עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > מדינות הים התיכון
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
קשה שלא להתייחס באהדה לקפריסין, לנוכח מאמציה להתגבר על תוצאות המלחמה שפילגה אותה לשתי מדינות. הפתרונות שמצאה לבעיות המים; מלחמתה לעצמאות כלכלית באמצעות הפיכתה לארץ תיירות; הקצאת שטחים נרחבים לשמורות טבע והפיתוח התעשייתי המואץ למרות מיעוט המשאבים ובעיקר למרות המחסור במשאבים אנושיים.



חצי שעה מכפר-סבא : קפריסין
מחבר: אודי רן


"AREA INACCESSIBLE BECAUSE OF THE TURKISH OCCUPATION" (אזור סגור בגלל כיבוש טורקי), שבע המילים המופיעות על-גבי כל המפות המודפסות בעשר השנים האחרונות בקפריסין, מבטאות אולי יותר מכל את תחושות התסכול, או אולי את העלבון, שמרגישים הקפריסאים דוברי היוונית מול הכיבוש הטורקי של החלק הצפוני של האי. הסכסוך הקפריסאי בין שני העמים, שחיו שם במשך מאות שנים תחת שלטון או דגל אחד (אם כי תמיד בקונפליקט), אינו שונה במהותו ממערכת הסכסוכים האתניים בעולם, שלמדינת ישראל יש את הכבוד להיכלל בה.

שאל קפריסאי דובר יוונית לשורשו של הסכסוך והוא יסביר לך שקפריסין הייתה אי יווני, שנכבש על-ידי הטורקים העותמנים, מה שכמובן לא הופך אותו לטורקי. בעיני הצד היווני, קפריסאים דוברי טורקית הם בסך הכל יוונים, התאסלמו תחת הכיבוש כדי להגיע למשרות רמות יותר וכדי לחיות טוב יותר תחת השלטון הטורקי. ה"קפריסאים הטורקים" לעומת זאת, יספרו את סיפור המיעוט (כ-25% מכלל האוכלוסייה) שנלחם על זכויותיו מול רוב מדכא. יש להניח, שהקפריסאים הטורקים הם צאצאי העותמנים, שכבשו את האי בשנת 1571. העותמנים החזיקו בקפריסין עד 1878 אז העבירו אותה לניהול הבריטים תמורת הבטחה לתמיכה בקונגרס ברלין ולהגנה מפני רוסיה. להלכה נשתמרה ריבונות הסולטן על האי; אך כהצטרפה טורקיה למלחמת העולם הראשונה נגד "ההסכמה", סיפחו הבריטים את האי (בשנת 1914). במלחמת העולם הראשונה נשאר האי בידיים בריטיות, ושנה לאחריה הציעה בריטניה למסור אותו ליוון כתמריץ לתמיכתה בה במלחמה. קונסטנטין הראשון, שעמד בראש הממלכה היוונית הפרו-גרמנית, דחה את ההצעה, ובשנת 1925 הפכה קפריסין למושבת כתר. שתי הקהילות, היוונית והטורקית, חיו זו לצדה של זו בלי להתערבב ביניהן.

במשך כל תקופת השלטון הבריטי, שאף חלק גדול מהאוכלוסייה היוונית בקפריסין להתאחד עם יוון ("אנוסיס"), וההצעה הבריטית רק הגדילה את שאיפותיו. הדרישה לאיחוד גרמה למהומות חמורות בשנת 1931, מהומות שנמשכו גם אחרי מלחמת העולם השנייה. הצעת בריטניה להעניק לקפריסאים ממשל עצמי מוגבל שהועלתה בשנת 1954, נדחתה על-ידי המועצה הקפריסאית-יוונית בראשות הארכישוף מקאריוס. באותה תקופה נוסדה המחתרת הלוחמת להגשמת האיחור, א.או.ק.א (E.O.K.A) שבראשה עמד גאורגיוס גריוואס, גנרל בצבא יוון ממוצא קפריסאי. שנה לאחר מכן פתח הארגון בפעולות טרור וחבלה. טורקיה חששה מהאפשרות, שאי יווני נוסף יקום קרוב לחופיה. יוון שלטה אז באיים שחלשו על נתיבי הים לכל הנמלים של טורקיה בים האיגאי ובים השחור, וכך גם קפריסין. למרות ששתי המדינות היו חברות בנאט"ו, קיימת ביניהן איבה מסורתית.

מסיבות אסטרטגיות, החלה להתגבש בטורקיה הנטייה ל"אנוסיס כפול" כלומר, חלוקתה של קפריסין לשני חלקים: האחד יווני שיתאחד עם יוון, והשני טורקי, שיתאחד עם טורקיה.

בהתחלה הגבילו הקפריסאים-היוונים את פעילותם נגד הכיבוש הבריטי בלבד, אולם לאחר שהבריטים גייסו מספר גדול של קפריסאים-טורקים ככוח עזר למשטרה, הפכו גם הם מטרה לטרור. בשנת 1958 התלקחו מהומות, במהלכן נרצחו ונלקחו בשבי טורקים רבים על-ידי המחתרת הקפריסאית-יוונית בעקבות ההתלקחות נסוגו הכוחות הקפריסאיים-הטורקיים מהיישובים המעורבים למובלעות מוגנות במרכזים גדולים.

התסריט שהתרחש במרבית שטחי האימפריה הבריטית חזר גם כאן: בריטניה הגיעה למסקנה, שהיא אינה יכולה או צריכה להמשיך ולהחזיק בכל האי, היות שהיא כבר לא נזקקה לאי כבסיס אלא רק לבסיסים באי. כדי לבלום את האלימות, הציעו הבריטים להקים ממשלה שתכלול נציגים יווניים וטורקיים לתקופת מעבר של שבע שנים, שבסופן תקבל קפריסין עצמאות. ההצעה הזאת נדחתה אף היא על-ידי תומכי האיחוד הקפריסאים-היוונים, שראו בזה צעד לחלוקה. אולם הצעתה של בריטניה שכנעה את מקאריוס, שהחלוקה מתקרב ועוררה אותו, בניגוד לשאיפות האיחוד של א.או.ק.א, להסכים לקבל עצמאות.

בפברואר 1959 התכנסו יוון, טורקיה ובריטניה בציריך לוועידה, שבסופה הושגה הסכמה לפיה יעברו הבריטים לבסיסים ריבוניים, וקפריסין תהיה לרפובליקה עצמאית. ב-16 באוגוסט 1960 הייתה קפריסין למדינה עצמאית, חברה בחבר העמים הבריטי. למרות שמנהיגי הקפריסאים-היוונים נכחו בוועידות שדנו בחוקה, טען מקאריוס ששלוש המדינות שהשתתפו בוועידות לא התייעצו עם הקפריסאים בנוגע לסוגיות עקרוניות בחוקה.

ההסכמים התבססו על איזון מדוקדק בין נציגות הטורקים והיוונים בממשלה ובשירותים הציבוריים. למיעוט הטורקי ניתנה נציגות גדולה מעבר למשקלו באוכלוסייה וזאת בכוונה להסיר כל חשש של השתלטות הרוב היווני. הטורקים שהיו אז לדברי היוונים 18% מהתושבים, קיבלו 30% מן המושבים בפרלמנט ובמשרות השלטון, כ-40% מחיילי הצבא היו מן המיעוט הטורקי ולסגן הנשיא בן עדתם ניתנה סמכות וטו.

על-פי החוקה כל אחד מתושבי הרפובליקה צריך להשתייך לקהילת היוונים או הטורקים (כולל האוכלוסיות שלא היו נוצריות ולא מוסלמיות). הלשון הרשמית היא קפריסאית-יוונית. נשיא הרפובליקה הוא קפריסאי-יווני וסגנו טורקי. הארכיבישוף מקאריוס נתמנה כנשיא הראשון וד"ר פדיל קיצ'יק הטורקי נתמנה כסגנו. נקבע שיתוף פעולה בין הטורקים ליוונים בכל הנוגע לדתות, לחינוך ולתרבות, ולעומת זאת הונהגה הפרדה ברשויות המוניציפליות בחמש הערים העיקריות: ניקוסיה, לימסול, פמגוסטה, לרנקה ופאפוס. ההסכמים לא כללו חלוקה או איחוד עם מדינה כלשהי, אך הייתה בהם התחייבות מצד יוון, טורקיה ובריטניה לשמור על עצמאות הרפובליקה ולכבד את חוקתה. שלוש המדינות הציבו באי יחידות צבא להבטחת קיום ההסכמים.

אמנם בתחילת הדרך נהנתה קפריסין משגשוג-מה, אולם לא התפתחה שותפות בין שתי העדות, וההסכם בין שלושת הצדדים שנחתם בלונדון בלחץ המאורעות, לא נראה כפתרון שיבטיח דו-קיום בשלום בין שתי העדות. נוצרה מדינה ולא אומה; הצורך לשמור על יחסי הכוחות בעיריות, בשירותי הציבור ובצבא יצר גם הפרדה עדתית, שפגעה בכושרם לפעול. בעיקר מחו היוונים על המשקל הרב שהחוקה העניקה לטורקים, הרבה מעל משקלם היחסי באוכלוסייה.

בנובמבר 1963 החל מקאריוס לפעול לשינוי החוקה, בכוונה להביא את הטורקים למעמד של מיעוט על-פי מספרם הריאלי באוכלוסייה. כצפוי, הוא נתקל בהתנגדות חריפה מצד הטורקים, שהפכה ב-21 בדצמבר 1963 למלחמת אזרחים. במארס 1964 נשלח לאי כוח חירום של האו"ם, שהנציח את חלוקתה למעשה של קפריסין כולה ושל הבירה ניקוסיה.

המיעוט הטורקי נדחק לאזורים מצומצמים, סגן הנשיא קיצ'יק פרש מתפקידו, וקיומם של הקפריסאים-הטורקים היה תלוי בסיועה של טורקיה. עם הזמן הקימו הקפריסאים-הטורקים מוסדות שלטון עצמאיים בעוד השלטון המרכזי נשאר בידי היוונים. הללו הכניסו שינויים בחוקה כדי לבטל את המשטר העדתי, ולהנהיג שלטון של הרוב. הטורקים לא הכירו בשינויים הללו.

בינתיים החריפו היחסים במחנה היווני בשל סכסוך בין הנשיא מקאריוס לבין גריוואס, מפקד הכוחות היווניים באי (שחוזקו בצורה משמעותית על-ידי חיילים מיוון). ברקע הסכסוך עמדה נטייתו של מקאריוס לקיים את קפריסין כרפובליקה עצמאית ולנטוש את רעיון האיחוד עם יוון. אולם מדיניותו לא שכנעה את הטורקים, שהמשיכו להאמין שה"אנוסיס" היא מטרתו האמיתית לטווח רחוק. תומכי האיחוד עם יוון גם הם קמו לו כאופוזיציה תוקפנית, שאף עשתה מספר ניסיונות להתנקש בחייו.

תנועת E.O.K.A, אותה ייסד גריוואס, פתחה בפעולות טרור נגד תומכי העצמאות. במצב בין יוון לטורקיה היה מתוח בגלל סכסוך על זכויות לחיפוש נפט בים האיגאי, ויוון שחששה מעימות עם טורקיה, תמכה בגיוואס ובצעדיו לאיחוד בצורה עקיפה בלבד. גם ברית-המועצות, שחששה לגורל המפלגה הקומוניסטית בקפריסין, איימה על יוון לבל תתערב בנעשה באי.

מקאריוס ניסה לסלק יותר מ-600 קצינים יווניים ממפקדי המשמר הלאומי, באשמת תמיכה ביסודות חתרניים המתנגדים לשלטונו. הוא גם ניסה להקטין את המשמר הלאומי שמנה 10,000 איש. קציני המשמר הלאומי בקפריסין ותומכיהם חששו, שדחיקת רגלי הקצינים היווניים תחסל סופית את התקווה לאיחוד עם יוון.

ב-15 ביולי 1974, מעט לאחר פטירתו של גריוואס, בן ה-74, הדיח המשמר הלאומי את מקאריוס בהפיכה צבאית, והעמיד במקומו את העיתונאי תומך ה"אנוסיס", ניקוס סמפסון, כנשיאה החדש של קפריסין. שמה של קפריסין הומר ל"רפובליקה ההלנית הקפריסאית". מקאריוס המודח ברח למלטה.

טורקיה, שלא יכלה להישאר אדישה לאירועים באי, נענתה לקריאת המצוקה של הטורקים בני האי ופלשה לקפריסין ב-20 ביולי 1974. היא כבשה את השטח שמצפון ל"קו אטילה" ממורפו ועד ניקוסיה, כשליש משטחו של האי בו ישב שליש מאוכלוסיית קפריסין. יוון נרתעה מעימות צבאי עם טורקיה, ומשטרה התמוטט (23.7.74). 20,000 היוונים שהיו באזור הצפוני הכבוש נטשו את בתיהם, ובמקומם התיישבו טורקים שנטשו את בתיהם באזור היווני. סמפסון התפטר מתפקידו כנשיא, ובדצמבר חזר מקאריוס לנשיאות.

קפריסין חולקה לשתי מדינות. כוח השלום של האו"ם יצר אזור חיץ בין שתיהן. שיחות השלום שנמשכו עד שנת 1975 ונועדו למצוא פתרון למצב, קרסו. בניסיון האחרון שהתחיל באוגוסט 1988, ניסה מזכיר האו"ם דאז, פרז דה קוואייאר, להביא את שני מנהיגי הקהילות, ג'ורג' וסיליאו היווני וראוף דנקטאש הטורקי למשא-ומתן פנים מול פנים. הצד הקפריסאי-הטורקי התעקש על קונפדרציה שתנציח את ההפרדה האתנית. הם דרשו נוכחות צבאית טורקית שתבטיח את בטחונם. הקפריסאים-היוונים דרשו את השבת הפליטים לבתיהם, כדי למנוע מצב שבו יהיו היוונים מיעוט באזור הטורקי. הם ביקשו גם ערבויות, שיבטיחו את סיום הכיבוש הטורקי באי וימנעו את חזרתם.

הקיפאון במשא ומתן נוצל על-ידי הטורקים להכפלת מספר המוסדות במדינה, ובשנת 1983 הם הכריזו על מדינה עצמאית שנקראה "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". אולם פרט לטורקיה, שמספקת לה יותר ממחצית תקציבה, לא הכירה בה אף מדינה. טורקיה, העבירה לקפריסין פרט לכ-20,000 החיילים המשרתים שם גם כ-60,000 אזרחים טורקיים, במטרה לחזק את המיעוט הטורקי באי.

משבר קפריסין גרר סכסוך טריטוריאלי בין היוונים לטורקים בים האיגאי ובאוויר. טורקיה טוענת שאין לסכסוך קשר לבעיית קפריסין, בעוד יוון מאמינה שהטורקים מבקשים להשיג בטווח הרחוק יתרונות באי תמורת ויתורים בים האיגאי. במשך שש שנות שלטון התנועה הפן-הלנית הסוציאליסטית סירבה אתונה אפילו לדבר עם אנקרה כל עוד החיילים הטורקים ממשיכים להחזיק בצפון קפריסין.

אוכלוסייתה של קפריסין בצד היווני מונה כיום בסך הכל כ-730,000 איש, מתוכם 84.5% (616,500) הם קפריסאים-יוונים, 12.5% (91,500) הם קפריסאים-טורקים והשאר הם זרים הגרים בקפריסין. בחלקה היווני של ניקוסיה, בירת האי, מתגוררים _170,000 תושבים. שם יושבת הממשלה ושם גם נמצא מרכז העסקים העיקרי. העיר השנייה בגודלה היא לימסול בדרום המדינה, שבה חיים כ-135,000 תושבים.



על ציר הדרך הראשית שבין לרנקה לניקוסיה, בולט האבסורד בצורת כנסייה קטנה, היושבת על ראש הר המשקיף על העיירה לימפיה. הכנסייה משמשת עמדת תצפית טורקית בלב השטח היווני ושולטת על הציר. בינה לבין העיירה היוונית מוצב כוח קטן של האו"ם. צילם: א' רן.


כמדינה עצמאית צעירה, נחשבת קפריסין להצלחה כלכלית. המדינה מסווגת כבעלת הכנסה בינונית-גבוהה של כ-11,500 דולר לשנה, וקצב הצמיחה של מרבית הענפים עמד בשנים האחרונות על כ-9% לשנה. לנוכח המצב הכלכלי הרעוע שהיה בתחילת שנות השישים, השיפור מרשים. החקלאות הייתה ועודה מרכיב חשוב בכלכלת האי, אם כי הכיבוש הטורקי הותיר בידי הטורקים את האזור החקלאי העיקרי: כל שדות הטבק, מרבית הדגנים (כ-70%), ההדרים (כ-80%), הגזר (כ-85%) ובעיקר מקורות המים. אבל למרות זאת, ולמרות קשייהם האישיים של בעלי החוות שאדמותיהם נתפסו, הושקעו מאמצים ותקציבים בפיתוח החקלאות באזורים האחרים; בעיית המים נפתרה בין היתר על-ידי יצירת בריכות ענקיות לאגירת מי הגשמים בעמקים שהוכשרו ובוטנו במיוחד לצורך זה. כמו כן הוקמו סכרים שייצרו אגמים מלאכותיים. משנת 1960 השקיעה ממשלת קפריסין יותר מ-200 מיליון לירות סטרלינג בפרויקטים לאגירת מים. מפעלי אגירת המים מספקים מים להשקיית כ-112,000 דונם, וגם לחלק גדול מתצרוכת המים הביתית. הסכרים ומאגרי המים המלאכותיים בתחום הרפובליקה אוגרים כ-300 מיליון מ"ק של מים (לעומת כשישה מיליון מ"ק בתחום הטורקי).



אוניברסיטת קפריסין נפתחה בשנת 1992; עד אז נאלצו צעירי קפריסין לצאת ליוון, (שהייתה יעד מועדף בגלל השפה) או לארצות אחרות שהאוניברסיטאות שלהן הקציבו מקומות לסטודנטים זרים. דרום אפריקה, למשל, הייתה יעדם של הרוצים ללמוד רפואה. קריסטקיס קונסטנטינו, צעיר כבן 36, סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת קייפטאון לפני כארבע שנים. קריסטקיס חזר לקפריסין בתקווה להשתלב באחד מבתי החולים בקפריסין לצורך סיום תקופת הסטז' וההתמחות ברפואת ילדים. אלא שהחוק הקפריסאי חייב אותו לעמוד בפני ועדה רפואית המתכנסת פעמיים בשנה ובוחרת מבין הסטודנטים שחזרו מספר מצומצם של סטז'רים לצורך שילובם בבתי החולים באי, השאר צריכים לצאת ליוון או להמתין. קריסטקיס החליט להמתין, וזו השנה הרביעית לעבודתו כמדריך תיירים, הנמצא בהמתנה לקראת מועד התכנסות הוועדה הבאה, בו סביר להניח יידחה (בגלל המספר הרב של הפונים מול מספר המקומות המצומצם). בסך-הכל, אם כי העבודה כרופא קוסמת, וייתכן שגם מכובדת יותר מבחינת המעמד, הרי שכמדריך תיירים הוא מתחכך עם אנשי העולם, והתמורה הכספית גבוהה פי כמה מזו של סטז'ר מתחיל.

בעקבות האבטלה הגבוהה של תחילת שנות השישים היגרו צעירים רבים אל מחוץ למדינה, והאוכלוסייה הזדקנה. שיפור מצב התעסוקה יצר ביקוש לידיים עובדות, שבמקרים רבים התמלא בעזרת עובדים זרים מהמזרח הרחוק. מספרם הגיע בשנת 1993 לכדי 5% מכוח העבודה הכללי. עם זאת, בשנתיים האחרונות מסתמנת ירידה בפעילות הכלכלית ואיתה עלייה באבטלה. ממשלת קפריסין עושה מאמצים למשוך צעירים קפריסאים לחזור למדינה ולעזור להניע מחדש את גלגלי הכלכלה. אחת הבעיות היותר קשות בפניה ניצבו משפחות קפריסאיות רבות, ובמיוחד משפחות צעירות, היא בעיית הדיור. עם הפלישה הטורקית לחלקה הצפוני של המדינה הגיעו אלפי משפחות קפריסאיות-יווניות לאזור היווני. 36% ממאגר הדירות שהושאר באזור הטורקי, הותירו כ-25,000 פליטים מחוסרי דיור. מחנות האוהלים של הפליטים התפנו אמנם במשך הזמן, אבל מצוקת הדיור עדיין קיימת. על-מנת לעזור ולפתור את מצוקתם של הצעירים מאפשרת להם ממשלת קפריסין להיכנס לבתים טורקיים נטושים בכפרים מעורבים ובכפרים טורקיים, ולשקם את הבתים בהשקעה משותפת, כלומר, הממשלה משקיעה דולר תמורת כל דולר שמשקיעים הדיירים. ואמנם, קיימת התעוררות של בנייה בכפרים, וזוגות צעירים רבים עוסקים בשיקום ובשיפוץ בתים.


הכפר לופו, כפר ציורי מן המאה ה-16, שוכן כ-15 קילומטרים מציר הדרך המחברת את לימסול עם טרודוס. במסגרת הניסיונות לפתור את מצוקת הדיור, החליטה ממשלת קפריסין לאפשר לצעירים ולתושבים אחרים לאתר בתים בכפר, להגיש תכניות שיקום, ולאחר האישור להתחיל בשיפוץ, כאשר הממשלה משתתפת במחצית מהעלויות. צילם: ברק נגן.


קפריסין, הנזקקת למשאבים כספיים ולהשקעות, מנסה להשתלב ולהתקבל כחברה בקהיליה האירופית. היקפה הקטן של הכלכלה ומיעוט המשאבים הטבעיים, דרשו פעילות מוגברת כדי להעלות את הייצור. התכנון הוכתב על-ידי סקטור פרטי דינמי, ששיחק תפקיד מפתח בתהליך. ביולי 1990 הגישה קפריסין בקשה להתקבל כחברה באיחוד, ושלוש שנים לאחר מכן התקבלה חוות דעתם של גופי הבוחן של האיחוד, על-פיו קפריסין אכן עומדת בכל הקריטריונים הדרושים, ומאז תחילת 1994 נעשות הכנות תחוקתיות ואחרות לקראת קבלתה של קפריסין כחברה בקהילה האירופית.

אחד הענפים עליהם בונה קפריסין את עתידה הוא התיירות. ולמען האמת, יש לה נתונים היכולים למשוך ולעניין תיירים. מטבע הדברים, מעצם היותה אי, יש לה קו חוף ארוך ביותר (כ-9,251 קמ"ר). בחלק מן החופים יש מפרצונים עם מצוקים, ובחלקו האחר חול ים וחופי רחצה; חלקים נרחבים מהאזורים ההרריים של קפריסין מכוסים ביערות ששטחם כ-1,700 קמ"ר, ובהם שמורות טבע, המזכירות את השמורות של צפון איטליה.

בעבר הלא רחוק, היה שטח היערות בקפריסין נרחב בהרבה מזה של היום. אבל השימוש בעץ כחומר הסקה לתעשיות הנחושת והקרמיקה בעולם העתיק, בניית ספינות מעץ והשימוש היומיומי של התושבים בעץ כמקור אנרגיה דלדלו את היער. העזים שהובאו לאי לא אפשרו ליער הכרות להתאושש. למרות זאת, היער עדיין מכסה שטחים נרחבים למדי, בעיקר באזור טרודוס, רכס שהתרומם כתוצאה מפעילות וולקנית לפני 10-15 מיליון שנים. בטרודות מתנשאת פסגת הר אולימפוס (עליו עדיין שוכן דרך כבוד בסיס בריטי) לרום של 1,951 מטרים. ההר מכוסה בערערים ובאורנים שחורים שמשקל השלג הוריד את ענפיהם כלפי מטה, כעדות לכך שבמקום יכול להתקיים אתר סקי, כפי שמקווים המשקיעים שהקימו במקום מרכז סקי ומלון. בחורף טוב ומושלג מתמשך מסלול הגלישה על-פני כמה מאות מטרים, וניתן לעלות אליו באמצעות רכבל משיכה. המורדות הנמוכים יותר של הרי טרודוס מכוסים באורני ברוטיה, הדומים לאלה הגדלים בארץ. מזרחה לטרודוס, בחבל פאפוס, משתרעים יערות שבחלקים הגבוהים שלהם שולטים ארזי קפריסין (Cedrus brevifolia), שהם אנדמיים לאי, אם כי הם דומים מאוד לארזי הלבנון. באזור, הנקרא עמק הארזים, גדלים כ-50,000 ארזים, שהם שארית של יער שמנה בעבר מאות אלפי עצי ארז. הלחות הגבוהה השוררת במקום אפשרה צמיחה של טחבים רבים על-גבי הגזעים והענפים, ואלה משווים ליער מראה מעניין. מתוך כ-1,800 מינים ותתי-מינים של צמחים הגדלים באי יש כ-120 מינים שהם אנדמיים לקפריסין. ב-620 הקילומטרים הרבועים של יערות פאפוס, חי המופלון, בעל-חיים הדומה ליעל הישראלי, והוא בן משפחתו – משפחת הפריים.
המופלון הוא מין כמעט נכחד של כבש בר שמוצאו בדרום אירופה. גובהו של המופלון זכר הוא כ-70 ס"מ ומשקלו כ-38 ק"ג. גובהן הממוצע של הנקבות הוא כ-64 ס"מ ומשקלן כ-24 ק"ג. למופלון יש כתם לבן על הגב בצורת אוכף, הכתם שכמעט בלתי נראה בשנה הראשונה לחייו, נעשה יותר ויותר בולט עם הגיל. הזנב קצר, אצל הפרטים הצעירים הוא אפור ואצל הבוגרים הוא שחור. חלקו התחתון הצמוד לרוב לגוף עטור שערות לבנות, ומשמש לאיתותי אזהרה. לצעירים בטן ואחוריים לבנים ונחירים חומים. בסוף הקיץ מופיעים כתמים שחורים מעל לברכיים. בגיל שנה הצבע האפור-חום הופך כהה יותר ומקבל גוון אדמדם. האחוריים נשארים לבנים. בצבע הנקבות הבוגרות לא חלים שינויים משמעותיים אך הפנים שלהן הופכות לבנות.

המופלון מופיע בפסיפסים מהתקופה היוונית-רומית. מכתבי מבקרים מימי הביניים ניתן ללמוד כי מספרם של המופלונים היה רב באותה תקופה, וכי הם היו מצויים כמעט בכל חלקי קפריסין. בכתבים, מתואר המופלון ככבש בר. האריסטוקרטיה של אז, שראתה בציד המופלון ספורט, נעזרה בכלבי ציד כדי לצוד את המופלונים הזריזים. ה"ספורט המופלא" דלדל את מספרם של המופלונים וצמצם את תחום תפוצתם להרי פאפוס באזור המערבי של האי בלבד.

בשנים הבאות גדלה האוכלוסייה האנושית באי במהירות, והמופלונים כמעט שנעלמו מן העולם. אזורים, שבעבר היו מקומות בטוחים עבורם בגלל ריחוקם מהדרכים, נפתחו, כפי נופש התפתחו בשכנות לטרודוס, ובריחת המופלונים מהציידים הפכה בלתי אפשרית. המופלון הושמד כמעט כליל, פרט לקבוצה בודדת של 25 פרטים. אז, מעט באיחור, התעוררו שוחרי הטבע בממשל, והוטל איסור על ציד המופלונים. הצעד המשמעותי ביותר בהגנת המופלון היה הרחקת עזים, שהתחרו במופלון על המרעה ונקיטת צעדי עונשין נגד רועי העזים, שהכירו את התנהגות המופלונים וצדו אותם ביעילות. בשנת 1939 הוכרז היער של פאפוס כשמורת טבע ואוכלוסיית המופלונים החלה להתאושש. ובשנת 1992 נספרו שם כ-1,200 פרטים.

בין השנים 1985-1989 עסק ד"ר אלפטריוס חדג'יסטרקוטיס, במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בחקר חיי המופלונים ביער פאפוס, כדי לנסות ולהגדיל את אוכלוסייתם. אחד הקשיים העיקריים בניהול מעקב כזה, נובע מרתיעתם של המופלונים למודי הציד מקרבת בני אדם, שאותם הם מריחים ממרחק רב. רגליהם החזקות, ושיווי משקלם המצוין, מאפשרים למופלונים לנוע במהירות באזורים ההרריים והמסולעים שם הם חיים.

יער פאפוס הוא אזור הררי בחלק הצפון-מערבי של רכס טרודוס. במרכז היער, שהוא גם הנקודה הגבוהה שבו, נמצא רכס הר טריפילוס, שגובהו מגיע ל-1,407 מ' מעל פני הים. הטופוגרפיה של הרי פאפוס עוצבה על-ידי הפעילות האירוסיבית של מי הגשמים, שיצרו מורדות תלולים וחרצו בהם ואדיות וערוצים עמוקים ומפותלים. יער פאפוס ירוק בכל ימות השנה. שיחים ועצים רבים הצומחים כאן מכילים חומרים דוחים לאוכלי צמחים, ובעלי-חיים צמחוניים נמנעים מלאכול אותם, או שאוכלים מהם בכמויות קטנות בלבד, ומבססים את תזונתם על עבים וצמחים חד-שנתיים אחרים. יכולתו של צמח לשרוד בתקופת היובש תלויה ביכולתו למנוע את איבוד המים. לכן, עלי הצמחים שנותרים בקיץ הם קטנים, קשים, ומכוסים קוטיקולה עבה. צמחים רבים מפרישים שמנים אתריים ריחניים, המשמשים כהגנה לצמח מפני אוכלי עלווה למיניהם שאינם מסוגלים להרבות באכילתו. עלי צמחים רבים אחרים ביער פאפוס מכילים הרבה טאנין. הטאנין מתפרק לחומצות גאלית ופירוגאלית, שתיהן רעילות לכבשים וגורמות לכשל בתפקוד הכליות. בנתיחות לאחר המוות, שנעשו בתשעה מופלונים בני שנתיים נמצא שלשמונה מהם היו פצעים בכליות. להבדיל מכבשים, המעדיפות ללחך עשב נמוך, סיגלו לעצמם המופלונים של קפריסין תפריט הכולל עלים וענפים צעירים של צמחים שזוהו על-ידם כבלתי מזיקים. גם מחטי האורן, הנפוץ ביותר ביער פאפוס, מבילות חומרים רעילים כל עוד הן ירוקות. בבדיקת תכולת קיבותיהם של עשרים וארבעה מופלונים שמתו מסיבות שונות מצא ד"ר אלפטריוס, שמרביתם אכלו מחטים ועלים יבשים שלוקטו מהקרקע, ורק כמות קטנה של מחטים ירוקים. מכאן הוא הסיק, שבמהלך העיכול של עלים יבשים, מתפרקים הרעלים מהעלים.

המופלונים נשארים באזורים הגבוהים במשך הקיץ, אבל בחורף, עם ירידת השלגים הם יורדים לעמקים הנמוכים, אך רק לעתים רחוקות הם יוצאים מהיער המעניק להם הגנה. ההזדווגויות נעשות בחורף, ותקופת ההריון נמשכת חמישה חודשים. אחרי ההזדווגויות מתכנסים המופלונים לעדרים של זכרים ונקבות המונים כ-10 פרטים או יותר. העדרים הללו נשארים יחד למשך החורף אך באביב, כשמועד ההמלות מתקרב, הם נפרדים לקבוצות קטנות של 2-3 פרטים, ורוב הזכרים נותרים לבד. הטלאים נולדים בחודשים אפריל-מאי. לרוב נולד טלה אחד, ולפעמים שניים. הטלאים אקטיביים מאוד כמעט מרגע היוולדם, ורק בימים הראשונים יש סיכוי ללוכדם. בתוך מספר ימים הם מתחזקים ומסוגלים לברוח מסכנה.

בשעות אחר הצהריים, נשברות קרני השמש על חלקם התחתון של עלי האלון הזהוב, ה"בוער" בצבע זהוב בוהק. האלון האנדמי לאי משובץ בין עצי האורן, השרכים והצמחים האחרים, המכסים את הרי קפריסין. הוא "מדליק" את היערות בשעות אחר הצהריים, אז מתהפכים עליו וגבם פונה כלפי השמש הנמצאת בזווית חדה.

בצפון מערב לפאפוס, משתרע חבל ארץ שחופיו עוצבו על-ידי תנועת הגלים, שפיסלו בנוף הגירי שלו קשתות, מערות ומחילות, שבהן חיו בעבר הלא רחוק כלבי-ים נזירים. האחרון שבהם, נצפה לפני כשנתיים, ואף-על-פי שהם לא נצפו מאז, החוקרים מניחים שישובו. חלקה הצפוני של אקמס, הוכרז לאחרונה כשמורה עבור הצבים הימיים, המטילים את ביציהם בחוף החולי. במסגרת המאמצים לשמר את אתרי הקינון והשמורה בכלל, הקציב הבנק העולמי ארבעים מיליון לירות סטרלינג שיינתנו במשך עשר השנים הבאות. 24 מיליון ממקורות ממשלתיים, ו-16 מיליון מהשקעות של תושבי שמונת הכפרים באזור, שייהנו בעתיד מרווחיהם של אתרי התיירות שיפותחו במקום. מרבית שטחי השמורה נמצאים כיום בבעלות הכנסייה. אוכלוסיית המקום מונה כיום כ-1,500 נפש בלבד. במסגרת התכניות יוכרזו שטחי אזור ההר של אקמס כשמורה סגורה, והכניסה אליהם תוגבל, בעוד שבשטחי הפיתוח הכפריים יוקמו בתי אירוח לתיירים ובית מלון אחד עם 80 מיטות בכל כפר. כ-400 בתים ישנים ישוקמו וכ-500 בתים חדשים ייבנו. בתוך השמורה יוגדרו גם שמורות ימיות.

אוכלוסיית הצבים הימיים שנהגה בעבר להטיל את ביציה בחופיה המערביים של קפריסין נפגעה וצומצמה עד מאוד במחצית הראשונה של המאה. מספר גדול מאוד של צבים נשלח למסעדות באירופה. פיתוח התיירות ונוכחותם האינטנסיבית של אנשים בחופים פגעה ביכולתם של צבי הים לעלות לחוף ולהטיל ביצים. במקרים שהצליחו, נאספו הביצים בידי דייגים ונאכלו. כריית חול מהחופים לצורכי בנייה פגעה בקנים, עשרות צבונים נלכדו ברשתות דייגים שדגו לאורך החופים מבלי להתייחס לאבדן. אוכלוסיית הצבים, ובייחוד זו של צב הים הירוק הגיעה עד סף הכחדה (לא רק בקפריסין, אלא בכל חופי הים התיכון). שני המינים הוכרזו כמינים מוגנים על-ידי הארגון העולמי להגנה על בעלי-חיים כחיות בסכנת הכחדה (IUCN). בשנת 1976 הוחלט על מבצע להצלת הצבים הימיים של קפריסין, ושנתיים לאחר מכן החל אגף הדיג של האי בביצועו על-ידי הקמת תחנות פיקוח על חופי לארה בתקופת ההטלות ועד לאחר בקיעת הצבים ויציאתם לים. המבצע שמומן בתחילתו על-ידי ממשלת קפריסין, קיבל בשנת 1980 תמיכה מהקרן העולמית להגנה על חיות הבר (W.W.F) למשך שלוש שנים. כיום הוא נתמך על-ידי ארגונים של הקהילה האירופית. הפרויקט כולל הגנה על הקנים, על הביצים ועל הצבונים מפני אנשים ובעלי חיים טורפים; הגנה על צבים בוגרים; סימון, רישום ותיעוד. במהלך הפרויקט סומנו והוגדרו החופים שעליהם עולות הצבות להטיל, ביניהם חופי איה נאפה (דרום-מזרח קפריסין) וחופי פאפוס, שם יש הרבה תיירים ונופשים בגלל החול הלבן והרך, שהוא גם סיבת בואן של צבות הים, המטילות את ביציהן בחול. צבות הים אינן מטילות בכל שנה, אלא אחת לשנתיים עד ארבע שנים, מתחילת יוני ועד אמצע אוגוסט. בתקופה הזאת מטילה הצבה בין 2-3 פעמים, כ-100 ביצים בכל פעם. הביצים מוטלות בגומה שהצבה חופרת ועומקה 50-70 ס"מ. כשבעה שבועות לאחר ההטלה בוקעים הצבונים, יוצאים מהגומה, ומתחילים במסע התלאות לכיוון הים כשהם פונים לכיוון השתקפויות האור החוזרות מהים. מיקומם של בתי המלון, בתי הקפה או כל מקור אור אחר בסביבת הבקיעה עלול לשנות את כיוון תנועתם של הצבים אל הים וכמובן, לגרום למותם. גם בלי הפרעה, חלק נכבד מהצבונים מסיים את חייו בדרכו הראשונה עקב מפגשים עם סרטנים, עופות ים וטורפים אחרים המצפים לגיחתם. לכן דאגו מתכנני השמורות לבודד את חופי ההטלה ממקורות אור מטעים. מאחר שנקבות הצבים, ובעיקר נקבות צב הים הירוק ביישניות, הן זקוקות לחושך ולשקט על-מנת להתרכז בהטלה. מקורות אור ורעש ירחיקו אותן ויגרמו להן להטיל את ביציהן בים, בדרך לא נכונה ולאבדנן.

במחקר שנערך בחופים שממזרח לפוליס (הנמצאת באזור הצפון-מזרחי של אקמס) נמצא שכ-80% מגומות ההטלה של הצבים נחפרו, והביצים נאכלו על-ידי שועלים. אחרות פשוט כוסו על-ידי הגלים.

במקומות אחדים בתוך חופי השמורה באזור לארה מכסים את הקנים ברשת ומגינים עליהם מפני טורפים. במקומות שקשה להגן על הקנים מעבירים את הביצים לחופים מוגנים לתקופות דגירה בחול. בדרך-כלל מעבירים את הביצים בלילה בטמפרטורת הקן הקבועה על-מנת לשמור על איזון ביחס הזוויגים של הוולדות (מין הוולד נקבע על-ידי טמפרטורת הדגירה: 29-30 מ"צ יבטיחו איזון שכזה. טמפרטורה נמוכה יותר תייצר זכרים וגבוהה יותר תייצר נקבות). במסגרת הפרויקט משיגים הצלחה של כ-80% בקיעות; המספר הזה הוא אמנם מרשים, אבל הוא עדיין נמוך בכ-10% מהמקובל בשמורות צבים אחרות. מדי שנה, מצליחים לשחרר לים כ-7,000 צבונים. המספר הזה גדול לפחות פי שלושה מזה שהיה קיים בעבר.

עם תחילת הפרויקט נאמד מספרם של צבי הים הירוקים הבוגרים בכ-100 פרטים, שהתרכזו בעיקר באזור לארה-טוקספטרה. אוכלוסיית צבי הים החומים הייתה מעט גדולה יותר, והם קיננו גם באזורים אחרים, בעיקר במפרץ קריסוחו, הנמצא צפונית לאקמס. נקבות הצבים סומנו, ונערך אחריהן מעקב בהגיען לחוף. הזמן המדויק הדרוש לצבים להגיע לבגרות עדיין אינו ידוע, אבל יש להניח שרק בעוד 15-30 שנה יחזרו הצבים שישרדו לקנן בחוף מולדתם. מאחר שהפרויקט נמצא עדיין בשלבים ניסיוניים, ומאחר שעדיין קשה לדעת כמה מהצבונים שישוחררו לים אכן ישרדו, מגדלים כ-50 צבים הנמצאים היום בגיל שבין שנה לעשר שנים בכלובים הנמצאים בתוך הים, במפרץ פאפוס ובמכלים גדולים בניקוסיה. הכוונה היא לעזור להם לעבור את הגיל הקריטי, ולהגיע לים בגודל המבטיח שלא ייטרפו. למעלה מ-100 צבים בגדלים שונים שוחררו לים עד היום.

קשה שלא להתייחס באהדה לקפריסין, לנוכח מאמציה להתגבר על תוצאות המלחמה שפילגה אותה לשתי מדינות לפני עשרים ושתיים שנה, עשר שנים בלבד לאחר שקיבלה עצמאות. הפתרונות שמצאה לבעיות המים; מלחמתה לעצמאות כלכלית באמצעות הפיכתה לארץ תיירות; הקצאת שטחים נרחבים לשמורות טבע והפיתוח התעשייתי המואץ למרות מיעוט המשאבים ובעיקר למרות המחסור במשאבים אנושיים.

ביבליוגרפיה:
כותר: חצי שעה מכפר-סבא : קפריסין
מחבר: רן, אודי
תאריך: יוני-יולי 1996 , גליון 16
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית