עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > שומרון ויהודה > יהודהעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שימור > שמורות טבע וגנים לאומייםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חייםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > צמחים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
מידע על החי (שפני סלעים, נמרים, שועלים ויעלים) והצומח בשמורת עין גדי.



גוון ירוק וחום : שמורת עין גדי
מחבר: ד"ר עוזי פז


מדבר יהודה על גבעותיו הצחיחות וצוקיו החשופים מתנשא ממערב, וים המלח, הימה הנמוכה והמלוחה בתבל, משתרעת ממזרח, ובתווך, בין הצייה לחידלון שוכנת נאת המדבר של עין גדי. נחל דוד תוחם אותה מצפון ונחל ערוכות תוחם אותה מדרום, ושניהם מתחתרים עמוק בתוך חומת מצוק ההעתקים המלווה את ים המלח למלוא אורכו.

כ-20 ואדיות נשפכים אל חופיו המערביים של ים המלח, אך רק שניים מהם מושכים כיום מים כל ימות השנה: נחל דוד ונחל ערוגות. בעבר נמנה עם החברה המכובדת הזו גם נחל בוקק, אלא שמימיו של נחל זה זורמים מזה זמן רב בתוך אזיקי פלדה.

נחל דוד הוא המפורסם בין השניים. בערבית הוא נקרא ואדי א-סדייר, ופירוש שמו הוא "נחל השיזפים". השיזף הוא עץ ממוצא סודני והוא אחד העצים האופייניים ביותר לנאת עין גדי. בשפה הערבית, ללא אקדמיה שתדאג להאחדת השמות, יש לשיזף שמות אחדים. באזור עין גדי הוא נקרא סידר. בצפון הארץ נקרא העץ, כמו גם פירותיו, בשם "דום". בסיני הוסב שם זה לדקל המסתעף, ומכאן השם העברי: דקל הדום, ואילו השיזף נקרא שם "נבק" או "נבק אל מסיח". שם זה תואם לשמו המדעי: iziphus spina-cristi שפירושו: "קוצי המשיח". השיזף הוא אחד "המתחרים" על הזכות והכבוד להיות העץ אשר ממנו עשו את זר הקוצים שבו עטרו את ישו בעת צליבתו. כך או אחרת – הנחל זכה בשמו העברי בשל הסיפור התנכ"י על דוד הבורח מפני שאול "וישב במצדות עין גדי" (שמואל א' כ"ג 29).

פרופסור מיכאל זהרי כתב כי בשנות ה-20 היו שכיחים בין השיזפים עצי זקום יפים ביותר והם יצרו יחד את החברה שנקראה אז כ"חברת השיזף והזקום". גם מקורם ומכורתם של עצי הזקום, כמוהם כמורינגה, כפתילת המדבר וכסלוודורה מאפריקה הטרופית (ראה ברשימה "גוון ירוק וחום" בטבע הדברים 26). מעצי הזקום האלה, שנראו בשטח עוד בשנות ה-40, לא נותר ברחבי עין גדי ולו גם עץ אחד. כל עצי הזקום הצומחים כיום ברחבי נאת המדבר, נבטו מזרעים שנאספו בידי כותב דברים אלה בשנת 1960 ליד מעוז חיים. הם הונבטו במכון לחקר הנגב וניטעו ברחבי השמורה בשנת 1962.

מקור שמו של הזקום הוא בשפה הערבית. העץ נזכר בקוראו שלוש פעמים ונחשב כעץ המר, המסריח והגרוע בין העצים. במסורת האיסלאם נחשב הזקום כעץ השאול המתקיים מלהבות האש ופירותיו המרים משמשים כעונש לפושעים בגיהינום. בקוראן כתוב: "הנה הוא עץ יצא בלב השאול, פירותיו הם ראשי שטן" (סורת אלצאפאת 64). ואמנם הפרי מר ונאכל בדרך כלל רק בעת מצוקה. בערבית הוא נקרא גם "תמר אל עבד", דהיינו תמר העבדים – ביטוי לאיכות פירותיו ומי ראוי לאוכלם. יש הגורסים כי מקור השם הוא בנוהג של סוחרי העבדים להאכיל בפירות את העבדים אותם לכדו במזרח אפריקה.

בגלעיני הפרי מצוי שמן בשיעור גבוה ביותר. במאה הקודמת מכרו לצליינים במנזרי הירדן את השמן הזה כ"צרי הגלעד".

על הסלעים והקירות לאורכו של נחל דוד פרוסים מרבדי קטיפה ירוקים ורעננים. יוצרים אותם טחבים בשיתוף עם שערות שולמית. שערות שולמית גדלות במקומות לחים ומוצלים, שנטף המים אינו חדל בהם. הן מרשימות במיוחד בשתי המערות שבנחל דוד – מערת שולמית ומערת דודים. מעשיות רבות ומשונות מנסות לפענח את מקור שמו העברי של השרך הזה. מסתבר כי מקור השם הוא באגדה יוונית דווקא, לפיה הצמח הוא שערותיה של אפרודיטי, היא ונוס בפי הרומאים, אלת האהבה והיופי שנולדה מקצף הגלים והיא נאה ומטופחת ושערה סדור (כפי שציירה בוטיצ'לי...). חוט הקשר בין הצמח לאגדה הוא צירו השחור של העלה, שכמוהו כשערות שחורות כעורב. פני העלים עוטים מעטה שומני המונע את הרטבתם, חרף מטר הטיפות הנוטפות עליהם ללא הרף. מכאן מקור שמו המדעי של שרך זה: Adiantum capillus-veneris שפירושו: "שערות ונוס הבלתי נרטבת". ומי היא "התשובה הישראלית" לוונוס של עכו"ם אם לא השולמית – היפה והנאווה משיר השירים? גם בשפות אחרות קשור שמו העממי של הצמח לשערות. אחד משמותיו בערבית הוא: "שערת אל ע'ולה". שפירושו שערות המכשפה. לצמח יש שימושים רפואיים, וכמקובל ברפואה העממית בה שורר העיקרון של "ריפוי דומה בדומה" – אם לצמח יש דמיון לשערות, מן הסתם יש בו תכונות למניעת נשירת שער...

שערות שולמית אינן מיוחדות לעיל גדי. נוכל למצוא אותו במרבית אזורי הארץ, וגם הרחק מגבולותיה. עם זאת, בתחומי נחל דוד ונחל ערוגות נוכל למצוא צמחים המיוחדים לתחומיה של הארץ בלבד, או כמעט אך ורק לעין גדי.

אחד מאלה הוא בן חורש גדול, הצומח בסדקי סלעים לחים לאורך ערוצי הנחלים. זהו בן למשפחת הסחלביים ואף הוא מהצמחים הטרופיים שכה אופייניים לנאת המדבר הזאת. עמוד התפרחת של בן החורש מתנשא כדי מטר ויותר והוא עשוי לשאת עשרות פרחים גדולים, צהבהבים-ירקרקים, העטורים בארגמן, שדמותם כדמות פרפר. הצמח התגלה בשנת 1944 בידי טוביה קושניר, אחד מחללי הל"ה, בעין עניבה שבנחל צאלים. בשעתו זו הייתה סנסציה בוטנית. גם כיום זהו צמח נדיר למדיי בתחומי השמורה. החפץ ביקרו ורוצה לראותו במלוא פריחתו, טוב יעשה אם יבקר בשמורה במחצית השנייה של חודש מרס, ויחפש בסדקי סלע לחים לאורך השביל של נחל ערוגות וליד המפל במערת דודים.


עין גדי
צילם: בוקי בועז.


נחל ערוגות ארוך ופראי יותר מנחל דוד. חרף אלפי המטיילים החולפים בו מדי שנה הוא שומר על תחושת נופי בראשית. בערבית הוא נקרא ואדי ערייג'ה, שפירושו נחל ערוגות, או ערוץ העלייה. אפשר כי המפלים הרבים המקפצים לאורך ערוץ הנחל הם שהעניקו לו את שמו. אפשר כי דווקא נקב ערייג'ה, הוא מעלה האיסיים, העניק לנחל את שמו. "הנקב" נמצא במעלה הנחל ונבנה ככל הנראה בידי הרומאים, בעת המצור על מורדי בר כוכבא שהתבצרו במערת האיגרות ובמערת האימה שבנחל חבר.

עץ המוגבל ברחבי עין גדי לריכוז אחד בלבד בתחומי נחל ערוגות, אף כי ניתן למצוא אותו גם באזורים נוספים ברחבי הארץ, הוא צפצפת הפרת. לעץ זה שתי צורות עלים המעורבים זה בזה: עלים צעירים צרים, תמימים ומוארכים ועלים בוגרים מורחבים וגזורים. בחורף עומד העץ בשלכת ועליו המזהיבים מגוונים את הנוף.

בפינות מעטות לאורך הנחלים צמחו עד לפני שנים לא רבות שיחי הקולקס התרבותי. צמח זה מוכר יותר בשמו העממי: אוזן הפיל, וכיאה לשמו – עליו ענקיים. בתלמוד הוא נקרא כולכוסין. לא ברור בדיוק מתי וכיצד הגיע לעין גדי, כפי שלא ברור גם כיצד ולמה נעלם. מולדתו של הקולקס באסיה הטרופית. עוד בזמנים קדומים גידלו אותו בארצות טרופיות רבות בשל הפקעת הגדולה שלו המכילה עמילן רב. משקלה עשוי להגיע כדי ארבעה קילוגרמים. עד גילוי אמריקה גידלו את הקולקס על תקן של תפוח אדמה... מאז שתפוח האדמה הפך לחלק בלתי נפרד מהתפריט ברחבי העולם הישן, ירד הקולקס מגדולתו, אם כי גם כיום הוא מהווה מרכיב מזוני חשוב בארצות טרופיות. הוא נקרא בהן Taro או Yam. ישנן עדויות כי גם בארץ נהגו לגדלו באזורים אחדים למטרה זו. נוסע בשם פייר באלון מציין כי בשנת 1547 גידלוהו במישור החוף, ליד מטעי קני סוכר וביניהם. עד מלחמת השחרור היו מוכרים את פקעותיו בשוקי יפו. ייתכן כי גידלו אותו גם בשטחי החקלאות של עין גדי, ולנחלים הוא הגיע כפליט תרבות.

לא ברור גם כיצד הגיע הסיסם ההודי למרומי מפל דוד. שם, בצד המפל הגדול, המהווה את לבה הפועם של השמורה, מתנשאים עצי סיסם אחדים. הסיסם הוא עץ נפוץ בשדרות ובגינות נוי ברחבי הארץ. הוא אינו מוכר כעץ בר בארץ, למעט שני ריכוזים בחולות דרום מישור החוף. שנים רבות סברו כי מדובר בפליט תרבות שנמלט בדרך כלשהי מגינות הנוי. לאחרונה, בעקבות הסכם השלום עם ירדן, והאפשרות לטייל בנחליה, נמצאו ריכוזים אחדים של עצי סיסם באגן נחל זרד וכן בוואדי פיפה. עובדה זו מחזקת את האפשרות כי למרות הכול מדובר בעצי בר.

המים וריבוי הצמחים מעניקים שפע מזון לבעלי החיים כמו גם מגוון מקומות מסתור. יש בשילוב הזה כדי למשוך בעלי חיים רבים. אם נוסיף לאלה את מיקומה הגאוגרפי של עין גדי, בלבה של מערכת הבקע הסורי אפריקני, נבין כי נוצר כאן בית גידול מיוחד, שתנאיו מאפשרים לבעלי חיים ממקורות מוצא שונים להתקיים זה ליד זה. ואמנם התקבץ בעין גדי אנסמבל מגוון ועשיר של בעלי חיים מכל רוחות השמים. חרף עושר זה מעניין כי בנחלי עין גדי אין דגים. זאת בשעה שבמעיינות אחדים לאורך חופי ים המלח, כעיינות צוקים ונאות הכיכר, כמו גם בארנון, הנשפך אל הים ממזרחו, יש דגים, ואפילו בני מינים אחדים. בנחלים גם אין קרפדות. עובדה זו תמוהה במיוחד כי הן מצויות במעיינות נחל צאלים. כיום הן מצויות גם בגינות הנוי ובשדות החקלאיים של קיבוץ עין גדי; מן הסתם הן הגיעו למקומות אלה בעקבות החקלאות. סביר כי במוקדם או במאוחר הן תחדורנה גם לנחלים. לעומת זאת אפשר לראות, ואולי עוד יותר מכך לשמוע, את "שירתם" של זכרי צפרדע הנחלים.בחודשי האביב נשמעת שירה זו לאורך הנחלים במשך רוב שעות היממה.

ייחודו של עולם החי בעין גדי אינו רק במגוון המינים של בעלי החיים, אלא גם בעושר הפרטים, ויותר מכך, בקלות היחסית שבה אפשר לצפות בהם. ציפורים שונות תקבלנה את פנינו כבר במגרש החנייה שבפתח נחל דוד. החצוף, הרעשני והמתבלט ביניהם הוא הבולבול. מאחר שאפשר לראותו במרבית אזורי הארץ, חבל להקדיש לו זמן דווקא כאן. ציפור אחרת המרבה לנתר ברחבי מגרש החנייה ובשוליו, ולחפש פירורי מזון, היא ציפור קטנה ואפורה הפורסת מדי פעם את זנבה השחור כמניפה וכמו טורחת להדגיש את שמה: שחור הזנב. מוצאה מאפריקה והיא התפשטה צפונה לאורך בקע הירדן עד לכינרת ולא מעבר לה. מובן כי היא אינה מוכרת באירופה. טריסטרם, שנחשב לאבי הזואולוגיה הארצישראלית, כותב בהקשר זה: "צדנו גם ציפור קטנה וחיננית מאוד, שצבעה כעין הצפחה, וזנבה שחור. גודלה כגודל אדום החזה שלנו, ובהתנהגותה היא דומה לדוחל. קראנו לה בשם שחור זנב". שחור הזנב חי כל ימות השנה, זוגות זוגות, בתחומי טריטוריות מוגדרות. גודלה של טריטוריה בעין גדי הוא כ-60 דונמים. מקום החיות המועדף של שחור הזנב הוא בסמוך לעצי שיטה. לעומת זאת, הסלעית שחורת הבטן היא ציפור של נופי צוקים וקניונים. היא מרבה לעמוד על סלעים, אבנים גדולות ועמודי גדר, כשהיא מאותתת על נוכחותה בזנבה הלבן כשלג המוכתם במרכזו בפס שחור קטן. נוצות גופה שחורות כפחם, אך לפרטים הבוגרים כיפה לבנה. שלא כבולבול וכשחור זנב, שמוצאם טרופי, תפוצתה של סלעית זו משתרעת בתחומים מדבריים מובהקים ממרוקו ועד לחצי האי ערב.

עם בוא האביב נוכל לשמור ברחבי נווה המדבר של עין גדי קריאות רמות. אם נצליח לאתר את בעל הקול נראה מעין מהדורה מוקטנת של החגלה, העומדת על סלע או בנקודת תצפית בולטת אחרת. זהו הקורא, והתנהגותו זו מסבירה על מה ולמה זכה בשמו. צבעיו צבעי מדבר, אך הזכר מתהדר בפסים שחורים ואדמוניים בצדי הבטן ובכתם לבן בצדי העין, אותם ניתן לראות רק מטווח קרוב יחסית. לנקבה צבעי הסוואה התואמים להפליא לרקע המדברי ומשתלבים בו היטב. בעומדה נתקשה להבחין בה. לעת הקינון היא חופרת גומת קן מתחת לסלע ומטילה בה 8-14 ביצים. לעתים, ומסיבה שלא התבררה עדיין, מטילות שתי נקבות באותה גומה. אפשר אז למצוא בקן 20 ביצים ואף יותר. במקרה כזה ביצים רבות אינן בוקעות, וזהו כנראה הבסיס לפסוק המופיע בספר ירמיהו: "קורא דגר ולא ילד" (י"ז, 11). צפייה במשפחת קוראים כאשר אפרוחים קטנים רצים-מדדים אחר הוריהם היא מראה מלבב ביותר.

הקוראים מעדיפים שטחים פתוחים ואבנים על המדרונות. בסוף הקיץ מתלכדות משפחות אחדות, ואז אנחנו עשויים לראות קבוצת קוראים ובה עשרה ואף 20 פרטים.

כניגוד לעקרונות ההסוואה הבולטים בעין גדי יש שתי ציפורים שצבען שחור: הטריסטרמית והעורב קצר הזנב. ואם לא די בצבע השחור לכשעצמו, שני אלה גם חיים לרוב בלהקות גדולות ורעשניות. הטריסטרמית ניכרת קודם כול בקולותיה הערבים. קולות אלה מהדהדים כקול החליל וממלאים את מלוא החלל שבין הצוקים לים. זהו הקול המאפיין את נאת עין גדי במרבית ימות השנה. הטריסטרמית דומה לשחרור אך לאחדות מנוצות הכנף שלה צבע חלוד ערמוני; כתם זה בולט בעיקר בעת מעוף.

קרוביה של הטריסטרמית חיים ברחבי אפריקה הטרופית, ואילו תפוצת המין שלנו מוגבלת לתחום המשתרע מתימן, דרך חופי ערב, מזרח סיני ומרומיו, ועד לעמק הערבה וליריחו – תחום תפוצה קטן ביותר לעוף. ציפור זו התגלתה לראשונה לקהילייה המדעית בידי הכומר הבריטי הנרי בייקר טריסטרם, שסייר באזור בראשית 1864, ועל כן היא נקראת על שמו. לעתים, ובעיקר בחורף, מתכנסות הטריסטרמיות ללהקות גדולות ורעשניות, כמו להצדיק את קרבתן לזרזירים.

העורב קצר הזנב הגיע אלינו ממזרח אפריקה, וכעוף ממוצא טרופי-אתיופי הוא נזקק, כנראה, לשתיית מים מדי יום ביומו. קולו ערב בהרבה מהקולות הקרקרניים המאפיינים את בני משפחתו. זהו ארובט מיומן המרבה להשתעשע באוויר: הוא תופס נוצות וניירות מעופפים ברוח, ואף נוטל ברגליו אבנים וזרדים, נושאם באוויר, שומט אותם, וצולל במהירות כדי לתפוס אותם תוך כדי נפילתם. בימי הקיץ החמים הוא מטריד יעלים הנחים בצל ומטיל עליהם אבנים קטנות. אולם נא לא לטעות! לא כל עורב שחור הנראה ברחבי עין גדי הוא עורב קצר זנב. חיים כאן גם זוג או שניים של עורבים חומי עורף. וכמו להרבות בלבול ומבוכה – מוצאו של עורב זה הוא מהסהרה, דהיינו מרצועת המדבריות הגדולה, ולא מהאזור האתיופי שהוא אזור מוצאו של העורב קצר הזנב.

ציפור אחרת שאף מוצאה הוא מדברי היא סנונית המדבר. היא עפה לאורך קירות סלע וצוקים ודואה על פניהם הלוך ושוב. במעופה היא נראית כמו צפה באוויר. בסדקים שעל פניהם היא חולפת ובדרגשי הסלע הומה יונת הסלעים. הפסוק: "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה" (שיר השירים ב' 14) מקבל כאן משנה תוקף.
במצוק שמעל מקורות נחל ערוגות מקננים זוגות אחדים של נשרים. בשנת 1989 דגרו בו שבעה זוגות אך מספרם גדל עם השנים וב-1996 הגיע כדי 12 זוגות. מדי בוקר הם ממריאים לדרכם, לרוב לאורך צוקי מצפה עין גדי, ויוצאים כדי לחפש מזון. הנשרים אינם הדורסים היחידים הדוגרים לאורך צוקי הנחלים. דוגרים בהם גם זוגות אחדים של בז מדברי, בז מצוי ורחם.

בעבר דגר במערה קטנה במרומי המצוק של נחל ערוגות זוג פרסים. הם חדלו, ככל הנראה, לקנן בתחומי ישראל והצטרפו לרשימה ההולכת וגדלה של בעלי חיים שנכחדו מרחבי הארץ. בעבר, כשניתן היה עוד לראותם, אם כי גם אז לעתים רחוקות בלבד, הם חלפו בדאייה מלכותית לאורך הצוקים. בשנת 1911 ניצוד בעין גדי עיט שחור. זו הייתה העדות הראשונה למציאותו של עיט גדול ומרשים זה מחוץ לאפריקה מכורתו. העיט השחור מתמחה בציד שפנים. לאחרונה, בשנת 1996, הוא נצפה שוב בתחומי השמורה; שפע המזון העומד לרשותו ותן תקווה כי לא יהיה זה אירוע חריג...

אין עוד מקום בו יש משמעות כה ראלית לפסוק: "הרים גבוהים ליעלים, סלעים – מחסה לשפנים" (תהילים ק"ד 18) כבעין גדי. לעתים מזומנות אפשר לצפות באלה גם באלה במבט עין אחד. השפנים, כמוהם כיעלים, התרבו מאוד ברחבי עין גדי מאז הכרזתה של השמורה. כיום אפשר לראותם, ללא מאמץ, בכל רחבי עין גדי – בשמורה כמו גם במטעי הקיבוץ. אף הם, כיעלים, שקטים על פי רוב, וניתן להתקרב אליהם כמעט עד לטווח מגע יד.

תפוצתה של משפחת השפניים משתרעת ברחבי אפריקה הטרופית. רק שפן הסלעים חרג ממכורתו והצפין עד לסוריה. כבעל חיים ממוצא טרופי הוא רגיש לקור. את הלילות הוא מבלה במחילות ובכוכים טבעיים, כנאמר: "שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם". (משלי ל' 26). במחילות מגוריו אין הטמפרטורה יורדת מתחת ל-16 מעלות צלזיוס. השפנים חרגו בעין גדי, כמו במקומות רבים אחרים ברחבי הארץ, ממקומות מגוריהם המסורתיים בסלעים ואימצו גם את גלי האבן שנערמו בשולי השטחים המעובדים. אך דומה כי עין גדי היא המקום היחיד בו המירו משפחות שפנים אחרות את הסלעים במאורות בין סבכי העב קנה; כך סביב מעיין עין גדי או בערוץ נחל דוד.

השפנים מגיחים ממחילותיהם עם בוקר ופותחים את יומם ב"אמבטיית שמש" על סלעים בסמוך לפתח המחילה. בחורף נמשכת ההתחממות הזאת כשעה וחצי; בקיץ הרבה פחות. חרף היותם יונקים, שטמפרטורת גופם אמורה להיות קבועה, זו עשויה לעלות או לרדת כדי 7.5 מעלות צלזיוס מטמפרטורת הגוף התקנית. טמפרטורת גופם מותנית, במידה רבה, בטמפרטורת הסביבה. בדומה לזוחלים, לאחר שהתחממו דיים, יוצאים השפנים למרעה. די בחשש כלשהו והם ימהרו וינוסו למחילה ויסתתרו בה עד יעבור זעם. הם מוצאים במחילות גם מסתור מעודף חום בשעות הצהריים. בכל אחת מהמחילות מתגוררת משפחה: זכר בוגר, נקבות וגוריהן וכן גם זכרים צעירים אחדים. לפני שובם ללינת לילה, ובעיקר במשך החורף, הם מתקבצים במקומות קבועים, לרוב על סלע בולט, ונצמדים זה לזה.

ד"ר רוני מלצר, שחקר את אורחות חייהם של השפנים, אמר לי פעם: "ראה איזה יצורים מוזרים הם השפנים – מתגוררים במחילות כעכברים, מתחממים בשמש כחרדונים, רועים בשדות ואוכלים כצבאים, ומטפסים על עצים כקופים... ואם לא די בכל אלה הרי הם גם קרובים של הפילים..." אך נדגיש, קרובים רחוקים (השפנאים והפילאים הם שתי סדרות קרובות אך נפרדות של יונקים), ולא קרובי משפחה, כפי שניתן לשמוע לעתים מזומנות מפי מדריכים שונים.

אחד מהמראות המלבבים שאפשר לצפות בהם בעין גדי הוא גורי השפנים. המלטתם מתרחשת לרוב בשבוע השלישי של חודש מרס, ומיומם הראשון הם מסתובבים סביב המחילה. בתחילה הם נראים ככדורי צמר שחומים. מדי פעם הם מתקבצים סביב אמם כדי לינוק, ועד מהרה מתכנסים גוריהן של אמהות אחדות ל"גני ילדים". אז הם מרבים להשתעשע ולהתקוטט – ספק לשחק ספק לריב. כך הם מתרגלים את השרירים ורוכשים מיומנות למלחמת הקיום המצפה להם.

חיי הבר בעין גדי רוחשים סביב השעון; פעילותם של בעלי החיים אינה נפסקת עם רדת החשכה וייתכן שהיא אף מתעצמת אז. לאורה של תאורת הגדר של בית ספר שדה אפשר לראות, לעתים, את לילית המדבר. זו נחשבה עד לפני שנים מעטות לאחד מהנדירים בעופות העולם. כיום, גם לאחר שהתברר שהיא שכיחה למדיי באזורים המדבריים של ארץ ישראל, אין מקום טוב ובטוח יותר לצפות בה מאשר בעין גדי. היא מתפרנסת בעיקר ממכרסמים קטנים, הנחבאים בשעות היום במחילותיהם. רק עם ערב הם יוצאים לשחר אחר מזון. וכ"האוכל" מטייל בלילה, אין ללילית ברירה... פרט מסוים נהג לעמוד על גדר בית ספר שדה, ליד פנסי התאורה, והיה צד חרקים במעופם ואף על פני הקרקע.

בחשכת הלילה פעילים לא רק קטני ארץ. זוהי גם שעת פעילותם של הטורפים. השועלים הם מן הסתם השכיחים והנפוצים ביניהם. הנפוץ שבין השועלים הוא השועל המצוי. לעתים אפשר לראותו בשעות בין הערביים, אף כי לרוב הוא פעיל רק בלילה. במשך היום הוא שוהה במאורה חפורה בקרקע. השועל הוא אוכל כול: חרקים, מכרסמים, ציפורים, ירקות, פירות, פגרים ואשפה. זהו בעל חיים טריטוריאלי, החי בזוגות או במשפחות, העשויות לכלול גם את בנותיהם של בני הזוג. ואמנם אפשר לראות בעין גדי, לעתים מזומנות, שועלים אחדים זה בסמיכות לזה. באזור מסתובבים אף צבועים ולעתים מזדמנים בו גם זאבים. בכל אלה אין שום הפתעה. הם מוכרים, ידועים, צפויים, ולעתים גם נצפים. בראשית שנת 1982 נלכד בעין גדי, בידי גיורא אילני, אז הזואולוג של רשות שמורות הטבע, שועל קטן ממדים בעל זנב עבות. התברר כי מדובר במין של שועל חדש בארץ. איש לא שיער קודם לכן כי יש סבירות כלשהי כי יימצא בתחומיה של ארץ ישראל. מדובר בשועל הצוקים, שעד אז היה מוכר רק מהתחום שבין אירן לבלוצ'יסטן, ובכלל מי היה מאמין כי לאחר עשרות שנים של מחקר זואולוגי אפשר שיימצא בתחומיה של ארץ ישראל מין חדש ולא ידוע של טורף? כיום ידוע כי לא היה זה מקרה חריג. התברר כי שועל זה מצוי בנופים סלעיים תלולים הן במדבר יהודה והן בנגב, ואינו נדיר כלל ועיקר.

שועל הצוקים לא היה בגדר ההפתעה היחידה שציפתה לזואולוגים ברחבי עין גדי. קדם לו נמר המדבר. בשנת 1964 צדו בדווים נקבת נמר לא הרחק מברכת צפרה שבמעלה נחל צאלים. הם הביאו את עורה לאברהם יפה, מי שהיה אז אלוף פיקוד הדרום. זה היה פרק ראשון בסיפורי הנמרים. עד אז איש לא האמין כי יש סיכוי כלשהו למציאות נמרים במדבר יהודה. לאחר מכן החל טפטוף אטי אך מתמיד של סיפורים ועדויות על תצפיות ומפגשים אקראיים עם נמרים. המצב נמשך כך עד לשנת 1974. אז, באחר מימי אוקטובר, גילו פקחי שמורת עין גדי גווייה טרופה למחצה של יעל. כל הסימנים הובילו לכיוון אחד. ואמנם בלילה שלאחר מכן הם ארבו לידה, והמאמץ לא היה לשווא. עד מהרה הופיעו ליד הפגר נמרה עם גור בוגר והמשיכו לאכלו. אך במה מדובר? האם בנמרים אחדים, שהצליחו להתחמק מהסכנות שארבו להם במרוצת הדורות, ומלחמת הקיום שלהם אינה אלא קרב מאסף שסופו נחרץ? או באוכלוסייה שאם תסופק לה הגנה נאותה, טובים סיכוייה להמשיך ולהתקיים? גיורא אילני החל אז במחקר ארוך טווח. התברר כי קיימת אוכלוסייה רציפה של נמרים מקניוני מדבר יהודה ועד למרחבי הנגב. עין גדי, על שפע המזון ומקומות המסתור המצויים בה, זוהתה, כצפוי, כצומת המרכזי בחייהם.

אחדים מהנמרים נלכדו, נשקלו, מושדרו ושוחררו. חלקיקי הפאזל אוחו בעבודה קשה ומאומצת. אט אט הלכה התמונה והתבהרה. התברר כי מדובר בתת מין קטן של נמרים. משקלה של נקבה של נמר המדבר שחי במדבר יהודה הוא 23-25 קילוגרמים; ואילו משקלו של הזכר מגיע לכדי 35 קילוגרמים בלבד. זאת בשעה שמשקלם של נמרי הגליל, שנכחדו ככל הנראה, מאז שנות ה-60, נאמד בכ-80 קילוגרמים.
המשדור אפשר לעקוב באופן שוטף ומסודר אחר הנמרים וללמוד אף פרקים מחייהם האינטימיים.

הנמר הוא בעל חיים יחידאי. לכל פרט ופרט, בין שהוא זכר ובין שהוא נקבה, נחלה משלו והוא מקפיד לסמנה. אחד מאמצעי הסימון הבולטים הוא חפירות לאורך השבילים וליד מקורות המים. לעתים מזומנות מטיל הנמר בחפירות אלה שתן שריחו העז נשמר זמן רב; לעתים הוא מפריש בהן גללים. אולם סימני הריח אינם "תמרורי הגבול" היחידים. מתווספים אליהם גם סריטת עצים ושאגות. כך התברר כי קיימת חפיפה בין נחלתו של זכר לזו של נקבה, ונחלתו של זכר עשויה להכיל שתיים, ואף ארבע נחלות של נקבות.

לנמרים אין עונת ייחום מוגדרת. התברר גם כי לדימוי המקובל "נמר", יש ויש על מה להתבסס... בעת ייחומה של הנקבה עשוי הזכר להזדווג אתה יותר מ-200 פעמים במשך חמישה ימים רצופים. ההמלטה מתרחשת כשלושה חודשים לאחר מכן. מהמעקב עולה גם האפשרות כי זכרי הנמרים במדבר יהודה נוטלים חלק בשמירה על צאצאיהם, תופעה שלא תוארה קודם לכן ואינה ידועה משאר תחומי מחייתם. יתר על כן, הצטברו הוכחות נסיבתיות העשויות לרמוז כי זכר עלול לטרוף גורים שאינם שלו, אולי כדי לזרז את ייחומה הבא של הנקבה. תופעה דומה מוכרת אצל אריות וגם אצל קופי לנגור.

לא קל היה לראות את הנמרים או לעקוב אחר אורחות חייהם. "חיי הלילה" שלהם וחמקמקותם הקשו מאוד על מעקב אחריהם. ולא זו בלבד: בסוף שנות ה-70 ובמשך שנות ה-80, שהיו השנים הטובות לנמרים, לא היו בכל רחבי מדבר יהודה אלא 15-25 פרטים. מאז נהרגו נמרים רבים או מתו; מי בדריסה ומי בציד, מי בהרעלה ומי מסיבות לא ידועות. את שתי הנמרות ה"חברותיות", בבתא ואנגימה, שנהגו לערוך מדי פעם "ביקורי נימוסין" בתחומי קיבוץ עין גדי, ו"כיכבו" לעתים קרובות בתקשורת, הוחלט ללכוד ולכלוא מאחורי מנעול ובריח. מאז מחצית שנות ה-80, לא נותרה בכל רחבי מדבר יהודה, לרבות אין גדי, אלא נקבה אחת פורייה – שלומציון שמה, שבינתיים גם היא נעלמה. החשש כי נמרי מדבר יהודה הוכחדו, או מצויים בשלב הקרוב מאוד לסף הכחדה, הוא חשש כבד ואמיתי. דומה כי סיפור הנמרים מתקרב לקצו ללא הפי אנד. אם תתממש תחזית עגומה זו, סיפורם של הנמרים לא ייכלל בין הישגיה של שמירת הטבע בארץ; נהפוך הוא – זה עשוי להיחשב כאחד מכישלונותיה הגדולים. הנמר פעיל בעיקר בשעות בין הערביים ובלילה; בימים קרירים הוא עשוי לפעול גם באור יום. בשעות החום נוהגים הנמרים לנוח במקומות קבועים בתחומי נחלתם.


גולת הכותרת של החי של עין גדי הוא הנמר. בשנות ה-80 עדיין חיו באזור עין גדי נמרים אחדים. כיום לא נותר מהם כנראה זכר. החשש כי נמרי מדבר יהודה, ועמם גם נמרי עין גדי הוכחדו, או מצויים קרוב להכחדה, הוא חשש כבד ואמיתי. דומה כי כל סיפור הנמרים מתקרב לקצו ללא הפי אנד. הנמר, שהצליח להבקיע את דרכו מבעד לכל המכשולים שניצבו בפניו במשך הדורות ולהגיע עד לסף האלף השלישי, כשל ונכחד דווקא כיום, חרף ההגנה לכאורה ששמירת הטבע אמורה להעניק לו.
צילם: בוקי בועז.


באשר לתפריטם – הם אינם בררנים והם אוכלים כל טרף מזדמן. בלילה הם צדים דרבנים, אך כפי שהתברר בתחומי קיבוץ עין גדי ולא רק שם – חיות מחמד, כחתולים וכלבים, אהובות עליהם במיוחד... מן הסתם בשל המאמץ המועט שיש להשקיע בלכידתן. התנהגות זו זוהתה במיוחד אצל נקבה מניקה והיא עלולה להפוך אז למטרד ממשי. דמיינו חברת קיבוץ השבה לחדרה בערב, והיא נתקלת בנמר על סף ביתה. זו אינה, חוויה שרוב האנשים מאחלים לעצמם.

הנמרים ניזונים היום בעיקר משפנים ומיעלים. האם אפשרי כי לפני כ-120-150 שנים יכול הנמר לגוון את תפריטו גם בתאו? טריסטרם בספרו על עין גדי כותב: יש כאן שפע יעלים הקרויים בדן בפני הערבים, וצבאים שהם קוראים 'בקר אלוחש'. בעל חיים זה לבטח אינו צבי. הוא זכה, משום מה, בשם העברי בובל, אך זהו, ככל הנראה, התאו המקראי". מ. דור בספרו החדש "החי בימי התנ"ך המשנה והתלמוד" מכנה אותו בשם זמר (דברים י"ד 5), גם אהרוני, הראשון לזואולוגים העבריים, מספר בזיכרונותיו: "מארחי בוואדי ערבה הם ערביי ג'הלין. בהם מצאתי ישישים, שאבי אבותם צד את התאו, בבואו לשבור את צמאונו על ידי הנהרות הנופלים אל מזרח ימו של לוט..." לדבריו הבדווים כינוהו "בקר הבר". "הפרט האחרון" – לפי עדותו, ונא לא לטעות, מדובר כאן על צדו המזרחי של ים המלח – "נורה לפני שישים ושש שנים". לפי חשבונו מדובר בשנת 1877. הייתכן כי התאו או הזמר המקראי חי גם בעין גדי עוד לפני כ-120 שנים?

בין אם כן ובין אם לא – אין ספק כי כיום היעלים הם מקור פרנסה חשוב לנמרים.
נפרדנו מהיעלים בעונת ייחומם. (ראה ראשיתו של המאמר בחוברת מס' 26). עונה זו נמשכת כחודש ומגיעה לשיאה בסוף אוקטובר. החיזורים מתרחשים לעין כול, לאור היום. לא כן ההזדווגויות. אלה מתרחשות בצנעה, על פי רוב בלילה, ותוך כחודש מתעברות כל הנקבות המיועדות. עונת הייחום תמה. הזכרים הבוגרים אינם ממהרים עתה לנטוש את עדר הנקבות; הם נשארים אתן, בעדר מעורב, עד לאביב – עד להמלטות. אולם לא תמיד עדר היעלים המעורב נותר ברחבי עין גדי. אם נבוא לעין גדי בחורף בו ירדו גשמי ברכה על פני מדבר יהודה, סביר כי לא נראה אותם. היעלים עולים אל רמת המדבר, שם הם אוכלים את העשב הרענן ושותים ממי הגבים. את מטעמי עין הגדי הם משמרים לימי המחסור בקיץ.

עם בוא האביב מתחילים היעלים לשוב לתחומי נאת המדבר. בתחילה חוזרים המתבגרים והזכרים הבוגרים. הם נפרדים עתה מהנקבות, לא בטרם יקבעו היכן ייפגשו בסתיו הבא... ימים אחדים לאחר מכן שבות גם הנקבות עם גדייהן הצעירים. הן ממליטות אי שם במרומי הצוקים, במקומות מוגנים וקשי גישה לכל הולך על ארבע, למעט היעלים – אלופי הטיפוס בצוקים. ההמלטות מתרחשות במחצית חודש מרס, ולקראת סוף החודש הנקבות יורדות עם הגדיים אל נאת עין גדי. וכך אם איוב ישוב וישאל: "הידעת עת לדת יעלי סלע?" (איוב ל"ט 1) תוכלו להפתיעו ולענות בביטחון: "כן!" אך למען הצניעות תיאלצו להודות כי מעטים בלבד זכו לצפות בהמלטה בטבע, ולרוב גם מיקומה המדויק אינו ידוע.


עם ערב נוטש עדר היעלים את השטחים המישוריים של עין גדי ומעפיל למבטחי הצוקים, שם יבלה את שעות הלילה. צילם: רוני סופר.


עין גדי היא אחד מאתרי הביקור ההומים והמבוקשים ביותר כיום ברחבי ישראל. קרוב ל-400,000 מבקרים פוקדים אותה מדי שנה. מי יכול היה להעלות בדעתו כי עד לשנת 1950 אפשר היה להגיע לנאת מדבר זו רק בהליכה שנמשכה שלושה-ארבעה ימים? אכן חלפו ימיה של עין גדי הרומנטית, של מסעות הפלמ"ח ותנועות הנוער. חלפו לבלי שוב. כיום זוהי עין גדי אחרת.

בימי חג, ואולי יותר מכך בימי חול המועד, נדחסים המוני מבקרים צפופים ורעשניים בשבילי השמורה ובחניוניה. מגרשי החנייה גדושים במרבית ימות השנה, ולעתים יש לעמוד בתור כדי לראות את מפל דוד. מה נותר אז מההנאה? מי צופה בנוף ובטבע? אין גדי כורעת באותם ימים תחת עודף המבקרים. בעולם מדברים כיום על "זיהום תיירותי". דומה כי עין גדי כבר לוקה בבעיה זו העלולה אך להתגבר בעתיד. בעקבות הסכם השלום עם ירדן עלה לכותרות הרעיון בדבר "הפארק הנמוך בעולם". זהו שם שיווקי מרשים שאמור, לדעת הוגיו ויזמיו, להגביר את המודעות של התיירות העולמית לחבל ארץ זה. אך מה מסתתר מאחוריו? מה המהות והאופי שיהיו לו? ומעל כול – מה משמעותו לגבי עין גדי הקטנה והצפופה כבר בלאו הכי? אין מנוס מלנסות ולהעריך בהקדם מהן ההשפעות המצטברות של "עומסי יתר" של קהל, ומה תהיה כתוצאה מכך דמותה של עין גדי בעוד שנות דור? ויותר מזה – האם שמירת טבע היא מלחמת מאסף, שרק דוחה את הקץ, או שיש ביכולתה לשמר את הנוף לדורות, כפי שאומרת הקלישה?

ביבליוגרפיה:
כותר: גוון ירוק וחום : שמורת עין גדי
מחבר: פז, עוזי (ד"ר)
תאריך: אוקטובר 1998 , גליון 36
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית