מחול השטן : רואנדה

באמצע אפריל השנה נכנסה קבוצה של חיילי משמר הנשיאות מבני ההוטו לכנסייה בפרבר המזרחי של קיגאלי הבירה, ובתוך מספר דקות טבחו באמצעות מקלעים ורימונים 1200 בני טוטסי, למעלה ממחציתם ילדים. אלה שלא נהרגו במטח הראשון חוסלו באמצעות מצ'טות וסכינים.

הטוטסי נקראים גם וטוסי – עם של נוודים, רועי בקר, גבוהים, חי בשבטים לוחמים, שייכים כנראה לשבטים הנילוטיים שהגיעו מאזור אתיופיה בסביבות המאה השש-עשרה.
ההוטו נקראים גם בהוטו – עם של חקלאים, נמוכים, מוצאם משבטי הבנטו, הגיעו לאזור בין המאה השישית למאה השתיים-עשרה.

בחודשים אוקטובר ונובמבר 1993, ברחו מבתיהם כ-600 אלף איש, שהם כעשירית מכלל אוכלוסיית בורונדי, הצפופה במדינות אפריקה, ונמלטו לרואנדה ולטנזניה השכנות. שני העמים שמרכיבים את אוכלוסיית המדינה חיסלו האחד את השני באלפים, והנהרות במרכז המדינה ודרומה מלאו בגוויות, שזיהמו את מימיהם.

ארבע פעמים פרצו מלחמות בבורונדי מאז קיבלה את עצמאותה ב-1962, ובקרבות של 1972 נהרגו לפחות 100 אלף בני אדם. במרבית המקרים הואשם המיעוט הטוטסי בדיכוי הרוב, בני ההוטו. אף על פי שהמיעוט הטוטסי הוא רק כ-15% מן האוכלוסייה, יש לו רוב בממשלה, בכלכלה ובצבא.

האצבע שלחצה על הדק המלחמה בבורונדי בסוף 1993, היתה זו שחיסלה את מלכיור נדאדיי, בנקאי מכובד מרואנדה מבני ההוטו, שנבחר לנשיא בורונדי בבחירות החופשיות הראשונות, שנערכו במדינה מאז קיבלה את עצמאותה. בחירתו של מלכיור לנשיא סימלה עבור בני ההוטו, הרוב הנחות, את תחילתה של תקופה חדשה, שבה החזירו לעם ההוטי את הכבוד, שנלקח ממנו במשך כל ההיסטוריה של העם הבורונדי על ידי בני הטוטסי.

וברואנדה השכנה, אחותה לצרה של בורונדי, פני הדברים זהים לחלוטין. גם כאן טוען רוב של 85% מהאוכלוסייה, בני ההוטו, על קיפוח מתמשך מצד בני הטוטסי. אלא שלהבדיל מבורונדי, שם נמצא השלטון בידי הטוטסי, הממשלה ברואנדה היא ממשלת הוטו מאז תפסו אנשי ההוטו את השלטון בשנת 1959 (בברכת המושל הבלגי, שעזב רק בשנת 1962 עם קבלת העצמאות).

באמצע אפריל השנה נכנסה לכנסייה בפרבר המזרחי של קיגאלי, בירת רואנדה, קבוצה של אנשי משמר הנשיאות מבני ההוטו, ובתוך מספר דקות טבחה באמצעות מקלעים ורימונים 1200 בני טוטסי, למעלה ממחציתם ילדים. אלה שלא נהרגו במטח הראשון חוסלו באמצעות מצ'טות וסכינים. בימים שלאחר מכן נטבחו בקיגאלי מאות אלפי אזרחים. ראשים נערפו, ידיים נקטעו, אזרחים מתו מרעב בבתים חסרי חשמל ומים, פוחדים לצאת החוצה ולמות מוות איום מזה. בתי החולים חדלו לתפקד, אזרחים נכנסו לבתי מלון וחיפשו הגנה אצל מעט הזרים ששהו שם, אך אלה נמלטו, והטבח נמשך. בבית יתומים בעיר נטשו נזירות בלגיות את הילדים ונמלטו מהמקום, מפקירות אותם חסרי הגנה. הילדים, ו-500 אזרחים נוספים בני הטוטסי שמצאו מקלט במקום, נטבחו במצ'טות בידי בני ההוטו.

כוחות הצבא והמשמר הנשיאותי, בני ההוטו, חיסלו בני טוטסי בשיטתיות אמצעות מקלעים, רובים ורימונים. ואולם יותר מכול פחדו האזרחים מכנופיות הרצח של ההוטו, שחיסלו באכזריות את אנשי הטוטסי. אלה חיסלו למעלה מ-20 אלף בני טוטסי במסע רצח אחד, כשהם מסתובבים שיכורים ברחובות ובידיהם מצ'טות, ואיש לא יכול ולא מנסה לרסן אותם.

כמו בבורונדי, ניתן האות לפתיחת מעשי הרצח לאחר שנשיא רואנדה גוונאל הביארמנס ונשיא בורונדי ציפריאן, שניהם בני הוטו, נהרגו בהתרסקות מטוסם בשדה התעופה של קיגאלי ברואנדה. שני הנשיאים היו בדרכם חזרה מוועידה בהביארימנה, רואנדה, שנושאה היה – חיסול הסכסוך האתני. במהלך השיחות בוועידה הגיעו נציגי ההוטו ונציגי החזית הפטריוטית של רואנדה (R.P.F), בני הטוסטי, לידי הסכמה בנושאים רבים, אך נכשלו בהקמת ממשלות ביניים שיכהנו עד הבחירות שימסדו את ההחלטות.

אנשי צבא בלגים שהיו במקום, קבעו שהמטוס הופל על ידי טיל ששלחו אנשי משמר הנשיא – רובם ככולם בני הוטו. הם חשדו שעל פי הסכמי הוועידה יקבל המיעוט הטוטסי מושבים בקבינט, ואנשי טוטסי הגולים באוגנדה כשני דורות, יקבלו נחלות ברואנדה. ואולם אנשי הממשל בני ההוטו הפנו, כמובן, אצבע מאשימה כלפי הטוטסי, והפכו אותם יעד להתקפות ופרעות בניצוחם של אנשי המיליציות הצבאיות שלהם.

אנשי משמר הנשיאות החלו לחסל בשיטתיות כל בן טוסטי הנקרה בדרכם, בעזרתם של יחידות צבאיות הוטיו. 10 חיילים בלגיים מכוח השלום של האו"ם (ששהה ברואנדה ומנה 2400 חיילים), שניסו לחצוץ בין ראש הממשלה, אגטה אוולינגיימנה, בן הטוטסי, למשמר הנשיאות שהקיף את ביתו, חוסלו בעינויים, ראש הממשלה חוסל, וכמוהו גם שלושה שרי ממשלה אחרים בני הטוטסי.

יחידות צבא מערביות מבלגיה, מצרפת, מאיטליה ומארצות הברית, הגיעו למקום על מנת לאבטח את פינוי הזרים, שביכו את ידידיהם הרואנדים שנשארו במקום.

בעשרת השבועות שלאחר מכן, בחודשים מאי יוני ויולי, טבחו מיליציות ההוטו בסיועם הפעיל של אזרחים בני אוטו, למעלה מחצי מיליון בני טוטסי. ובעוד הצבא משתמש בנשק חם, הצטיידו האזרחים במצ'טות, כשהכול מאמינים שהפעם יעלה בידם לפתור אחת ולתמיד את בעיית הטוטסי ברואנדה על ידי חיסולם המוחלט. אנשים קמו על שכניהם, ערפו ראשי ילדים ונשים, ולפי צורת הפגיעות נראה שגם הפיקו הנאה סדיסטית מן הטבח, שכן הגוויות נמצאו כרותות אברים. מאות אלפי פליטים בני טוטסי יצאו לדרכים – ברכב וברגל, מחפשים אחר מקום מסתור.

קצת באיחור נכנסו למערכה יחידות של החזית הפטריוטית של רואנדה (R.P.F), המורכבות מאנשי טוטסי שמקצתם היו תקופה ארוכה בגלות בטנזניה, בבורונדי, בזאיר ובאוגנדה, ופתחו בקרבות נגד אנשי המיליציות. עד אמצע יולי כבשו כוחות ה-R.P.F שמספרם נאמד ב-15-20 אלף לוחמים, את מרבית המדינה, ובכללה את שתי הערים הגדולות של רואנדה, בוטרה וקיגאלי. בשליש המערבי של המדינה עדיין שולטת הממשלה הקודמת. עתה הוצפו הדרכים במאות אלפי בני הוטו, שמילטו את נפשם מפחד הנקמה, ובתגובה למסע ההפחדה שפתחו אנשי המיליציות ומארגני הטבח, שידעו כי הסיכוי היחיד שלהם לשרוד תלוי בהצלחתם להוציא מרואנדה את מרבית אוכלוסייתה (בני ההוטו), להיטמע בה בשעת בריחתה, ולגרום לחזית הפטריוטית לשלוט על שטח בלא עם.

אנשי ה-R.P.F הבינו שניצחון צבאי בלבד לא יביא שלום למדינה משום שהם עדיין תנועה אתנית טוטסית, המייצגת מיעוט שלפני הטבח הגדול היווה 15% בלבד מהאוכלוסייה, וכעת עוד פחות מזה (10%). לכן, פרט לכך שצירפו לממשלה הזמנית שהקימו, מספר מנהיגים מתונים מבני ההוטו, עדיין נותר להם לשכנע מאות אלפי פליטים, שזרמו למדינות השכנות, לחזור לבתיהם בהבטחה שלא יאונה להם שם רע, ורק המנהיגים שעוררו את אנשי ההוטו לרצח וניהלו אותם, ואנשי הממשלה הקודמת שהורו על פתיחת הטבח יועמדו לדין. אנשי הצבא, לעומתם, שמילאו פקודות וחונכו לשנוא, יעברו "חינוך מחדש", ולא נשקפת סכנה לחייהם.

אלא שמול ניסיונות השכנוע של החזית מנהלים מנהיגי ההוטו במחנה הענק בצפון טנזניה מערכת נגד, ומפיצים ידיעות על בני הוטו, שחזרו לארץ והוצאו להורג על ידי ה-R.P.F. יעבור זמן רב בטרם יצליחו אנשי הטוטסי לשכנע את ההוטו שהסתיים מעגל הרציחות. כמו כן, מנהיגי הטוטסי יתקשו לעצור את רגשות הכעס והנקם אצל אחיהם, שרבים ממשפחותיהם נטבחו בטבח הגדול. כוח צרפתי של 2500 לוחמים שהגיע לרואנדה, הכיר רשמית בעובדה שה-R.P.F ניצח בקרבות, והקים בהסכמתם את ה"אזור הבטוח" בדרום מערב המדינה. האזור שנמצא בפיקוח הכוחות הצרפתיים, הוכרז כבטוח לכול. כמו כן סוכם שהצרפתים יעזבו את המקום מיד כשיגיעו 550 אנשי כוח השלום של האו"ם, בעיקר משום שה-R.P.F ראה בכוח הצרפתי כוח קולוניאלי התומך בהוטו.

כמיליון וחצי מתושבי מערב רואנדה נטשו את כפריהם וברחו לכיוון זאיר, טנזניה ואוגדה. מתוך 3.5 מיליון תושבים שגרו שם לפני שלושה חודשים, נותרו שני מיליון בלבד. בזמן השיא חצו את גבול זאיר 500 אלף פליטים ביומיים(!). בתוך זמן קצר לא נשאר אפילו שיח אחד בטווח של 10 ק"מ מסביב לעיר; אלה נעקרו לצורכי בישול והסקה. בסך הכל, נאמד מספר הפליטים בגומה וסביבתה בכמיליון ומאתיים אלף פליטים. אגב, קשה להבין כיצד ולמה קיבלו בני גומה את הפליטים שסתמו בתוך יום את עירם, גרמו לכל המערכות העירוניות לקרוס, והביאו על תושבי העיר מגיפות כולירה ודיזנטריה, וכל זאת בלי שמץ טרוניה מצדם.

הממשלה החדשה של הטוטסי מקבלת תמיכה מבורונדי, אוגנדה וטנזניה השכנות, שתומכות במנהיג ה-R.P.F פול קגמה. קגמה הודיע ש-500 אלף בני טוטסי, שהיגרו למדינות השכנות במהלך 30 שנות שלטון ההוטו במדינה, יכולים לשוב לרואנדה. אבל כאמור, החזרת מאות אלפי בני ההוטו לבתיהם נותרה האתגר הגדול ביותר לממשלה ה-R.P.F. 350 אלף פליטים במחנות טנזניה עדיין חוששים לחזור למרות השלום היחסי השורר במזרח המדינה. על מנת לשכנע בכוונותיו הטובות, מינה ה-R.P.F את פוסטין טוואנגירי מונגו, בן הוטו (שגם ידיו לא היו נקיות מדם הטוטסי,) לראש ממשלה. סגן יושב ראש ה-R.P.F פטריק מזימהקה, הצהיר שעל אף שהשמדת הטוטסי נעשתה מתוך "מדיניות מפלגתית" של ההוטו בתקופת היארימנה, הוא עומד על כך שהקבינט חייב לכלול גם חברים מבני ההוטו.

מחנה הפליטים הגדול בקיבומבה, 25 ק"מ מגומה, היה למעשה המשכו של מחנה הפליטים של גומה.
צילם: עופר לפלר - יחידת דובר צה"ל.

הזיכרון הטרי של קבלת הפנים שערכו הסומליים לחיילי הסיוע האמריקאים, שבאו להגן עליהם ולחלק להם מזון, השאיר את העולם המערבי אדיש מול הטבח ששטף את הארץ. בייחוד לאחר שאנשי מיליציות ההוטו וצבא הממשלה שלהם מן הצד האחד, ולוחמי המחתרת הטוטסית מן הצד האחר, הודיעו שלא יקבלו באהדה התערבות צבאית מכל סוג שהוא.

ואולם כשהסתיימה המלחמה, ושארית העם הרואנדי שהתרכזה במחנות פליטים לאורך הגבולות (עם בורונדי, טנזניה, אוגנדה וזאיר) עמדה להפסיד סופית במלחמה נגד הרעב והצמא ובייחוד נגד מגיפת הכולירה שחיסלה אדם בכל דקה, חלה התעוררות מה בדעת הקהל העולמית. בנוסף ל-150 מיליון דולרים שהקצתה ארצות הברית מתחילת אפריל ועד סוף יולי, הורה הנשיא קלינטון להפעיל 24 שעות ביממה רכבת אווירית שהביאה מים, מזון ותרופות. בוטרוס ראלי, המזכיר הכללי של האו"ם, העריך בסוף יולי את סכום הסיוע הדרוש להצלת הפליטים, ב-434 מיליון דולר, והעיר שהדבר נכון ליום ההערכה בלבד... ובעוד האו"ם ומדינות המערב מנסים לפתור בעיות לוגיסטיות כמו "כיצד להעביר לעיר גומה השוכנת בגבול זאיר רואנדה, שבימים כתיקונם מאכלסת 80 אלף תושבים והיום מונה אוכלוסייתה מיליון ומאתיים אלף פליטים נוספים, את הדרוש לה לכל יום נוסף – 600 אלף טון של מזון, מיליון שמיכות, 200 אלף גלילי פוליאטילן, 200 אלף ג'ריקנים, 80 מכליות מים וכ-100 משאיות, שיוכלו להעביר את המזון משדה התעופה אנטבה, שבאוגנדה, לגומה," ניסו גורמי סיוע אחרים כמו הצלב האדום ו"עמותת הרופאים ללא גבולות" להעביר סיוע רפואי ראשוני ולנסות לבלום את מגיפת הכולירה.

מדינת ישראל החליטה לסייע. ב-24 ביולי יצאה המשלחת הראשונה עם ציוד, שאפשר לה להקים את בית החולים המשוכלל ביותר שניתן להקים בתנאי שדה. בית החולים כלל חדרי ניתוח, מכשיר רנטגן ומעבדה (שתרומתה, הסתבר בדיעבד, היתה הקרדינלית ביותר, משום שכבר בתחילת העבודה זיהו עובדיה, שזן הכולירה שעשה שמות בפליטים, חסין בפני סוגי האנטיביוטיקה שהשתמשו ברופאים, וקבעו את סוג האנטיביוטיקה הדרוש. כמו כן, ביצעה המעבדה בדיקות שהולידו את ההחלטה לחסן מאות אלפי פליטים מפני מחלות זיהומיות להן היו חשופים). את צוותי בית החולים איישו שלוש משלחות, שתיים מהן שהו שבועיים כל אחת, והשלישית קיפלה את בית החולים 10 ימים לאחר שהגיעה, עם עזיבת הלגיון הצרפתי שאבטח את ה"אזור הבטוח".

בימים הראשונים היה עיקר הטיפול בהתייבשויות כתוצאה מכולירה, בדיזנטריה, בדלקות ריאות, ובטראומות. כשהגיעו למקום התחבטו אנשי המשלחת האם להקים בית חולים או להתפצל לקבוצות צוותים קטנות שיעברו במחנות, יתנו אינפוזיות ואנטיביוטיקה ויצילו מאסות של אנשים. הוחלט להיוועץ עם שלטונות הבריאות הזאירים ועם הנציב העליון לפליטים של האו"ם תוך כדי הצגת הרכב המשלחת. התשובה שניתנה היתה: "אנחנו רוצים שתתמקמו היכן שהתמקמתם, ותהיו בית חולים לפליטים על מנת שניתן יהיה לשחרר את בית החולים בגומה שהוצף בפליטים, לטובת האוכלוסייה המקומית." ואכן מרבית המטופלים היו פליטים ומיעוטם תושבים מקומיים.

עלתה, כמובן, גם השאלה הפוליטית – האם לא עדיף להסתובב בצוותים עם שלטי מגן דוד במחנות, שם מסתובבים גם העיתונאים, לזכות בסיקור עיתונאי גדול יותר ולהעצים את האימפקט התקשורתי של הסיוע הישראלי. ההחלטה שהתקבלה לא התייחסה לגורם הזה, ואכן משלחות הסיוע הישראלי קיבלו כיסוי תקשורתי קטן יחסית לגודל תרומתם. זאת למרות שביקרו בבית החולים מספר רב של אנשי עיתונות. כמו כן ביקרו במחנה שרת הבריאות של זאיר ורמטכ"ל הצבא האירי, והביעו את הוקרתם.

בין ארגוני הסיוע היה מספר רב של ארגונים לא ממשלתיים, אירופיים ואמריקאיים, שהקימו נקודות עזרה ראשונה, שם נתנו שתייה ואינפוזיה לחולים קשים. בית החולים הצרפתי היה יחידה כירורגית של הצבא הצרפתי, שהתמקמה בשדה התעופה בגומה. מטרתו של בית החולים היתה לסייע לחיילים צרפתיים של כוח השלום. הם לא סירבו לטפל בפליטים או בזאירים שהגיעו אליהם, אבל ידעו לטפל רק בטראומות, לקבע שברים, לבצע ניתוחי בטן או חזה מקומיים כשהיה צריך, מה עוד שכוח האדם שלהם היה מצומצם.

בית החולים הישראלי היה בית החולים היחידי לפליטים שביצע ניתוחים. מכיוון שהאו"ם תיאם בין ארגוני הסיוע השונים, שייעודו של כל אחד ואחד מהם הוגדר, כל הארגונים הפנו חולים שהיו מעבר ליכולתם, לבית החולים הישראלי (ולא לבית החולים של גומה). המשלחות הישראליות התלבטו האם רשאים להכניס צוות חדר ניתוח לניתוח בו בזמן שחדר המיון משווע לעזרתם בטיפולי החייאה. עצם הידיעה שהמים, בהם רוחצים הרופאים את ידיהם לפני ואחרי ניתוח, שנועד להציל אדם אחד, יכולים להציל מספר אנשים שמתים מהתייבשות ומצמא באזורים אחרים בגומה, היתה דילמה קשה. הוחלט לנתח משום שבית החולים הזה אמור לענות על כל בעיה רפואית, והוא הכתובת היחידה שנותנת פתרון, שצוותי העזרה האחרים אינם מסוגלים לתת. רוב האנשים ניצלו בידי רופאי הילדים, הרופאים הפנימיים והמומחים למחלות זיהומיות. אבל הכירורגיה, הגינקולוג והאורתופדיה היו עוד נדבך בבית החולים.

בכל משלחת היו 15-17 רופאים. עובדי מעבדה, רוקח, צוות אחים ואחיות, טכנאי רנטגן ומאבטחים, סך הכול 80 איש. כולם חיילים בשירות פעיל באחריות מפקדת קצין רפואה ראשי. בהתחלה הוכשר בית החולים לקלוט 56-60 חולים, במשלחת השנייה עלה המספר ל-90. במיון עברו 120-130 איש שטופלו אבל לא אושפזו. במהלך כל תקופת השירות של בית החולים בגומה, אושפזו בו כ-3000 מקרים קשים במיוחד, אלפים אחרים קיבלו טיפול ואישוש מחוץ למיון. הטיפולים כללו אינפוזיה, השקיה בנוזלים עתירי מלחים ושהייה במקום עד להתאוששות. המטופלים האלה לא נרשמו, ולכן קשה להעריך את מספרם שהגיע לאלפים רבים. בשלב השני החלו היחידות הרפואיות האחרות להפנות מטופלים לבית החולים לשם בדיקה ואבחון בלבד.

ד"ר חזי לוי משקה ילד במים עם ריכוז מלחים גבוה. רבים מהילדים והמבוגרים ניצלו כתוצאה מהטיפול המהיר שהעניקו אנשי המשלחת מיד כשהגיעו, עוד בטרם החלו בפעילות הסדירה של בית החולים. צילם: עופר לפלר - יחידת דובר צה"ל.

בתקופה הראשונה, בגלל הצורך הדחוף בעזרה, הוציא בית החולים יחידות חוץ לאזורים, שבהם המצב היה חמור במיוחד, כמו באזור העיירה אטינדוס, פרבר של גומה. שם נתבקש הצוות לעזור לשלושה רופאים רואנדים פליטים, רופא מקומי ומספר מצומצם של אחיות, ולמיין בין החיים למתים, ובין אלה שיש סיכוי להצילם לאלה שאפסה תקוותם. הצוותים העניקו גם טיפולים ראשוניים שכללו אינפוזיות וטיפולי החייאה. מקרים קשים הובאו לבית החולים. על אף שבית החולים מוקם ב"אזור הבטוח", שתחמו חיילי הלגיון הצרפתי, הצטרף למשלחת כוח קטן של חיילי גבעתי.

חייל מן הכוח הזה צורף כמאבטח לצוות "ביקורי החוץ". פרט לימים הראשונים, שבהם נפרס, תפקד בית החולים בצורה מסודרת מ-9 בבוקר עד 8 בערב. בשעות הלילה טיפלו תורנים במקרים קשים במיוחד. מאחר שלא היה חשמל באזור, לא הגיעו חולים.

האנשים עסקו במאבק הישרדות ראשוני. לא נלחמו כאן על איכות חיים אלא על החיים עצמם. לחיות או למות. במקרים רבים לא רצו המטופלים לעזוב את בית החולים. אם כי טובתם דרשה זאת, שכן הסיכוי להידבק במחלות בבית החולים רב יותר. חולה שעזב את בית החולים איפשר לאשפז חולה אחר במקומו.

בין ההתחבטויות שהעסיקו את הרופאים היו שאלות של מינון תרופות, מה עדיף – מינון נכון ומדויק למטופל אחד או מינון מופחת לשניים. כלומר, שאלה של כמות ניצולים מול איכות טיפול. במשך הזמן הכתיבה העבודה השוטפת את סדר העדיפויות, והצוות התרכז בטיפול באנשים על סף המוות, בהחייאתם ובהוצאתם מבית החולים על מנת לאפשר להחיות אחרים. בנוגע למחלות הזיהומיות, מי שחלה והחלים התחסן נגדן. הבעיה הקרדינלית היתה לעבור את נקודת השיא של המחלה, ולכן ההתגברות על המחלה ופינוי מהיר מבית החולים היו תכלית העבודה.

החשש מהידבקות הצוות הרפואי מן המחלות השונות או אפילו מאיידס, שכידוע אינו מדיר רגליו מארצות מרכז אפריקה, היה קיים כמובן, ונגד זה עשו את כל שניתן היה לעשות, כמו להשתמש בכפפות כפולות, לקבל חיסונים נגד המחלות הזיהומיות הרגילות, להתרחץ במעבר בין משטח עבודה למשטח מנוחה, להחליף חלוק כשניתן, ועוד.

בהתחלה, התייחסו הפליטים הרואנדים לבית החולים הישראלי כאל ה"אמרקינס", ורק ברבות הימים למדו שמדובר בישראלים. השלטונות הזאירים ואנשי הסיוע הבינלאומי ידעו כולם שמדובר בישראלים, הם הכירו את היכולת והכישורים שלהם, ואלה שזכרו את הפעילות הישראלית הנרחבת במרכז אפריקה בעבר, רוצים לראות בבית החולים סימן לשובם של הישראלים לפעילות באזור. בין הרואנדים היתה אוכלוסייה כפרית שכמעט לא שמעה על ישראל. העירוניים, לעומתם, מקצתם משכילים יודעי שפות, הכירו את ישראל, וכמה מהם אף נשכרו כמתורגמנים.

גומה לא דמתה לעצמה שבועיים לאחר שהגיע הסיוע. האנשים נראו אחרת. התחילו להתגבש מחנות ופתו טורי האנשים הנעים בכבישים באפתיות מוחלטת. במחנות הכחולים (צבע היריעות שקיבלו האנשים מהאו"ם) היה מים ומזון, ושוב לא נזקקו האנשים למי השלוליות שבצדי הכבישים.

מגיפת הכולירה שפרצה כ-8 ימים לפני שהגיעה המשלחת היא זו שהזעיקה את העולם. העולם לא התערב במלחמת האזרחים שהתנהלה שם קודם, משום שמצב דומה מתנהל באפריקה במשך שנים. בבורונדי השכנה מתו מדיזנטריה שנה לפני כן, 7% מכלל האוכלוסייה, והעולם שתק. דעת הקהל התעוררה בזכות התערבות תקשורתית נרחבת. תמונות של נהרות עמוסים בגוויות, שמעם של זיהומים שהפכו ממקומיים לאזוריים ולעולמיים, ו"נסיכת הנילוס" שאיימה לרדת מהתפריט העולמי, הוציאו את העולם מאדישותו. קשה לשפוט אם התגובה אחרה לבוא, אבל בהחלט ניתן לראות את השפעתה המידית.

הצורך לסמן את הילדים למטרת עיקוב רפואי מחד גיסא, והרתיעה מכתיבת מספרים על הידיים מאידך גיסא, הולידו פתרון פשרה - רישום מספרים ושמות על המצח. צילם: עופר לפלר - יחידת דובר צה"ל.