הסדרי נגישות
עמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > מים > משק המים
ישראל. משרד החינוך. שרות הפרסומים. מרכז ההסברה


תקציר
על צריכת המים בישראל והמאזן ההידרולוגי - על מיחזור מים דרך שימוש בקולחים, על ייעול השימוש במים בחקלאות, על התפלה, על הגברת מטר וניצול יעיל של נגר, על חיסכון ומניעת אובדנים ועל ייבוא מים.



צריכת המים בישראל והמאזן ההידרולוגי
מחבר: רמי בלנק


כמה מים נחוצים לאדם ביומו על מנת לשרוד צורך אדם, בשתייה ודרך רכיבי מזון, כ- 4 ליטר ביום, ובאיזורים חמים, לפחות פי שניים. אולם זהו רק חלק קטן מאד מצריכת המים היומית. בעולם המודרני, ובעיקר בעולם המערבי, צורך אדם עשרות עד מאות ליטרים ביום - הכל בהתאם לרמת החיים שלו. למעשה, הפכה רמת צריכת המים לנפש, כמו רמת צריכת האנרגיה, לאחד המדדים המקובלים לקביעת רמת מחיה. ל- 65% מאוכלוסיית העולם, בעיקר במדינות העולם השלישי, אין מים זורמים בבתים; הצרכים נעשים בפאתי הכפר, והמים נשאבים מבארות רק לצורכי בישול, שתייה ורחצה מינימלית. הצריכה הממוצעת באוכלוסייה זו היא כ- 50 ליטר לנפש ליום (לנ"י). מצד שני, במדינה מתועשת כמו ארה"ב, בה המים משמשים להדחת אסלות, מכונות כביסה ומדיחי כלים, שטיפת מכוניות, גינון, בריכות שחייה וכו', יכולה הצריכה לעבור את הכמות של 450 ליטר לנפש ליום.

בישראל הצריכה הממוצעת נעה בין 270 ל- 300 לנ"י (במלים אחרות, כל אדם צורך בין 100 ל- 110 מ"ק מים בשנה). לשם השוואה, הצריכה בשטחי הרשות הפלשתינית היא כ- 80 לנ"י בממוצע, ובירדן השכנה כ- 150 לנ"י. אולם, כפי שמראה הטבלה הבאה, הצריכה הביתית מהווה רק כ- 30 מכלל צריכת המים במדינה. רוב המים במדינה, כ- 60%, משמשים לחקלאות.


צריכת המים בישראל בחמש השנים האחרונות, במליוני מ"ק (מלמ"ק).
המספרים בסוגריים הם אחוז הצריכה מתוך כלל הצריכה באותה שנה.






  1991 1992 1993 1994 1995
חקלאות
תעשיה
צריכה ביתית
888 (62)
100 (7)
445 (31)
941 (61)
106 (7)
479 (31)
1147 (64)
132 (7)
513 (28)
1163 (63)
128 (7)
548 (30)
1212 (63)
137 (7)
579 (30)
סה"כ 1433 (100) 1527 (100) 1793 (100) 1840 (100) 1928 (100)



מטבלה זו ניתן לראות שצריכת המים בישראל דומה, פחות או יותר, לכמות המים העומדת לרשותה (פוטנציאל המים). רוב מקורות המים שצויינו בפרק הקודם הינם מקורות מתחדשים; מי התהום והכנרת מתמלאים מחדש מדי שנה תודות למשקעים. כל עוד כמות המים המתוספת למקורות המים דומה לכמות המופקת מדי שנה, חשבון המים של המדינה מאוזן. אולם שאיבה של כמות מים הגדולה מהכמות הנוספת באותה שנה גורמת למאזן מים שלילי, או "אוברדרפט" - צריכת יתר של מים.

לצריכת יתר יש השפעות מרחיקות לכת על איכות מקורות המים, ועל כך ידון בהרחבה הפרק הבא. אולם לשינוי בביקוש למים עלולה להיות השפעה ארוכת טווח על כמות המים הזמינה.

במצב הנוכחי, אם מאזן המים השלילי נמשך לפרק זמן מוגבל, או הינו מוגבל לאחד ממקורות המיס בלבד, ניתן להשלים את החסר בשנים גשומות יותר. בשנים שחונות, כאלה המתרחשות באיזורנו אחת לכמה שנים, יכול פוטנציאל המים של המדינה לרדת מכ- 1.8 מלמ"ק עד לכ- 1.1 מלמ"ק. בשנים 1989-1991 עמדה ישראל בפני מחסור גדל והולך במים עקב מספר שנות בצורת; החורף הגשום מאד של שנת 1992 עזר במידה רבה לאזן את החשבון, ומבחינת כמויות המים נסגר ה"אוברדרפט". אולם חורף 1999 היה שחון וכן תחילת החורף שלאחריו, ובעקבותיו הירידה בפוטנציאל המים באותו הזמן.

הבעיה העיקרית היא שאותם מקורות המים שהוזכרו הם כמעט כל מקורות המים העומדים לרשות המדינה. תחזיות צופות גידול זעום ביותר בפוטנציאל המים בעשורים הקרובים, בעיקר כתוצאה מתפיסה וניצול יעילים יותר ומניעת אובדנים. אולם הדרישה למים רק תלך ותגדל בין השנים 1991-1995 היתה עלייה של כ- 30% בצריכה הביתית, בקצב של כ- 7% בשנה. מגמה זו צפויה להימשך.

על פי תחזיות שמרניות, תמנה אוכלוסיית המדינה (ללא השטחים) 6.8 מיליון איש בשנת 2010, ו- 8.1 מיליון בשנת 2020. ביחד עם שטחי יהודה, שומרון ועזה (הניזונים מאותם מקורות מים) תגיע האוכלוסיה ל- 10.9 מיליון ב- 2010 ול- 13.4 מיליון ב- 2020. הצריכה הביתית, שהיא, כאמור, כ- 30% מכלל צריכת המים, תגדל בשנת 2010 מכ- 600 מלמ"ק כיום לכ- 830 מלמ"ק (אם לא תהיה כל עלייה ברמת החיים בשטחים) ועד 1,150 מלמ"ק (בהנחה, הריאלית יותר, של עלייה ברמת החיים בשטחים). תהיה זו צריכה של 60% מפוטנציאל המים. בשנת 2040, עם אוכלוסיה חזויה של כ- 19 מיליון איש בשטח שממערב לירדן (כ- 11 מיליון בישראל וכ- 8 מיליון בגדה ובעזה) עלולה הצריכה הביתית לעבור את הגבול של 2,000 מלמ"ק לשנה.

פירושו של דבר, שגם אם לא תהיה כל עלייה בצריכה לחקלאות, כבר בשנת 2010 לא יהיו, מערבית לנהר הירדן, מספיק מים ממקורות טבעיים כדי לספק את הדרישה. אם ניקח בחשבון את העובדה שתיתכן גם עלייה בצריכת המים לנפש כתוצאה מעליית רמת החיים, ושגידול האוכלוסיה עשוי להיות גדול יותר כתוצאה מעלייה מוגברת, הרי שאם לא יינקטו צעדים מונעים במשק המים, תוך פחות מ- 15 שנה נמצא את עצמנו, באופן מילולי ביותר, בפני שוקת שבורה.


ניתן לאזן את משק המים בכמה דרכים, ואלה העיקריות שבהן:
מיחזור מים דרך שימוש בקולחים;
ייעול השימוש במים בחקלאות;
התפלת מים;
הגברת מטר וניצול יעיל של נגר (הקטנת נגר עילי, שטפונות, זריעת עננים);
חיסכון במים ומניעת אובדנים;
ייבוא מים.


 

מיחזור מים דרך שימוש בקולחים


כ- 60% מהמים בארץ מופנים, כאמור, לחקלאות. בניגוד למי שתייה, הנדרשים לעמוד בתקנים בריאותיים מחמירים, ניתן להשקות חלק גדול מהגידולים החקלאיים במים באיכות נמוכה יותר. מי ביוב מטוהרים הינם אחד ממקורות המים הזמינים, הזולים והאמינים ביותר שקיימים כיום להגדלת פוטנציאל המים. כמות מי הביוב הנוצרת מדי יום כמעט ואינה משתנה, ואינה תלויה בעונות השנה. ביוב עירוני מכיל למעלה מ- 99.5% מים, ובתהליכי טיהור מקובלים ופשוטים יחסית ניתן להביא מים אלה לרמה המאפשרת שימוש חוזר בחקלאות. זאת ועוד: במי קולחים ישנם נוטריינטים (חומרי הזנה) חיוניים לחקלאות, והשימוש בהם יכול אף לחסוך בדישון. ויותר מכל, כל מ"ק של מי קולחים שמופנה להשקיה משחרר מ"ק של מים שפירים, ששימשו קודם לכן להשקיה, לצרכים עירוניים.

כלל מקובל אומר שכ- 60% מהמים הנצרכים על ידי אדם ביום מוצאים דרכם למערכות הביוב. כלומר, מתוך צריכה יומית של כ- 270 ליטר, מייצר כל אדם במדינה כ- 160 ליטר שפכים. מתוך צריכה ביתית כוללת של כ- 580 מלמ"ק, נוצרו ב- 1995, כ- 315 מלמ"ק שפכים, וביחד עם שפכים תעשייתיים נוצרו כ- 390 מלמ"ק שפכים. מיחזור של כל הכמות הזו פירושו הגדלה מיידית של פוטנציאל המים ב- 20%, היקף משמעותי ביותר. עדיין אין ניצול מלא של כל מי הביוב במדינה, אם כי השימוש בקולחים עולה בקביעות. בעוד כמות מי הקולחים שנוצלה להשקיה בשנת 1991 היתה 162 מלמ"ק, ב- 1995 תעשה שימוש ב- 254 מלמ"ק. ב- 1995 הושקו 365 אלף דונם במי קולחים.

בתחילת שנות התשעים, משהוכר הצורך בניצול מי הקולחים, הוקמה מינהלת הביוב הארצית במשרד הפנים על מנת לתת עדיפות לאומית לנושא הקמת תשתיות ביוב. המינהלת עוזרת במציאת מימון, מסייעת לרשויות ומלווה את הקמת מכוני טיהור השפכים. מלבד מכוני הטיהור הקיימים, נמצאים כיום כמה עשרות מכוני טיהור בהקמה, וההערכה היא שעד שנת 2000 יהיו בארץ 45 מכוני טיהור.

מכון הטיהור הגדול ביותר בארץ הוא מכון טיהור שפכי גוש דן (שפד"ן), ומטוהרים בו כרבע מכלל השפכים של מדינת ישראל. השפד"ן מספק קולחים למפעל השבה ייחודי - "מפעל הקו השלישי" (ראו הרחבה בעמן 20). המים המושבים מוחדרים במקום מסוים באקויפר החוף (בו אין קידוחי מי שתייה), נשאבים מחדש, ומובלים לנגב המערבי לשימוש חקלאי. מים שעברו טיפול כזה (טיפול קרקע- אקויפר) מטוהרים ומתקרבים לאיכות של מי שתייה, והם נקראים מים מושבים. מים אלה יכולים לשמש להשקיית כל גידול חקלאי, כולל ירקות למאכל. מתוך 254 מלמ"ק מים מושבים ששימשו בחקלאות ב- 1998 104 מלמ"ק הם מים שטופלו בשפד"ן. בעקבות הרחבת המפעל ב- 1996, הגיעה כמות השפכים המטוהרים ל- 113 מלמ"ק, ובסופו של דבר יטוהרו בשפד"ן 145 מלמ"ק בשנה.

תשלובת הקישון, הנמצא במערב עמק יזרעאל, מנצלת את קולחי העיר חיפה וסביבותיה להשקיה בעמק יזרעאל בהיקף של 12 מלמ"ק בשנה. מכוני טיהור מודרניים נוספים, כדוגמת מכוני הטיהור של נתניה, חדרה ועוד, מספקים אף הם קולחים באיכות גבוהה להשקיה בסביבתם.

כיום מנוצלים 65% - 70% ממי הביוב להשקיה לאחר טיפול, וההערכה היא שעד 2010 יגיע היקף השימוש בקולחים ל- 410 מלמ"ק בשנה. רוב הקולחים מיועדים לחקלאות, אך לכך מתלווה בעיית ההובלה. השפכים מיוצרים ומטוהרים בקרבת הערים, והשימוש בהם הוא במגזר החקלאי. עם גידול האוכלוסין ועליית הצפיפות במרכז הארץ, מועברת בהדרגה החקלאות לאזורים מרוחקים יותר, בעיקר בצפון הנגב. לכן התעורר צורך בתוכנית הובלה של הקולחים לחקלאות. תוכנית "מוביל הקולחים המזרחי" נמצאת בשלבי אישור: הקולחים מ- 22 מכוני טיהור המשרתים 500 ישובים, מאיזור ואדי ערה בצפון ועד קרית גת בדרום, ינותבו לדרום הארץ דרך קו מים שפירים ישן (קו ירקון- נגב) שישופץ ויוארך (המים השפירים יועברו לקו חדש הנבנה במקביל). עד שנת 2020 יוזרמו בקו הקולחים כ- 90 מלמ"ק, מהם 60 מלמ"ק יגיעו עד דרום הארץ והיתר ישמשו חקלאים בדרך. בדרום יוקמו מאגרי קולחים על מנת לווסת את כמויות הקולחים השנתיות. מלבד היתרון למשק המים, יתרום הפרויקט לצמצום הזיהום בנחלים רבים במרכז הארץ, כגון נחל אלכסנדר, נחל פולג, נחל הירקון ועוד.





מפעל הקו השלישי – אספקת מים מושבים לנגב

מפעל הקו השלישי החל לפעול בסוף 1989. מטרתו לנצל את קולחי גוש דן (מפעל שפכי גוש דן – השפד"ן) ע"י הפיכת הקולחים בשלב ראשון למי ם מושבים ואגירתם בקרקע, ובשלב שני העברתם לשימוש חקלאי בדרום הארץ. מכון הטיהור המכני – ביולוגי הורחב, והוא יוכל לקלוט עד 140 מלמ"ק שפכים בשנה.

קולחי מכון הטיהור מוזרמים לשדות חדרה. ההחדרה לאקויפר מספקת שתי מטרות: טיהור נוסף של הקולחים בשיטת "טיהור קרקע אקויפר", ההופכת את הקולחים למים מושבים, וכן אגירה עונתית ורב עונתית של המים המושבים באקויפר, לשם ניצולם להשקיה בזמנים המתאימים לצורכי החקלאות. החדרת הקולחים מתבצעת ב- 4 שדות החדרה.

המים המושבים הנאגרים באקויפר נשאבים ממנו באמצעות קידוחי הפקה, הנמצאים מסביב לשדות ההחדרה. הקידוחים שואבים את המים המושבים ומזרימים אותם במערכת הקו השלישי. הקידוחים מיועדים גם כדי למנוע מעבר של קולחים לקרקע מחוץ לאקויפרים שהוגדרו עבורם, כדי למנוע זיהום האקויפרים המספקים מי שתיה.

מערכת הקו השלישי היא קו הולכה והיא מכילה 3 קטעים בעלי קוטר שונה. החלק הראשון, קטע ראשון לציון – יבנה, אורכו 7 ק"מ וקוטרו 54 אינטש. הוא מעביר את המים מקידוחי מי דן וקידוחי הנקז החופי. החלק השני, קטע יבנה – תקומה, אורכו 54 ק"מ וקוטרו 70 אינטש. הוא מזרים את כל המים המושבים של גוש דן ומתחיל לחלקם לצרכנים שלאורך הדרך. החלק השלישי, קטע תקומה – מבטחים, אורכו 26 ק"מ וקוטרו 48 אינטש, והוא ממשיך בחלוקת המים המושבים לצרכנים.

לאורך הקו השלישי 6 מאגרים תפעוליים, המיועדים לאגור את המים בשעות השפל של הצריכה ולספקם בשעות צריכת השיא. במאגרים מופעלות כמה שיטות להקטנת התפתחותן של אצות. מאגר נוסף, מאגר זוהר, אינו מיועד לאגירת מי הקו השלישי כשאר המאגרים, אלא להוסיף מים למערכת. כמו כן נוספים למערכת מי המוביל הארצי.





 

ייעול השימוש במים בחקלאות


מכיוון שרוב המים משמשים כיום בחקלאות, לצמצום ולייעול בתחום זה השפעה רבה על החיסכון במים. באקלים הישראלי, השקיה בהמטרה יכולה להביא לאובדן של עד 30% מהמים דרך התאדות. חלק גדול מהמים המומטרים מתאדים עוד לפני שהם מגיעים לבית השורשים של הצמח. בישראל פותחו במהלך השנים טכניקות השקיה יעילות כגון טיפטוף וטיפטוף טמון, הנותנות מינון מדויק של מים לצמח, בקרבת בית השורשים, בצורה שאין כמעט אובדן מים על ידי אידוי או השקיית שטחים מתים. שימוש נרחב יותר במערכי השקיה כאלה, למרות ההשקעה הכרוכה בהקמה, יפחית באופן ניכר את בזבוז המים בהשקיה. בישראל מקובלת למדי ההשקיה בטפטוף, אולם בגדה המערבית אובדים עדיין מים רבים בשל השקיה בזבזנית. ברצועת עזה, בה 87% מהמים משמשים להשקיה, יעילה ההשקיה רק ב- 30% בלבד. 70% ממי ההשקיה ברצועת עזה אובדים כתוצאה משימוש בטכנולוגיה לא יעילה.

מלבד טכנולוגיה, עשויה גם כלכלת השוק לשפר את יעילות השימוש במים בחקלאות. ניתן לקבוע מחירי מים שיתנו העדפה לשימוש בקולחים כחלק מתהליך זה. מחיר מים שפירים יהיה יקר יותר ממחיר מי שפד"ן, ואלה יהיו יקרים יותר ממי קולחים. כמו כן, ניתן לקבוע מחירים מדורגים לאח וזים שונים של מכסת המים (50% הראשונים של מכסת המים לחקלאי זולים יותר מ- 20% האחרונים) כדי לעודד חיסכון במים. בעתיד, ילך ויעלה, כנראה, חלקה של החקלאות המתוחכמת יותר: גידולים מיוחדים, גידולים המיועדים לייצוא, גידולים המניבים תשואה גבוהה ליחידת שטח, גידולים המושקים בדייקנות וגידולים המטופחים בבתי גידול מיוחדים. אלה יחליפו את מאות אלפי הדונם המושקים בשיטות קונבנציונליות. עתיד החקלאות, בעיקר עקב המטען ההיסטורי הקושר בין חקלאות לבין חלוציות וציונות, מעורר ויכוחים רבים. אין ספק, ששאלת כמות המים הזמינה לחקלאות תהיה אחת המרכזיות בקביעת המדיניות בתחום זה.



 

התפלת מים


חלום השימוש במי הים, כמקור מים בלתי מוגבל, קיים כבר שנים רבות. גישה למקור מים כזה היתה פותרת את בעיותיה של מדינת ישראל (ושל מדינות רבות אחרות) בתחום המים. הטכנולוגיות להרחקת מלחים ממי הים קיימות מזה מספר שנים. הבעיה היחידה היא עלות ההתפלה.

קיימות שיטות שונות להתפלת מים, כלומר להפרדת המים מהמלחים המומסים בתוכם. חלק מהשיטות מסתמכות על העובדה שמים מתאדים, בעוד שהמלחים השונים המומסים בהם נותרים כמוצקים. אידוי ועיבוי מים הם הבסיס לטכנולוגיות התפלה, כגון זיקוק רב - שלבי וזיקוק דחיסת אדים. טכנולוגיה אחרת מתבססת על ממברנות בעלות תכונות דופן המאפשרות מעבר של מים, אך לא של מלחים. טכניקה זו נקראת אוסמוזה הפוכה, והיא הטכניקה המקובלת ביותר כיום לתהליכי התפלה.

בכל טכנולוגיה שהיא, הפרדת המלחים מהמים דורשת השקעת אנרגיה. העלות העיקרית של ההתפלה, אם כן, נובעת מהשקעת אנרגיה. כמות האנרגיה הנדרשת קשורה לכמות המלחים במים. ככל שהמים מלוחים יותר כך נדרשת יותר אנרגיה להתפלתם. עובדה זו חשובה מפני שבארץ ישנם מקורות מים מליחים רבים, מהם ניתן להפיק מים מותפלים בעלות הנמוכה מעלות התפלת מי ים. ריכוז המלחים במי ים הוא 35,000 – 42,000 מג"ל, בעוד שהריכוז במעיינות ובקידוחים מליחים רבים הוא 1,000 – 6,000 מג"ל. מאז שנות ה- 60 קיימים בארץ מתקני התפלה למים מליחים, וכיום מפעילה מקורות כ- 30 מתקנים כאלה בכל הארץ, בעיקר בערבה. המתקן הגדול ביותר הוא מתקן "סבחה" שמצפון לאילת, המספק לעיר כ- 32,000 מ"ק ביום ממקורות מליחים. בגלל המרחק של העיר אילת ממקורות מים אחרים, ובגלל גידול מואץ בביקוש (בעיקר עקב הגידול החזוי בתעשיית התיירות), הוקם באילת המתקן הראשון להתפלת מי ים, המתפיל כ- 10,000 מ"ק ליום.

בגלל עלותם הגבוהה של מי ים מותפלים (0.80 – 1.20 דולר למ"ק, לעומת כ- 0.32 דולר בממוצע להפקת מים שפירים, ו- 0.22 – 0.45 דולר להפקת קולחים) נדחתה הכניסה לעידן ההתפלה והועדפו שיטות אחרות, בעיקר טיהור שפכים. אולם, על פי תחזיות שונות, כבר בשנת 2010 יחסרו למשק המים כ- 85 - 110 מלמ"ק בשנה, אותם יהיה צורך להשלים בהתפלה, ובשנת 2020 כבר יהיה צורך להתפיל 420 מלמ"ק. מתקן ההתפלה הראשון, המתוכנן לקום לחופי הים התיכון, אמור להפיק כ- 10 מלמ"ק מים מותפלים בשנה. במקביל נבדקות אפשרויות התפלה נוספות. לדוגמה, הקמת מתקני התפלה בסמיכות לתחנות כוח, כדי לנצל את החום המופק בתחנות אלה כחלק מהאנרגיה הנדרשת להתפלה (חום שיורי). כמו כן נערכות בדיקות היתכנות להקמת מתקני התפלה בסמיכות למתקני הפקת אנרגיה אחרים, כגון מתקן לשריפת אשפה ביתית שיפיק חשמל ויתפיל מים. גם התוכניות לתעלת הימים כללו בזמנו התייחסות להפקת אנרגיה ולהתפלת מים.



 

הגברת מטר וניצול יעיל של נגר


מאז שנות ה- 60 נערכו בישראל נסיונות בזריעת עננים על מנת להגביר את כמות הגשמים. יודיד הכסף המפוזר בעננים, יוצר גרעיני התעבות בתוך אדי המים שבענן, וסביבם מתגבשות טיפות מים גדולות וכבדות מספיק כדי שיתנתקו וירדו כגשם. מאמצע שנות ה- 70 נזרעים בקביעות העננים מעל אגן הכנרת, לשם מתנקזים 25% מהגשמים בארץ. על פי הערכות, זריעת העננים מגדילה את כמות המשקעים ב- 15% - 18%, ותוצאות אלה הן בין הטובות שהושגו בתחום זה בעולם.

אחת הבעיות העיקריות הקשורות בניצול משקעים היא אובדן מים דרך נגר עילי. הדבר בולט במיוחד באיזורים מדבריים, בהם אפשר לפעמים לאבד מיליוני מ"ק מים בשיטפון פתע, הזורם כולו על פני השטח לים, במקום לחלחל למי התהום או להילכד במאגר עילי. כפי שנאמר בפרק הקודם, ישנם מספר מפעלים לתפיסת מי שטפונות בארץ, שנועדו למנוע אובדנים מסוג זה. ברמת מנשה שבאיזור קיסריה הקימה מקורות מפעל לתפיסת מי שטפונות, המרכז את זרימות החורף של נחל דליה, נחל תנינים, נחל עדה ויובליהם. בערוצי הנחלים הוקמו סכרים להטיית הזרימות לתעלת הטייה באורך של 16 ק"מ. המים מובלים למאגר שיקוע בחולות קיסריה, בו שוקע הסחף שבמים, וממנו זורמים המים לשדות חלחול המשתרעים על שטח של כ- 450 דונם. המים המחלחלים לאקויפר בשדות החלחול נשאבים בעת הצורך על ידי מערכת קידוחי הפקה. ב- 25 השנים הראשונות להפעלתו הפיק מפעל זה כ- 25 מלמ"ק מים. בנחל שקמה, סמוך לקיבוץ זיקים, קיים מזה כ- 40 שנה מפעל דומה לתפיסת שטפונות. המים נתפסים בו מאחורי סכר על הנחל, נשאבים ומועברים לצינור ולתעלת הטייה, המוליכה לשדות חלחול. מפעל זה תורם 3 - 4 מלמ"ק בשנה למערכת המים הארצית. בדרום הארץ הוקם מפעל חדש וגדול על נחל הבשור, ועל פי הערכות ניתן יהיה להפיק ממי השטפונות עשרות מלמ"ק מים נוספים מדי שנה. מים אלה יוחדרו לאקויפר, או ישמשו ישירות להשקיה ויפחיתו את אובדן מי השטפונות לים.

בעיה חריפה יותר מציב הנגר העילי באזורים עירוניים. תופעה זו מורגשת במיוחד בשנים האחרונות במרכז הארץ. הבנייה המואצת באיזור המרכז גורמת לכך שיותר ויותר משטחי קרקע, שבעבר איפשרו למים לחלחל מפני השטח אל מי התהום, מכוסים בבתים, משטחי בטון, כבישים ומגרשי חניה. כתוצאה מכך המים אינם מחלחלים, אלא נצברים על פני השטח, ובמקרה הטוב מובלים למערכות ניקוז ונשפכים לים. בשנים גשומות במיוחד (דוגמת חורף 1992) יכולה תופעה זו לצאת מכלל שליטה, ומלבד אובדן המים גם לגרום לנזקים ממשיים כגון הצפת כבישים (הצפת נתיבי איילון באותה שנה) ושכונות מגורים.

אחד הפתרונות המוצעים על ידי המשרד לאיכות הסביבה לבעיה זו הוא הקפדה על הותרת שטחים פתוחים גם בתוך איזורים בנויים - חצרות, איי תנועה, פארקים וכו'. איזורים אלה יאפשרו לכמויות גדולות יותר של מים לחלחל לתוך האקויפר. בנוסף לכך, תאפשר הפרדה מלאה של רשתות הניקוז והביוב העירוניים (שאמורים להיות נפרדים, אולם בפועל מחוברים במקומות רבים) לטפל בנפרד במי הגשמים הניגרים, ולנצלם להחדרה לתוך האקויפר.



 

חיסכון במים ומניעת אובדנים


למרות שישראל היא בין המדינות המובילות בעולם בהקניית מודעות ציבורית לחיסכון במים, ניתן לשפר יותר את החיסכון האישי במים. מתקנים לחיסכון בהדחת אסלות ובברזים והשקיה בטפטוף גם בגנים ציבוריים ופרטיים, הם מסוג השיפורים שניתן להנהיג בכל מקום.

תחום נוסף בו יש מקום רב לשיפור כרוך בשימוש החוזר במי קולחים. רבים מחומרי הניקוי בהם משתמשים בארץ מכילים ח ומרים - כגון בורון, נתרן ופוספאטים – שאינם מורחקים בצורה מלאה בתהליכי הטיהור. כתוצאה מכך, מוגבלים מים אלה בשימוש. קיים קשר ישיר בין השימוש בחומרים אלה לבין היכולת להשתמש בקולחים בחקלאות.

אם יצטמצם השימוש בחומרים אלה ניתן יהיה להגדיל את כמות המים העומדת לרשות החקלאים.

שיפור מערכות המים העירוניות יכול גם הוא לתרום למניעת אובדן מים. בערים רבות בארץ מוחזקת מערכת המים בצורה נאותה, אולם בערים אחרות מערכות המים העירוניות מיושנות ואינן מתוחזקות, וכתוצאה מכך דולפים מים רבים מהצינורות. בעיריות מסוימות עלול אובדן המים דרך דליפה להגיע ל- 25%(!) מכלל המים המסופקים. בשטחים גרוע המצב עוד יותר. כתוצאה מדליפות והתחברויות פיראטיות לרשתות המים העירוניות, מאבדות ערים כחברון ועזה 50%(!) מכל המים המוזרמים אליהן. תחזוקה נאותה של מערכות מים, הן ברמה העירונית והן ברמה הביתית הפרטית, ופיקוח על כלל המערכת, עשויים למנוע אובדן של עשרות מטרים מעוקבים של מים למשק המים.



 

ייבוא מים


האפשרות לייבא מים לישראל עלתה בתחילת שנות התשעים, בעקבות בצורת מתמשכת. באותה עת נידונה אפשרות של ייבוא מיליוני מ"ק מים מטורקיה במיכלי ענק גמישים שייגררו בים. תוכניות כאלה נידונו שוב בשיחות השלום עם סוריה. במסגרת זו דובר על הנחת צינור יבשתי מטורקיה דרך סוריה, על מנת לספק מים לישראל ולירדן. בעוד שתוכניות כאלה אפשריות, ובעתיד יתכן פיתוח של שיתוף פעולה איזורי בנושא המים, מזהירים רוב המומחים מפני הישענות בנושא כה חיוני על מקור חיצוני.




עוד בנושא:
מקורות המים הטבעיים של ישראל
איכות המים



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: צריכת המים בישראל והמאזן ההידרולוגי
שם  הספר: משק המים בישראל
מחבר: בלנק, רמי
תאריך: 2000
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. שרות הפרסומים. מרכז ההסברה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית