כרוניקה פסיודו-נבואיות

נוסף על החומר ממארי, שאפשר להבחין בו בדמותם של מתנבאים-שליחים, יש לעיין בכמה טקסטים אכדיים נוספים, אשר נידונו במחקר המודרני מתוך המגמה להזקיקם לנבואה הישראלית. בטקסטים אלה לא דובר על מתנבאים ממש, אלא תוכנם נתבאר בידי החוקרים כבעל משמעות נבואית. השאלה היא: האם טמונים במקורות אלה אספקטים תיאולוגיים או היסטוריים, המשותפים להם ולנבואה הישראלית?

תחילה נדון בקבוצת טקסטים מקוטעים, שפורסמו בשם "נבואות אכדיות". הם נחשפו באתרים שונים - באשור, נינוה ובבל - ואין בהם כדי חטיבה ספרותית רצופה. לפי דעת המהדירים, גרייסון-למברט, הם מתחלקים לארבע חטיבות שנקטעו בתחילתן ובסופן. בהיעדר נתונים היסטוריים מפורשים אפשר לקבוע את זמנם בדרך השערה בלבד. ואלו הן נקודות האחיזה ההיסטוריות המצויות בטקסטים אלה: 1) נבואה בלתי מוגדרת על התקפה ופלישת חיל עילם לאכד (A II 9 ff.)
¹⁷³. 2) הזכרת חורבן ערים, אשר לא היו קיימות עוד בתקופה המאוחרת. בטקסט B נזכרו אשנונה (31) וימותבל (Iamutbal) (20), הידועה לנו רק מימי השושלת הבבלית הראשונה. חורבן Šubartu - שם ארכאי לארץ ההרים מצפון לבבל - נזכר בקטעC III 17 f. ; לפי דעת המהדירים הכוונה לחורבן בבל בידי תוכולתי נינורתה (Tukulti Ninurta) הראשון. הזכרתם של מרכזים עירוניים קדומים כגון גרסו (Girsu), לגש (C II 21) איסין (שם 28) מוליכה אותנו אל תקופה קדומה יחסית.

כל העובדות האלה גם יחד ניתנות להתבאר בכמה וכמה פנים, שכן כיבושים וחורבנות כאלה עברו על הערים הנזכרות פעמים אחדות. לפיכך הסתפקו המהדירים בקביעת העובדה, כי תעודות אלה הן מן האלף השני. לאחרונה ביקש האלו לקבוע את זמנן ביתר דיוק מתוך שילוב העובדות הנזכרות כאן במסורת הכרונוגרפית הבבלית מסוף האלף השני¹⁷⁴.

היש זיקה בין טקסטים אלה ובין ספרות הנבואה?
מן הראוי להדגיש, כי כשם שאין בהם זכר לנביאים ולמתנבאים, כך אין רמז לשאילה באוראקולום, לדרכי הניחוש והקסם. ואין צריך לומר, כי אין בהם בשורה נבואית שנאמרה בעל פה, אלא עסוקים אנחנו בהגדת עתידות שעיקר נתינתה בכתב; זה סוג ספרותי, שבו מצטייר העתיד כרצף של תקופות שלום ופורענות המתחלפות לסירוגין. המהדירים סבורים, כי כאן עדות להיסטוריוגרפיה המחזורית של הבבליים, שהניחה כי קיים קשר קבוע בין תופעות טבע מסוימות ובין מאורעות היסטוריים קבועים. תיאור המאורעות הוא כללי ועטוף סודיות, עד שאין הרשימות מובנות אלא לבקיאים בתולדות הדור ההוא; לפיכך השוו אותן לדנ' ח 25-23, יא 45-3. מה שם עניין לנו במלכים אלמוניים, העתידים למלוך בזה אחר זה, כאשר כל אחד שולט במשך תקופה קצובה וקבועה מראש, אף כאן מסופר על שורה היסטורית רצופה של מלכים, העתידים לעלות ולרדת בזה אחר זה.

היש ממש בביאור זה? דומני, כי שיתוף הצד העיוני המשוער בין ס' דניאל ובין הטקסטים הללו נסמך על ביאור בלתי מדויק של שני המקורות גם יחד: קודם כל יצוין, כי בס' דניאל מתוארים המאורעות מתוך אופטימיות אסכאטולוגית, הנוגדת את הפסימיות הטמונה בתפיסה המחזורית של ההיסטוריה. ולא חשוב אם אופטימיות זו מבוססת על ההנחה, כי ההיסטוריה האמפירית היא תהליך הכרחי של התגברות כוחות הרשע הכפופים לדיאלקטיקה, העתידה להביא הרס עליהם ולהכשיר את הקרקע לעליית מלכות ה' (דנ' ח), או שבעיני החוזה ההיסטוריה מתערטלת מכל חוקיות פנימית והופכת לכעין בבואה של המתרחש בעולמות העליונים¹⁷⁵. הצד השווה הוא הציפייה האוטופית לקץ האסכאטולוגי, המפקיעה את ההיסטוריוסופיה מכל סכימה מחזורית נטולת משמעות פנימית. ואין צריך לומר, כי הכינוי "נבואי" מטעה, כאשר מדובר על ההיסטוריוסופיה של ס' דניאל, שכן הסכימאטיזציה הדיטרמיניסטית של המאורעות המצויה שם אינה עולה בד בבד עם תפיסת הנבואה הקלאסית, שביקשה לשחרר את האירועים ההיסטוריים מכל חוקיות פנימית ולתת אותם עניין להכרעה האנושית המתמדת, שהיא עצמה כפופה לעיקרון של שכר ועונש.

הסקסטים האכדיים הנידונים אינם מיוסדים על תפיסה היסטורית אחידה. טקסט A, שצורתו הספרותית היא הגדת עתידות, מתחלק לפסקות פסקות הדומות זו לזו במבנן: בכל פסקה מדובר על נסיך אלמוני (rubûm) העתיד למלוך במשך מספר קבוע של שנים; בכל פסקה מתוארים האירועים העתידים להתארע במלכותו; רק פעם אחת, כאשר הכוונה לשליט נחשל, מקצרים בתיאור מלכותו כדי משפט אחד "יעלה נסיך, אך ימיו יהיו קצרים, והוא לא ישלט בארץ" (A II 19).

בדרך כלל חופפת תקופת אושר או תקופת פורענות את ימי שליט אחד. לא יחולו שינויים מבחינה זו במרוצתה של תקופה אחת. ברם אין כל חוקיות קבועה ומאוזנת במחזור תקופות אושר ופורענות: לפי קטע A כפול מספר תקופות הפורענות לעומת תקופות האושר (שש כנגד שלוש!). הסימנים של תקופת אושר הם ביטחון, שפע כלכלי, תבואה טובה וגשמים בעיתם. אולם אין כל קשר הכרחי בין תופעות טבע אלה ובין האירועים החברתיים; הנה בסיומה של תקופת שפע אחת נהרג השליט במהפכה (2-8 A II): "אבל הנסיך ההוא יינתן לפי חרב כמהפכה" (שם 8). תקופת אושר אחרת מצטיירת דווקא כהרמוניה קוסמית: המלך ישלט בארבע רוחות העולם, הוא יחדש את עבודת הקרבנות הסדירה לכבוד האלים, רוחות טובים ינשבו, הבקר ירבו במרעה ועשב השדה יגדל בשפע. גם גורמי האושר והפורענות אינם סכימתיים: תקופת פורענות אחת (A II 9-18) תיגרם בלחץ אויב. העילמים יפלשו לארץ, ישדדוה, יהרסו את ההיכלות. התקופה הזאת תעמד בסימן מהומות, שפיכות דמים ומצוקה כלכלית. ואילו תקופת פורענות אחרת תתעורר בשל מהפכות פנימיות וחורבן ערים (A, Rev. II 2-9).

מכאן יש ללמוד, כי התיאור שבתעודה A הוא אמפירי גרידא; אין להבחין בשום סכימתיות קבועה בין תקופות אושר ופורענות. טיבן של התקופות על גורמיהן שונה פעם בפעם בהתאם לעובדות ההיסטוריות. אין כל ניסיון לביאור דתי או מוסרי של חליפות העתים ותהפוכות הגורל.

שונה באופיו הוא קטע B. התחלתו שבורה ללא תקנה. הפיסקה האמצעית פותחת בסיפור מיתולוגי (7-1): אל, שלא נשתמר שמו, עובר על פני השמים ממזרח למערב וצועק (נראה, שהכוונה לומר, כי הוא מבשר בשורה), והארץ מקשיבה. לפי מצוות אנו משכין אנליל צדק בארץ: תיפסקנה המהומות בארץ, עניים יתעשרו, עשירים יתרוששו, לנכסי האומללים יהיה שלום, בעלי המשרה (=הפקידים) ישובו לעבודתם (12-7). ברם אחרי זה שוב תתחיל תקופת פורענות: המלך ידכא את הארץ ויעורר מרידות (13 ואילך). הוא ויועציו ייהרגו, והארץ שוב תשקע בתוהו ובוהו; תתפתח מלחמת הכול בכול-עיר בעיר, אח באחיו, רע ברעהו; המלך ייהרג, מקדשי האלים הגדולים יחרבו, והרג רב יהיה בניפור (18-15). לפי עצת האלים הגדולים תוחזר שוב המלוכה, והעיר Iamutbal תהיה לבז (20-14). לאחר מכן יתפוס נסיך בלתי ידוע את כס המלכות ותתחיל תקופת פורענות הדשה: דבר ורעב ישררו בארץ. המלך ומשפחתו ייהרגו וכיסאות מלכים ייהפכו בזה אחר זה (26-21). האלים שוב יתייעצו (26 ואילך), אלא שתוצאת התייעצותם אינה ידועה, כי הלוח נשבר במקום זה. בשוּרות הנותרות אשר נשתמרו (27 ואילך) מדובר על התקפת האמוֹרים ועל מנוסת יושבי הארץ.

זהו בקיצור התוכן של קטע B. לכאורה יש כאן סיוע לביאור "המחזורי" של המהדירים, שכן תקופת אושר מתחלפת בדרך קבע בתקופת פורענות, אלא שפירוש זה יסודו במשגה אופטי: אין כאן עניין למחזוריות קבועה שהיא פרי החוקיות הפנימית של ההיסטוריה. השינויים לטובה נגרמו בשל התערבותם הישירה של האלים הגדולים, המחזירים את המלוכה על כנה, כל אימת שהיא נשטפת במהומות ובמהפכות. בטקסט זה מצטיירת המלוכה הארצית כמוסד הנתון להשגחתם הישירה של האלים הגדולים. המלוכה היא בעלת ייעוד מוסרי, שכן מתפקידה להשכין צדק בארץ; לפיכך התערבות האלים באה בסופו של דבר לשם החזרת צדק ומשפט בארץ ולשם כינון חיי החברה שנתפוררו בשטף המהומות.

קטע A מכיל רישום מיכני של מאורעות לפי משמעותם החברתית, ואילו קטע B הוא ניסיון לבאר את הדינאמיות של חיי ההיסטוריה כפרי המאבק בין כוחות הרשע - תהא זאת רשעתם של מלכים בודדים, של מורדים ומהפכנים או של אויב וצר אנושי, ואפילו זממם של אלים אחרים כגון ארה (Irra) המשלח דבר בארץ (B 23)- המביאים מהפכות וחורבן ובין השגחתם של האלים הגדולים. אין כאן חוקיות מחזורית, אלא דראמה בעלת אופי פרסונלי מובהק העומדת על האמונה, כי השגחתם של האלים הגדולים על הנעשה בארץ מחזירה פעם בפעם את החברה האנושית אל מסלול החוק שהוא הערובה היחידה לקיומה.

קטע C דומה ברוחו ובצורתו לקטע B. הוא פותח בתקופת פורענות (1-15 II).לפי פקודת אנליל "תגיע לקצה מלכות מלך בבל" (15-13). בתקופת האושר הסמוכה יבנו מחדש את הערים גרסו (Girsu) ולגש (Lagaš) ויחזירו על כנם את קודשי המקדשים (29-16). בסיום הטור נזכרת תקופת פורענות חדשה (30-33 II). בתקופת פורענות אחרת הנזכרת לאחר מכן (2-22 III) תיכבש בבל, הארץ תשקע בתוהו ובוהו, צרות ורעב יהרסו את יסודי המשפחה. אנארכיה תשתלט על הארץ.

קטע D נשתמר בצורה לקויה בלבד, ואינו ניתן לשחזור אלא באופן חלקי. נושאו - שתי תקופות אושר סמוכות זו לזו. דברי הסופר מוסבים על הערים אור וניפור, כפי שיש ללמוד מהזכרת סן וננגל (Ningal) אלי אור. גם כאן אין רמז לתפיסה המחזורית של ההיסטוריה, כפי שביארו המהדירים.

הצד השווה של כל הקטעים הוא התודעה המדכדכת בדבר האופי הקאטאסטרופלי של חיי החברה ושל ההתרחשות ההיסטורית; לפי C, B התודעה של אזלת היד האנושית לנוכח כוחות ההרס הטמונים בסכסוכי מלכים ונסיכים על שלטון ובמעשי כובשים זרים מתאזנת על ידי האמונה בעצתם הטובה של האלים הגדולים. אם יש קרבה בין תעודות אלה ובין הנבואה הישראלית הקלאסית, הריהי תודעה זו בדבר אופייה הקאטאסטרופלי של ההוויה ההיסטורית. לא ההשקפה המחזורית הסכימתית של ההיסטוריה מקרבת מקורות אלה לספרות הנבואה כי אם דווקא התיאור הריאליסטי של מצב התוהו ובוהו, ששרויה בו החברה האנושית פעם בפעם בעקבות מלחמות ותמורות מהפכניות שונות. ברם נביאים כישעיהו (ג 6-1), הושע (ד 3-2) ומיכה (ז 6-2) שילבו תיאורים דומים במסגרת תוכחתם או במסגרת האירועים העתידים להתארע ביום ה/ כנגד זה אין במקור A כל ניסיון לתיאולוגיזאציה של המתרחש, ואילו בקטעים C, B ניסיון זה מצטמצם לביאור התשועה מן האנארכיה החברתית. זאת ועוד, בספרות הנבואה אין בדרך כלל הגדת עתידות ואף לא תיאור ריאליסטי של העבר, אלא חזון המעלה את האפשרויות הטמונות בהוויה ההיסטורית והחברתית, בחינת איום של מה שעלול להתרחש; ואילו כאן מצוי תיאור העבר בלבוש של חזון לעתיד, בחינת נבואה שלאחר מעשה. אין כאן אפוא אלא היסטוריוגרפיה בלבוש של הגדת עתידות. אין לביאור זה של ההיסטוריה כל זיקה מהותית לתהליך הגאולה, כפי שהוא מצטייר בספרות האפוקליפטית. לפיכך אין לקבל את המינוח של האלו "אפוקאליפסות אכדיות¹⁷⁶. חסר כאן הסימן המובהק של תורת הגאולה האפוקאליפטית, היינו החתירה לקראת סופה וסיומה של ההיסטוריה. יתרה מזו, הצורה הספרותית של טקסטים אכדיים נוספים שעניין להם בהגדת עתידות¹⁷⁷ מוכיחה, כי אנו מצויים בתחום האסטרולוגיה. הטעות האופטית של גרייסון והאלו נגרמה בשל הניסוח המוחלט של "הנבואות" שהיו בידיהם. הטקסטים החדשים מכילים דברי עתידות המנוסחים בלשון תנאי, וזה נוסף על סימני סגנון ברורים, המקרבים אותם למסורת האסטרולוגית המיסופוטמית. בדין פסק ביגס כנוגע לכל החומר הזה לאמור: "לדעתי יש לראות נבואות אלה כחלק מיוחד של ספרות האותות המסופוטמית הרחבה"¹⁷⁸.

הערות
173. A.K. Grayson & W.G. Lambert, Akkadian Prophecies. JCS 18, 1964, pp, 7-30
מקצת הטקסטים נתפרסמו כאן לראשונה; האחרים הועתקו ותורגמו מחדש. תרגום חלקי מצוי ב- ANET², עמ' 451 ואילך. פרטים עיין JCS 18, p. 7.
174. עיין W.W. Hallo, Akkadian Apocalypses, IEJ 16, 1966, pp. 231-242. נסיון קודם השווה Weidner, Afo 13, 1939-41, pp. 233.
175. השווה ב' אופנהיימר, חזונות זכריה, עמ' 160-153.
176. W.W. Hallo, IEJ 16, 1966, pp. 241-242.
177. R.D. Biggs, More Babylonian "Prophecues", Iraq 29, 1967, pp. 117-132.
178. idem, p. 117: The Prophecies must, I believe, be considered simply a peculiar part of the vast Mesopotamian omen tradition.