עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > זוחליםעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > רבייה והתפתחות
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
מידע על הזיקיות - האמונות הטפלות הקשורות להן באפריקה, על סיווגן, על צבעיהן המשתנים, על מבנה גופן, על חיי המין שלהן והרבייה.



דבר אלי בצבעים
מחבר: ד"ר אברהם ארבל


הזיקית הנמרית החיה באי מדגסקר היא הצבעונית והמרשימה מבין כל הזיקיות החיות בעולמנו. תושבי האי נוסיבה והאיים הסמוכים לו, רואים בזיקית הנמרית יצור ארסי ומסוכן שאסור לגעת בו. הנשים לעולם אינן נוגעות בזיקית, וגבר שנגע בזיקית – לא יכול לגעת באישה במשך שלושה ימים. המתת זיקית נמרית מביאה על ההורג ועל משפחתו מזל רע וצרות צרורות.

נהגי המוניות במדגסקר, הנוהגים בפראות ודורסים לעתים כלבים ותרנגולות, לא יעזו לעולם לדרוס זיקית. כתוצאה מכך, נוצר לא פעם פקק תנועה גדול, כאשר זיקית צבעונית חוצה את הכביש. לאמונות הטפלות האלה אין כל יסוד מדעי. הזיקיות אינן ארסיות ואינן גורמות כל נזק לבני האדם ולרכושם, אולם תושבי מדגסקר מאמינים ביכולתן ההרסנית. בשל הפחד הם אינם פוגעים בזיקיות הצבעוניות, שחיות להן באין מפריע.

לא רק תושבי מדגסקר מאמינים ביכולתן של הזיקיות להשפיע. הזיקית, בשל צורתה ובשל צבעיה המשתנים, הפכה לא אחת לנשוא אמונות טפלות בקרב אוכלוסיות שונות. יש המכנים את הזיקית "גמל היהודים" (גמל אודא בארמית) באומרם שאמנם היא נראית כלטאה ירוקה ותמימה, אך למען האמת היא יצור מבהיל שמצפה ליום הדין. באותו יום נורא, יסיק "גמל היהודים" את אש הגיהינום, ובנשיפותיו העזות ילבה אותה וישרוף את בני האדם, אויביו מימים ימימה. "גמל היהודים" מזוהה אצל תושבי מספר כפרים בהרי מול הלבנון עם הזיקית המובהקת החיה בישראל. לפי אמונת תושבי הכפרים, כל ההורג זיקית, יגרום להקטנת אש הגיהינום, ובשל מעשהו הנאצל יזכה לחיי עולם בגן העדן. אבל, את הזיקית יש להרוג במכה אחת, ומי שנכשל – אסור לו להכותה שנית, שמא יירש בעצמו גיהינום, ואז תוכל המרשעת להתנקם בו לנצח נצחים.

לפי אמונה טפלה אחרת הזיקית מקללת. אנשים רבים בישראל מאמינים שהזיקית מקללת קללות נוראות את כל הנוגע בה. ההוכחה לכך היא שהזיקית נושפת בקול, כאשר תופסים אותה ומחזיקים בה. בסוריה ובכמה כפרים בישראל נוהגים לזרוק על הזיקית כיפה. לאחר הרמת הכיפה ניתן לדעת על פי שינויי הצבע שחלו בגופה מה יקרה בעתיד.

גם במדינות רבות באפריקה פוחדים התושבים מהזיקית ומאמינים שהיא ניחנה בכוחות על טבעיים. בארצות אלה כמעט שלא פוגעים לרעה בזיקיות, אולי בשל פחד מן העוצמה החבויה בלטאות האטיות האלו. בני שבט הטוגן מקניה, הוא שבטו של נשיא קניה הנוכחי דניאל ארפ מוי, מתייחסים לזיקית באורח חיובי ביותר. על פי אמונתם, מי שיזכה לראות את הקניונגה (זיקית בסוואהילי) מזדווגת, יזכה לאריכות ימים מופלגת, ויחזה במו עיניו כיצד ניניו משחקים עם זיקיות. בני הטוגן רואים בהליכתה האטית והשפופה של הזיקית סמל להליכה האטית והכפופה של הזקנים.

משפחת הזיקיתיים (Chamaeleonidae) היא משפחה של לטאות השונות במבנה גופן, בתזונתן ובהתנהגותן משאר הלטאות. מקורות שונים מדווחים על מספר מינים שונה. היום מקובל לראות במשפחה כ-135 מינים שונים, ומינים חדשים עדיין מתגלים. ההבדל בדיווחים השונים קשור בעובדה שיש חוקרים הרואים כמה טיפוסים כתת מינים הכלולים במין אחד, ואילו חוקרים אחרים רואים בטיפוסים אלה מינים עצמאיים.

משפחת הזיקיתיים נחלקת לשתי בנות משפחה: בת משפחת הזיקוניות (Brookesiinae), בה כלולים כ-30 מינים קטנים החיים על הקרקע, וזנבם הקצר אינו מאחז ואינו לופת את הענפים. צבעיהן של הזיקוניות אינם בולטים, ומרביתן דומות לעלים יבשים. המשפחה השנייה, בת משפחת הזיקיות (Chamaeleoniae), כוללת בתוכה יותר מ-100 מינים של זיקיות קטנות וגדולות. רובן חיות על עצים ושיחים, וזנבן הארוך מאחז ולופת ענפים. זנב זה משמש כגף (איבר תנועה) חמישי. לרוב המינים הכלולים בבת משפחה זו צבע ירוק, אותו הם מסוגלים לשנות במהירות. יש גם מינים מדבריים וערבתיים אחרים, שצבעם הבסיסי חום או בז' דהוי, כצבע הקרקע.

דירק הילניוס (Hillenius) ההולנדי, מומחה לטקסונומיה של הזיקיתיים, כולל את כל הזיקיות בסוג זיקית (Chamaeleo), ואת כל הזיקוניות בסוג נוסף – זיקונית (Brookesia). צ'ארלס קלבר (Klaver), מומחה אחר לטקסונומיה של הזיקיתיים, מחלק את הזיקוניות לשני סוגים: הסוג Brookesia שמיניו חיים במדגסקר, והסוג Rhampholeon שמיניו חיים ביבשת אפריקה. את הזיקיות מחלק קלבר לארבעה סוגים: Chamaeleo שמיניו חיים ברובם באפריקה ומיעוטם באסיה ובאירופה; Bradypodium שמיניו חיים באפריקה; ושני המינים הנוספים, ה-Furcifer וה-Calumma שחיים במדגסקר.

אין ספק כי לחוקר שתיאר לראשונה את הזיקית והעניק לה את שמה, היה דמיון עשיר, שכן פירוש השם Chamaeleon הוא "אריה זעיר" או "ארי הקרקע". פירוש השם Bradypodium הוא "רגל אטית", והוא מתייחס לתנועתן האטית של הזיקיות הנמנות עם הסוג הזה. לבני הסוג Furciefer יש בליטות על החוטם, שנתנו להם את שמם המדעי, שפירושו "נושא המזלג". לבני הסוג Rhampholeon חרטום בולט ואנקולי, ובעטיו הם מכונים "אריה אנקולי", ובני הסוג Brookesia נקראים על שם המדען שגילה אותם לראשונה.

יותר ממחצית מיני הזיקיות חיים באי מדגסקר, בו כנראה התפתחה משפחת הזיקיתיים. שאר המינים חיים ביבשת אפריקה ובכמה איים כגון איי סיישל, זנזיבר וראוניון. רק מינים מועטים חיים מחוץ לגבולות אפריקה. בולטת ביניהם הזיקית גבוהת הקסדה (C. calyptratus) החיה בתימן ומצטיינת בקסדה גבוהה ובצבעים עזים.

התכונה המרשימה ביותר של הזיקית היא יכולתה לשנות את צבעיה. התכונה הזאת קיימת גם אצל זוחלים אחרים, ובכללם חרדונים שונים. היא בולטת גם אצל סוג של לטאה ממשפחת האיגואניים החיה באמריקה. הלטאה הזאת, הנקראת אנוליס (Anolis), משנה את צבעיה במהירות, ולכן זכתה לכינוי "זיקית אמריקנית".

צבעי הזיקית נקבעים על ידי תאים מיוחדים הפזורים בעור הזיקית. תאים אלה קרויים כרומטופורים, והם פזורים בעור בריכוזים שונים ובעומק שונה. לזיקית המובהקת שלושה טיפוסים של תאי צבע בעורה: מלנופורים – המכילים צבען (פיגמנט) שחור, קסנתופורים – המכילים צבען צהוב, וגואנופורים – שהם תאים שקופים, דמויי מנסרה, הגורמים לנפיצת קרני האור העוברים דרכם. הרכיב האדום של האור נבלע, והאור המוחזר מהם הוא אור כחול, הידוע גם כצבע פיזיקלי. למינים אחרים של זיקית יש גם טיפוס רביעי של תאי צבע הנקרא אריתרופורים, המכילים צבען אדום.

צבעי הזיקית הם למעשה תוצאה של צירופי הצבעים שהוזכרו. הצבע הירוק, השכיח והמוכר אצל רוב הזיקיות, הוא תוצאה של צירוף ועירוב של הצהוב הפיגמנטרי שבקסנתופורים, והכחול הפיזיקלי המוחזר מן הגואנופורים. הזיקית מסוגלת לשנות את צבעיה, והיא עושה זאת בעיקר על ידי פיזור וריכוז של הצבען השחור מלנין הנמצא במלנופורים. לתאים אלה צורת כוכבים רבי שלוחות. כשהמלנין השחור מפוזר בשלוחות התאים, הופך עורה של הזיקית כהה. כשהמלנין מרוכז בגופי התאים, הופך עורה בהיר, והצבעים האחרים מתבלטים במידה זו או אחרת. את ריכוזם ואת פיזורם של גרגרי המלנין קובעים שני הורמונים: האינטרמדין המופרש מיותרת המוח, וידוע גם בשם M.S.H (Melanophore Stimulating Hormone), והאדרנלין המופרש מיותרת הכליה. אלה אחראים לשינויים האטיים בצבעוניות. השינויים המהירים, המתחוללים בתוך שניות, נגרמים על ידי האדרנלין המופרש מתאי העצבים, ולכן הוא מוכר בעגה המקצועית בשם נוירוהורמון.
רפרטואר הצבעים של הזיקית המובהקת דל למדיי, והוא כולל את הצבעים חום, אפור, בז', צהבהב וגוני ירוק שונים. אלה הם צבעי הרקע, ועליהם יכולים להופיע כתמים בגודל שונה, פסים רחבים או צרים, או נימור וניקוד על כל הגוף או על חלקו. כל אלה יוצרים מאות צירופים, שלחלקם יש משמעויות תקשורתיות חשובות בחיי הזיקיות.

האמונה שאם נניח זיקית מובהקת על בד אדום – היא תאדים, היא כמובן אמונה מופרכת, שהרי אין לזיקית זו צבען אדום להבליטו. עם זאת יש לכמה מיני זיקיות צבען אדום. כך המצב למשל אצל הזיקית המעודנת (Chamaelo gracillis) ממזרח אפריקה. כשזו מדגימה עמדת איום, מתבלטים בגרונה פסים אדומים-כתומים המבליטים את עור הגרון. מקובל לחשוב שצבעי הזיקית הם צבעי הסוואה. הקביעה הזאת אמנם נכונה, אך אינה מדויקת. שורה של גורמים חיצוניים משפיעה על צבעי הזיקית: כאשר קר, בעיקר בחורף, הזיקית כהה מאוד וצבעה אפור כהה עם כתמים שונים. כאשר זורחת השמש, קורה לעתים שצדה של הזיקית המופנה כלפיה כהה בהרבה מצדה השני המרוחק מהשמש. בחושך הופכות הזיקיות בהירות, וצבען אפור בהיר או בז' אחיד.

כאשר התנאים החיצוניים נוחים, ואין זיקיות אחרות בשטח, צבען של הזיקיות הוא צבע הסוואה: ירוק בגוונים שונים, ירוק מנומר כשהיא נמצאת על שיח או על ענף עץ, חום כהה או בז' בלכתה על הקרקע, ואפור מוכתם כשהיא צמודה לגזע או לענף עבה. אין ספק שצבעים אלה עוזרים לה להסתתר מפני אויביה, ובמידה מרובה יותר להסתתר מפני החרקים שהיא צדה. אולם יותר מכול, קשורים שינויי הצבע במצבה הפיזיולוגי והחברתי של הזיקית, ואלו קובעים במרבית המקרים את צבעיה. הזיקית המובהקת היא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), והופעת זיקית נוספת בשטחה גורמת לה התרגשות המתבטאת בהתנהגות שונה ובשינויי צבע מהירים.

קיימים מינים רבים של זיקיות שהם צבעוניים ומרשימים. הצבעונית בין כל הזיקיות היא הזיקית הנמרית (Fureifer paradalis) ממדגסקר. צבעה הבסיסי ירוק עם פסים ונקודות בצבעי כחול וירוק, ועפעפיים אדומים הנראים כשני פנסים. הזיקית הנמרית יכולה לשנות את צבעה ולהפוך אדומה או כתומה מוכתמת בכתמים לבנים, חומים או כתומים. מהירות שינוי הצבע מדהימה, עובדה היוצרת בעיה אצל הצלמים. זיקית נמרית לא רגועה מאבדת את צבעיה העזים. הזיקית הנמרית הנקבה אינה צבעונית וצבעיה הם צבעי הסוואה לא בולטים.
לצבעי הזיקיות יש ערך חשוב בתקשורת ביניהן. הצבעים והשינויים המהירים החלקים בהם משדרים שדרי תקשורת הברורים היטב לזיקיות, למרות שהן בעלי חיים יחידאים (סוליטריים) שאינם מקיימים יחסי חברה. אצל הזיקית המובהקת, שרפרטואר הצבעים שלה מוגבל, צבעים השונים, המביעים מצבים שונים:

צבעי איום – זיקית שפרט אחר חדר לתחומה, משנה את צבעיה לירוק בהיר מוכתם בכתמים שצבעם אפור-ירקרק.

צבעי כניעה – זיקית מאוימת או זיקית שהובסה בקרב, משנה את צבעיה לאפור כהה. צבע זה לרוב אחיד, ולעתים מוכתם בכתמים בהירים.

שני הצבעים מופיעים הן אצל הזכרים והן אצל הנקבות.

צבעי הזדווגות – הזכר המחזר הופך אפור בהיר או בז', ועל רקע זה מתבלטים כתמים כהים בגודל לא אחיד, הפזורים על כל הגוף והראש. הנקבה המסרבת להזדווג הופכת אפורה כהה (צבעי כניעה) או שהיא מבליטה צבעי היריון. הנקבה הרצפטיבית, המוכנה להזדווג, עומדת במקומה וצבעה הופך בז' או חום בהיר. לעתים צבעה אחיד ולעתים מתבלטים עליה כתמים בצבע חום כהה.

צבעי היריון – מופיעים אצל נקבה שכבר הזדווגה פעמים אחדות. צבע הרקע אפור בהיר או כהה, ונקודות צהובות פזורות על פני כל הגוף. לעתים הצבע הירוק מנוקד בצהוב. כאשר פרט אחר מתקרב לנקבה הרה, הולכים צבעיה ומתבלטים. צבע הרקע הופך כמעט שחור, ועליו כתמים צהובים וניקוד צהוב עז. בצבע הזה יש אלמנט של אזהרה, והזכר המחזר אחרי נקבה בצבעים אלה מסתלק ממנה עד מהרה. אם לא, היא מכה בו ונושכת אותו. גם נקבה החודרת לתחומה של נקבה בצבעי היריון בולטים, תסתלק משם במהירות. שפת הצבעים של מיני הזיקיות הססגוניים עשירה יותר. זכרים מחזרים או מאיימים של זיקית נמרית מבליטים את צבעי האדום והכתום שלהם, ומשדרים לנקבות המחוזרות ולזכרים המאוימים מסרים צבעוניים ברורים. כך משמשות הצבעוניות והיכולת לשנות תכופות צבע, הן את צורכי ההסוואה של הזיקיות, לשם הגנה והשגת ציד, והן את צורכי התקשורת עם בני מינן.


נקבת זיקית מובהקת מישראל בצבעי היריון, ליד ביצים שהטילה בחול. צילם: ד"ר אבי ארבל.


הצבעוניות והיכולת לשנות צבעים במהירות משרתות היטב את תקשורת הזיקיות, אך יש להן אמצעי תקשורת נוספים. לזיקיות, כמו לרוב הלטאות, אין מיתרי קול, אולם בשעת סכנה או איום, הן נושפות נגד יריבים או אויבים. מקור האוויר הננשף בשקי האוויר הגדולים, שהן חלק מהריאות של הזיקיות. על ידי שאיפת אוויר רב יכולה הזיקית לנפח את גופה ולהיראות גדולה, ובעת סכנה היא נושפת את עודפי האוויר בנשיפות קולניות האמורות להפחיד או לדחות אויבים ויריבים (גם נחשים רבים, ביניהם הצפע הארסי, משמיעים קולות נשיפה עזים במצבים דומים). מידת היעילות של הנשיפות אינה ברורה, אך אין ספק שהיא מרתיעה. אמצעי נוסף לתקשורת, הקיים אצל מינים רבים, הוא הבליטות המוזרות המופיעות על המצח או על החוטם, והנראות לעתים כקרניים. הבליטות האלה קיימות אצל בני הסוג נושאי המזלג (Furcifer) ממדגסקר, ואצל מיני זיקיות אחרים.
בתצפיות שנערכו בזיקיות המקרינות (Chameleo jacksonii) ממזרח אפריקה, נמצא שהזכר משתמש בקרניים לצורך חיזור אחר נקבות, וכדי לאיים על זכרים יריבים. זכרים מתחרים לעתים שעל חוטמן הן איברים המשמשים לפרסומת, ממש כקרני האיילים והיעלים וכזנבו של הטווס. גם הן משמשות להרתעת יריבים ולהרשמת הנקבות, וגם הן מכבידות על הזכרים הנושאים אותן, ובדרך זו משמשות אותם להוכיח את כשירותם.

איני מכיר עובדה מדעית המראה שנקבות מעדיפות זכרים בעלי קרניים גדולות ומרשימות, אך אם תתבצע עבודת תצפית יסודית, סביר להניח שתוצאותיה יאשרו את ההשערה הזאת, כפי שנמצא אצל מינים רבים של יונקים ועופות.

מצוידות בצבעים מרשימים וביכולת לשנותם, ובקרניים מוזרות, מוכנות הזיקיות לתקשר עם בני מינן ועם העולם הסובב אותן. בהיעדר קולות לתקשורת ווקאלית (פרט לנשיפות) פיתחו הזיקיות שפת גוף מרשימה הכוללת עמדות שונות. השפה הזאת מתוגברת בהבלטת בליטות החוטם והקרניים ובשינויי צבע מהירים.
בתצפיות שערכתי בזיקית המובהקת מישראל הבחנתי בעמדות התנהגות אחדות המופיעות אצל רוב הזיקיות:
עמדת התחממות – הזיקית פוחסת את צדי גופה שהופך גבוה. היא מפנה את צדה אל השמש. הצד המופנה למקור החום לרוב כהה.
ראוות צד – גם כאן נפחס הגוף והופך גבוה. הגרון נמתח כלפי מטה בעזרת עצם הלשון. יש שתי צורות לראוות הצד. באחת, הפה סגור, ואז נראית הזיקית כמו בעמדת התחממות, אלא שצבעיה שונים. אם לא די בעמדה זו כדי לסלק את היריב, עוברת הזיקית לעמדה השנייה, עמדת האיום, והיא פוערת את פיה.
מכות ראש לצדדים – מתחילות מראוות צד, לרוב מעמדת איום. הזיקית מכה בראשה בתנועות מהירות ועצבניות, חמש עד עשר מכות ראש ברציפות ואחריהן מנוחה.

נדנוד איום – הגוף פחוס בעמדת איום. רגל קדמית אחת מונפת, ולעתים גם הרגל האחורית הנגדית מונפת באוויר. הזיקית מפנה את צדה כלפי היריב, ומתנדנדת קדימה ואחורה כמה עשרות פעמים. נדנוד זה מופיע לעתים כשהפה סגור והגרון אינו מתוח. עמדה זו מקבלת עוצמה חזקה יותר של איום כאשר הפה נפער לרווחה והגרון נמתח. בשעת הנדנוד, נושפת הזיקית בחוזקה. לעתים ניצבים שני זכרים זה מול זה ומבצעים נדנודי איום, ואז מאפיר אחד מהם, עובר לצדו של הענף, ומקפיד להימצא שם כשהוא מוסווה חלקית מן התוקף, מקטין את הפרופיל שלו ועובר לעמידה שפופה. כך הוא מודיע ליריבו שוויתר על הקרב, והוא כאילו נכנע. אם הפרט השני – זכר מאיים, או נקבה גדולה בראוות צד – אינו חדל מלאיים, מסתלק הפרט הכנוע בהליכה שפופה, שהיא צורת כניעה חזקה יותר, ונעלם בסבך השיחים או בין ענפי העץ. מתברר שהזיקיות מבינות היטב את שפת הגוף, וכשזו מלווה בנשיפת אוויר ובשינויי צבע מתאימים – די בה לקיים את התקשורת בין הזיקיות.

אצל זיקיות צבעוניות ובעלות קרניים, שפת הגוף מלווה בחילופי צבעים עזים ובהבלטת הקרניים. כך, בשעת החיזור מתבלטים הצבעים של הזכר, והקרניים מובלטות ומרשימות את הנקבה. הנקבה, שהיא חסרת קרניים ולרוב פחות צבעונית, יכולה להתרשם מחיזורי הזכר, הכוללים ראוות צד ונדנודים, ולבסוף מזדווגת עם הזכר המרשים. אם הנקבה אינה מעוניינת, היא עוברת לראוות צד, ובנשיפות ובנדנודים מסלקת את הזכר הטרחן מן השטח בבושת פנים.

הזיקיות שונות משאר הלטאות גם בכמה תכונות אנטומיות ייחודיות, שחלקן קשורות בהתאמה לחיים אילניים (ארבוראליים). למעשה, הזיקיות מותאמות יותר משאר הלטאות לחיים אילניים. התאמות אלה מתבטאות ביכולת הטיפוס המעולה, בכושרן של הזיקיות להסוות את עצמן ובשיטת הציד המדהימה שלהן.

גופן של הזיקיות פחוס בצדדים וגובהו עולה על רוחבו. אצל שאר הלטאות הגוף פחוס והוא משוטח או מעוגל. הזיקית מסוגלת לשנות את צורת גופה בהתאם לכמות האוויר שהיא שואפת לכיסי האוויר שבריאותיה. כך היא יכולה להיות פחוסת צדדים וגבוהה כעלה בעת ראוות צד והתחממות, וגם יכולה להיות נפוחה ועגלגלה כמו בעת כניעה.
ראשה של הזיקית מוצק. לעתים בולטות עצמות הגולגולת ויוצרות מעין קסדה על ראשה. משני צדי הראש מופיעים קפלי עור (יש המכנים אותם "שמטות") המתבלטים בשעת איום וראוות צד. השיניים קטנות, חדות ומותאמות לאכילת חרקים. הן מחוברות לרכסי הלסתות ולא לצדיהן (כמו אצל החרדונים). נשיכתן של הזיקיות, ואף של הגדולות שביניהן, אינה מסוכנת או מכאיבה, למרות שפעירת הפה והבלטת השיניים החדות מפחידה למדיי.

לזיקיות עיניים מיוחדות במינן. ארובת העין מוקפת טבעת גרמית המשמשת להגנה. העין עצמה בולטת כטלסקופ והיא מוקפת עפעף חרוטי עבה ואטום, שלעתים הוא צבעוני. העפעף פתוח בקודקודו ומותיר נקב קטן המתאים לגודלו של האישון. כל עין נעה בנפרד ומאפשרת לזיקית להתבונן לשני כיוונים שונים בעת ובעונה אחת. לא פעם, כשהאכלתי זיקיות, הן התבוננו בי בעין אחת ובצרצר ששימש כמזון בעין השנייה, ובעת ששלחו את לשונן – "פספסו" ולא פגעו בצרצר. בעת ציד, פונות שתי העיניים קדימה ומקנות לזיקיות ראייה מתואמת וסטראוסקופית (תלת ממדית), היוצרת תמונה שמאפשרת להן לאמוד את המרחק מן הטרף, ולצוד אותו בלשונן הארוכה.

לאוזני הזיקית אין עור תוף, ורק האוזן הפנימית מפותחת בהן. זו כנראה הסיבה לכך שהזיקיות אינן משמיעות קולות פרט לקולות הנשיפה שהוזכרו. הזיקית משילה את עורה מפעם לפעם. העור הישן נקרע ומתקלף מעל העור החדש בקרעים קטנים. גפי הזיקית דקים ומותאמים לטיפוס וללפיתה. בכל רגל יש חמש אצבעות המסתיימות בטפרים חדים המסייעים לאחוז בענפים ובגזעים. כוח הלפיתה ודקירת הטפרים מורגשים היטב בשעה שמחזיקים זיקית ביד. אצבעות הגפיים מאוחדות בשתי קבוצות הלופתות את הענף משני צדיו. ברגליים הקדמיות מאוחות שלוש האצבעות הפנימיות לחטיבה אחת, ומולן מאוחות שתי האצבעות החיצוניות לחטיבה שנייה. ברגל האחורית המצב הפוך – שתי האצבעות הפנימיות מאוחות לחטיבה אחת, ומולן מאוחות שלוש האצבעות האחרות לחטיבה שנייה חיצונית. הסידור הזה של האצבעות מתאים ללפיתה של ענפים, ולפיתה זו מחוזקת בעזרת הטפרים החדים.

הזנב ארוך, גמיש ואינו שביר כמו אצל מיני לטאות אחרים. הוא משמש לזיקית כעזר בתנועה ובאחיזה. הזנב נלפת סביב ענפים ועצמים אחרים ומשמש כגף חמישי. לעתים אפשר לראות זיקית לויה כאשר זנבה לופת ענף וכל גופה תלוי באוויר (כאמור, לזיקוניות יש זנב קצר שאינו מאחז ואינו לופת). תנועתה של הזיקית אטית ביותר ויש לה סבלנות רבה, שהיא מצרך חיוני כאשר מדובר בציד חרקים.
רוב הזיקיתיים הם טורפי חרקים. המינים הגדולים החיים באפריקה ובעיקר זיקית מלר (C. melleri) וזיקית ענק (C. oustaleti) צדים חולייתניים – ציפורים ומכרסמים קטנים – אך הם גם מרבים בציד חרקים. הזיקיות, המותאמות היטב לחיים אילניים, אורבות לחרקים בשקט ובסבלנות אין קץ. כאשר הן מזהות את טרפן – זבוב או חגב שנחת על ענף העץ עליו הן עומדות – הן מתקרבות אליו באטיות, עד לשלב בו הן מסוגלות להביט בו בשתי עיניהן בראייה תלת ממדית המאפשרת אומדן מרחקים טוב. הזיקית אינה חייבת לגשת עד לטרף, ודי שתתקרב אליו כדי מרחק המקביל לאורך גופה – 20 סנטימטרים לערך אצל הזיקית המובהקת, ועד 45 סנטימטרים אצל זיקית ענק ממדגסקר. משהגיעה הזיקית למרחק הנכון מן הטרף ואיתרה אותו, מתחיל תהליך הציד הדומה להטלת פלצור בכיוון הטרף – אלא שכאן משמשת הלשון הדביקה כפלצור. בתהליך שליפת הלשון מעורבים עצם הלשון, שרירים טבעתיים המצויים בהיקף הלשון, ודם. את תהליך שליפת הלשון אפשר לחלק באופן סכמתי לשלושה שלבים:
1. עצם הלשון נשלחת אל מחוץ לפה הפעור והלשון המונחת עליה נזרקת קדימה.
2. השרירים ההיקפיים מתכווצים, הלשון מחליקה על עצם הלשון החרוטית ומתארכת.
3. דם רב מוזרם לחלל שבין עצם הלשון, ללשון עצמה ולכלי הדם של הלשון. הלשון נמתחת במידה מרבית ומגיעה אל הטרף. קצה הלשון מעובה ודביק, והוא נצמד לטרף הנמשך פנימה אל תוך הפה. התכווצות הלשון ומשיכתה פנימה אל הפה מתבצעת בעזרת שרירי אורך, המתכווצים ומשיבים את הלשון לגודלה בעת מנוחה.

יש מיני זיקיות שבצדי פיהן מצויים כיסים מיוחדים המפרישים נוזל מתקתק. לכיסים אלו נמשכים זבובים ואלו כנראה משמשים מזון לזיקיות המפתות. בשבי למדו הזיקיות לאכול צרצרים וזחלי חיפושיות מהיד של המטפל. לעתים צדו את החרקים בלשונן, ולעתים התקרבו אליהם וצדו אותם בלסתותיהן. כך נהגו גם בחרקים שהונחו בכלוביהן בכלי האכלה מיוחדים. הזיקית שותה את מי הטל שהיא מלקקת מעל הצמחים. בשבי שתו הזיקיות גם במציצה מכלי מים. בספרד היה נהוג בעבר להשתמש בזיקית כציידת זבובים. הזיקית הנוחה בחדר בתוך כלוב שעל קרקעיתו כלי עם דבש או ריבה. כל זבוב שנמשך אל הפתיון המתוק – נצוד ונאכל.

בסוף הקיץ ובסתיו, בחודשים אוגוסט-אוקטובר, מתרחשים חיי המין של הזיקית המובהקת מישראל. הזכרים מחפשים את הנקבות, וכשהם מוצאים אותן, הם מחזרים אחריהן, תוך הפגנת ראוות צד וצבעי הזדווגות. אם הנקבה אינה מגיבה בראוות צד ובאיום, מתקרב אליה הזכר ונושךך אותה בעורפה. לזכר הזיקית, כמו לזכרי שאר הלטאות והנחשים, יש איבר מין כפול. בדרך כלל איברי המין, המכונים בשפה המדעית "המיפניסים", מקופלים בבסיס הזנב, אך בשעת הזדווגות נשלף אחד מהם דרך פתח הביב, מתמלא דם ומתבלט. אצל מינים אחדים של זיקיות מצויד איבר המין בבליטות קוצניות המגבירות את גירוי הנקבה בשעת ההזדווגות. השניים, שעברו בינתיים לצבעי הזדווגות מתאימים, עומדים בשקט במשך כשלוש דקות ואז הם נפרדים ופונים איש לדרכו. בחודשים אוקטובר-נובמבר חופרת הנקבה מחילה בקרקע הלחה. במחילה היא מטילה בין 20 ל-30 ביצים. הביצים לבנות ומוארכות, לקליפתן יש מגע קלף גמיש, והן סופגות מים מן הקרקע. חלק מן הנקבות מתות ימים אחדים לאחר ההטלה, ומכאן הסברה שנקבת הזיקית מטילה פעם אחת בחייה. אולם בתנאי שביה נצפו נקבות שחיו חודשים רבים לאחר שהטילו את ביציהן.
בתצפיות שנערכו בישראל בזיקיות מובהקות שחיו בתנאי שביה אופטימליים, נמצא שנקבות של הזיקית המובהקת המצויה חיו בשבי עד 18 חודשים, ואילו נקבות מתת המין זיקית מובהקת דרומית חיו עד 36 חודשים. יש לציין שזיקיות אלה נתפסו כבוגרות ולא בקעו בתנאי שביה, כך שגילן האמיתי אינו ידוע במדויק.

לאחר ההטלה מכסה הנקבה את הגומה בעפר ודורכת עליו ברגליה. לאחר מכן היא נוטשת את הביצים ויותר לא תטפל בהן. בחודשים יולי-אוגוסט, שבעה-תשעה חודשים לאחר ההטלה, בוקעות הזיקיות הצעירות מן הביצים ויוצאות מן הקרקע לאוויר העולם. עליהן להסתדר בכוחות עצמן, ללא כל טיפול של הוריהן. להבדיל מהזיקית המובהקת, המטילה את ביציה במחילה, מטילה נקבת הזיקית הנמרית את ביציה בגומה שהיא חופרת בקרקע בשעות היום. אמנם בדרך זו היא נחשפת בפני טורפים, אבל כנראה שצבעי ההסוואה הטובים שלה מסייעים להעלים אותה מעיני טורפים בשעה שהיא מטילה. הנקבה מטילה 30-50 ביצים, והצעירים בוקעים לאחר שמונה-עשרה חודשים. הצעירים מטפסים מיד על עצים ושיחים, ומתחילים לשחר לטרף. בשבי הם טורפים ברצון זחלים של חיפושיות קמח וחרקים קטנים אחרים תוך הפגנת כישורי ציד מדהימים, אותם לא למדו אלא קיבלו בתורשה. הם גדלים ומגיעים לבגרות מינית בגיל שנה לערך.

הזיקית המזוקנת (C. hoehneli) מקניה והזיקית הדו פסית (C. bitaeniatus) ממזרח אפריקה אינן ממהרות להטיל את ביציהן לאחר ההזדווגות. הביצים נותרות שבועות אחדים בגופה של הנקבה, והעוברים המצויים בהן מתפתחים בסביבה מוגנת וחמימה. עם תום התפתחותם, מטילה הנקבה על ענפי העצים את הביצים המכילות עוברים משלימים וקליפה דביקה. כל ביצה מוטלת על ענף נפרד, בהפרש של חמש-שש דקות. עם ההטלה, מחככת הנקבה את פתח הביב שלה בענף, ומדביקה עליו את הביצה. דקות אחדות לאחר מכן, קורעת הזיקית הצעירה את קליפת הביצה הקשה והגמישה ומגיחה ממנה לעולם החיצון. הזיקית הזעירה הזו מצוידת בכישורי טיפוס, הסוואה וציד, המאפשרים לה להתקיים בעולם העוין. פיזור הביצים בא להבטיח את הצאצאים מפני טריפה. תופעה זו של הטלת ביצים המכילות עוברים בשיא התפתחותם נקראת אובוויויפריה (Ovoviviparia). היא מוכרת אצל זיקיות אחרות וגם אצל זוחלים נוספים דוגמת העכן הקטן, שהוא נחש ארסי ממשפחת הצפעוניים, החי בישראל.

למרות צבעי ההסוואה המעולים, יש לזיקיות אויבים טבעיים רבים המצליחים לצוד אותן. אין ספק שבהבלטת הצבעים בעת חיזור ובהכרזה טריטוריאלית, יש סכנה לזיקיות ובעיקר לזכרים, אך זהו חלק ממנגנון הפרסומת שלהם. אם בעקבות הבלטת הצבע בוחרות הנקבות בזכרים – כדאי להם להסתכן.

לזיקיות הצעירות ולזיקיות הזעירות דוגמת הזיקית החוטמנית והזיקוניות, אורבים גמלי שלמה ועכבישים גדולים הטורפים אותן ומכלים רבות מהן. חולדות, מכרסמים וטורפים קטנים אוכלים זיקיות, ונשיפות האזהרה של הזיקיות אינן מרשימות אותם כלל. גם נחשים ממינים אחדים צדים זיקיות, אך אויבי הזיקית הרבים ביותר הם ממחלקת העופות וביניהם ניצים, דיות, קוקיות, חנקנים ודורסי לילה.

למזלן, ממעט האדם לפגוע בהן, בעיקר בשל האמונות הטפלות הקשורות בהן. הודות לכך לא נפגעו אוכלוסיות הזיקיות, ואין ביניהן מינים השרויים בסכנת הכחדה. עם זאת יש לציין, קיימות גם אמונות המביאות את האדם דווקא לפגוע בהן.


איורים: דני גרשוני

ביבליוגרפיה:
כותר: דבר אלי בצבעים
מחבר: ארבל, אברהם (ד"ר)
תאריך: פברואר 1998 , גליון 28
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית