עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > עופותעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים > בעלי חוליות > עופות
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
ככל שידוע, הזנבנים הם העופות היחידים בישראל החיים בקביעות במסגרת קבוצתית. במערכת היחסים שבינם קיימות תופעות רבות של אלטרואיזם - סיוע לפרטים אחרים, בניגוד לצפוי על-פי תורתו של דרווין.
על הרכב הקבוצה, מהלך חייו של הפרט, חיי היום יום בקבוצה והמדרג החברתי בה, האיזון בין שיתוף פעולה לתחרות, טריטוריאליות, דינמיקה של אוכלוסיות ועל יחסי הגומלין בין האדם לזנבנים.



זנבנים
מחבר: ד"ר רוני אוסטרייכר


הזנבן הערבי הוא ציפור שיר בן משפחת הטימליים. הוא נפוץ בערוצי נחלים לאורך השבר הסורי-אפריקני מחצי האי ערב בדרום ועד ישראל בצפון. בתחומי מדינת ישראל זנבנים נפוצים לאורך הערבה, חוף ים המלח ודרום בקעת הירדן.

גבול תפוצתם העולמי הצפוני של הזנבנים היה בשנת 1994 אזור הג'יפתליק (שפך נחל תרצה – ואדי אל-פרעה לירדן באזור גשם אדם), ושטח תפוצתם מתפשט, כנראה, צפונה. בנוסף לכך הם חיים במקומות שונים בנגב (הר שגיא, מכתש רמון, שדה בוקר, ממשית ועוד), ולאורך הנחלים הזורמים אל הערבה. שטח תפוצתם המדויק אינו ידוע, והידע הנוכחי מתבסס על תצפיות אקראיות.

הזנבנים חיים במסגרת חברתית הנקראת קבוצה, ומקיימים אורח חיים ייחודי השונה מזה של כל שאר הציפורים בישראל. מרבית הציפורים מתרבות בזוגות, ומחוץ לעונת הרבייה הן חיות ביחידות, בזוגות או בלהקות. הזנבנים, לעומת זאת, חיים במהלך השנה כולה בקבוצות המונות בין שניים עד עשרה פרטים, בני שני הזוויגים ובכל הגילאים.

הקבוצות כוללות בדרך כלל גם זנבנים המשתתפים ברבייה וגם זנבנים אשר אינם מתרבים. בקבוצה שותפים חברים קבועים, המגינים ביחד על טריטוריה ומשתפים ביניהם פעולה בתהליך הרבייה וגידול הצאצאים. כל חברי הקבוצה, כולל פרטים אשר אינם משתתפים ברבייה, מטפלים בצאצאים. התופעה הזאת יוצאת דופן. מבין כ-500 מיני עופות המוכרים בישראל (יציבים, מקייצים, חורפים, נודדים ומזדמנים), הזנבן הערבי הוא כנראה הציפור היחידה החיה בקבוצות. מתוך קרוב לעשרת אלפים מיני עופות המוכרים בעולם, רק כ-300 מינים, כלומר כ-3% חיים בקבוצות.

אצל הזנבנים, כמו גם אצל ציפורים קבוצתיות אחרות, פרטים אשר לא השתתפו ברבייה (לא הזדווגו), עוזרים להורים הביולוגיים בגידול הצאצאים. עזרה זאת מתבטאת בכל היבטיו של הטיפול ההורי: דגירה, האכלת הצאצאים בקן ומחוצה לו, הגנה ועוד.

מתן עזרה בגידול צאצאים זרים היא תופעה יוצאת דופן, הסותרת למיטב הבנתנו את מודל הברירה הטבעית שטבע דרווין. לפי מודל זה, פרטים שישקיעו חלק ממשאביהם בגידול צאצאים לא להם, יצליחו להתרבות פחות מאשר פרטים אשר ישקיעו את כל משאביהם בגידול הצאצאים שלהם בלבד. אם התנהגות זו עוברת בתורשה, הרי צפוי כי במהלך הזמן מספר הפרטים באוכלוסייה הנושאים את התכונות הנדרשות למתן עזרה, ילך ויקטן עד להיעלמותם המוחלטת, אשר תביא להכחדתה של התנהגות זו. למרות שהתופעה איננה נפוצה, היא מופיעה במשפחות שונות במחלקת העופות וקיימת במקומות שונים ברחבי העולם.

התנהגות ייחודית זו, המערערת כביכול על תורתו של דרווין, משכה חוקרים רבים בעולם לחקור את התופעה ואת השאלות הנובעות ממנה: מיהם העוזרים (זכרים או נקבות, צעירים אשר טרם התחילו להתרבות או מבוגרים אשר יצאו ממעגל הרבייה?) למי מוגשת העזרה (לקרובי משפחה או לזרים?) האם העוזרים אמנם עוזרים? האם העזרה המוגשת להורים אמנם עוזרת או שמא מזיקה? האם העוזרים מפיקים תועלת מהגשת העזרה? ועוד. שני זרמים מרכזיים קיימים היום בפירוש ההתנהגות הזאת. הזרם הראשון מכיר במתן עזרה כהתנהגות זולתנית (התנהגות אלקטרואיסטית – התנהגות בה פרט משקיע משאבים או מסתכן למען חברי הקבוצה), וצריך לפיכך להתמודד עם השאלה: כיצד שרדה התנהגות זולתנית במהלך האבולוציה? (או מה לקוי בהבנתנו את תהליך הברירה הטבעית?). הזרם השני טוען כי העוזרים מפיקים תועלת מהתנהגותם, ולפיכך ההתנהגות אינה זולתנית. חוקרים אלו פטורים מלחפש פגמים בהבנתנו את הברירה הטבעית, אולם צריכים לגלות איזו תועלת מפיקים העוזרים מן ההשקעה בצאצאים לא להם. בין החוקרים קיימים חילוקי דעות עמוקים וזהו נושא חם במדע האקולוגיה ההתנהגותית.

את מחקר הזנבנים בחצבה התחיל פרופסור אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל אביב בשנת 1971 והוא נמשך מאז ברציפות. שתי שיטות עבודה יסודיות מאפיינות את המחקר: הזנבנים מורגלים לנוכחות אדם ומאפשרים לחוקרים לשהות בקרבתם ככול שנחוץ, והזנבנים מטובעים בצירוף שונה של טבעות צבעוניות המאפשרות לזהות כל פרט באופן אישי. העמודים הבאים נכתבו תודות ליתרונות הגלומים בשיטות אלו, אך הקורא יוכל לחוש בין השורות גם בחסרונות הטמונים בהם.


 

הרכב הקבוצה


קבוצות הזנבנים מתחלקות מבחינת הרכבן החברתי לארבעה דגמים שונים: קבוצות פשוטות, קבוצות פוליגמיות, קבוצות פוליאנדריות וקבוצות מורכבות.

קבוצה פשוטה היא קבוצה המורכבת מזוג הורים וצאצאיהם. לעובדה זו יש משמעויות ביולוגיות וחברתיות מרחיקות לכת, משום שזנבנים אינם מזדווגים עם פרטים שהיו בקבוצה בתקופה שהם עצמם גדלו בה. אילו דובר בבני אדם, ניתן היה להתייחס לתופעה זו כהימנעות מגילוי עריות. אולם אצל הזנבנים זוהי הימנעות הכוללת לא רק קרובי משפחה, אלא גם זנבנים אחרים אשר היו בקבוצה בתקופה בה גדלו הגוזלים והפרחונים (גוזלים שפרחו מן הקן). למרות שצפינו במקרים אחדים בהם זנבנים הזדווגו עם קרובי משפחתם, מקרים אלה, היוצאים מן הכלל, מעידים על הכלל. אי לכך, בקבוצות פשוטות רק ההורים יכולים להתרבות, ובין חברי הקבוצה לא קיימת למעשה תחרות על רבייה.

קבוצה פוליגמית היא קבוצה המורכבת מזכר מתרבה אחד החי יחד עם מספר נקבות היכולות להזדווג עמו. בנוסף לבוגרים המתרבים, יכולים להיות בקבוצה פרטית נוספים, בני שני הזוויגים, אשר אינם יכולים להתרבות בגלל קרבת המשפחה, גיל צעיר או מעמד חברתי נמוך. בקבוצות פוליגמיות הנקבות מתחרות בדרך כלל על הזכות להשתתף ברבייה.

קבוצה פוליאנדרית היא קבוצה המורכבת מנקבה אחת החיה עם מספר זכרים העשויים להזדווג עמה. בקבוצות פוליאנדריות קיימת בדרך כלל תחרות בין הזכרים על הרבייה. גם כאן יכולים להיות בקבוצה בנוסף לבוגרים המשתתפים ברבייה, חברים נוספים שאינם מתרבים.
קבוצה מורכבת היא קבוצה המורכבת משני זכרים בוגרים או יותר, ומשתי נקבות בוגרות או יותר, וכל פרט בקבוצה יכול להזדווג עם בן הזוויג השני. תחרות על רבייה קיימת, לפיכך, בקרב כל חברי הקבוצה הבוגרים או מרביתם. נוסף עליהם עשויים לחיות בקבוצה פרטים נוספים שאינם מתרבים.

ייחודם של הזנבנים נובע מיכולתם לחיות בארגון חברתי גמיש המשתנה בהתאם לנסיבות האקולוגיות והחברתיות. במהלך תולדותיה יכולה קבוצה לעבור מדגם חברתי אחד למשנהו, אחר כך לשלישי או לרביעי וחוזר חלילה. הדבר יכול להתרחש עם עזיבתם, גירושם או טריפתם של חלק מחברי הקבוצה, או בעקבות הצטרפותם של פרטים חדשים שפרשו מקבוצות אחרות.

הארגון החברתי הגמיש של הזנבנים מהווה הסתגלות לחיים בסביבה בעלת צפיפות אוכלוסין גבוהה. מסלול זה, בו נקטו הזנבנים במהלך האבולוציה, הוא דרך פתרון שונה מפתרונו של האדם לבעיית צפיפות האוכלוסין. בניגוד לזנבנים, אך בדומה לבעלי חיים רבים אחרים, האדם שמר בדרך כלל על מסגרת חברתית נוקשה של רבייה בזוגות. אולם בניגוד למרבית בעלי החיים, האדם ניתק את הקשר בין גודל ואיכות הטריטוריה ואיכותה לבין מידת ההצלחה ברבייה באמצעות ייצור מזון, ולכן הוא יכול להקטין את גודל הטריטוריה במידה קיצונית.



 

מהלך חייו של הפרט


מהלך חייו של הפרט מתחלק מבחינה כרונולוגית לחמישה שלבים עוקבים: עובר בביצה – מהפריה ועד הטלה (כ-24 שעות) ומהטלה עד בקיעה (14 ימים), גוזל – מבקיעה עד פריחה מן הקן בגיל 14 ימים, פרחון – מפריחה עם גיל שנה, מתבגר – מגיל שנה ועד גיל שנתיים, בוגר – מגיל שנתיים ואילך. בניגוד למעבר מהשלב הראשון לשלב השני ולשלישי, המתבטאים באירועים חד פעמיים ובלתי הפיכים (בקיעה, פריחה מן הקן), הרי המעבר בין פרחון למתבגר ובין מתבגר לבוגר אינם כה ברורים, וההגדרות נועדו לנוחיותם של החוקרים.

העובר בביצה זקוק לטיפולו של בוגר המתבטא בדגירה, בסיבוב הביצים ובשינוי מיקומן בקן. גם הגוזל תלוי באופן מוחלט בטיפולם של הבוגרים (האכלה, מניעת אבדן חום גוף, פינוי לשלשת ושמירה על ניקיון), אולם מעורבותו בטיפול הולכת וגדלה והוא משפיע בהתנהגותו על מידת הטיפול. כפרחון, הוא הולך ומשתחרר מן התלות בבוגרים ולומד למצות את מזונו באופן עצמאי, להסתתר ולהתחמק מטורפים.

גורמים רבים משפיעים על הקבוצה ועל יחסי הגומלין בין חבריה, יחסי הגומלין בין הקבוצה לקבוצות השכנות, תנאי האקלים, כמות ופיזור המזון הזמין ועוד. גורמים אלה משפיעים על ההצלחה (או הכישלון) לשרוד בשנה הראשונה.

ככלל, עם פריחת הגוזלים ממחזור קינון כלשהו מוסטת מרבית ההשקעה ההורית (הן של ההורים הביולוגיים והן של עוזריהם) אל האחים הצעירים, וקצב השגת העצמאות של הפרחונים הוותיקים מואץ. למרות שלעתים הפרחונים עשויים לעזור להוריהם לטפל באחיהם הצעירים באותה עונה בה בקעו הם עצמם, עזרה זו איננה יעילה בדרך כלל. לעומת זאת, כמתבגרים (בני שנה עד שנתיים, כלומר בעונת הרבייה הבאה) תרומתם כעוזרים משמעותית, ואינה נופלת משל יתר חברי הקבוצה. ייתכן שזו הדרך בה משפרים הזנבנים הצעירים את הכישורים הנדרשים מהם לצורך תפקודם כהורים.

זנבנים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, אולם רק זנבנים אחדים זכו להגיע בגיל זה למעמד אשר אפשר להם להתרבות.

זנבנים עשויים לחיות עד גיל 15 שנים, אבל מרביתם לא מצליחים להגיע לגיל זה. במקרים מסוימים התפתחו אצל זנבנים בוגרים נכויות כגון עיוות באצבעות הרגליים, עיוות הרגל כולה, נשירה חלקית של נוצות ועיכוב בקצב החלפת הנוצות. ניתן להניח כי תהליך ההזדקנות מלווה באבדן כוח, גמישות וחדות חושים, הגורמים לא רק לירידה בכישורי הציד וביכולת לחוש בטורף ולהתחמק ממנו, אלא גם ביכולת לשמור על המעמד החברתי בקבוצה.



 

חיי יום יום בקבוצה


הזנבנים הם פעילי יום ויורדים מעץ הלינה עם אור בוקר ראשון. שתי משימות, מכריעות בחשיבותן, עומדות בפניהם תמיד: השגת מזון וערנות מתמדת כדי לא להיתפס ולשמש כמזון.

הזנבנים הם אוכלי כול. הם מוצצים צוף (של הרנוג שיטים ושל אטד ערבי), אוכלים פרחים (קוטפים ובולעים את כל הקרקפת של מורכבים מסוימים כגון לוניאה צרת עלים) ופירות (אטד ערבי, ימלוח פגום והנוג שיטים). הם צדים עכבישנים (אקריות, עכבישים, עכשובים ועקרבים), חרקים (תיקנים, גמלי שלמה, טרמיטים, חגבים, צרצרים, כנימות, חיפושיות ונמלים), לטאות (שנונית הנחלים), שממיות (ישימונית תמנע) ונחשים צעירים (מטבעון המדבר וזעמן האוכפים).

היות שמזונם אינו מובטח והוא מפוזר בדלילות על פני השטח, ובנוסף לכך צריכת האנרגיה שלהם גבוהה (לזנבנים, כמו למרבית הציפורים, טמפרטורת גוף של כ-41.5 מעלות צלסיוס), הם זקוקים להספקת מזון מתמדת, ועליהם להקדיש את מרבית זמנם לחיפוש מזון. למרות שהם נעים יחד ומחפשים מזון כשהם סמוכים זה לזה, כל פרט מספק את צרכיו הוא, ובדרך כלל אינו מתחלק במזונו עם שותפיו לקבוצה (למעט האכלת גוזלים ופרחונים). זנבנים, כבעלי חיים רבים החיים במדבר, אינם נוהגים לשתות מים, אלא הם מפיקים את המים ממזונם. יחד עם זאת, כאשר מזדמנים להם מים בעקבות שיטפון, הם נוהגים לשתות, ואם אפשר – גם להתרחץ. (זנבנים החיים בתוך יישובי האדם או בשטחים מעובדים יכולים לשתות ולהתרחץ לעתים קרובות). למרות שמגון מזונותיהם של הזנבנים מוכר, הידע הקיים הצטבר מתוך תצפיות אקראיות ולא בעקבות מחקר שיטתי. לא רק שאנחנו לא מכירים את כל מקורות המזון, אנחנו גם לא יודעים את חשיבותם היחסית של המזונות המוכרים בתפריט של הזנבנים. יתרה מזאת, טרם נחקרו התנהגויות רבות הקשורות לטקטיקות ולטכניקות של שיחור מזון ויחסי השיתוף התחרותיים הקיימים בין חברי הקבוצה.

בו בזמן שהזנבנים מחפשים מזון, עליהם להיות ערניים ולהשגיח שלא יילכדו בעצמם. הזנבנים נתונים לסכנת טריפה מתמדת ואין למעשה מקום או עיתוי בו הם פטורים מסכנה זו. קרוב ל-40% מכלל הזנבנים נעלמים מדי שנה. למרות שייתכן כי אחדים יוצאים משטח המחקר ועוברים לקבוצות החיות בשטחים בהם איננו מבקרים, שנראה שמרביתם נופלים קרבן לטריפה. מפתיע, לפיכך, כי העדויות הישירות לטריפת זנבנים מעטות ביותר. במהלך עשר שנות מחקר ראיתי רק שני מקרי טריפה, פעם על ידי נץ ופעם על ידי בז נודד. בשני מקרים אחרים חזיתי בקרקל הקופץ בין זנבנים מופתעים ומבוהלים הנפוצים לכל עבר, ומנסה ללכוד פרחון. בשני המקרים האלה הקרקלים החמיצו את טרפם – אולם טבעות זיהוי זנבנים שנמצאו בתוך גללי קרקלים מעידות כי הזנבנים הם חלק מתפריטם. טבעות נמצאו גם בצנפות של דורסי לילה (אוח וינשוף עצים). מיעוט העדויות על טריפת זנבנים נובע במידה רבה משיטות העבודה של החוקרים.

הרגלת הזנבנים לנוכחות בני אדם היא שיטת עבודה ייחודית המאפשרת לנו לראות ולתעד לפרטי פרטים את יחסי הגומלין בין הזנבנים. אולם שיטת עבודה זו מונעת מאתנו ללמוד פרקים חשובים ביחסי הגומלין בין הזנבנים לסביבתם. היות שטורפי הזנבנים אינם מורגלים לבני אדם ונמנעים מקרבתנו, הם נמנעים מלתקוף את הזנבנים בזמן שהותנו אתם. בעצם נוכחותנו, אנו מעניקים לזנבנים הגנה מטורפיהם. אי לכך איננו יכולים לחקור באופן ישיר מרכיבים חשובים בהתנהגות הזנבנים כלפי טורפיהם. איננו יודעים אפילו בוודאות מיהם טורפיהם ובאיזו מידה מסכן אותם כל טורף, ומרבית ידיעותינו נאספו באופן עקיף.

כאשר זנבנים רואים טורף, הם נוהגים להתגודד עליו. במהלך ההתגודדות הם מתקרבים אליו, לעתים מקיפים אותו, מבצעים תנועות גוף אופייניות ומשמיעים קולות ייחודיים למצב זה. התגודדות על בעל חיים מחשידה אותו כטורף פוטנציאלי. פעמים רבות נצפו זנבנים בהתגודדות על שועל, זאב, צבוע, קרקל, כלב, חתול בית (טורפים), ינשוף עצים, אוח, תנשמת (דורסי לילה), עכן גדול, אפעה מגוון, עין חתול אדמדמם (נחשים) ועוד. כל אלה נחשבים, לפיכך, על סמך עדות עקיפה, לטורפים פוטנציאליים. יחד עם זאת "תרומתם" היחסית לדילול האוכלוסייה אינה ידועה. התנהגות ההתגודדות נחקרת אצל בעלי חיים שונים ועל ידי קבוצות מחקר רבות בעולם, אך טרם נמצאו הסברים מספקים מדוע נטרף פוטנציאלי מתגודד על טרפו.

נראה כי טורפיהם העיקריים של הזנבנים הם דורסי יום, ובייחוד אלה המתמחים בלכידת ציפורי שיר (נצים, דיות ובזים נודדים). היות שהערבה נמצאת על ציר הנדידה של העופות הדורסים, לא רק החורפים והמקייצים מסכנים את הזנבנים, אלא גם להקות גדולות הזקוקות למזון במהלך נדידתן. עם הופעת דורס במרחב האווירי שמעל הזנבנים, משמיע הזנבן שגילה את הדורס קריאות אזעקה אופייניות. עם שמיעת קריאות אלו מסתתרים הזנבנים בסבך, או לחלופין מטפסים לצמרות ומצטרפים לקורא. קריאות האזעקה משרתות לא רק את חברי הקבוצה, אלא גם זנבנים מקבוצות שכנות וציפורים אחרות (בולבולים, שחורי זנב, מדברונים, צופיות ועוד). הזנבנים גם מגיבים לקריאות אזעקה שמשמיעות ציפורים אחרות.

בזמן שחברי הקבוצה מחפשים מזון, לעתים קרובות עומד אחד הזנבנים על צמרת גבוהה וצופה סביב. אנחנו קוראים להתנהגות הזאת שמירה. בין השומרים קיים תיאום חלקי וכל חברי הקבוצה יכולים לתפקד כשומרים. נראה כי השומר מוותר על חיפוש מזון ומסכן את עצמו בעמידה גלויה במקום חשוף. התנהגות השומר היא אחד הנושאים הנחקרים בשנים האחרונות. נראה שזו אינה התנהגות זולתנית, שכן הולכות ומצטברות ראיות כי השומר מפיק תועלת מהתנהגות זו.

דווקא לאור העובדה כי הזנבנים צריכים להקדיש את מרבית זמנם לחיפוש מזון, ובו בזמן להישמר מטורפים (דבר המקטין את יעילות חיפוש המזון), מפתיע להיווכח כי הם מקדישים זמן רב להתנהגויות חברתיות שונות.

זנבים מרבים לסרק ולסדר את נוצותיהם. בשל חשיבותן הרבה של הנוצות, כל העופות עושים זאת. אולם אצל הזנבנים נוסף למרכיב הפונקציונלי של טיפול בנוצותיהם גם מרכיב חברתי. זנבים מרבים להסתנץ לבד ובחברותא (סינוץ – מונח שהציעה ד"ר אבישג זהבי ונמצא בשימוש החוקרים למרות שטרם הפך למילה תקנית בשפה העברית – סירוק וסידור הנוצות). למרות שסינוץ הוא אחת ההתנהגויות הרווחות ביותר, תפקידיו החברתיים אינם ידועים.

עם ירידתם מעץ הלינה, נוהגים לפעמים חברי הקבוצה להתכנס ברחבה פתוחה, אך בסמוך לשיח, ולבצע התנהגות חברתית הנקראת ריקוד בוקר. הריקוד אינו מתקיים בכל יום, אלא רק אחת לימים אחדים. הזנבנים מצטופפים, יוצרים מבני תנועה החוזרים על עצמם, וכל משתתף מבצע מגוון תנועות החוזר על עצמו. במהלך הריקוד מרבים המשתתפים להסתנץ (אך נמנעים מלסנץ זה את זה) ולהחליף את מקומותיהם. הריקוד נמשך בממוצע כ-16 דקות, בדממה, ללא שומר, ומסתיים על פי רוב לפני זריחה. תדירות הריקוד משתנה לאורך השנה וקבוצות מורכבות רוקדות יותר מקבוצות פשוטות. ריקוד הבוקר ייחודי לזנבן הערבי וטרם נצפה אצל ציפורים אחרות בעולם. בין החוקרים קיימים חילוקי דעות לגבי תפקידו החברתי של הריקוד.

לזנבנים יש מספר התנהגויות משחק, שאותן כינינו בשמות: "תופסת", "משיכת חבל" ו"היאבקות". פרחונים מרבים לשחק, אך התנהגות המשחק הולכת ופוחתת עם הגיל. מתבגרים או בוגרים נוהגים לעתים לשחק עם פרחונים. הסבר תפקידיהם החברתיים של המשחקים אצל הזנבנים, כמו גם אצל כלביים, קופים ובני אדם, שנוי במחלוקת בין החוקרים.

לזנבנים יש מגוון קולות רחב והם מרבים להשתמש בהם לשם תקשורת חברתית. מכירים כ-20 קולות שונים, המושמעים בהקשרים חברתיים שונים. אנחנו חוקרים עתה ביחד עם חוקרים מגרמניה, המתמחים בחקר קולות בעלי חיים, את התקשורת הקולית בין הזנבנים.

דקות אחדות לפני רדת החשכה עולם הזנבנים לעץ הלינה. לכל קבוצה יש ברחבי הטריטוריה מספר עצמי לינה. במשך דקות אחדות הם מתארגנים ללינה, תוך כדי השמעת קולות ייחודיים. הזנבנים ישנים בדרך כלל על ענף קבוע, בצפיפות, כאשר שני הזכרים הבכירים נמצאים בשני קצות השורה ושאר הזנבנים בתווך. כאשר יש בקבוצה זכר בוגר אחד, הנקבה הבכירה ישנה בקצה השורה. תהליך ההתארגנות ללינה טרם נחקר ועל שאלות רבות אין מענה. מי קובע באיזה עץ ילונו חברי הקבוצה? מתי נקבעת ההחלטה וכיצד? מה מטרת הקולות הייחודיים לזמן ההתארגנות ללינה? ועוד. עם אור ראשון יורדים הזנבנים מן העץ ויום חדש מתחיל.



 

המדרג החברתי בקבוצה


בין חברי הקבוצה קיים מדרג חברתי קווי (מדרג לפיו הזנבן הראשון בכיר מכולם, השני אחריו, השלישי נחשב בכיר אחרי הראשון והשני וכך הלאה. במדרג קווי אין שני פרטים בעלי דרגה זהה). בעימות ישיר בין שני פרטים על משאב מסוים (מזון, מים, מקום מסתור), או על רבייה, הבכיר יוכל להשיג חלק גדול יותר, או אף למנוע לחלוטין מן הנחות את הגישה לאותו משאב.

דרגתו של זנבן במדרג החברתי נקבעת על פי גילו וזוויגו. באופן בסיסי זנבנים מבוגרים בכירים מצעירים וזכרים בוגרים בכירים מנקבות בוגרות. בין האחים לאותה תטולה נקבעת הדרגה על פי סדר ההטלה (הזהה גם לסדר הבקיעה). רק לעתים רחוקות אירע שזנבן שבקע מאוחר מאחיו בן אותו הזוויג הצליח להפוך את סדר הדרגות ביניהם. כאשר נקבה בוקעת לפני אחיה לתטולה, היא בוגרת ממנו עד גיל שנה. בערך בגיל שנה, עם המעבר מפרחון למתבגר, פורצים בין הזנבנים הצעירים מאבקי כוח, ובסופה של תקופה רוויית אלימות מתהפך הדירוג והזכרים הופכים להיות בכירים מאחיותיהם.

דרגתו של זנבן משתפרת כאשר בכיר ממנו עוזב את הקבוצה או נטרף. יחד עם זאת, קורה לעתים כי פרט נחות קורא תיגר על בכיר ממנו. במקרים אלה פורץ קרב בו המפסיד מגורש מן הקבוצה או אף נהרג. היות שתוצאות הקרב הן קריטיות למפסיד (ולעתים גם למנצח), הסלמה ביחסי הגומלין בין שני שותפים-יריבים עד כדי קרב היא נדירה. היפוכי דרגה אינם מתרחשים בין זנבנים בוגרים, ומעולם לא קרה שזנבן בכיר הפסיד בקרב ונשאר בקבוצה בדרגה נמוכה יותר. כל האמור לגבי זכרים מתרחש באותה מידה גם בין נקבות.

למרות שהדירוג היחסי של הזנבים נשאר קבוע כל עוד הם חברים באותה קבוצה, יחסי הכוחות ביניהם יכולים להשתנות. זנבן צעיר החלש מאחיו הבכור עשוי לצמצם את הפער עם התבגרותו. שינויים ביחסי הכוחות יכולים להתחולל באופן מתמיד. כיוון שיחסי הכוחות קובעים את חלקם היחסי בניצול המשאבים המשותפים, מתקיימים בין חברי הקבוצה מאבקי כוח. אולם מאבקי כוח אלה אינם מוסלמים בדרך כלל לכדי קרב, והם מתבטאים באמצעים אחרים (כגון ריקוד בוקר, שמירה, סינוץ והאכלה). יש לציין כי למרות ההיגיון הקיים בהסבר התאורטי, יחסי הכוחות בין הזנבנים קשים למדידה מפני שהם מורכבים ממגוון יחסי גומלין.

יש לציין כי הדרגה שקובעים החוקרים תורמת אך מעט להבנת יחסי הגומלין בין חברי הקבוצה, והיא בעצם ארטיפקט הנובע משיטות המחקר. בעולם כולו נוהגים חוקרים לקבוע את המדרג על פי תוצאות מאבקי כוח על מזון או הזדווגות. במקרים בהם בעלי חיים נמנעים מלהילחם, החוקרים מדרגים אותם כנחותים או מגרים אותם להילחם כדי לקבל תוצאות חד משמעיות. אולם אצל בעלי חיים רבים, ובכללם גם הזנבנים, הקיום המשותף כפה עליהם דפוסי התנהגות של שיתוף פעולה וגיבוש סטטוס קוו בנקודות המחלוקת. מאבקי כוח, אשר לפיהם קובעים החוקרים את המדרג, אינם מתקיימים בדרך כלל בחיי יום-יום. דווקא הפרטים הבכירים ביותר עשויים להשיג את רצונם ללא קרבות, או לחלופין לוותר, שכן עבורם השגת משאב מסוים היא דבר שבשגרה, בעוד שעבור פרט נחות השגת אותו משאב היא אירוע נדיר המעורר בו נחישות רבה (פרט שבע עשוי לוותר לפרט רעב על מזון מסוים). במקרים אלה כלי המדידה המקובל לקביעת דרגה נשלל מן החוקרים, ולעתים אף בלי שיהיו מודעים לכך. דירוג הנקבע בידי החוקרים בשיטות המקובלות עשוי לתאר את יחסי הכוחות בעימות קיצוני, אך לא את מערכת יחסי הגומלין הקיימת בין שותפים לקבוצה. מדרג חברתי הוא נושא שזכה למחקר רב מזה שנים רבות ואצל בעלי חיים שונים בעולם. למרות זאת, מכלול הגורמים המשפיעים על המדרג טרם פוענח. יתרה מזאת, טרם פותחו כלי מדידה מתאימים ואפילו ההגדרות התאורטיות של המדרג שנויות במחלוקת. יש לזכור כי המדרג מבטא למעשה רק את היחסים התאורטיים אשר היו מתקיימים בין חברי הקבוצה, אילו היו מתבססים על כוח בלבד. אולם יחסי הגומלין בין הזנבנים מורכבים ממגוון גדול של מרכיבים. המרכיב הכוחני חשוב, אך אינו בלעדי. בין חברי הקבוצה קיימים הבדלים בגיל, בניסיון, במכלול התכונות הגופניות (כגון מהירות וכוח פיזי), ובמכלול התכונות הנפשיות (כגון ערנות, נחישות ואומץ). הבדלים אלה מאפשרים לפרטים מסוימים לנצל את המשאבים המשותפים ביעילות גבוהה מאשר אחרים. הבדלים אלו עשויים להקטין את הפערים הנובעים מיחסי הכוחות, והבאים לידי ביטוי במדרג החברתי.



 

האיזון בין שיתוף פעולה לתחרות


שני כוחות סותרים משפיעים על יחסי הגומלין בין הזנבנים. מצד אחד המשאבים המוגבלים (מזון ואפשרויות רבייה) מאלצים אותם להתחרות זה בזה. מצד שני, הלחץ הקיים מצד קבוצות שכנות וזנבנים פליטים המחפשים מקום מחיה, מאלץ אותם לשתף פעולה, ולא הם עלולים להיות מגורשים מן הקבוצה, לאבד את הטריטוריה או להיהרג בקרב.

לשני כוחות אלה נוספים התנאים האקולוגיים המשפיעים בראש ובראשונה על כמות המזון הזמינה. גם ללא הפרעה חיצונית, בשנים שחונות (אשר אינן נדירות) מיעוט המזון הזמין מחייב את עבודתם של שלושה עד חמישה זנבנים כדי להצליח לספק את צורכי הקיום של הגוזלים. הצלחת הרבייה תלויה לפיכך ביכולתם של חברי הקבוצה לשתף ביניהם פעולה בתהליך הרבייה. נוסף לכך, ייתכן שהאיום המתמיד מצד טורפים מעודד שיתוף פעולה בגילוי הטורף והרחקתו.

תחרות מתמדת עשויה להגדיל את חלקם של החזקים במשאבים המשותפים, אולם ספק אם הנחותים היו נשארים בקבוצה בתנאים אלו. תחרות מתמדת מחייבת השקעת כוחות מתמדת, העלולה לפגוע בערנותם ובכושרם הן כנגד זנבנים זרים והן כנגד טורפים. כדי להימנע מתחרות מתמדת צריך לשתף פעולה. שיתוף פעולה מחייב את החזקים לוותר על חלק מן המשאבים אותם היו יכולים להשיג בזכות כוחם. בפני כל חברי הקבוצה ניצב הצורך לקיים איזון בין שיתוף פעולה לתחרות על כל אחד מן המשאבים. במסגרת שותפות בין זכרים על רבייה, שני זכרים או יותר מזדווגים עם הנקבות המטילות. אין בכך כדי להגיד כי חלקם היחסי בהזדווגויות שווה. ההפך הוא נכון. במחקר שביצע יואל פרל על תחרות על רבייה בין זכרים התברר כי הנחות מזדווג בעיתוי בו סיכויי ההפריה נמוכים, או מזדווג בעיתוי שיאפשר את הפריית הביצים שיבקעו אחרונות. ובהתאמה סיכויי הישרדותם של צאצאיו קטנים. אולם עדיף להזדווג בעיתוי גרוע מאשר לא להזדווג כלל. מאבקי כוחות, במסגרת השותפות, עשויים לשפר את סיכויו של הנחות להתרבות ממחזור קינון אחד למשנהו, אולם מאבקי כוחות דורשים השקעה רבה, אינם מבטיחים הצלחה ועלולים גם להקטין את סיכויו. שותפות בין זכרים יכולה להתקיים מפני שהזכר הבכיר אינו חזק דיו למנוע מן הנחות מלהזדווג, אך גם מפני שהוא זקוק לו כדי להגן על הטריטוריה. פעמים אחדות קורה שזנבן בכיר מגורש מקבוצתו בידי שניים עד חמישה זכרים זרים אשר השתלטו על הטריטוריה ועל הנקבות כאחד. למיטב ידיעתי מעולם לא קרה שזכרים זרים הצליחו לסלק שני זכרים ששיתפו פעולה ביניהם.

שותפות יכולה להתקיים גם בין נקבות. אם ובנותיה, אחיות או נקבות זרות זו לזו עשויות לשתף פעולה בבניית הקן, בדגירה, בהאכלת הגוזלים ובהאכלת הפרחונים. במקרים אלה ייתכן כי שתיים עד ארבע נקבות יטילו לתוך אותו קן. התחרות על רבייה בין נקבות טרם נחקרה והידע הקיים אודותיה הוא אקראי. בניגוד לשותפויות בין זכרים שלעיתים מחזיקות מעמד במשך שנים אחדות, שותפויות בין נקבות מתקיימות בדרך כלל במשך מחזור קינון אחד בלבד. אם מחזור הקינון נכשל ואף גוזל אינו פורח, עשויות הנקבות לשתף פעולה במהלך מחזור קינון נוסף. אולם בכל המקרים בהם הקינון הצליח, ולפחות גוזל אחד פרח מן הקן, הבכירה שבין הנקבות או החזקה שבהן מסלקת מן הקבוצה את שותפותיה-צרותיה עוד לפני מחזור הקינון הבא, או שהן נשארות בקבוצה כעוזרות בלתי מתרבות. יכולתה של הנקבה הבכירה למנוע מן הנקבות הנחותות להזדווג מוגבלת, אבל היא יכולה למנוע מהן להטיל בקן. פעמים אחדות אירע שנקבה נחותה שעפה להטיל בקן, הותקפה וגורשה בידי הנקבה הבכירה, נמלטה לעץ סמוך והטילה ביצה שנפלה על הקרקע והתנפצה. נצפו מקרים בהם נקבות שברו ביצים ואף השליכו גוזלים חיים מתוך הקן. לא הצלחנו לברר האם הנקבה שעושה זאת מבחינה בין צאצאיה לבין צאצאים זרים, או שהיא פוגעת בביצה או בגוזל באופן מקרי. לא צפינו בזכרים שעשו זאת. דומה כי יכולתן של הנקבות לשתף פעולה ביניהן ולוותר זו לזו על סיכויי רבייה, קטנה משל הזכרים. ייתכן שהן תלויות זו בזו פחות מאשר הזכרים. זהו נושא מרתק שטרם נחקר.
השותפות מסתיימת כאשר אחד הזנבנים נדחק בידי שותפו-יריבו לעזוב את הקבוצה, או כאשר פורץ ביניהם קרב, שבעקבותיו המפסיד מגורש מן הקבוצה. פעמים אחדות היינו עדים למקרים בהם המנצח הרג במהלך הקרב את שותפו לשעבר. מקרים קיצוניים כאלה אינם רווחים, והם אירעו בין נקבות לא פחות מאשר בין זכרים.

בחיי היום-יום מתקיימים בין חברי הקבוצה יחסי גומלין רבים. חלקם תחרותיים, חלקם ידידותיים וחלקם קשים לסיווג או בלתי מובנים. בין הזנבנים נוצר סטטוס קוו המגלם אל רק את יחסי הכוחות ביניהם, אלא גם את תלותם ההדדית. זהו סטטוס קוו פעיל המשתנה באופן מתמיד. אנו כחוקרים ערים למקרים בהם הופר סטטוס קוו זה על ידי אירועי אלימות, אולם טרם פיתחנו רגישות ואמצעי מדידה להבנת המרכיבים המאפשרים את קיומו.



 

תהליך הרבייה


למרות שזנבנים עשויים להתרבות בכל חודשי השנה, עיקר הרבייה מתרחש באביב ובראשית הקיץ. שלושה גורמים עיקריים משפיעים על מועד הרבייה: תנאי האקלים, כמות המזון הזמינה ויחסי הגומלין בין חברי הקבוצה לבין קבוצות שכנות.

ממוצע הגשמים הרב שנתי בצפון הערבה הוא 42 מילימטרים לשנה. בעקבות חורף שבו כמות הגשמים הגיעה לממוצע או עברה אותו, והגשמים התפזרו לאורך העונה באופן שווה, נובטים צמחים חד שנתיים רבים המספקים מזון לחרקים העשויים לשמש מזון לזנבנים. בעקבות חורף חם וגשום (יחסית) עשויים הזנבנים להתחיל ברבייה כבר לקראת סוף חודש ינואר. לעומת זאת, בעקבות חורף קר ויבש יש נביטה דלה של חד שנתיים, והזנבנים עשויים להתחיל ברבייה רק בחודש מאי.

עם תחילת עונת הרבייה בונים חברי הקבוצה קן. הקן נבנה בדרך כלל על עץ שיטה או שיח רב שנתי כגון אטד ערבי, ימלוח פגום או בלוטנית הערבה. אם בניית הקן מהירה, היא עשויה להסתיים תוך יומיים-שלושה. אולם קורה שבניית הקן מתעכבת ונמשכת ימים רבים עקב תנאי אקלים קשים, מחסור במזון, הפרעות מצד קבוצות שכנות או עימותים בין חברי הקבוצה. במהלך ימי הבנייה מתקיימות לפעמים הזדווגויות אשר בעקבותיהן הנקבה אינה מטילה. הזדווגויות אשר יביאו להטלה מתקיימות רק אחרי גמר בניית הקן. כיוון שהזנבנים אינם מזדווגים בנוכחות חבריהם, בני הזוג מתרחקים מן הקבוצה ומזדווגים בתוך סבכי צומח.
ההזדווגויות מתקיימות בדרך כלל בשעות הבוקר, ולעתים גם בהמשך היום. למחרת בבוקר מטילה הנקבה ביצה אחת בתוך הקן. לאחר מכן היא מזדווגת שוב, ומטילה ביצה נוספת כעבור יממה. מרבית התטולות מכילות ארבע ביצים המוטלות בארבעה ימים עוקבים. כאשר שתי נקבות או יותר מטילות לתוך אותן קן, ייתכן מצב בו 8 או 12 ביצים תוטלנה לתוך הקן. התטולה הגדולה ביותר שנצפתה הייתה של 15 ביצים שאותן הטילו ארבע נקבות. תטולות מוגדלות כאלו מצליחות בדרך כלל פחות מאשר תטולות רגילות של נקבה יחידה.

הדגירה מתחילה בדרך כלל עם סיום ההטלה ונמשכת שבועיים. הגוזלים בוקעים סומים ועירומים, וכל חברי הקבוצה מטפלים בהם. הטיפול ההורי בגוזלים כולל האכלה, פינוי לשלשת, סינוץ ורביצה מעליהם (כנראה כדי למנוע אבדן חום גוף וכדי להשתיקם ולצמצם את תנועותיהם העלולות למשוך תשומת לב טורפים). הגוזלים פורחים מהקן בגיל שבועיים, כאשר עדיין אינם יודעים לעוף והם תלויים באופן מוחלט בבוגרים.

בשנה מוצלחת עשויים הבוגרים להתחיל מחזור קינון חדש כשבועיים לאחר הפריחה, ולקיים שלושה מחזורי קינון.



הזנבנים בונים את הקן על עצי השיטה או על שיחים רב שנתיים אחרים. הדגירה נמשכת כשבועיים.
בכל יום מטילה הזנבנית ביצה אחת, לאחר ההזדווגות; מרבית התטולות הן בנות ארבע ביצים המוטלות בארבעה ימים.
בתום שבועיים בוקעים הגוזלים עירומים וסומים. צילם: רוני אוסטרייכר.



 

טריטוריאליות


לכל קבוצה יש טריטוריה עליה היא מגינה כמיטב יכולתה מפני קבוצות שכנות ומפני פליטים זרים. בדרך כלל כל חברי הקבוצה נעים ביחד, ומקיימים לעתים קרובות יחסי גומלין עם שכניהם. לפעמים המפגשים מקריים, ויש שהם יזומים. פעמים רבות ראינו כיצד חברי הקבוצה יורדים מעץ הלינה, עפים ישירות לגבול המשותף עם קבוצה מסוימת, עולים לצמרות ומשמיעים קולות שירה חזקים. תוך דקות אחדות מגיעים חברי הקבוצה השכנה מן העבר השני, ושתי הקבוצות נערכות זו מול זו על צמרות שיטים או על הקרקע. לעתים פורצים קרבות בין הזנבנים באופן מידי, ולעתים רק לאחר חילופי קולות עזים או שתיקה מוחלטת, למשך דקות ארוכות. אם לא פורץ קרב, שתי הקבוצות מתרחקות זו מזו בהדרגה. כאשר פורצים קרבות בין הזנבנים, הם נאחזים, מנקרים ותולשים נוצות זה מזה. הקרבות מתקיימים הן באוויר, תוך כדי מעוף, והן על הקרקע. רצף האירועים במלחמה מהיר מאוד, היא מתרחשת על פני מרחב גדול, ואירועים אחדים מתקיימים בו זמנית. אמצעי הצילום הקיימים בידינו אינם מספיקים כדי לתעד מלחמה זו, ועד כה טרם למדנו בצורה שיטתית את מלחמת הזנבנים. יחד עם זאת אנו יודעים כי בתקופות מסוימות, בעיקר בתחילת עונת הרבייה, קיימים מאבקי גבול רבים בין הקבוצות. במקרים רבים הנקבה הבכירה עפה לגבול, כאשר יתר חברי הקבוצה בעקבותיה, היא עולה על צמרת ומשמיעה קולות רמים וכך נפתחת מלחמה עם השכנים. בתוך תקופה בה מתקיימות מספר מלחמות בין שתי קבוצות שכנות, נוצר ביניהן סטטוס קוו. מפגשי הגבול מתרחשים בתדירות הולכת וקטנה, נמשכים זמן קצר ומלווים בקריאות עזות, אך ללא קרבות. בדרך כלל קבוצות מתחילות את תהליך הרבייה רק אחרי גיבוש מאזן הכוחות ויצירת סטטוס קוו עם שכניהם.

הגבולות בין הקבוצות נקבעים כנראה תוך כדי מלחמה ונשמרים על ידי מפגשים בלתי אלימים. משאבי הזמן והמאמצים שחברי הקבוצה צריכים להקדיש כדי לקבוע את הגבול, להגן עליו ולגבש סטטוס קוו עם שכניהם גדולים מאוד. יתרה מזאת, כל קבוצה גובלת ב-שלוש עד חמש קבוצות שכנות, ועליהן להסדיר את יחסיהן עם כל קבוצה בנפרד. יחסים אלו מופרים אם מאזן הכוחות מעורער עקב שינוי חברתי שחל באחת הקבוצות בעקבות עזיבה, טריפה או גירוש של חלק מחבריה, והקבוצה צריכה לאזן מחדש את יחסי הכוחות עם כל שכנותיה.



 

דינמיקה של אוכלוסיות


בשטח המחקר שגודלו כ-100 קילומטרים רבועים חיים כ-250 זנבנים ב-40 קבוצות. למרות התנודות העונתיות והשנתיות, גודל האוכלוסייה יציב. יש בכך כדי לתמוך בהשערה כי כל השטחים הראויים למחיית זנבנים תפוסים (בידי זנבנים אחרים) זה מכבר. על פי ההשערה המקובלת על מרבית החוקרים בעולם, ציפורים קבוצתיות חיות באורח חיים זה משום שבית גידולן רווי בבני מינן. השערה זו לא נבחנה לגבי זנבנים, אך הוכחה לגבי סיבכי סיישל (באיי סיישל). למרות שכנראה כל השטחים הראויים למחיית זנבנים התחלקו בין הקבוצות זה מכבר, והמערכת לכאורה יציבה, מערכות היחסים הבין קבוצתיות וגם מערכות היחסים התוך קבוצתיות דינמיות מאוד ומשפיעות הדדית זו על זו. עקב צפיפות האוכלוסין קיימת דינמיות רבה, המתבטאת בעיקר במעבר זנבנים מקבוצה לקבוצה, אולם לעתים גם בהיכחדותן של קבוצות או בהיווצרותן של חדשות.

היות שכושר הנשיאה של בתי הגידול הראויים למחיית זנבנים מנוצל עד תום, אין שטחים פנויים בהם מתבגרים יכולים להתיישב ולהתרבות. כדי לשפר את סיכויהם להתרבות, יכולים המתבגרים לעזוב את הקבוצה ולחפש מקום פנוי. אולם היות שאין שטחים פנויים הראויים למחיה, כאשר זנבן עוזב את קבוצתו הוא נכנס לטריטוריה של קבוצה אחרת והופך למעשה פליט. לחלופין, מתבגר יכול להישאר בטריטוריה של הוריו, וכל עוד הוא נמנע מעימותים עם זנבנים החזקים ממנו הוא יכול להמשיך ולחיות בקבוצת האם.

זנבן יכול להפוך פליט בעקבות עזיבת הקבוצה מרצונו או לאחר שגורש. במקרים בהם פרץ קרב בין חברי קבוצה, המפסיד הפך בדרך כלל לפליט. סיכויי הישרדותו של פליט קטנים לאין ערוך מסיכויי הישרדותו של זנבן החי במסגרת קבוצתו. ברגע שבעלי הטריטוריה שבה הוא נמצא מבחינים בו, הם מתחילים לרדוף אחריו. המרדף נמשך כל עוד הפליט או הפליטה נמצאים בשטח. בדרך כלל לבעלי הטריטוריה יש עדיפות מספרית, הם מכירים את השטח טוב יותר ונמצאים במצב גופני עדיף. פעמים אחדות ראיתי פליט נלכד בידי קבוצה ומנוקר עד מוות. פעמים רבות ראיתי פליט נרדף בידי בעלי הטריטוריה עד שיצא משטחים. אולם, עם עזיבת הטריטוריה חודר הפליט לטריטוריה אחרת והתהליך חוזר על עצמו. המקרים היחידים בהם צפיתי בטריפת זנבנים היו כאשר פליט ברח מקבוצה, נסק לגובה ונתפס בידי דורס.

לעתים פליטים אחדים מתאחדים באופן זמני. זכרים שהתאחדו יכולים להתנפל על קבוצה, לנסות לסלק את הזכר הבכיר ולתפוס את מקומו. נקבות יכולות לעשות דבר דומה לנקבה הבכירה. פעמים רבות שותפויות בין זנבנים מתחילות בהתאחדות כדי לחדור לקבוצה, או כדי להתגונן מפני חדירה אפשרית.

לפעמים קורה שמספר זכרים ונקבות מתלכדים ומנסים להתיישב על הגבול שבין שתיים או שלוש קבוצות. אם הקבוצות האלו חלשות עקב עימותים פנימיים או סכסוכים בין הקבוצות, ייתכן שהקבוצה החדשה תצליח להתנחל ולהפוך לקבוצה מן המניין, כלומר להגן על השטח מפני חדירת זנבנים זרים ולהצליח ברבייה. אולם בדרך כלל ניסיונות כאלה נכשלו והמתנחלים החדשים גורשו והתפזרו. מרבית הזנבנים הצעירים אינם עוזבים את הטריטוריה בה גדלו מיד עם הגיעם לבגרות מינית, והם נשארים עם הוריהם למשך שנים אחדות. הם נשארים לחיות בשטח מוכר המכיל מזון המאפשר את קיומם. אולם כל עוד הצעירים נשארים בטריטוריות של הוריהם, הם מתפקדים כעוזרים ואינם מתרבים בעצמם.
זנבן יכול לרשת את הטריטוריה של הוריו אם אביו נטרף. במקרים אחרים היינו עדים לגירוש זכר בכיר בידי בנו, או לגירוש נקבה בכירה בידי בתה. אירע שזכר צעיר מצא עצמו כזכר בכיר בעקבות טריפת אביו וללא כל מאמץ מצדו. במקרים אחרים זנבנים צריכים לעמול משך שנים כדי להשיג מעמד שיאפשר להם להתרבות. בנים משתלטים על הטריטוריות של הוריהם לעתים קרובות יותר מאשר בנות, אשר יכולות להישאר בטריטוריות של הוריהן כנקבות מתרבות רק אם זכרים זרים חדרו לקבוצה וגירשו את אביהן או את אחיהן. כאשר זכר צעיר משתלט על הטריטוריה של הוריו הוא יוכל להתרבות רק לאחר הצטרפות נקבות זרות בעקבות מותה, עזיבתה או גירושה של אמו.

לחלופין, זכר צעיר יכול להשיג לעצמו מעמד שיאפשר לו להתרבות אם מתפנה מקום כזה אצל קבוצה שכנה שאין בה זכרים בוגרים. פרחונים צעירים אינם מסוגלים לגרש זכר בוגר שחודר לקבוצה. באותה מידה, נקבה יכולה לחדור לקבוצה שכנה בה הנקבה הבכירה נטרפה או עזבה אם אין באותה קבוצה נקבות בוגרות העלולות למנוע ממנה להצטרף. ייתכן שבמהלך עימותי הגבול הרבים שיש לכל קבוצה עם שכנותיה, הזנבנים המתעניינים אוספים מידע אודות המתרחש אצל השכנים. מידע שנראה חשוב לכל זנבן ועשוי לשרתו בתהליך קבלת ההחלטות, כולל כמה זנבנים בני זוויגו עלולים להתנגד להצטרפותו ומה יחסי הכוחות בינו לבין כל אחד מהם. יתרה מזאת, לא מן הנמנע כי זנבן מבצע תהליכי השוואה בין אפשרויות שונות על פי מידע שאסף על הרכב הקבוצות השכנות, גודלן, איכות הטריטוריות שלהן ומידת ההתנגדות שהצטרפותו עלולה לעורר. עזיבת קבוצת האם היא החלטה הרת גורל ונתונים אלה עשויים לעזור לזנבן להחליט אם לעזוב את הקבוצה ואם כן מתי ועם מי. קיימות מספר עדויות כי מקומו של זנבן בכיר (זכר או נקבה) נתפס בידי זנבנים נחותים מקבוצה שכנה (זכרים או נקבות, בהתאמה) שעות אחדות אחרי היעלמותו. במקרים בהם זנבן עוזב את הקבוצה מרצונו, וניסיון ההצטרפות שלו לקבוצה שכנה נכשל, הוא יכול לחזור לקבוצתו.

לעתים קורה ששניים עד שישה אחים או אחיות עוזבים ביחד את קבוצת האם בה גדלו, פולשים לשטחה של קבוצה שכנה, מגרשים את הזכר הבכיר או את הנקבה הבכירה ולוקחים את מקומם. כפי שצוין, בעקבות חדירה מוצלחת לקבוצה נמשכו שותפויות בין זכרים לעתים שנים אחדות, ואילו שותפויות בין נקבות הסתיימו תוך פחות משני מחזורי רבייה עוקבים.

נראה כי בתנאי צפיפות האוכלוסין הקיימים, ברירת המחדל הנקוטה בידי מרבית הזנבנים שהתבגרו היא להישאר בקבוצת האם עד שתיפתח בפניהם הזדמנות לרבייה בקבוצתם הם או בקבוצה שכנה. ההחלטה האם לעזוב, מתי, באיזה הרכב ולאן, תלויה כנראה בנסיבות החיצוניות, בניסיון חייו, בכוחו היחסי, ביחסי הגומלין שלו עם שותפיו לקבוצה ובתכונותיו האישיות של כל פרט ופרט. למרבה הצער אנו עדיין רחוקים מהבנה מספקת של תהליך קבלת ההחלטות במערכת מורכבת זו.



 

יחסי הגומלין בין האדם לזנבנים


יחסי הגומלין בין האדם לבין הזנבנים טרם נחקרו בצורה מסודרת. התיישבות האדם לאורך הערבה הכחידה בתי גידול ראויים למחיית זנבנים. יחד עם זאת, נראה כי הזנבנים הצליחו להסתגל לקרבת האדם ולהפיק ממנו תועלת. זנבנים חיים בתוך יישובי האדם וסביב שטחים מעובדים בצפיפות גבוהה יותר מאשר בשטחים לא מופרעים בידי אדם. נראה כי במקומות אלה, ובמיוחד במזבלות המקיפות את שטחי החקלאות ומכילות חומר אורגני רב המהווה מוקד משיכה לחרקים, מצליחים זנבנים למצוא מזון ביתר קלות מאשר בשטחים לא מופרעים בידי אדם. אי לכך נראה כי בשנים שחונות שיעור הרבייה של זנבנים בשטחים אלו גבוה יותר מאשר בשטחים בלתי מופרעים. סביב שטחי החקלאות טריטוריות הזנבנים קטנות יותר, וייתכן שאלה שטחים מועדפים היוצרים תחרות, שכן תחלופת הזנבנים בקבוצות אלה גבוהה יותר וגם תחלופת הקבוצות בשטחים האלה רבה יותר.
יכול להיות שהתחלופה הרבה אינה נובעת מאיכותו הגבוהה של השטח, אלא מהיותו אזור שוליים שטרם התייצב בעקבות השתלטות האדם. שטחים אלה מועדים לשינויים בלתי ניתנים לצפייה מראש. בשנים מסוימות הם מספקים מזון רב (למשל כאשר החקלאים נאלצים להשמיד תוצרת חקלאית), ואילו בשנים אחרות אותם שטחים דלים במזון (למשל עקב חיסול מזבלות או ריסוס השטח בקוטלי חרקים). בשנים מסוימות קבוצות החיות בשטחים האלה מצליחות ברבייה, ונוצרת צפיפות אוכלוסין. בשנים אחרות קבוצות אינן מצליחות להתרבות, הן מתדלדלות, ומפנות את השטח להתיישבות חדשה המכחידה את קודמתה.

הזנבנים החיים סביב שטחי החקלאות חשופים לסכנות, כגון הרעלות, טריפה בידי חתולים, פעילות אדם העלולה להפריע לרבייה וכריתת עצים ושיחים אשר משמשים כמקום לינה או כאתר קינון. ייתכן שהבחירה בבית גידול זה אינה נובעת ממאבק על השטחים הטובים ביותר, אלא כברירת מחדל בה הזנבנים מנסים להפיק את המיטב מן המצב הגרוע אליו נקלעו בעקבות התיישבות האדם.

כיוון שהזנבנים חיים בצפיפות אוכלוסין גבוהה, הם מושפעים מהתערבות האדם יותר מבעלי חיים אחרים, והם עשויים לשמש כמודל לחקר השפעת האדם על הנוף. יש צורך במחקר בסיסי לא רק כדי להבין את השפעת האדם על הזנבנים, אלא גם כדי להבין את השפעתו על בית הגידול המאפשר את קיומו.
בתום שנות מחקר ארוכות נראה כי ההישג העיקרי אינו טמון בתוצאות העבודה עד כה, אלא בהנחת תשתית מחקרית ומיקוד ההתעניינות בשאלות מרכזיות. לשאלות רבות טרם נמצא מענה: מדוע העוזרים עוזרים? מדוע אין מינים קבוצתיים נוספים באותם בתי גידול בהם חיים הזנבנים? מהו גבול? כיצד מתקבלות החלטות על ידי פרט ועל ידי קבוצה? כיצד נקבע שיווי משקל בין שיתוף פעולה לתחרות? ועוד.
שאלות אלה אינן נוגעות אך ורק לזנבנים, אלא הן שאלות אוניברסליות בעלות השלכות על כל עולם החי. כיצד מתגבש האיזון בין שיתוף פעולה לתחרות היא שאלה בעלת חשיבות לכל יצור החי בחברה. אנו מאמינים כי מחקר הזנבנים יתרום להבנת התהליכים בהם מתגבשים בכל חברה יחסי הכוחות הקובעים את חלוקת המשאבים המשותפים.
בין החוקרים קיימים חילוקי דעות לגבי תופעות ותהליכים שונים. לעתים אנחנו חלוקים עם עמיתים מחו"ל החוקרים בעלי חיים אחרים ומציעים פתרונות שונים לשאלות משותפות, ולעתים אנחנו חלוקים בינינו לבין עצמנו. להסברת ריקוד הבוקר, למשל, הוצעו שתי השערות סותרות וטרם נמצאה הדרך להבחין ביניהן באופן ניסויי. אולם חילוקי דעות וחוסר הסכמה משמשים לעתים קרובות כדלק המניע את המחקר. אין ספק כי מחקר הזנבנים בעשור הבא יהיה הרבה יותר מעניין מאשר בעשורים הקודמים.




פרט צעיר בזמן טיבוע (למעלה) ומיד אחריו (למטה). צילם: רוני אוסטרייכר.

ביבליוגרפיה:
כותר: זנבנים
מחבר: אוסטרייכר, רוני (ד"ר)
תאריך: אוקטובר 1998 , גליון 36
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: * ד''ר רוני אוסטרייכר - זואולוג, חוקר זנבנים בבית ספר שדה חצבה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית