עמוד הבית > אחר > פנאיעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > קטבים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
מסע לאי ג'ורג'יה הדרומית שבאוקינוס האטלנטי, סמוך לקוטב הדרומי - טעימה מקסמו של המקום וצפייה בפלא הקיץ האנטארקטי בו שבים מיליוני פינגווינים, יסעורים, כלבי ים, פילי ים ודובי ים, מן המים אל מושבות הרבייה שלהם, ואל מלאכת גידול הדור הבא.



בדרך לקצה העולם: ג'ורג'יה הדרומית
מחבר: אסף רייפלד


בבוקר ה-14 בינואר 1775, הגיע קפטן ג'יימס קוק אל חופיה של ארץ לא מוכרת. במכתביו הוא תיאר ארץ קודרת, קרה ופראית, שהריה המושלגים המתנשאים היישר מן המים נראו לו כהרי האלפים שהועתקו ממקומם והוצנחו במרכז האוקיינוס. הוא היה בשנה השלישית למסע שמטרתו גילוי היבשת הדרומית הגדולה וסבר תחילה כי מצא את מבוקשו. יוקרה רבה ותקוות כלכליות עצומות נתלו במציאת אותה יבשת מסתורית. הוא נחת באחד ממפרציה, הכריז עליה כעל אדמה בריטית ואף כינה אותה על שמו של הוד מלכותו – ג'ורג'יה (Georgia).

בפעם היחידה שמזג האוויר אפשר לו לסייר באי נדהם קוק למראה קרחוני ענק כמותם לא ראה מעולם, מהיעדר מוחלט כמעט של צמחייה, וממגוון עצום של עופות ים ויונקים ימיים לא מוכרים. קשה היה לו להאמין שאלה יכולים לשרוד בתנאים קשים כל כך.

לאחר שבוע של הפלגה לאורך חופיה הבתוליים של ג'ורג'יה גילה קוק שאין זה אלא אי קטן, ואת המקום בו התגלתה לו טעותו הוא כינה "כף האכזבה" (Cape disappointment). לבסוף הוא סיכם שאין הוא רואה כל אפשרות או טעם לאכלוס האי או להפקת תועלת כלכלית ממנו.

יותר מ-200 שנים מאוחר יותר, במשך חודשיים שבהם הקפנו את האי (שבינתיים שונה שמו לג'ורג'יה הדרומית), מצאנו אותו פראי ובראשיתי בדיוק כפי שתיאר אותו קוק. מטרתנו הייתה לטעום משהו מקסמו של המקום ולהיות עדים לפלא הקיץ האנטארקטי, בו שבים מיליוני פינגווינים, אלבטרוסים, יסעורים, פילי ים ודובי ים, מן הים אל מושבות הרבייה שלהם, ואל מלאכת גידול הדור הבא.



ללא לוחות זמנים שטנו בנחת ממפרץ למפרץ, כשאנו עוקבים אחר דפוסי ההתנהגות, אורחות החיים ומלחמת ההישרדות של בעלי החיים אל מול איתני הטבע. בין השאר סבלנו גם אנחנו מנחת זרוען של הסופות והסערות הפוקדות את האי. הקיץ האנטארקטי רחוק מלהיות קיץ כפי שאנחנו מדמיינים, ורוחות בעצמה של 100 קילומטרים לשעה וסופות שלגים הן דבר יום-יומי בג'ורג'יה הדרומית. הטמפרטורות באי נעות בקיץ בין מינוס 5 מעלות ל"חמסין" של 15 מעלות צלזיוס. בנוסף, סובל האי מלחות גבוהה, דבר המגביר את תחושת הקור. למרות כל זאת, עבור הזכות לצפות בממלכת בעלי החיים שנראתה לעתים כלקוחה מעולם אחר, היה בהחלט שווה לעשות את המאמץ.

הצטרפתי אל הרלד והדל בפורט סטנלי (Port Stanley) שבאיי פוקלנד. השניים, כבני 60, מפליגים מזה שש שנים ביכטה קטנה שאורכה 11 מטרים, אותה בנה הרלד במו ידיו והיא משמשת אותם כבית צף. בין השאר הביא אותם בית זה אל מקומות כמו אנטארקטיקה, אלסקה, איסלנד וארץ האש. הם מכורים לטבע ולים ומעדיפים את האזורים הקרים והרחוקים מהציביליזציה. פגשתי אותם בקיץ שעבר בפיורדים של דרום צ'ילה, והתלוותי אליהם להפלגה קצרה לחופי דרום אמריקה, הפלגה שהובילה בסופו של דבר לכך שיצאתי עמם להרפתקה זו.

באחד בדצמבר יצאנו לדרך מזגזגים מול רוחות קדמיות של כ-40 קילומטרים לשעה, אך מרוצים מכך שהים רגוע יחסית. 1,500 הקילומטרים המפרידים בין איי פוקלנד לג'ורג'יה הדרומית עוברים עמוק ב-"Furious Fifities", קווי רוחב הידועים לשמצה בשל הרוחות המערביות האדירות הנושבות בהם. גובה הגלים הממוצע באזור זה של הים הדרומי הוא כארבעה מטרים, ובעקבות מרחב הנשיבה העצום שכמעט לא מופרע על ידי יבשות, עלולים להתפתח בו גלים אימתניים בגובה 15 מטרים ויותר. עובדה זו, בצירוף הקור, סכנת ההתנגשות בקרחונים, והיעדר מפות מעודכנות מרתיעה רבים. לכן רק שתיים או שלוש יכטות מבקרות בג'ורג'יה הדרומית מדי שנה, ועד כה ביקרו באי 40 יכטות בלבד. בנוסף לכך לא ניתן להגיע לאי דרך האוויר (שטחו ההררי אינו מאפשר נחיתת מטוסים), ולכן אין פלא שהוא נותר פראי לחלוטין. בשנים האחרונות מבקרות באי ספינות תיירים בדרכן לאנטארקטיקה. את התיירים מלווים מדענים ואנשי איכות הסביבה, ובדרך כלל הם מסתפקים בתצפית מסירות גומי. כך שבסך הכול ממשיכים בעלי החיים ליהנות מסביבה טבעית שאינה מאוימת על ידי בני האדם.

מזג האוויר לו זכינו במהלך ההפלגה לג'ורג'יה היה סביר, אבל עם חציית החזית האנטארקטית (Antarctic convergence), חזית בה נתקלים מי אנטארקטיקה עם מים צפוניים חמים יותר, צנחה טמפרטורת המים תוך שעה משבע מעלות לשלוש בלבד. הקור החל להטריד יותר ויותר, וקרחוני ענק הנסחפים מאנטארקטיקה החל מבצבצים במי הים. גובהם של אחדים מהם הגיע לכ-50 מטרים מעל פני הים, ואורכם לכדי חצי קילומטר. חששנו העיקרי נבע לאו דווקא מהקרחונים אלא משברי הקרח הקטנים הניתקים מהם שכמעט אינם נראים בלילה.


ללא זיהום אוויר או אבק, נמשכת הראות בימים יפים עד לאין-סוף, ומנקודת תצפית בגובה כמה מאוד מטרים יכולתי להיווכח בעקמומיות כדור הארץ. צילם: אסף רייפלד.


לאחר שמונה ימי הפלגה מתישה הגענו לג'ורג'יה הדרומית. קבלת הפנים לה זכינו הייתה מדהימה. מאות אלבטרוסים (Light mantd sooty Albbatross) ויסעורים (Macronectes siganteus) מילאו את האוויר, ולהקות של פינגווינים ודובי ים אנטארקטיים (Arctocephalus Gazella) קיפצו סביב הסירה. מכל עבר הביטו בנו פרצופים מסוקרנים עד שקשה היה לדעת מי נדהם יותר מקיומו של האחר. בהמשך, כאילו לפי הזמנה, התפזרו העננים ופרט לחום היחסי שסיפקה השמש לעצמותינו הקפואות, חשפו קרניה את קו החוף המדהים, ואת הצוקים העצומים המתנשאים היישר מן המים.

בשלוש לפנות בוקר הטלנו עוגן בגריטוויקן (Grytviken), עיירת רפאים אשר שימשה בעבר כתחנה לציד לווייתנים. הפרק המכוער הזה בהיסטוריה של האי החל בתחילת המאה ה-19, כ-20 שנה בלבד לאחר שניבא קוק שלא תצמח תועלת כלכלית מן המקום. הלוואי שנבואתו הייתה מתגשמת שכן בעבור פרוות, בשר ושמן נטבחו באי מאות אלפי דובי ופילי ים דרומיים וכ-175,000 לוייתנים, דבר שהביא אלה לסף הכחדה. בשיאו של הקטל פעלו באי חמש תחנות דוגמת גריטוויקן ועשרות ספינות ציד. מספר הלווייתנים באזור היה כה רב בתחילה, עד כי הספינות לא היו צריכות כלל לצאת מהמפרצים על מנת למצוא את מבוקשן. לבסוף, בשנת 1965, כמעט שלא נראו עוד לווייתנים באזור, וגריטוויקן, התחנה הפעילה האחרונה, נסגרה בשל חוסר כדאיות כלכלית. סמוך למבנים החלודים של גריטוויקן נמצאת קינג אדוארד (King Edward Point), נקודת היישוב היחידה באי בה חיים שני אזרחים וכ-20 חיילי הוד מלכותה ששומרים על הריבונות הבריטית באי, ומתחלפים אחת לארבעה חודשים.

לאחר הסדרת הניירת עזבנו מאחור שרידים אחרונים של ציביליזציה ויצאנו שוב לדרך. הקפת אי כמו ג'ורג'יה הדרומית אינה פשוטה כלל. היה עלינו לעמוד ברשות עצמנו, החל מהספקת מזון, דלק וחלקי חילוף בהם דאגנו להצטייד עוד באיי פוקלנד, וכלה בידיעה שבשעת צרה לא יהיה לנו אל מי לפנות. לכן תשומת הלב והכבוד בהם יש להתייחס למזג האוויר מקבלים חשיבות כפולה ומכופלת.

פעמים רבות ויתרנו על מקום בו רצינו לבקר או סבנו על עקבותינו, כאשר המשך ההתקדמות כנגד הים היה מסוכן מדיי. שיקול הדעת, הניסיון, והחושים החייתיים כמעט של זוג מארחיי חילצו אותנו מסכנות רבות בטרם נקלענו אליהן. בכל זאת זכורים לי מקרים רבים בהם הפסדנו ארוחה או שנת לילה בעקבות סופה פתאומית, כמו במקרה בו ניתקו באישון לילה זוג העוגנים של הסירה מהקרקעית בעקבות משבי רוח עזים, וסחפו אותנו לחוף. במקרה אחר נסחף לעברנו קרון שאילץ אותנו לרוץ על הסיפון שהיה מכוסה שלג, תוך ניסיון להרים במהירות עוגן כדי לחמוק ממנו.

במשך ההפלגה נתקלנו בשרידים נוספים של תחנות ציד ישנות ומכוערות. שמחנו לגלות כי דובי ים רבים, שמפגש אתם לפני כ-30 שנים היה אירוע נדיר, נחים להם היום בנחת בין החורבות של התחנות שבהן נהגו בעבר לקטול אותם.

כשני מיליון דובי ים אנטארקטיים חיים היום בעולם. 95% מהם חיים בג'ורג'יה הדרומית והיתר באיים אנטארקטיים אחרים. בפעמים הרבות שצפינו בהם רותקנו לנוכח קרבות טריטוריאליים בלתי פוסקים שהם ניהלו. מיקום טוב על החוף, קרוב למים, עשוי לזכות אתה זכר הגאה בהרמון הכולל עד עשר נקבות. במהלך עונת הרבייה לא זוכים הזכרים לרגע של שקט, והצפיפות העצומה על החוף גורמת לעימותים בלתי פוסקים. תוך כדי כך ממשיכים הזכרים נטולי הטריטוריה לנסות את מזלם. אלו ממתינים, כשחצי גופם במים, להזדמנות לשעוט אל החוף בניסיון לכבוש שטח כלשהו, בדרך כלל ללא הצלחה. הקרבות מסתיימים לעתים קרובות בחתכים עמוקים ובפיסות עור תלושות, וגורים רבים שאמותיהם לא מגוננות עליהם כראוי נמחצים למוות במהלך הקרבות.

השארנו את תחנות ציד הלווייתנים מאחור והמשכנו בהקפת האי, נהנים מעולם החי ומהנוף הבראשיתי, כינוי שאם הוא נכון למקום כלשהו בעולם הרי זה המקום. האי ג'ורג'יה הדרומית הוא רצף של הרים המזדקרים היישר מקו המים וממשיכים ועולים אל עומקה של היבשת. 13 פסגות באי מתנשאות לגובה של יותר מ-2,000 מטרים, כשההר הגבוה ביותר באי הוא הר פאג'ט (Mt. Paget) שגובהו 2,934 מטרים. מההרים משתפלים קרחוני עד המכסים מעל למחצית משטח האי. בכל מקום בו עגנו הצלחתי לעשות דרכי אל נקודות תצפית בגובה 700-1,000 מטרים, ומשם להביט אל פסגות משוננות, שדות קרח אדירים ואגמים קפואים. יופי זה השכיח ממני לחלוטין את תחושת הקור.

כשמזג האוויר האיר פניו יכולנו לראות מאותן פסגות למרחקים גדולים. ללא אבק או זיהום אוויר נוצרת באזור זה ראות מושלמת. באחד הימים הבטנו לכיוון דרום מזרח וראינו בבירור, ללא משקפת, קבוצות סלעים בים. כשבדקנו במפה מאוחר יותר נדהמנו לגלות כי הסלעים האלה הם סלעי קלרק (Klerck rocks) המרוחקים כ-80 קילומטרים מהאי.

מזג האוויר ההפכפך ותוואי השטח לא אפשרו לנו לחדור אל מעמקי האי, אך בדרך כלל היופי היה מונח ממש לרגלינו. במפרץ לארסן (Larsen Harbor) למשל, תמרן הרלד את הסירה אל תוך לשון ים צרה וארוכה שהתפתלה בין צוקים אדירים שהיו מכוסים שלג וקרח. יפי המראה שהלך ונחשף לעינינו עם הכניסה לפיורד אינו ניתן לתיאור. באופן חריג ביחס לשאר האי כמעט לא היו במפרץ זה בעלי חיים, והשקט הלם היטב את תפארתו. תושביה היחידים של פינת חמד זו היו כ-30 כלבי ים וודל (Leptonychotes weddelli) שנחו על השלג. זוהי המושבה היחידה של המין הזה מחוץ לאנטארקטיקה, שם הם מבלים את רוב זמנם מתחת לים הקרח.



ממפרץ לארסן המשכנו אל מפרץ קופר (Cooper bay), מפרצון זעיר שסיפק ללא ספק את שיא הטיול מבחינת עושר ומגוון בעלי החיים שראינו בו. במפה שהייתה בידינו, סקיצה שהכין זוג יכטונרים שעגנו בעבר באי, לא היו כל נתונים לגבי עומק המים בכניסה למפרץ. הניסיון הראשון להיכנס לא הוכתר בהצלחה. התקדמותנו האטית במעבר הצר, תוך כדי שאנו עוקבים אחרי ירידת מד העומק. הסתיימה בחבטה מדאיגה למדיי של תחתית הסירה בקרקעית. הרלד, שעצביו עצבי ברזל, הותיר בידי את ההגה, ירד במהירות לתא הפנימי לבדוק שוב את הסקיצה ואז חזר, תמרן מעט אחורה, שוב קדימה תוך תיקון קטן שמאלה ו... עברנו. עגנו במרכז המפרצון בעומק של שני מטרים בלבד, כשסנטימטרים אחדים מפרידים בין תחתית הסירה לקרקעית הים, אך כאמור המאמץ בהחלט השתלם.

ארבעה מינים של פינגווינים קידמו את פנינו. פינגווינים מלכותיים (Aptenodytes pantagonicus), לבני אודן (Pygoscelia papua), לבני סנטר (P. antarctica) וזהובי ציציות (מקרוני, Eudyptes chrysolophus), שלל עופות ים, פילי ים דרומיים (Mirounga leonina) וכמובן דובי הים האנטארקטיים – כולם עוסקים במרץ בגידול הצאצאים הטריים. נותרנו במקום במשך שבוע וחצי, עוקבים בסקרנות אחר דפוסי ההתנהגות השונים ברגעי החיזור, ובמלחמה הבלתי פוסקת בחמסנים גמלוניים (Catharacta skua) וביסעורים ענקים האורבים לביצים, לגוזלים או לגורים לא מוגנים.

להבדיל מהאזור הארקטי שבצפון כדור הארץ, לא קיימים באזור האנטארקטי דובים, זאבים, או טורפים יבשתיים כלשהם. לכן, בעלי חיים ששרדו את חודשיהם הראשונים משוחררים למעשה מאיום זה, וכל דאגתם ומרצם מושקעים במציאת מזון ובגידול הצאצאים. מלאכה זו אינה קלה, שכן מזג האוויר מקשה מאוד על המשימה. עובדה זו אפשרה לנו להלך בטבעיות בין פילי הים והפינגווינים ללא צורך להסתוות, כשלכל היותר עוררנו את סקרנותם.

עם הזמן למדנו להימנע מלבצע תנועות פתאומיות, וכן לזהות טריטוריה ולהישאר מחוצה לה. על אף הקלות בה יכולנו להתקרב אל יצורים אלה, שייתכן שמעולם לא ראו בני אדם, הקפדנו לשמור על גבולות ברורים, להימנע מללטף אותם, ובכך לא להסב להם נזק מיותר.

עוף אחד שהתחבב עליי במיוחד היה האלבטרוס, ושעות רבות ביליתי במחיצתו, בנקודות מבודדות על הצוקים שם הוא בוחר לקנן. הזכר מגיע ראשון אל הקן המיועד, ומתחיל להשמיע את קריאתו הייחודית המזכירה בכי של תינוק. הנקבה דואה באלגנטיות סביב מקום מושבו של הזכר, ולבסוף כשהיא מתרצה, היא מצטרפת אליו. כעת מתחיל שלב הניקוי ההדדי וחיכוכי המקור, ולבסוף יוצא הזוג הטרי במחול אווירי מרהיב כשתנועותיהם מותאמות באופן מושלם. לחיזור חשיבות מיוחדת שכן הברית הנוצרת ביניהם תימשך לאורך כל חייהם.

אציל ואלגנטי לא פחות מהאלבטרוס הוא הפינגווין המלכותי (Aptenodytes patagonica). במפרץ סנט אנדרוס (St. Endrews Bay) זכינו לראות שטיח מרהיב ובו יותר מ-100,000 פינגווינים, שהציפו את החוף והחרישו את אוזנינו בתרועות ובשריקות בלתי פוסקות. גובהו של הפינגווין המלכותי הוא כ-95 סנטימטרים, והוא השני בגובהו במשפחת הפינגווינים לאחר הפינגווין הקיסרי. תהליך הגדילה הארוך של הפינגווין הקיסרי. תהליך הגדילה הארוך של הפינגווינים האלה לא מאפשר לגוזלים להגיע לבגרות בעונת הקיץ הקצרה. הם נאלצים לעבור את החורף באי הקפוא, מוגנים על ידי פלומת נוצות עבה, כשהם מצטופפים ומגינים זה על זה מפני הקור. הוריהם מבלים את הזמן הזה בים באיסוף מזון כדוגמת דגים קטנים או דיונונים, וחוזרים להאכיל אותם אחת לארבעה עד שישה שבועות. במסעותיהם עשויים ההורים להרחיק מעל ל-250 קילומטרים מן החוף ולצלול לעומק של מאות מטרים.

בתחילת פברואר, כשהפינגווינים הצעירים החלו עושים את צעדיהם הראשונים במים, נאלצנו להיפרד מהאי. החורף התקרב ומלאי המזון והדלק שלנו כמעט אזל. במשך החודשיים בהם שהינו באי לא פגשנו באיש, והחזרה הצפויה לסביבות בני אדם מילאה אותי ברגשות מעורבים.

אמנם שמחתי לשוב ולראות אנשים, אבל חוויית החיים על היכטה בתנאי קיום מינימליים ובסביבה פראית כבשו אותי, והפרידה לא הייתה קלה. בכל זאת, דאג הטבע להבהיר לי, יותר מפעם אחת, שאין זה מקומי. בזיכרוני נחרטו היטב רגעים בהם נלחמנו שלושתינו בסערות בידיים קפואות, מנסים לצמצם מפרשים, בעוד היכטה נחבטת שוב ושוב על הגלים, כשסביבנו, משועמם משהו, מביט בנו זוג אלבטרוסים המשתעשע בכנפיו ברוח או פינגווין מלכותי המציץ מן המים לראות על מה כל המהומה. ברגעים אלה היה ברור מי נמצא כאן במגרשו הביתי ומי מרוחק אלפי קילומטרים ממנו.


מפרץ לארסן (Larsen harbor). לשון ים צרה וארוכה המתפתלת בין צוקים מכוסים שלג וקרח. הדממה המוחלטת הולמת היטב את תפארתו של המקום. צילם: אסף רייפלד.


הדרך חזרה לפורט סטנלי ארכה כמעט שבועיים, כשאנחנו נלחמים כל העת ברוחות נגדיות בעצמה של עד 120 קילומטרים לשעה ובגלים שאיני מעז אפילו להעריך את גובהם. היום, כשאני כותב שורות אלה, אני מתקשה לשחזר את תחושת הקור ואת הקשיים, ובמקום זאת אני מתמלא געגועים לרגעים בהם דוב ים רחרח אותי בסקרנות או אלברטוס האכיל את גוזלו במרחק של כמטר ממני, ולא מעבר לגדר או למחיצה, אלא בג'ורג'יה הדרומית, בממלכה שלהם.

ביבליוגרפיה:
כותר: בדרך לקצה העולם: ג'ורג'יה הדרומית
מחבר: רייפלד, אסף
תאריך: יוני 1997 , גליון 23
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית