיר חלקת אדמה לכרם. הכורם מכונן ובונה את כרמו. זאת ועוד, בבצעו את הפעולות הנזכרות נראה הכורם עת עבדו בתוך חלקתו, בפנים הכרם: "בתוכו… בו".
לא כן המעשים הנמסרים בפסוקים ה\2 – ו. הגדר (והמשוכה) מבדילה בין הכרם לבין האדמות סביבו. היא מוקמת על הגבול. פניה אל הכרם מזה, ואל החוץ – מזה. הקמתה לא הוזכרה בפסוק ב הואיל ושם היתה כוונת המדבר לתאר את בעל הכרם כעובד בקרב נחלתו. כאשר היא נזכרת בפסוק ה, היא מתארת את הכורם כעומד על גבול נחלתו. בעל הכרם עוזב את כרמו. כדי להשחית את מטע ידיו שוב אין לו צורך לפעול בתוך נחלתו. בעמדו מן הצד הוא מביא על כרמו פורענות: "הסר משוכתו – והיה לבער, פרץ גדרו – והיה למרמס".
עבודות הזימור ועידור נעשות בגפנים כאשר הכרם כבר נטוע. הן נוהגות בו מדי פעם, בתפקידן לקיים את הכרם במצב תקין. הן אינן עבודות חד-פעמיות שעל-ידיהן בונים את הכרם, ולכן אין הן נזכרות בפסוק ב. בהיזכרן כאן הן מעמידות את השומע על הדרך שבה ינהג הכורם, עת ישית את חלקו בתה. כאשר בעל הכרם לא ישהה עוד בתוך כרמו, הרי הכרם "לא יזמר ולא יעדר", ועל-ידי כך עד מהרה "ועלה שמיר ושית". "ואשיתהו בתה" יתקיים אפוא על-ידי "לא… ולא" של העבודות הנעשות בו לעתים קבועות, על-ידי הפסקת הטיפול השגרתי – ולא, למשל, על-ידי השלכת אבנים לתוכו (כנגד "ויסקלהו"), או על-ידי ניתוץ המגדל (כנגד "ויבן מגדל בתוכו"). מפני הימנעות ממעשה, מפני נקיטת עמדה פסיבית יושת הכרם בתה, ולא מפני פעילות הרסנית אקטיבית! די שהכורם יטוש את כרמו – ולבטח יושחת, מאליו.
השקאת הכרם היא על-ידי מי הגשמים, ולכן לא היה מקום להזכירה בפסוק ב, שבו דובר בעבודה, שהאדם משקיע באדמתו, ולא בברכה שניתנת בחסדי שמים. באיזכורה כאן בלשון "ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר" היא כוללת את הנרמז בשתי הפעולות הקודמות יחדיו: (א) "הסר משוכתו… פרץ גדרו"; (ב) "לא יזמר ולא יעדר". אף ההשקאה כלולה בטיפוח המתמיד המקיים את הכרם, בדומה לזימור ולעידור, ומניעת ההשקאה על-ידי "ועל העבים אצוה" שוב מצביעה אל עבר בעל הכרם העומד מחוץ לכרמו, אך הפעם – מעליו. בכך משמש המשפט גם מעבר לפסוק הבא.


הערות:
(1) תקבולת: צלעות (חלקים) שונות בפסוק המביעות תוכן זהה או קרוב.
(2) אסוננס: חזרה על תנועה מסוימת במספר מילים בקטע היוצרת תופעה של הדהוד צליל בקטע.
(3) אליטרציה: עיצור או הברה החוזרים בכמה מילים בקטע ומביאים לכך שיש צליל המהדהד בקריאת בקטע.
(4) פרונומסיה: לשון נופל על לשון. שימוש במילים בעלות צליל דומה כדי להדגיש רעיון או מוטיב.



קטעים נוספים על משל הכרם:
אשירה נא לידידי : הפתיחה למשל הכרם של ישעיהו
אשירה נא לידידי : פניית בעל הכרם למאזיניו במשל הכרם
אשירה נא לידידי : דין הכרם הסוררת
אשירה נא לידידי : חתימת משל הכרם
אשירה נא לידידי : מבנה משל הכרם בספר ישעיהו
אשירה נא לידידי : הערות על הוראת משל הכרם

ביבליוגרפיה:
כותר: אשירה נא לידידי : דין הכרם הסוררת
שם  הספר: פרקים במקרא : דרכים חדשות בפרשנות
מחברת: פרנקל, לאה
תאריך: 2001
הוצאה לאור: ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הערות לפריט זה:

1. זהו קטע מהמאמר ''אשירה נא לידידי''.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית