"הוי אשור שבט אפי ומטה-הוא בידם זעמי. בגוי חנף אשלחנו ועל-עם עברתי אצונו לשלל שללם ואת יתומים יבוזו".
(ישעיה י 5)

על-פי המסופר במל"ב ט"ז וישעיה ז' כרת רצין מלך ארם-דמשק, ברית עם פקח בן רמליהו, מלך ישראל, נגד אחז בן יותם, מלך יהודה, במטרה לסלקו ולהמליך במקומו את בן טבאל. יש הסבורים כי הרקע לצעד זה היה ניסיונם של שני מלכים אלה לצרף את ממלכת יהודה לקואליציה של מלכי המערב נגד תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור. אחז פנה לעזרת מלך אשור וביקש ממנו סיוע נגד שני המלכים, זאת בתמורה ל'שוחד' ששילם לו מאוצר הארמון והמקדש. הנביא ישעיהו, המנסה להמעיט בכוחן של ישראל וארם, מכנה אותן "שני זנבות האודים העשנים" (ישעיה ז 4), וטוען כי אחז יוכל לארם ולישראל ואף למלך אשור, במידה ויבטח בכוחו של ה'. אך אחז לא שועה להפצרותיו של ישעיהו ונכנע בפני המלך האשורי, שכבש בסופו של דבר את ממלכת ארם-דמשק וכן שטחים מממלכת ישראל בגליל העליון. תגלת פלאסר המית את רצין, סילק את פקח בן רמליהו והמליך במקומו את הושע בן אלה (בספר מלכים מסופר כי פקח הומת בידי הושע). כיבוש זה היה הצעד הראשון שהוביל בסופו של לחורבנה של ממלכת ישראל והפיכתה לפחוה אשורית בימיו של סרגון השני.

"הלא ככרכמיש כלנו, אם-לא כארפד חמת אם-לא כדמשק שמרון"
(ישעיה ה 9)
ממלכות כרכמיש וארפד, ששכנו בצפון סוריה, וכן ממלכת ארם-דמשק נכבשו והפכו לפחוות אשוריות בימי תגלת פלאסר השלישי (בשנת 738 לפנה"ס). בשנת 720 לפנה"ס סיפח סרגון השני, מלך אשור, שטחים נוספים לתחום אשור ובהם ממלכות חמת וישראל, וסיפח אותן לתחום האימפריה האשורית. בשנת 712 לפנה"ס ערך מלך זה מסע נוסף למערב וכבש גם את ממלכת אשדוד. הד לאירוע זה מצוי במקרא בנבואת ישעיה:
"בשנת בֹא תַרתַן אשדודה בשלח אותו סֵרגון מלך אשור וילחם באשדוד וילכדה"
(ישעיה כ 1)

ישעיהו מציג בנבואותיו בפרקים אלה את אשור ככלי בידו של האל, ואת מלכיה כגאוותנים הסוברים כי בזכות חכמתם וכוחם כבשו והרסו ערים. המלכים האשוריים הנציחו את הישגיהם הצבאיים בכתובות שנחקקו על קירות ארמונותיהם ועל מצבות זיכרון שהוצבו באזורים שנכבשו.



לאתר מוזיאון ארצות המקרא