חומר הנשרף ומעלה עשן שריחו נעים.
נהגו להקטיר קטורת כאחד מסוגי הקורבנות בפולחן. "קטורת לבונה" נלוותה למנחות, והוקטרה על המזבח החיצון כמו כל הקורבנות; קטורת מעורבת ממספר חומרים בהרכב מיוחד, מסוגי סמים: נטף/צורי, שחלת/ציפורן, חלבנה, ועוד בשמים, בתערובת עם לבונה זכה, הוקטרה פעמיים ביום על מזבח הקטורת, מזבח הזהב, שהיה המזבח הפנימי. קטורת זו שימשה גם ביום הכיפורים ונקראה "קטורת סמים דקה".
נהגו להקטיר קטורת גם במחתה – כף שטוחה עם גחלים לוחשות שעליהן פיזרו את גרגירי הקטורת.
התורה אוסרת להקטיר "קטורת זרה" על המזבח הפנימי – כלומר קטורת שאיננה בהרכב הבשמים המדויק. העבודה בקטורת מותרת רק לכוהנים. כשהמלך עוזיהו ניסה להקטיר על מזבח הקטורת הוא נענש ולקה בצרעת (דברי הימים ב', כ"ו 16-18). גם לאחר חורבן בית המקדש המשיכו העולים לרגל לירושלים להביא לבונה מנחה לה' (ירמיהו מ"א 5).
מלכים (כגון ירבעם בן נבט ועוזיהו) ננזפו על שהקטירו על המזבח שבבמות. פעולה זו נחשבה לקטורת זרה, שהיא עבודה זרה, עבודת אלילים: הכוונה אולי לקטורת-סמים, או שהפועל ק.ט.ר. מתייחס להקרבת קורבן מן החי על גבי המזבח.
