עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אסיה
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
בזמן משטרו של סטלין נקשר שמה של סיביר למוות. ההערכה הרווחת היא שיותר מ-20 מיליוני בני אדם מתו שם. לאחר מותו של סטלין בשנת 1953 שוחררו שני שלישים מדיירי המחנות, אך ההגליה לסיביר ועבודת הפרך בכפייה במחנות העבודה, שימשו ככלי ענישה מקובלים, עד להתפרקותה של ברית המועצות. במשך מאות שנים, עד לבוא הגלסנוסט, הוסתרה סיביר מעיניים זרות.
משלחת רפטינג יצאה לנהר הקטון שבסיביר, וראתה את הגעגועים של התושבים המקומיים לקומוניזם.



געגועים לקומוניזם
מחברים: דודו גואטה; ד"ר אייל נוני


בזמן משטרו של סטלין נקשר שמה של סיביר למוות. ההערכה הרווחת היא שיותר מ-20 מיליוני בני אדם מתו שם. לאחר מותו של סטלין בשנת 1953 שוחררו שני שלישים מדיירי המחנות, אך ההגליה לסיביר ועבודת הפרך בכפייה במחנות העבודה, שימשו ככלי ענישה מקובלים, עד להתפרקותה של ברית המועצות. במשך מאות שנים, עד לבוא הגלסנוסט, הוסתרה סיביר מעיניים זרות. משלחת רפטינג של "נהרות" ו"טבע הדברים" יצאה לנהר הקטון שבסיביר, וראתה את הגעגועים של התושבים המקומיים לקומוניזם.

מספרים שמעט לאחר ירידת הקומוניסטים מהשלטון, יצאה קבוצה ראשונה של תיירים אמריקניים לסיור מאורגן במוסקבה. לקבוצה התלוותה מדריכה צעירה ששלטה היטב בשפה האנגלית. הם סיירו בעיר הגדולה, ולבסוף הגיעו אל הכיכר האדומה, שם עמדו מול מטה הקג"ב, בניין של שבע קומות.
"וזה..." אמרה המדריכה, "הבניין הגבוה ביותר בברית המועצות."
התיירים עמדו משתוממים. הרי אפילו המלון בו הם ישנים מתנשא לגובה של שלושים קומות.
"אולי הוא בנוי לעומק?" – ניחשו התיירים.
"נכון", פסקה המדריכה, "יש לו שבע קומות למעלה, ושבע קומות למטה."
"אז כיצד זה הבניין הגבוה ביותר בברית המועצות?"
"כיוון שזה הבניין היחיד במוסקבה שמקומתו העליונה אפשר לראות את סיביר..." על נהר הקטון (Katun) בסיביר שמענו לראשונה כשעבדנו כמדריכי רפטינג בנהר הירדן. עולים חדשים מחבר העמים סיפרו לנו בהתלהבות חוויות מסמרות שער על אשדיו, והגדירו אותו כנהר הטוב ביותר לרפטינג בכל רוסיה. מאחר שקטון הוא לא נהר הומה מבקרים, קשה היה להשיג עליו חומר. כפיצוי זכינו להיפגש עם ולדימיר, מהנדס אלקטרוניקה, שבעבר שימש כמדריך רפטינג ואף ירד חלק מנהר הקטון על גבי סירת רפטינג.

לאנשי המערב, ואפילו לתושבי דרום רוסיה, מצטיירת סיביר כמקום מלא ביצות, מכרות מלח, אסירים פוליטיים שהוגלו, מבנים קפואים, אנשים קודרים, בתי סוהר קשוחים ובכלל, כמקום שאיש לא יבוא אליו מרצונו החופשי. קשיים אמיתיים בהשגת מפות מעודכנות, והקושי לקבל אינפורמציה עדכנית על האזור, כמעט גרמו לביטול המשלחת. חששנו להיתקל גם באקלים פוליטי לא מכניס אורחים, או בחוסר יציבות שלטונית. בנוסף, מזג האוויר היה נעלם גדול. ידענו שהטמפרטורות בקו רוחב כזה יכולות להשתנות בקיצוניות, מקור מקפיא לחום יוקד. למזלנו, האינטרנט הניב תחזיות מזג אוויר מעודכנות של האזור (בחסות הצבא האמריקני), ומשרד החוץ סיפק אינפורמציה דלה למדיי, אך מרגיעה.

בסיביר לבדה יש 53,000 נהרות. הגדולים בהם הם האוב, הלנה והיניסיי, הזורמים מדרום לצפון. הקטון נחשב לאחד הנידחים והיפים יותר. קטון פירושו בשפת בני אלטאי "נסיכה", ועל פי הרוסים, יחסית לרוחבו הוא הנהר עם ספיקת המים (כמות המים העוברת בנקודה בנהר בזמן נתון) הגדולה ביותר בעולם. הנהר נשפך לאחר זרימה לאורך 500 קילומטרים אל נהר האוב הענק, כשהוא צובר את עוצמתו מהמעיינות ומהפשרות השלגים בהר בלוקה. הר זה מתנשא לרום של 4,506 מטרים בלבה של רובליקת אלטאי ההררית. אלטאי סמוכה למרובע הגבולות סין, מונגוליה, קזחסטן וסיביר. נאמר לנו שנהר הקטון לא הצליח "להימלט" מהמכה הקשה שנוחתת על נהרות העולם, וגם אותו, כמו נהרות רבים אחרים, עומדים לסכור בצורה שלא תאפשר שיט כלשהו במורדו.

עברה של סיביר קשור גם לעברה של מרכז אסיה ושל החיים בביוספרה בכלל. שרידי האדם הקדומים ביותר נמצאו במערת דניסובה, במרחק כ-100 קילומטרים מבירת הרפובליקה האלטאית, גורנו אלטאיסק. השרידים מעידים על חיים על גדות הנהרות הגדולים של סיביר, היניסיי והאוב, כבר בתקופה הפלאוליתית (תקופת האבן הקדומה) והנאוליתית (תקופת האבן החדשה). למעשה, נעצרה ההתפתחות האנושית בסיביר מתקופה זו ועד להגעת הרוסים לסיביר לראשונה, במאה ה-16.
מהמאה ה-6 לספירה ועד לסוף המאה ה-12 שלטו באדמות סיביר מנהיגים שמוצאם מערבות מונגוליה. שיאה של התקופה היה בראשית המאה ה-13, עת הוכתר ג'ינגס חאן למנהיג. צבאות האיחור של ג'ינגס חאן נקראו "טטרים", על שמו של השבט הטטרי שהיה בין הראשונים שכבש ג'ינגס חאן. דחקו את הקירגיזים לתוך קירגיסטן, המשיכו והכניעו את כל אסיה (למעט צפון סיביר), ולבסוף חצו את רוסיה ויצרו את האימפריה היבשתית הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בהיסטוריה.

מי שגאל את סיביר מידי הטטרים היה הצאר איוון האיום, שהזיכרון החיובי היחיד שהותיר בתודעת העם הרוסי היה גירושם של הטטרים מקאזן (Kazan) ב-1552, ומאסטרחן (Astrkhan) ב-1556. מאז נותר כל נהר הוולגה בידיים רוסיות, ונוצר פתח לכניסה לסיביר. המושל הטטרי של סיביר מיהר לכרות ברית עם הצאר, וכך למעשה החלה שם ההתיישבות הרוסית. בתקופה זו איש בעולם המערבי לא ידע מה מסתתר מזרחית לנהר האוב שבמרכז סיביר.
רק ב-1639, כמעט מאה שנים לאחר שסיביר עברה באופן גלוי ורשמי לשליטה רוסית, הגיעו הרוסים לחוף האוקיינוס השקט במזרחה של סיביר, ובכך נחשף כל שטחה של סיביר כלפי העולם המערבי.

בעקבות המגלים והחוקרים הראשונים של סיביר, אלה שצעדו באומץ רב בתנאים קשים כדי לתור את הארץ לראשונה, צעדו גם אנשי צבא ונציגיו הרשמיים של הצאר. זאת כדי למסד, לעתים בכוח, את הענף שהכניס כסף רב יותר מכל פעילות אחרת – הסחר בפרוות. סיביר הייתה ועודנה משופעת באיילים צפוניים, בלמוסים (מכרסמים קטנים ועגלגלים), בשועלי קוטב, בזאבים, באיילים קנדיים, בדובים שחורים, בטיגריסים סיביריים, בצובלים, בשונרים, בלוטרות ובעוד מינים רבים אחרים, שניצודו ללא הגבלה במשך עשרות שנים כדי לספק את הרעב לפרוות בקרב המעמד העליון באירופה.

בשנת 1650 החלו הרשויות לשלוח אסירים למה שכונתה אז ברוסיה "החצר האחורית". בשנת 1700 בערך, עת נגלה לכול עושרה הטבעי של סיביר, הופקדו האסירים על כריית כסף וזהב מבטן האדמה. הדרישה לכוח אדם בסיביר עלתה כל הזמן על ידי הגורמים המפקחים, וכך גם התארכה רשימת המגורשים – מתאבקי רחוב, זונות, משוטטים באפס מעשה, ואפילו מגידי עתידות נשלחו לעבודת פרך.

בכל רחבי רוסיה בוטל עונש המוות, והוא הומר בהגליה למחנות העבודה בסיביר. תוך תקופה קצרה החלו בני אדם להישלח לסיביר גם ללא משפט. אסירי מלחמה, מתנגדי הדת, ופחות או יותר כל מי שהחזיק בדעה שאינה עולה בקנה אחד עם דעת הרשויות, מצא עצמו במסע הארוך מזרחה. מלאכת ההגירה הפכה לעניין רציני. מסילת הרכבת הגדולה, לאורך הדרך היחידה החוצה את הרי אורל ואת הטייגה שמאחוריהם, נבנתה כחלק מהמערכת הכוללת של תחנות ההגירה ובתי המאסר. בשנת 1880 צעדו יותר מ-3,000 אסירי מדי שבוע, כשהם כבולים בשלשלאות, אל מחנות עבודת הפרך. הצעדה לא הופסקה, למרות שלפחות 20% מהאסירים לא עמדו בקשיי הדרך. כשכבר הגיעו האסירים לסיביר, שוחררו אלו שביצעו פשעים קלים, והותר להם לגור בסיביר אך אסור היה להם לשוב מערבה לעולם. בזמנים שונים היוו האסירים הקלים שליש מאוכלוסייתה של סיביר. אסירים שביצעו פשעים חמורים יותר נשלחו לעבודת פרך בבתי סוהר ובמחנות העבודה. העבודה הקשה ביותר הייתה עבודת הכרייה בנרצ'ינסק (Nerchinsk) ובקארה (Kara) שבהרי אורל. רבים סבורים בטעות עד היום, שעיקר עבודת הפרך הייתה במכרות המלח, כשלמעשה בנרצ'ינסק היה מכרה כסף ואילו בקארה כרו זהב.

לאחר תבוסת נפוליאון עברה פולין לידיים רוסיות, ובשנת 1863 דיכאו הרוסים בכוח רב ניסיון הפיכה בפולין. אלפי פעילי מהפכה פולניים, רובם משכילים, נשלחו למחנות העבודה בסיביר. מפורסמים שבילו בסיביר בעל כורחם היו הסופר דוסטוייבסקי, וכמה מראשי המהפכה הרוסית: טרוצקי, לנין וסטלין.

למרות עושרה הרב של הארץ, נותרה סיביר לא מפותחת במשך מאות שנים. מערכת תחבורה מסורבלת ולא יעילה לא הצליחה לגשר בצורה ראויה על המרחקים העצומים בין נקודות היישוב, דבר שגרם לקיפאון כלכלי ממושך. בשנת 1886 הורה הצאר אלכסנדר ה-3 על בניית 7,500 קילומטרים של פסי רכבת בין צ'ליבינסק במזרח לוולאדיווסטוק, דרך שמונה אזורי זמן, מדבר, הר וטייגה. המסילה הזו היא הבסיס לרכבת הטרנס סיבירית, שבשיאה הגיע אורך המסילה שלה לכמעט 9,300 קילומטרים. סיביר, "האדמה הישנה" בשפת בני האלטאי, התעוררה סוף-סוף לחיים. בשנת 1910, כ-25 שנים לאחר בניית הרכבת, היגרו לסיביר יותר משבעה מיליון בני אדם. ערים חדשות קמו כפטריות לאחר הגשם והשיפור בכלכלה ניכר בעיקר בענפים החקלאיים שפרחו מאוד, וביססו את מעמדה של סיביר כאסם התבואה של רוסיה. מצב זה נמשך ברציפות עד לרפורמות החקלאיות וההלאמה בכפייה של החוות על ידי סטאלין בשנת 1930. תוכנית ההגליה בוטלה אמנם רשמית בסוף המאה, אך סטלין, שבילה שם תקופה לא נעימה בחייו, החזיר אותה ואף הרחיב אותה עד לכדי סחר עבדים רשמי ומאושר תחת עינו הפקוחה. הוא ייסד את ה"גולאג" (בתרגום חופשי – "המנהלה הראשית לענייני מחנות"), מערכת ביורוקרטית גדולה לחידוש העברת האסירים והעובדים בכפייה, ולבניית מחנות עבודה ובתי חולים פסיכיאטריים מיוחדים. כמה מ"יקירי" הגולאג היו בני אדם שכל פשעם היה שהיו יהודים (אסירי ציון), אמנים מודרניים, זמרי ג'ז, דמוקרטים או אפילו כאלה שנחשדו בלחיצת ידם. הם הועסקו בחטיבת עצים, בחפירת תעלות, בהנחת אדנים לאורך מסילת הרכבת או בעבודה במפעלים שנבנו באזורים נידחים ריקים מאדם. בשלב מאוחר יותר הוסב שטח אדיר ממדים בצפון-מזרח המדינה בלעדית למטרה זו, וערים שלמות כמו קומסומולסק ומגדן הפכו למרכזי הגולאג.

בזמן משטרו של סטלין נקשר שמה של סיביר קשר בל יימחה עם המוות. ההערכה הרווחת היא שיותר מ-20 מיליוני בני אדם מתו בגולאג. לאחר מותו של סטלין ב-1953 שוחררו שני שלישים מדיירי המחנות, אך ההגליה לסיביר ועבודת פרך בכפייה במחנות העבודה שימשו ככלי ענישה מקובלים, עד להתפרקותה של ברית המועצות. במשך יותר מ-60 שנים, עד הגלסנוסט, הוסתרה סיביר מעיניים זרות. בזמן הזה היא הפכה למרכז פעילויות המלחמה הקרה. ניסויים אטומיים בנובה-זמליה ובקמצ'טקה, מפעלים לייצור טילים גרעיניים באגם אירטיש ובטומסק, ותחנת רדר בקרסנויארסק, שלפי אדוארד שווארדנדזה הייתה "גדולה יותר מהפירמידות במצרים" – היוו את מרכז פעילותה. נפילתה של האימפרייה הסובייטית אפשרה לסיביר להרים ראש, ולתושביה הוותיקים לקבל חזקה על זכות הלגיטימית במדינה. שנים של התעלמות הותירו את הארץ לא מפותחת, מיושבת בדלילות וענייה מאוד. האזור עשיר מאוד באוצרות טבע: נפט, גז, פחם, יהלומים, כסף, זהב ובעוד מתכות יקרות, וכן בדגה ובעץ. למעשה, רוב העושר הזה נמצא במחוזות נידחים, עמוק מתחת לפני האדמה וכלוא מתחת לשכבה עבה של שלג. השאלה מי ייהנה מאוצרות הטבע, היא שמניעה את סיביר כיום, ולמעשה ליוותה את סיביר במשך יותר מ-400 שנים מאז נכבשה בידי רוסיה.

לאחר שהצלחנו ליצור קשרים ראשונים, אך מבטיחים במידה מספקת, עם אנשי קשר סיביריים, החלה להיווצר התשתית הלוגיסטית של המשלחת. התחלנו במיון האנשים הרבים שהיו מוכנים להתלוות אלינו אל הנהר, מקום בו לא ביקרנו מעולם, במדינה זרה לנו לחלוטין. איש מאנשי המשלחת לא דיבר רוסית או ביקר אי פעם ברוסיה, לכן צירפנו אלינו את ורה, ילידת רוסיה השולטת בשלוש שפות נוספות.

רק לאחר שנסגרה רשימת המשתתפים, החלה מסכת הייסורים האמיתית בהתמודדות מול הביורוקרטיה הרוסית. ארץ שאדמתה קשה ואנשיה יפים היא סיביר, אבל פקידיה, כראוי לבוגרי השיטה הקומוניסטית, עדיין אטומים, "מרובעים" וממוסמרים לתקנות בלי אפשריות המטבע הזר מעניין אותם מאוד, אך הרושם הכללי הוא שהממשל בסיביר לא ילך דרך ארוכה מדיי כדי להאיר פנים לתייר. ויזות לרוסיה בכלל, ולסיביר בפרט, זה עניין פשוט למדיי, אך דורש תשומת לב מרובה שלא כבכל מדינות העולם, אין הוויזה לרוסיה (שעולה לא פחות ממאה דולרים לכניסה אחת) ניתנת לתקופה קבועה מראש. עם הצגת כרטיס הטיסה ניתן לרכוש ויזה שתוקפה מתחיל ביום הכניסה ופג ביום היציאה. הוויזה חייבת לכלול את שמות הערים בהן מתעדים לבקר בזמן השהות.

הנחיתה בשדה התעופה טלמצ'יובו (Tolmachyovo) בנובוסיבירסק (סיביר החדשה) לא בדיוק משכנעת שדברים השתנו כאן בשנים האחרונות מאחר שהמידע שהצלחנו לקבל על המקום לא היה מספק, הוחלט שוורה תתלווה אל אחד מאתנו לסיביר שלושה ימים לפני הגעת המשלחת, כדי שנוכל להמשיך ולאסוף חומר, וכן כדי לתאם את מנהלות המשלחת ללא לחץ זמן. שדה התעופה של נובוסיבירסק הוא שדה תעופה בין-לאומי המשרת טיסות מאירופה, וכמובן ממדינות חבר העמים. השטח המיועד לטסים לחוץ לארץ חדש לגמרי, עם שירותי מודיעין דו לשוניים המקנים תחושה כללית נינוחה למדיי. הנחיתה באזור שדה התעופה המיועד למקומיים הייתה חוויה מפוקפקת למדיי, כשצריף הפח העלוב שמשמש כטרמינל היווה את המפגש הראשון עם סיביר.

קשה להאמין כמה סיביר גדולה. במספרים מוחלטים, גודלה כמעט 25 מיליוני קילומטרים רבועים. היא גדולה יותר מארצות הברית ומאירופה יחדיו, ובכל זאת, אין אוכלוסייתה עולה על פי שלושה מאוכלוסיית מוסקבה. משמעות הנתונים האלה היא מרחבים אדירים ללא נפש חיה. למרות דלילות ההתיישבות, נושאת סיביר בנטל העיקרי של עול הכלכלה הרוסית לא יהיה זה מרחיק לכת לומר שאלמלא סיביר, הייתה הכלכלה הרוסית קורסת זה מכבר. בניית היישובים ברחבי המדינה הייתה בסמוך למרבצים שנתגלו שם כבר מתחילת ההתיישבות וכבר בשלב מוקדם מאוד החליטו להקים את העיר הגדולה, נובוסיבירסק, שתשרת את מערכת היישובים הפרוסה, ותקשר בינם לבין מוסקבה. בנייתה של העיר התאפשרה עם הרחבתה של המסילה הטרנס סיבירית אל מעבר לנהר האוב בשנת 1893. מיקומה על גדות נהר האוב הענקי, במרכז הדרך בין הרי אורל לימת בייקל, הקל על הפיכתה לעיר הגדולה ביותר בסיביר, ולמעשה הפך אותה לעיר השלישית בשטחה בכל רוסיה (אחרי מוסקבה וסנט פטרסבורג).

בירתה של סיביר בנויה כמיטב המסורת הקומוניסטית. היא גדולה, יעילה, תעשייתית וחסרת ברק. כל כלי רכב הנכנס לעיר מחויב באגרת כניסה וכמובן שכל כמה קילומטרים נתקלים במחסומי המיליציה. כיום מונה העיר כ-1.7 מיליוני תושבים, וההגירה אל העיר חיובית, כך שצפוי שאוכלוסייתה תמנה לפחות שני מיליוני תושבים עד סוף המאה. מזג האוויר צובע את העיר באפור במשך תשעה חודשים גשומים ומושלגים בשנה, אך עם בוא הקיץ, פורץ כוח החיים את מחסום הקור, והעיר לובשת מחלצות והופכת למקום שוקק חיים סביב השעון. העיר מתהדרת בלהקת בלט מהמפורסמות בעולם, בתיאטראות, בבית אופרה, וברוח הפתיחות גם בבתי קפה, בדיסקוטקים ואפילו במועדוני ג'ז. עד לפני זמן לא רב לא היה בטוח להסתובב ברחובות לאחר רדת החשכה. השילוב של אלכוהוליזם ומצב כלכלי קשה הביא את הפשיעה לממדים מבהילים קברניטי העיר, שצפו חסרי אונים בשקיעתה של העיר אל תוך הפחד מהטרור, שינו בצעד אמיץ את סדרי העדיפויות של כוחות השיטור וכן של המיליציה, ומיגרו ביד חזקה ונמרצת את הפשיעה ברחובות.

יצאנו לקניות אחרונות בשוק הפתוח של העיר. אזור מתוחם בגודל של מגרש כדורגל מחולק בצורה מסודרת לאזורים. המבחר לא עשיר ובדרך כלל אין סוגים שונים של מוצר מסוים, אלא רק מוצר אחד מבית חרושת אחד. אין הרבה ירקות ופירות, אבל יש בשר חזיר מעובד בשלל שיטות, והרבה גבינות. דבר לא ניתן חינם בסיביר, כשירות או כטובה, ולכל דבר יש מחיר. בקניות בשוק למשל יש צורך לקנות שקיות ניילון בנפרד כדי לארוז את הירקות.

מזג האוויר היה קייצי ויפה. קיווינו בכל לבנו שיש בזה יותר מרמז למה שמחכה לנו בהמשך, חיות שמזג האוויר בקו הרוחב הזה, בעונה הזאת, יכול להיות בהחלט הפכפך מאוד. זה כמעט בלתי אפשרי לקבל אישור שיט בנהר הקטון. אישור כזה צריך לקבל בנוסף לאישור כניסה לרפובליקת אלטאי (וכל זה כמובן מלבד הוויזות בהן מצוינות הערים שנבקר). למזלנו, אנשי הקשר שלנו בסיביר פתרו את העניין עוד לפני שהפך לבעייתי, תוך ניצול קשרים רשמיים וחצי רשמיים עם הגורמים הרלוונטיים והעברות של אי אלו רובלים מצד לצד.

הנסיעה אל הנהר ארכה יומיים. ביום הראשון נסענו 500 קילומטרים אל בירת רפובליקת אלטאי. גורנו אלטאיסק, וביום השני עברנו 400 קילומטרים נוספים בתוך הרפובליקה, אל נקודת תחילת השיט, על גדות נהר הקטון. מיד עם היציאה מהעיר השתנה הנוף למה שבתחילה נראה שונה ומיוחד, והפך לאחר מאות קילומטרים, לחד גוני ומשעמם.

"רק העופות הנודדים", כתב צ'כוב, "יודעים היכן נגמרים העצים". הטייגה היא למעשה היער הגדול ביותר בעולם. היא מכסה שטח שדי בו כדי למלא בעצים את כל סין, ולמעשה, כשליש מכמות העץ בעולם – מקורה בטייגה. תנאי החיים הקשים בטייגה, הנובעים ממשרע טמפרטורות קיצוני ומקור עז בחודשי החורף הארוכים, לא עודדו התיישבות נרחבת במעמקי היערות. נקודות יישוב גדולות נבנו רק במקומות בהם עברה מסילת הרכבת או על גדות אחד הנהרות הגדולים בסיביר. ניסיונות להקים יישובים בעובי הטייגה נכשלו, משום שמזג האוויר היכה במתיישבים ללא רחם והעצים סגרו עליהם מכל עבר. לא אחת נעלמה כליל הדרך המובילה אל היישוב.

הצמחייה מורכבת בעיקר מעצי מחט שיכולים לשרוד חורף קשה וקר, כמו אורן, ארזית, אשוח ואשוחית. באזורים הקרים ביותר של הטייגה, במזרח סיביר, העץ הדומיננטי ביותר הוא עץ הארזית הנשיר. נשירת העלים מקלה מאוד על העץ לחיות תחת מעטה השלג, והשורש העמוק שלו מאפשר לו להתמודד היטב עם טמפרטורות מקפיאות.

אחת הבעיות הקיימות בכל מקום בו ישנם עצי מחט היא הקושי של צמחים נמוכים להתקיים. עלי המחט הנושרים מכילים מינרלים מסיסים החודרים לקרקע ומקשים על צמחי תת יער לצמוח ולהתקיים. גם הטייגה אינה יוצאת מכלל זה, ויערותיה אינם מצטיינים בצמחייה נמוכה שופעת, אך קיים שפע במיני דשא, טחב, גרגרי יער ופטריות. גידולים אלה מהווים את מזונם העיקרי של אוכלי עשב ומכרסמים, כדוגמת הסנאי, הלמינג והחולדה הנמצאים בחלקה התחתון של שרשרת המזון בטייגה. הם, בתורם, נאכלים על ידי חיות גדולות יותר כחתולי שלג, שועלים, זאבים ולעתים נדירות הרבה יותר, גם על ידי צובלים. היונקים הגדולים הנפוצים ביותר בטייגה הם האייל והדוב החום (גריזלי).

לאחר יום נסיעה ארוך ומתיש לאורך הטייגה הגענו אל גורנו אלטאיסק. האכסניה בה השתכנו שכנה ממש על גדות נהר הקטון, במקום בו היינו אמורים לסיים את השיט המתוכנן. האכסניה סיפקה בנוסף לארוחת ערב סיבירית בסיסית גם סאונה רוסית מצוינת, הבניה (banya). הבניה, היא המקבילה הרוסית לסאונה הפינית, וכמוה היא כוללת רחצה משותפת במים חמים מאוד, מרחץ אדים ומעבר מהיר למים קרים.

לאחר לבטים החלטנו לדחות ביום את היציאה לנהר, כדי לנוח מהדרך הקשה ולא להגיע אל יום השיט הראשון באפיסת כוחות. את יום המנוחה החלטנו להקדיש לטיול באלטאי. נסענו כמה קילומטרים במעלה חלקו התחתון של הנהר, קילומטרים שהספיקו לנו כדי ללמוד על עוצמתו. נגלה לנו נהר ברוחב של יותר ממאה מטרים הזורם במהירות מעוררת הערצה. המחשבה על עוצמת המים שתיווצר כאשר יתנקזו המים אל תוך קניון צר ותלול, יכולה להדיר שינה גם מהאמיצים ביותר.

אלטאי היא רפובליקה אוטונומית המנהלת את ענייניה הפנימיים תחת עינה הפקוחה של רוסיה. בני אלטאי הם מיעוט אתני אחד מ-30 קבוצות אתניות שונות, פרט לרוסים, וביניהן אוקראינים, טטרים, גרמנים, אסטונים, קזחים ויהודים. המיעוטים האתניים אינם מהווים יותר מחמישה אחוזים מכלל אוכלוסיית סיביר המונה 35 מיליוני תושבים. בני האלטאי מהווים כיום מיעוט קטן אפילו בהשוואה לשאר המיעוטים בסיביר. ההיסטוריה של האלטאים החלה בסוף המאה ה-5 לספירה, כאשר שבטים נודדים ממונגוליה החלו להתפשט על פני דרום סיביר. הסינים קראו לשבטים אלה טורקים. אלטאי היוותה חלק מהטריטוריה הטורקית במשך תקופה ארוכה, ולכן שפתם הרשמית עד היום היא טורקית. מהמאה ה-15 עד ל-1750 היו האלטאים תחת שלטונו של אויראטס (Oyrats) האכזר ממערב מונגוליה ושל צאצאיו, עד לכיבושה העקוב מדם בידי הסינים. במשך עשרות שנים הייתה רפובליקת אלטאי אזור מריבה בין רוסיה לסין, ורק בשנת 1864 נחתם הסכם הבנה שהעביר את הרפובליקה סופית לידי הרוסים. במשך מאות שנים שמרו האלטאים על מסורת הנדודים המקורית שלהם, עם המקנה והבקר ללא מגורי קבע, ורק בתקופה הקומוניסטית, אולצו רוב הנוודים להתיישב בכפרים ובחוות, ולהתפרנס מחקלאות.

גשם מטריד הבריח אותנו חזרה לאכסניה. בדקנו את ציוד החורף, והוצאנו לאוורור את חליפות הצלילה לקראת הנסיעה אל נקודת ההתחלה של השיט. אלכסיי, איש סיביר, הסביר באדיבות שהגשם לא אמור לרדת בעונה זו של השנה. "ומה עם ברד?" שאלנו. אלכסיי הביט לשמים, חשב רגע, ואמר: "הברד לא יהיה בעיה, כי ודאי ירד שלג". צוות החילוץ שלנו היה מחברה רוסית בשם KSS, המתמחה בחילוץ מטפסי הרים מרכסיה הגבוהים של אלטאי, וברשותה מסוק M18 ענק וישן.

שמו של ראש צוות החילוץ הוא ולרה יעקובוביץ, יהודי, שהתרגש מאוד מהעובדה שמשלחת יהודית מתעתדת לשוט בקטון. כמובן שהוא הבטיח לעזור ככל יכולתו, והבטיח לעקוב אחר דיווחינו ולהחזיק לנו אצבעות.

הגשם לא פסק גם בבוקר. יצאנו לדרך של 400 הקילומטרים אל נקודת תחילת השיט, כשהחשש מפני מזג האוויר הבלתי מוכר הציק לנו ביותר. הדרך הארוכה, הגשומה והמשובשת, חצתה את הרפובליקה דרך כמה מעברי הרים קשים מאוד לטיפוס. הכפרים שעברנו בדרך נראו זהים זה לזה. הבנייה במקום נמוכה, ובמרבית הכפרים יש רחוב ראשי אחד ובו סניף דואר ובית עם. במעט מאוד כפרים יש טלפון, המחובר דרך מרכזייה אל גורנו אלטאיסק. ראינו מעט מאוד כלי רכב, ואלה שראינו היו בעיקר כלים חקלאיים ישנים, טרקטורים על זחלים ומחרשות עתיקות. כל כמה עשרות קילומטרים חלפנו על פני יישוב גדול יחסית שיש בו חנות עם מעט מוצרי יסוד, ללא סדר וללא גיוון. למרבה ההפתעה, סיגריות וחטיפים אמריקניים יש בכל מקום. בשעת ערב מוקדמת, לאחר יום ארוך של נסיעה, הגענו לבסוף לחלקו העליון של נהר הקטון, נקודת תחילת השיט. פרקנו את כל הציוד מהאוטובוס, הקמנו מאהל, ולראשונה במסע גם בישלנו ארוחת ערב על גבי מדורה, למרות הגשם המטריד. חיכינו כבר לבוקר, בתקווה שהגשם ייפסק ושנוכל להתחיל בשיט.

המצב היה מעט לא נוח; היינו אמורים להתחיל למחרת בבוקר את השיט בנהר, שהוא כנראה הגועש ביותר במרכז אסיה. לאורך הנהר אין דרכי גישה מסודרות, ואמצעי התקשורת שאמור היה לשרת אותנו במקרה של תקלה – לא עבד. הדרך העוברת סמוך לנהר מסתיימת כ-50 קילומטרים מנקודת ההתחלה, ומתחדשת שוב לאחר כ-150 קילומטרים נוספים. כלומר, קיימת בעיה לאורך 150 קילומטרים בהם אין ליווי צמוד של רכב חילוץ. לאורך הקטע המבודד יש שני כפרים, שסביר להניח שיש בהם טלפונים. האוטובוס ילווה אותנו ככל שיוכל כרכב חילוץ, וכך נוצר מצב, שהאוטובוס צריך לנסוע יום, לילה ויום (לאוטובוס שני נהגים מנוסים), כדי להגיע בזמן לנקודת המפגש המחודשת. אבל לפני הכול, היה עלינו לנסוע לנקודת היישוב הקרובה, כדי לוודא שאכן יש בה טלפונים.

בבוקר השכמנו לתוך נוף עוצר נשימה. פסגות מושלגות הקיפו אותנו מכל עבר, והוצפנו באור זוהר מהשלג שירד בלילה. טפטוף הגשם נחלש אך לא פסק, וליווה אותנו לאורך כל היום בהכנות לשיט ובשיט עצמו. נסענו עם האוטובוס לכפר הסמוך, ושאר חברי הקבוצה החלו לקפל את המאהל, לנפח את הסירות, להרכיב את מסגרות המתכת של המשוטים על הסירות, לארוז את הציוד בשקים אטומים למים, לאבטח אותם לסירות וכמובן גם ללבוש חליפות צלילה. לאחר שלוש שעות של ניסיונות כושלים למדיי, הצלחנו להתקשר עם מנהלת מרכזת הטלפונים בעיירה הגדולה ביותר באזור, אוסט קוקסה, והיא הבטיחה לנו נאמנה שהכפרים מרושתים היטב ברשת טלפונים משוכללת.

בשעת צהריים ירדנו לנהר, ולאחר הסברים קצרים ומספר תרגולות בשליטה על הסירה, התנהגות באשדים ועלייה בחזרה לסירה לאחר נפילה למים, יצאנו לדרך. הנוף היה הררי ובולט, בעיקר בזכות המרבד הירוק של עצי האורן והאשוח שכיסו בצפיפות האופיינית לטייגה את ההרים סביבנו. מדי פעם צפינו בעדרי בקר רועים בשטחים שעל גדול הנהר, ובעדרים רבים של סוסים גבוהים דוהרים בינות לעצים.

לאחר כארבע שעות של שיט נינוח, במהלכן נחלש הגשם ופסק, עצרנו לחניית לילה בחלקת חוף מבודדת שנראתה כאילו כף רגלו של אדם לא דרכה בה לפנינו. הקמנו מאהל, הדלקנו מדורה והתחלנו בריטואל שחזר על עצמו במהלך כל ימי השיט – הטקס הארוך והכמעט מקודש של הכנת ארוחת הערב. ככלל, איש מחברי המשלחת לא הצטיין בכישורים קולינריים בולטים במיוחד, והכנת ארוחת הערב התבססה בעיקר על "ניסוי וטעייה" או בשפתנו "ניסוי וטעימה". הודות להרבה רצון ורוח טובה של יצירה שהשרה הנוף הסיבירי המדהים, לא קרה אפילו פעם אחת, שהלכנו לישון כשבטננו לא איימה להתפקע.

בבוקר שלמחרת לבשנו את חליפות הצלילה, עליהן לבשנו בגדים חמים וחזרנו לנהר. נקודת הסיום של ימי השיט הראשונים היא הכפר קויוס (Kuyus), מקום המפגש עם האוטובוס. מזג האוויר לא היה בעדנו, והגשם הבלתי פוסק, בשילוב הרוחות הקרות והחזקות, הקשו עלינו את הישיבה והחתירה בסירות. עמדנו להיכנס לקניון ארוך וצר, מלא "בורות" ואשדים בדרגה חמש. תוך כדי שיט אל עבר הקניון התגלתה ה"נסיכה" במלוא הדרה, נהר רחב עם כמות מים אדירה. המים קרים מאוד, עד כדי סכנת חיים לשוהים בתוכם זמן ממושך. רוב הזמן היה הנהר שקט ונוח לשיט, כשקצב ההתקדמות בהחלט השביע רצון. כל כמה קילומטרים נתקלנו באשד או במעבד מורכב שדרש תשומת לב רבה יותר. בשעות אחר הצהריים הגענו לכניסה לקניון. ציפינו כמובן להיות הנפשות החיות היחידות שם, אך להפתעתנו פגשנו בכניסה לקניון קבוצת שייטים אוקראיניים, שגם להם נראה מוזר מאוד לראותנו בנהר. כל ששת האוקראינים היו מדריכי רפטינג מנוסים, וכלי השיט שלהם היה הכלאה מוזרה של סירת רפטינג ישנה וקטמרן (מעין קטרפט מגודל) תוצרת בית. הם הגיעו לפנינו לכניסה לקניון, והספיקו לעשות תצפית קרקעית על האשדים. לדבריהם, בנוי הקניון משני קירות גבוהים התוחמים לאורך קילומטר את הנהר לרוחב של עשרה מטרים בלבד.

בנהר אין מקומות עצירה, אין מערבולות להאט את מהירות הסירה, ואין אפשרות לאסוף שחיינים. לעומת זאת יש בו אשדים בגובה של שניים, שלושה וארבעה מטרים, ויש בו גם בורות שיכולים להפוך סירה כהרף עין. התקדמנו ברגל, הסתכלנו, החוורנו וחזרנו. נכנסנו סירה אחרי סירה במרווחים של עשרה מטרים, כדי לאפשר איזושהי עזרה הדדית במקרה של התהפכות. הקניון התגלה לנו כגן עדן לרפטינג. גם אם נזהרים מהבורות המסוכנים, אי אפשר לעקוף את המפלים, והסירות מלאות הציוד, השוקלות כמעט טונה כל אחת, התנודדו על הגלים הענקיים כקליפות אגוז. ירידה משיא הגל אל תחתיתו כדי לטפס על גל נוסף יכולה להזכיר קפיצת באנג'י ללא אבטחה. עברנו את הקניון מהר מאוד, ובסיומו היינו רטובים מכף רגל ועד ראש, הן בגלל נתזי המים והן בגלל הזיעה. עד לסיומו של יום השיט עוד הספקנו לראות מספר כפרים קטנים וציוריים לצד הנהר, ולחזות מלאי תקווה ביציאתה של השמש בינות לעננים.

לאחר מספר שעות שיט מהירות ומלאות ריגושי נהר בדמות אשדים למכביר, החלטנו לעצור בסמוך לאחד הכפרים לארוחת צהריים ולהצטייד בלחם טרי, בביצים ובירקות. במהלך החיפוש אחר חנות הכפר נתקלנו בזקנה סימפטית שישבה בפתח ביתה. הזקנה שאלה אותנו מאיפה באנו ומה אנחנו עושים בכפר. ורה, היחידה שדוברת רוסית, ניהלה את השיחה. לאחר שהחליפו כמה משפטים, נכנסה הזקנה לביתה ויצאה כשהיא לבושה במיטב מחלצותיה; בגדי חורף טקסיים העשויים פרווה עבה, ובגדי חג וחתונה ארוגים בכל צבעי הקשת. הזקנה הסבירה לנו כי אין היא בת אלטאי מקורית, וכי משפחתה הובאה לרפובליקה כחלק מתוכנית השיכון של סטלין לאנשים שהמפלגה לא חפצה ביקרם. למרות ההגליה מאונס, אין בלבה שום טרוניה כלפי הקומוניסטים, להפך, היא הביעה אליהם געגוע עמוק. "כששלטה המפלגה לא היה מחסור באוכל והחינוך היה בזול. היום הכול עולה כסף. אפילו על האדמה ששייכת למשפחתי מזה זמן רב אני צריכה לשלם. אם השלג לא מפשיר בזמן, כלום לא גדל, אין סחורה ואין כסף, ולהם לא אכפת. הבטיחו שיהיה חשמל, אבל מי ישלם? "ומה עושים הצעירים?" שאלנו. "הצעירים הולכים מכאן לגורנו אלטאיסק, ואפילו לברנאול ולנובוסיבירסק כדי לחפש עבודה, כי אם הם לא ידאגו לעצמם, אף אחד לא ידאג להם. אבל מה אני אעשה?"

לפי התוכנית המקורית ציפינו להגיע לקויוס בסוף היום, אך ככול שעברו השעות, התגבר החשש בלבנו שלא נפגוש את הנהגים במהרה. הכפר לא הופיע במפה שהייתה ברשותנו, למרות שהייתה המפורטת ביותר שניתן למצוא.

יום השיט הרביעי הוקדש רובו ככולו כדי להגיע לקויוס ולפגוש את האוטובוסים בהקדם האפשרי. השכמנו כבר בשש בבוקר, ולאחר התארגנות קצרה פתחנו בשיט מרתוני. מפלס המים הנמוך יחסית עזר לנו להתגבר ביתר קלות על הגדולים באשדי הנהר. התקדמנו לעברם בזהירות מופלגת, והנהר נתן לנו לעבור בשלום. כאשר התקדמנו לחוף להפסקת צהריים קצרה, ראינו קבוצת נערות צעירות רוחצות ומשתעשעות בנהר שלמרגלות כפרן. כאשר הבחינו בנו הנערות, יצאו מהמים והתיישבו מבוישות על החוף. לאחר שיחה קצרה התברר לנו שזו להן הפעם הראשונה שהן נתקלות בזרים מן המערב המגיעים אל הכפר. הנערות הן צאצאיות של בני אלטאי הראשונים, וחזותן היא מונגולית לחלוטין. החיים בכפר, לדבריהן, אפורים ומשעממים. בבית הספר היסודי שבכפר לומדים ילדי כל הגילים בכיתה אחת. בגיל מוקדם מאוד עוזבים הילדים את בית הספר ויוצאים לשדות כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בכל האזור יש חנות אחת דלה ששייכת לגביר הכפר. הן אמרו שכרגע המצב הכלכלי קשה, ושהן נזכרות בקומוניזם בערגה. בגלל המצב הכלכלי הקשה, נתקו לכפר את קו הטלפון היחיד, אין טלוויזיה, והחשמל מגיע מגנרטור שממעטים להפעילו בגלל העלויות הגבוהות. חלומן של הבנות הוא ללמוד באוניברסיטה, והן מקוות שהקומוניסטים יחזרו לשלטון, כדי ששכר הלימוד יחזור להיות נמוך. לימוד השפה הטורקית נאסר רשמית בתקופה הקומוניסטית, אך דווקא אז הקפידו ההורים להעביר את מורשת עמם לילדים, על אפה וחמתה של המפלגה. לאחר נפילת המשטר הקודם וההכרה בטורקית כשפה הרשמית השנייה של הרפובליקה, פסקה ההתלהבות להעברת המסורת, ומבין כל ילדי הכפר, אין אפילו אחד שמדבר טורקית. הדת האלטאית ייחודית ומעניינת, וכפי הנראה אין לה מקבילות בשום מקום אחר. במשך מאות שנים, עם התמורות שחלו באופי המשטר של שושלת רומאנוב, ו"גילויה" של אלטאי על ידי המיסיונרים, הפכו בני אלטאי אט-אט לנוצרים אורתודוקסים. המהפכה הדתית האמיתית קרתה בשנת 1904, כאשר נוסדה דת חדשה וייחודית בשם בורחניזם (Burkhanism). זוהי דת שהומצאה על ידי רועה אלטאי ששמו צ'ט צ'לפן, שראה בחזיונו דמות משיחית בשם "אוריוט" (Oriot) שתבוא להוציא את בני עמו לחופשי. הדת משלבת אלמנטים בודהיסטיים עם אמונות וכשפים עממיים ועם הכרה בכוחות הטבע החזקים מכול, תוך כפירה במשטר המשעבד. הקומוניסטים, שלא סבלו חירויות כגון אלו, הוציאו את הדת אל מחוץ לחוק בשנת 1933, בדיוק בזמן היישוב בכפייה של בני אלטאי הנוודים. לבורחניזם אין מעמד של דת רשמית, וכיום לא ברור מה נותר מהאמונה המקורית. למרות זאת, סממנים מובהקים שלה, כמו תליית עורות סוסים על ענפים, עדיין נפוצים ומעידים כי הדת המיוחדת הזו לא גוועה לחלוטין.

חזרנו לנהר, ולמרות שכמעט אחרי כל עיקול ציפינו שיתגלה לפנינו הכפר, ולמרות ששטנו בצורה רצופה למדיי במשך כל שעות היום, רק מעט לפני חשכה מוחלטת, זיהינו מרחוק את הכפר. קשה לתאר את השמחה ואת האושר שהציפו אותנו. אמנם הכפר לא נמצא ממש על גדת הנהר (שלושה קילומטרים ממנו ליתר דיוק), אך התקווה שנמצא את האוטובוס האבוד הביאה הקלה רבה. האוטובוס לא נמצא בכפר, אך בני הכפר אמרו שהנהגים נמצאים שלושה קילומטרים במורד הנהר, במקום בו יכולה הדרך להתחבר עם הנהר. כשהתארגנו לבניית המאהל. גילינו שאין באזור חלקת חוף מישורית אחת ראויה להקמת מחנה. קו החוף באזור כולו היה בנוי ממצוקים, ונאלצנו להעלות את הציוד במעלה מצוק של כ-15 מטרים על מנת להקים מחנה ללילה.

למחרת בבוקר יצאנו מוקדם כדי לפגוש את האוטובוס. ואכן, הנהגים היו מודאגים מאוד בגלל העיכוב וחוסר המידע על מיקומנו ומצבנו. מזג האוויר המשיך להשתפר והטמפרטורות טיפסו עד 30c° (עלייה של יותר מ-°25c בשלושה ימים). במשך ימי השיט הבאים עברנו אט-אט את תחום הטייגה ונכנסנו לערבה. הנוף הפך שטוח מאוד ואת מקומם של יערות העד המחטניים תפסו שיחים. אחד השיחים הנפוצים ביותר הוא הקנביס, שמסיביו מכינים חבלים מעולים, אך מתפרחתו מפיקים למעשה את המריחואנה (ולאחר עיבוד קל את החשיש).

הרוסים בכלל, והסיבירים בפרט, ידועים כחובבי טיולים והרפתקות. הם לא יהססו לצאת בסוף שבוע של מזג אוויר טוב לטיפוס משפחתי מפרך על ההר הקרוב למקום מגוריהם. בנוסף לכך פיתחו בני סיביר עם השנים גם תרבות שיט מפותחת מאוד. במהלך המסע יכולנו לחזות בבני אדם נופשים בסוף השבוע על גדות הנהר כשהם מאלתרים סירות מתוצרת עצמית, או בחברי מועדוני שיט בהם נציגים מכל הגילים ובכל הרמות שבאו להתאמן במורד אשדיו של הנהר. כמובן שהיה פרגון בין כל יורדי הנהר באשר הם, וחלק ניכר מזמננו עבר בהחלפת חוויות עם השייטים המקומיים.
את היום הבא הקדשנו למנוחה ולביקור בכפר הסמוך. השמש בשמים יקדה, ורוב חברי המשלחת לא היססו להתרחץ במי הקרח של הנהר. בתי הכפר עשויים לוחות עץ כבדים, חלקם מעוטרים בפיתוחים מרשימים ביופיים ובמורכבותם. סביב כל בית יש חלקת אדמה קטנה ומגודרת, בה מגדלים בני המשפחה בעיקר כרוב ותפוחי אדמה לשימוש עצמי. הכפריים מנהלים אורח חיים פשוט וצנוע. בבתים ריהוט בסיסי מועט, המשמש לחיי היום-יום. הם מביאים מים מהמעיינות, משום שאין הספקת מים זורמים. פרנסתם של בני הכפר היא בעיקר מגידול בקר, חזירים, כבשים, ומעט גמלים, וכן מגידולים חקלאיים כגון חיטה, שעורה, כוסמת, ותירס. האמצעים, וכנראה גם הידע, העומדים לרשות החקלאים דלים מאוד, ואין שימוש בזנים חדישים ועמידים או במיכון חקלאי מתקדם. רוב תושבי הכפר לא עוזבים את תחומי הכפר במשך חייהם, וכל הדרוש להם מצוי בטווח הקרוב: מים, מזון, בית ספר ואפילו רופא הכפר.

לאחר שהתברר למקומיים שאנחנו אורחים מארץ רחוקה, נשלחנו אחר כבוד לביתו של ויקטור, "ראש הכפר", שהתגלה כיזם מדופלם וכאיש עסקים בכל רמ"ח אבריו. כאיש החזק של הכפר היה ויקטור בין היחידים בכפרי הרפובליקה שלא גילה, אפילו לא שמץ של געגוע, לתקופה הקומוניסטית. לדבריו, לפני התקופה הבולשביקית, הייתה משפחתו עשירה ובעלת האדמות רבות באזור. עם המהפכה הבולשביקית שחרתה על דגלה את השוויון ואת הלאמת כל הרכוש הפרטי והוקעת ה"נצלנים", נרצחו בני משפחתו בידי עובדיהם, ואמו נמלטה בעור שיניה. שנים ארוכות עבדה בפרך בבית חרושת ליציקת אלומיניום ללא שום אפשרות להתקדם או להתבסס כלכלית מחדש. כיום הוא חוכר את האדמות שהיו שייכות פעם למשפחתו מהנהגת הרפובליקה והוא, בן 50, עוד חולם על החזרת עטרה ליושנה.

ויקטור הוא דמות ציורית ורבגונית מאוד. הוא כבד גוף, מזוקן, אשף ברכיבה על סוסים, חזק כמו שור ומתנהג כמו מלח שיכור. הוא הסכים להשכיר לנו סוסים במחיר מופקע ולהתלוות אלינו לסיור בסביבה. בטיולנו צפינו בציורי קיר עתיקים ופגשנו ארכיאולוגים רוסיים הממהרים לשמר ממצאים עתיקים ולחקור את ערש ההתיישבות ברוסיה כולה, לפני הקמת הסכר על הנהר. בהמשך הידוק הקשר בינינו לבין ויקטור, הוא הצטרף אלינו לארוחת ערב בה נהנה מהקוסקוס הראשון בחייו.

נכנסנו לנהר לחצי יום נוסף של שיט, שהתסיים ליד העיירה צ'מאל (Chemal). קיפלנו את הציוד, רוקנו אוויר מהסירות, והעמסנו הכול על האוטובוס. משם נסענו להתארח בביתו של ולרה, איש הקשר שלנו שגר בפרבר של גורנו אלטאיסק. ולרה ואשתו אירחו אותנו למופת ובישלו לנו ארוחת ערב אלטאית אמיתית על טהרת הכרוב, תפוחי האדמה והבשר השמן. בגלל החורף הקשר אין יבול כל השנה, והדרך היחידה לא לגווע ברעב היא החמצת הירקות, ועישון הבשר ושימורו. לא הכול ערב לחיכנו, אבל ללא ספק האוכל היה מעניין. ולרה גם מתסיס דבש דבורים ומכין ממנו משקה אלכוהולי. מביתו של ולרה פנינו למפעל החימום הראשי שדואג להסקה המרכזית של הפרבר. המפעל המפוי הוא המקום היחיד בכל האזור בו יש מים חמים במקלחות. קצת קשה לתאר את ההנאה ממגע המים החמימים והסבון לאחר ימים רבים ללא מקלחת ראויה לשמה.

לאחר שנת לילה מענגת עלינו בפעם האחרונה על האוטובוס הצהוב, ועזבנו בעצב רב את רפובליקת אלטאי המוזרה והקסומה לכיוון נובוסיבירסק, כדי להתחיל את דרכנו מערבה.

ביבליוגרפיה:
כותר: געגועים לקומוניזם
מחברים: גואטה, דודו ; נוני, אייל (ד"ר)
תאריך: ינואר 1998 , גליון 27
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית