עמוד הבית > אחר > פנאיעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אסיה
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
תיאור מסע בפקיסטן - על יופייה ועל אופייה המיוחד של האוכלוסייה המקומית.



פקיסטן
מחבר: עוזי מלימובקה


החיכוכים בין הודו ופקיסטן, שהחלו לאחר קביעת הגבול השרירותית שנעשתה על-ידי בריטניה, הולידה כמו בכל המקרים שדמו לה בהיסטוריה העולמית, מערכת של סכסוכי גבול שגרמו לפקיסטן להיראות ולהיות מדינה מיליטריסטית. שילוב המתח הצבאי בקנאות המוסלמית הדתית יצר למדינה דימוי מרתיע, שחסם את אחת מהארצות היפות ביותר בעולם בפני מבקרים.

ההידרדרות ביחסים בין הודו לפקיסטן חלה מאז פינו הבריטים את תת-היבשת בשנת 1947, וסרטטו בין שתי המדינות קו גבול, שהיה אמור להפריד בין האזור שריכוז האוכלוסייה ההינדית בו גדול, לבין האזור שעיקר אוכלוסייתו מוסלמי. סרטוט קו גבול מושלם שכזה היה, כמובן, משימה בלתי אפשרית, וכינונו הוליד מיד נדידת עמים עצומה משני צדי הגבול החדש. כשישה מיליון מוסלמים היגרו מהודו לפקיסטן, ומספר דומה של הינדים וסיקים היגרו בכיוון ההפוך. הנדידה הזו שהיא, ככל הנראה, הטרנספר הגדול בהיסטוריה האנושית, הייתה מלווה במעשי טבח ושפיכות דמים משני צדי המתרס, שבמהלכם מצאו את מותם כחצי מיליון איש.

רוב המוסלמים, אשר היגרו מהודו לפקיסטן, מרוכזים באזור קרצ'י (Karachi) שבדרום המדינה. בקרב אותם מהגרים קם כוח פוליטי חדש, תנועת מוהז'יר קוואמי, ובינה לבין המוסלמים המבוססים שישבו שם מאז ומתמיד, משתוללת בשנים האחרונות מעין מלחמת אזרחים אלימה מאוד. השלטונות הפקיסטנים מפנים כל העת אצבע מאשימה כלפי הודו, כאילו היא זו המלבה שם את המתיחות. באותה מידה בדיוק מאשימים ההודים את הפקיסטנים, בהתססת האוכלוסייה המוסלמית, החיה בחבל קשמיר שבצפון הודו, ומהווה למעשה את אבן הנגף העיקרית ביחסי שתי המדינות כיום.

לפקיסטן הגעתי בהמשך למסעי בהימלאיה ההודית: חלקה הצפוני של פקיסטן כולל את צדו המערבי של רכס הרי ההימלאיה, את שרשרת הרי הינדו-קוש לאורך הגבול עם אפגניסטן, ואת הפסגות הגבוהות של שרשרת הרי קָרָקורַם.



כצפוי, מעבר הגבול היה כמעט שומם, ועל פי התנהגותם של פקידי ההגירה, נראה היה כאילו הפרתי את שלוות מנוחת הצהריים שלהם. לאחר שדחיתי את הסבלים שעטו עלי כדי לשאת את תרמילי, פסעתי ברגל את הקילומטר היחיד המפריד בין שתי תחנות הגבול, ואת פני קיבל שלט גדול: "תחי הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן", שהזכיר לי שאני נכנס למדינה, הפועלת למעשה, כמדינת הלכה מוסלמית.

הטנדר, שהוביל אותי מתחנת-הגבול אל הכפר הקרוב התקדם בקושי רב בין עדרי התאו ההודי הענקיים, שהתנהלו בעצלתיים על הכביש. כאן אמנם הפרות אינן קדושות כמו בהודו, אולם עדיין הנהג נזהר מאוד, שלא לפגוע באף אחד מבעלי-החיים העצומים הללו, משום שהתנגשות שכזו פירושה קודם-כל אבדן של כלי הרכב ושל מקור פרנסה... בכפר עליתי על טרנספורטר, הנוסע לכיוון העיר הגדולה לאהור. הטרנספורטרים הם כלי התחבורה הנפוצים ביותר בפקיסטן, ועל-יד הנהג יושב עוזר, המכריז בצעקות על יעד הנסיעה תוך כדי תנועה, ומצליח לדחוס פנימה אנשים במספר המעורר השתאות.

לאהור היא העיר השנייה בגודלה בפקיסטן אחרי קרצ'י, והיא למעשה הבירה התרבותית, ומרכז החינוך והאמנות. במשך שנים רבות שימשה לאהור כמרכז האימפריה של הקיסרים המוגולים, ששלטו בהודו במאה ה-16-18, ושרידים רבים נותרו מאותה תקופה כגון ארמונות, גנים ואנדרטאות. כמו כן רואים בעיר מבנים מרשימים מתקופת הבריטים, ופזורים בה פארקים יפהפיים אליהם ניתן להימלט מהמולת העיר הסואנת והעצומה הזאת, שמספר תושביה יותר מארבעה מיליון איש.

במשך שלושת הימים, שבהם שוטטתי בין אתריה השונים של לאהור, לא הבחנתי ולו באדם מערבי אחד. המטיילים הבוחרים לבקר בפקיסטן הם מעטים, בעיקר בגלל החרפת המתיחות הפוליטית בדרום המדינה (הכניסה לפקיסטן אינה אפשרית, אגב, לנושאי דרכון ישראלי). מעט המטיילים שפגשתי בהמשך, היו מטפסי הרים, שייטי קאנו, או כאלה שעצרו בפקיסטן בדרך לסין בצפון, להודו במזרח או לאירן בדרום-מערב המדינה.

בכל מקום שהלכתי בו בעיר משכתי תשומת-לב עצומה, ולא עברה דקה כמעט מבלי שמישהו ניגש אליי ללחוץ את ידי, לבקש להצטלם עמי או לחקור אותי חקירה צולבת. (מאין אני? איפה אשתי? כמה כסף אני מרוויח? וכו'...) עם המקומיים תקשרתי באנגלית (מלבד תנועות ידיים, כמובן) ומעניין היה להיווכח, שדווקא המבוגרים שביניהם, הפגינו יותר בקיאות בשפה זו מאשר הצעירים, מן הסתם, שריד מהתקופה הקולוניאלית. שלא כמו בהודו שם השפה הרשמית היא אנגלית, בפקיסטן השפה הרשמית והמדוברת ביותר היא אורדו, שפה שמשתמשים בה גם המוסלמים החיים בהודו, שנשמעת כמו הינדית (לאוזן מערבית, לפחות). הכתב הוא אותו כתב המשמש בשפה הערבית.

האנשים, שהצביעו לעברי אגב גיחוכים, לא היו רגילים לראות, כנראה, גבר בעל שיער ארוך בלבוש מערבי. הגברים בפקיסטן לבושים כולם, ללא יוצא מן-הכלל, בשרוואל-רמיז הנוח והזול, שהוא מכנסי כותנה רחבים, וחולצה עם שרוולים ארוכים הגולשת מעבר לברכיים. הנשים כולן לבושות לפי מיטב מסורת האסלאם האורתודוקסי, והן מכוסות לגמרי מכף רגל ועד ראש. במקרים רבים ניתן להבחין בנשים, שאפילו את עיניהן אינן מעיזות לחשוף, ולכן הן מחוררות בבד חורים זעירים רק כדי לראות...
בכמה משרדים ממשלתיים, בבנקים או בחנויות, אפשר לראות לעתים בחורות "נועזות" גלויות-ראש, אבל לעולם לא ברחוב.

על רקע השמרנות הזאת מתקשה המתבונן מן החוץ להבין כיצד זכתה לנהל את המדינה בנזיר בוטו, אישה צעירה יחסית בעלת דימוי חילוני, שהתחנכה באנגליה. למעשה, הדרך לשלטון נסללה עבורה על ידי אביה, זולפיקר עלי בוטו, שכיהן כראש-ממשלת פקיסטן בשנות השבעים. בוטו, שזכה לתמיכה עממית רחבה על פעילותו לשוויון חברתי, הודח מכסאו בשנת 1977 עקב הפיכה צבאית, שניהל נגדו ראש הצבא זיה אל-חאק. בוטו נעצר, הועמד למשפט בגין אשמת רצח, ולמרות המחאות הבינלאומיות הוצא להורג בתלייה שנתיים לאחר מכן. בתו בנזיר בוטו חזרה לפקיסטן ב-1986, ובמסעות שערכה ברחבי המדינה, משכה אחריה קהל תומכים עצום, שקרא להדחתו של זיה אל-חאק ולעריכת בחירות חופשיות. המומנטום נקטע, לאחר שהיא וכמה מעוזריה נעצרו, וישבו תקופה קצרה בכלא. ואולם כעבור שנתיים נהרגו זיה-אל-חאק וכמה גנרלים נוספים בהתרסקות מטוס בנסיבות, שנותרו מסתוריות עד עצם היום הזה. במפתיע, לאחר הארוע הזה, התחילו העניינים הפוליטיים להתנהל באופן דמוקרטי, ובנזיר בוטו רצה בבחירות הכלליות בראש מפלגת העם הפקיסטנית (Pakistan People's Party, P.P.P) אותה מפלגה שבראשה עמד בזמנו אביה. וכבר בסוף השנה ההיא, באווירה של אופוריה כללית במדינה, הושבעה כראש-ממשלת פקיסטן.

גם בראשות ממשלת טורקיה המוסלמית עומדת אישה, טאנסו צ'ילר, ובינה לבין בנזיר בוטו בולטים קווי דמיון מעניינים: שתיהן התחנכו במערב, שתיהן נאלצות להתמודד עם בעיות פוליטיות קשות המלוות באלימות (בעיית הכורדים בטורקיה), ועל השלטון שלהן מעיב תמיד צלו של הצבא. ואולם עדיין גדול המרחק בין הפונדמנטליזם האסלאמי השורר בפקיסטן, לבין אורח החיים בטורקיה, שזיקתו למערב (אפילו גיאוגרפית בלבד), גדולה יותר. מאז שנבחרה לתפקיד, מקפידה בנזיר בוטו להופיע בציבור בלבוש המסורתי, כשמטפחת בד מכסה את שערה, והיא מפגינה נאמנות לרוח האסלאם בכל התבטאותיה.

בלאהור קניתי כרטיס רכבת לנסיעת לילה אל העיר פשוואר (Pashawar), בירת הפרובינציה הצפון-מערבית בפקיסטן, החולקת עם אפגניסטן את קו הגבול הארוך (כ-700 ק"מ) ואת הרי הינדו-קוש. מזג האוויר הגשום, האופייני לחודש יולי, כשעונת המונסונים בעיצומה, משבש את לוחות הזמנים של הרכבות, והרכבת שנסעתי בה יצאה לדרכה באיחור של שבע שעות.


פשוואר, בירת הפרובינציה הצפון-מערבית של פקסיטן, מרכזת בתוכה אוכלוסייה ענקית של מוסלמים מאמינים, הממלאים בזמני התפילות את המסגדים הנמצאים בכל מקום בעיר. על-מנת להכיל את מספר המאמינים הרב, נבנו בעיר מסגדים פתוחים בעלי חללים גדולים, המכוסים בתקופת הגשמים בברזנט. צילם: עוזי מלימובקה.


הפרובינציה הצפון-מערבית של פקיסטן הייתה שנים רבות שער כניסה מפרס וממרכז אסיה אל הודו, ודרכה עברה אחת ההסתעפויות של דרך המשי להודו. מכאן התפתח הבודהיזם ופרץ אל אסיה דרך הרי הקרקורם, וכאן גם ספגו הבריטים בתקופה הקולוניאלית מהלומות צבאיות מכאיבות ביותר מבני השבטים תושבי ההרים. היה זה אזור הקרבות הידוע ביותר לשמצה בקרב הבריטים, וכיום הוא, למעשה, האוטונומיה השבטית הגדולה ביותר בעולם, המאוכלסת בשבטי הפשטונים (Pashtuns).

למרבה הצער, רבים מחלקיה של הפרובינציה פרועים למדי ונטולי כל חוק, משום שלצבא ולמשטרה הפקיסטנים אין שם דריסת-רגל, ולכן אי אפשר לבקר בהם. המעורבות הפקיסטנית ארוכת הימים בנעשה מעבר לגבול האפגני, רק הגבירה את האלימות. כתוצאה מהפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979 נמלטו קרוב לארבעה מיליון פליטים אפגניים לפרובינציה הצפון-מערבית של פקיסטן, מה שניכר היטב ברחובות העיירות והכפרים שבה.

מוצאם של הפשטונים, תושביו המקוריים של האזור, אינו ידוע ועל פי אחת האגדות, הם צאצאים של אחד משבטי ישראל האבודים...
הם מחולקים ליותר מעשרים שבטים שונים ובראש כל שבט עומד מליק (Malik), שהוא בעצם מעין "מלך". חלק מהם התעשרו במשך הזמן, והקימו, למעשה, מיני-מדינות בתוך הפרובינציה.

האזור השבטי, התופס כרבע משטח הפרובינציה המסומנת במפה, מורכב משבע "סוכנויות" כאשר בראש כל "סוכנות" עומד נציג פוליטי, המתווך בין מאות השבטים הנכללים בה לבין הממשלה הפקיסטנית.

הסוכנויות הללו סגורות בפני זרים, וגם הפקיסטנים, שאינם פשטונים במוצאם, מורשים לנוע רק במספר מצומצם של כבישים, כמו הכביש למעבר חיבר (Khayber Pass), מעבר הגבול העיקרי עם אפגניסטן, שממנו ממשיך הכביש לקאבול (Kabul) הבירה. המעבר הזה חביב ביותר על סוחרי נשק וסמים וגם על עיתונאים, שסקרו את מלחמתם של המוג'הידין, המחתרת האפגנית המוסלמית, בפולש הסובייטי. ואולם כל מי שמתרחק, ולו מרחק קצר מן הכביש, עושה זאת על אחריותו המלאה, מאחר שכאמור, החוק הפקיסטני אינו חל באזור הזה, וגם מי שנוסע בכביש חייב בליווי חמוש של בני המקום.

מפשוואר נסעתי לדארה (Darra), אחד הכפרים המתמחים בייצור כלי-נשק זה כמאה שנים. בדרך אל הכפר עברתי מחסום של המשטרה הפקיסטנית, המסמן בפועל את היציאה מתחום השיפוט של המדינה. האוטובוס עצר ברחוב היחיד החוצה את הכפר, ומיד כשקפצתי ממנו אל הקרקע, נשמעו ממרחק קצר מאוד, שני צרורות ארוכים של יריות מנשק אוטומטי. נדרכתי וסובבתי בבהלה את ראשי לכיוון הירי.

כמה גברים ניגשו אלי, וביקשו לראות את האישור שלי לבקר בכפרם, אישור שקיבלתי במשטרת פשוואר באותו בוקר. לאחר שסודר העניין הזה, הציג אחד מהם את עצמו בפני כמלווה שלי בכפר, עד שאחזור לעיירה ממנה באתי. המלווה, לבוש במעיל צבאי כחול ארוך, כשקלצ'ניקוב תלוי על כתפו, התגלה כבחור נחמד, ששמח על ההזדמנות לתרגל עמי את המילים הספורות שידע באנגלית. הוא סימן לי ללכת בעקבותיו, כשהוא מסביר לי כי קולות הירי, שהמשיכו להישמע ברחבי הכפר הם רק בדיקות של כלי-נשק חדשים.
הידע בייצור הנשק נרכש, כנראה, עוד בסוף המאה שעברה מכמה תושבי חבל פנג'ב (ש-60% ממנו שייכים לפקיסטן והשאר להודו) פורעי חוק שהשתקעו במקום. בני המקום, שלמדו מהר את התורה, הנחילו אותה לבניהם וכך הלאה. בכפר דארה ובסביבתו בלבד, יש כ-40 אלף איש המתפרנסים מתעשיית הנשק הזאת.

שלא כמו סוחרי הנשק החשדנים ברחוב, שמחו רוב בעלי-המלאכה להזמין אותי לשבת עמם ולשתות תה או קפה. לא נראה היה, שהם מקדישים שמץ של מחשבה בנוגע לשימוש הנעשה בכלים שהם מייצרים. הם היו גאים מאוד בתוצרתם, והתלהבו מהעניין שגיליתי בפרטים הטכניים הקשורים בייצור, או בהבדלים שבין קלצ'ניקוב רוסי לקלצ'ניקוב סיני או צ'כי... מחירו של רובה "פשוט" מן המדף הוא בממוצע 40 דולר, ומחירו ההתחלתי של קלצ'ניקוב תוצרת בית נע בסביבות 80 דולר. וכל זה עוד לפני מיקוח על המחיר הסופי, שיכול להיות נמוך בהרבה.
תעשיית הנשק אינה מביכה, כנראה, גם את השלטונות הפקיסטניים, המזכירים את שמו של הכפר בכמה עלוני מידע המציינים "אתרים בעלי עניין"... תעשיית הנשק היא מקור גאוותם של הפשטונים תושבי המקום, ולממשלה אין שום כוונות להתערב בה, שכן אם תתערב, סביר להניח, ששכרה יצא בהפסדה...

בעבר שימש האזור גם כתחנה ראשית למעבר הרואין, אולם בשנות ה-80 פעלו השלטונות נגד הסחר בו, בעיקר עקב לחץ מן המערב. ואכן תעשיית ההרואין הצטמצמה כאן בשנים האחרונות, אך תעשיית החשיש משגשגת: בכמה דוכנים בין חנויות הנשק, הוצגו לראווה חבילות חשיש גדולות, ומסתבר שחלק גדול מהמשפחות בכפר מתפרנסות אך ורק מענף זה, וכל בני הבת משתתפים בתהליך לישת החומר, עיצובו בלבנים קטנות ועטיפתו.

כשחזרנו, מלווי ואני, לרחוב הראשי של הכפר, הוא הוביל אותי לכמה חנויות שבהן עובדים קרובי משפחתו וחבריו, אולי מתוך תקווה, שאקנה כמה מן האטרקציות לתיירים, שכמו לקוחות מסרטי ג'ימס בונד: עטים-נובעים היורים כדור אחד, מקלות הליכה ההופכים לרובים ארוכי-קנה וכו'. פשפשתי בנימוס בין המוצרים ואחר-כך פניתי לחנות הבאה, בה ניתן היה למצוא בנוסף לשפע כלי-הירייה ה"רגילים" גם אוסף מרשים של רימוני-יד מסוגים שונים, כמה מוקשי-רכב, ואפילו מטול בזוקה. הסוחר ניסה לשכנע אותי להפעיל (תמורת כמה רופיות, כמובן) בחצר האחורית איזה מהכלים שאחפוץ, וגם הפעם סירבתי בנימוס... מסתבר שבכמה כפרים סמוכים מייצרים כלי נשק כבדים יותר, כגון מקלעים נגד מטוסים, אולם זרים אינם מורשים להיכנס לשם.

כשהמתנתי לאוטובוס חזרה, מצאתי סוף-סוף בין כל חנויות הנשק מעין קיוסק, המוכר משקאות קלים וביסקוויטים. גם שם היו מונחים על המדפים האחוריים אקדחים מסוגים שונים ו"עטים יורים" בין שאר הממתקים.

נפרדתי ממארחי, וכשעליתי לאוטובוס חזרה לפשוואר, נשמע ברקע צרור יריות ארוך של קלצ'ניקוב חדש...
השווקים והבזארים הרבים הפזורים בפשוואר, מהווים קליידוסקופ של עמי אסיה. ההשפעה האפגנית ניכרת בכל: באוכל, בלבוש (בעיקר בכיסוי הראש של הגברים), ובענפי המסחר והתעשייה, שעליהם השתלטו האפגנים. בעלי הדוכנים בשווקים היו אדיבים ביותר, ואחדים מהם אפילו סירבו לקבל ממני תשלום עבור דברי מאכל שלקחתי מהם, תופעה שטרם פגשתי כמותה באסיה.

סביב פשוואר פזורים כמה מחנות-פליטים אפגניים, ואחד המנהגים שהללו הביאו איתם לפקיסטן הוא משחק הנקרא "בוזקאשי" (Buzkashi). זהו מעין משחק "פולו" ללא חוקים, המתנהל תוך רכיבה על סוסים. לצורך העניין במקום כדור משתמשים בגוויית עגל או כבש, שמשקלם יכול לנוע בין 20 ל-40 ק"ג. מטרת כל קבוצה לאחוז בעגל, ולהשליכו למרכז העיגול המסומן על הקרקע על-מנת לצבור נקודות, כשכל קבוצה מנסה בכל האמצעים האפשריים לחטוף את הגווייה מהקבוצה היריבה.

אחת התופעות המעניינות בפקיסטן שהתגלתה לי במלוא הדרה בפשוואר, היא קישוט האוטובוסים והמשאיות, שרבים מהם נראים כמקדשים על גלגלים: אין עליהם ולו פיסת פח אחת, שאינה מעוטרת בציורים עדינים של פרחים, נופים ושל אלמנטים אחרים ממיטב הקיטש. על הרכב תלויים לעתים עשרות מראות, פעמונים, פסלים קטנים, דגלונים המתנופפים ברוח, שרשרות מתכת קשורות למגנים הקדמיים והאחוריים, ויש גם משאיות שהגג שלהן מעוטר בנוצות טווסים! מי שמבחין ב"יצירות" האלה לראשונה, מניח בוודאי, שבעליהן משתתפים במעין קרנבל או תחרות על הרכב המקושט ביותר, או שמא עידן ההיפי'ס הגיע לכאן רק כעת...

למחרת בבוקר הייתי בדרכי לכיוון עמק צ'יטראל (Chitral) שחיים בו בני שבט הקלאש (Kalash), המיעוט המפורסם ביותר באזור.

העמק הזה משתרע סמוך לגבול האפגני לאורך כ-350 ק"מ, והוא חסום על-ידי הרי הינדו-קוש ממערב, והרי הינדו-ראג' ממזרח. הנסיעה אל העמק יכולה להימשך כיומיים. במהלך הנסיעה, אגב, הבחנתי מדי פעם בג'יפים ובכלי-רכב אזרחיים אחרים עמוסים בכפריים, ביניהם ילדים, החמושים בנשק רב, ובעיקר בקלצ'ניקובים.

בידודו של האזור וקרבתו לגבול רגיש הותירו אותו בלתי מפותח יחסית לפוטנציאל התיירותי הגלום בו. הדרך היחידה להגיע אל העמק מפשוואר היא דרך מעבר לווארי (Lowari pass), הנמצא ברום של 3,118 מטרים, ופתוח לתנועה רק בקיץ. העמק מקבל את מימיו מנהר הקונאר (Kunar) הזורם לאורכו ואל תוך אפגניסטן, והוא משובץ טרסות של חיטה, תירס, אורז ועצי פרי שונים. מכל כיוון בעמק בולטת פסגתו העצומה של הטיריק מיר (Tirich Mir), ההר הגבוה ביותר בשרשרת הרי הינדו-קיש המגיע לרום של 7,700 מטר.

התושבים הם מוסלמים סונים ברובם, ולאחדים מהם חזות יוצאת-דופן, בשל שערם הבהיר, ועיניהם הכחולות. אחד ההסברים למוצאם מספר, שכאשר עבר אלכסנדר הגדול באזור במסע כיבושיו, נותרו רבים מחייליו בעמק והתבוללו באוכלוסייה המקומית, אם כי לסברה זו אין כל הוכחה.

גם בעיירה צ'יטראל (שבמרכז עמק צ'יטראל) אליה הגעתי בשעות הערב, לא נראו ברחובות נשים מקומיות.
גם למוצאם של בני הקלאש אין הסבר מדויק. מדובר באי נדיר של אוכלוסייה לא מוסלמית בים של מוסלמים, המשתרע מטורקיה ועד קשמיר. אוכלוסיית הקלאשים מונה כ-4,000 איש, ורובם יושבים בכפרים קטנים הממוקמים בשלושה עמקים צרים וסמוכים זה לזה, הנקראים עמקי הקלאש והם מסתעפים מעמק צ'יטראל לכיוון מערב: בומבורט (Bumburet) רומבור (Rumbur) וביריר (Birir). שפת העמק היא צ'יטראלית (Chitrali), אולם רוב התושבים דוברים גם אורדו. על מנת לבקר את אנשי הקלאש, נסעתי כבר למחרת בטרנספורטר עד לכפר איון (Ayun) משם המשכתי ברגל לכיוון עמק בומבורט. התלווה אלי בחור פקיסטני בן העיירה פשוואר, שהכרתי בנסיעה לאיון, שגם עבורו היה זה ביקור ראשון בעמק. הבחור ייצג, למעשה, את הפקיסטני הטיפוסי מפרובינציות פנג'ב, סינד ובלוצ'יסטן שבדרום, שכן תושבי ההרים בצפון (בפרובינציה הצפון-מערבית, בפרובינציה הצפונית ובבלטיסטן) אינם מחשיבים עצמם פקיסטנים ונקראים בשם החבל שבו הם חיים (פשטונים, צ'יטראלים וכו').

תוך כדי הליכה שוחחנו על אורח החיים הנהוג בפקיסטן, ובעיקר על הדומה והשונה בין מוסד הנישואין הקיים שם לזה הקיים במערב. הופתעתי לגלות שמנהג הנישואים המסורתיים, הנקבעים על-ידי המשפחה, נפוץ בכל שכבות האוכלוסייה, וכמעט שאין זוגות שנישאו שלא על פי המנהג הזה. אפילו בנזיר בוטו נישאה בנישואין מוסדרים עם איש עסקים מקומי, וכך הפתיעה אפילו את מקורביה.

יוצאי-דופן, אולי, היו נישואיו של עימרם חאן, שחקן הקריקט המפורסם של פקיסטן, שנישא לאחרונה לצעירה אנגליה יהודיה, שהתאסלמה ועברה לחיות עמו בלאהור. הנישואין, אגב, עוררו גל של מחאות ותגובות נזעמות בקרב רבים בפקיסטן.

תרבותם המיוחדת ואופיים הנעים של אנשי הקלאש משכו אליהם במשך שנים מבקרים רבים, מסיונרים, אנתרופולוגים וסתם סקרנים פנג'בים. מדהים להיווכח כיצד, למרות ניסיונם הנואש כמעט לשמור על צביונם המיוחד, הם נותרו עדיין כה מסבירי פנים. בני השבט מאמינים בבורא יחיד הנקרא Dezav Khodai, שמתחתיו משמשים אלים ורוחות האחראים כל אחד על תחום חיים אחר. השניים החשובים מביניהם הם Mahandeo המשגיח על התבואה, על בעלי-החיים ועל עניינים ציבוריים, והאלה Jestak המשגיחה על הבית, על המשפחה ועל שאר עניינים פרטיים. האלים הללו זוכים לתשומת-לב המתבטאת בעריכת טקסים או בהקרבת עזים כקרבנות במקדשים הקטנים המפוזרים בעמקים.

אנשי השבט קוברים את מתיהם בסרקופגים מגולפים בעץ על פני האדמה, ועבור האנשים העשירים והמכובדים מבני השבט הם מגלפים עמודי עץ (עמודי טוטם) מיוחדים במינם. רבים מהם נלקחו על-ידי אנתרופולוגים או שודדי מציאות, וכיום הם נדירים וקשה יחסית, להבחין בהם.

בשיא תפארתם שלטו אבותיהם של בני הקלאש על שטח שהשתרע כמעט עד קבול במערב ומעבר לווארי בדרום. כיום, אפילו בעמקים הנושאים את שמם הם כבר נחותים מבחינה מספרית לעומת המוסלמים (מהגרים או בני קלאש שהתאסלמו), ומשפחות רבות התפצלו בגלל הדת, שכן כל מי שמתאסלם מוציא את עצמו מקרב בני הקלאש.

עמק בומבורט רחב יחסית לשני עמקי הקלאש האחרים. הבתים בכפרים עשויים אבן, עץ ובוץ, והם נמצאים על הגבעות שבצדי העמק, לפני שהן מתחברות למצוקים התלולים והגבוהים התוחמים אותו. כל גג של בית בכפר משמש כמרפסת של הבית הבנוי מעליו. קומת הקרקע משמשת בדרך כלל למגוריהם של בעלי-החיים ולאחסון חפצים ותבואה, ומלבד חדרי המגורים נטולי החלונות שבקומה העליונה יש מטבחון ודלת יציאה אל המרפסת. בני הקלאש מגדלים בעיקר חיטה תירס, עדשים ועדרי עזים. כמו כן הם מפיקים יין מענבים מתוקים. כמו עמק צ'יטראל גם עמקי הקלאש משופעים בעצי פרי מכל המינים. ואולם אחת הבעיות העיקריות בעמקי הקלאש היא כריתת עצים חסרת מעצורים, המנוהלת ברובה על-ידי גורמים חיצוניים. עד היום מתנהל מאבק משפטי בנוגע לזכותם של תושבי העמקים לשלוט באוצר הטבע הזה, שניצולו הותיר בעמק כולו צלקות מכוערות.

בני הקלאש, ששכנו בצדו האפגני של הגבול, נכחדו למעשה לחלוטין. רובם נטבחו על-ידי המוסלמים בסוף המאה שעברה, והניצולים התאסלמו או שנמלטו אל עמק צ'יטראל. גם לבני הקלאש בעמק צ'יטראל, לא היו חיים קלים: המוסלמים, שראו בהם בני שכבה חברתית נחותה, הפלו אותם לרעה, ואף מכרו רבים מהם לעבדות. רבים מהמתאסלמים עושים זאת ככל הנראה מסיבות מעשיות, בין השאר, כדי להקל על ילדיהם, הנשלחים ללמוד בבתי-ספר מוסלמיים מחוץ לעמק.

לאחר כמה ימים בכפר קרקל (Krakal) שבעמק התרגלו הנשים לנוכחותי, ואפילו הצלחתי לקשור שיחה של ממש עם אחת מהבנות, שדיברה אנגלית ברמה טובה. הבחורה התגאתה מאוד בעובדה, שהיא ושתי אחיותיה הן בנות הקלאש היחידות בעמק, שהתחילו וגם סיימו את לימודיהן התיכוניים בעידודו של אביהן, שלדבריה, הוא צאצא של מלך הקלאשים האחרון. לבושה בתלבושתה המסורתית, סיפרה לי, שהיא עומדת להתחיל לימודי רפואה באנגליה, לאחר שזכתה במלגה מכובדת, שאף-אחד באזור לא קיבל לפניה. היא הביעה תקווה, שהלימודים יאפשרו לה בעתיד, כשתחזור לכפרה, לסייע לנשות הקלאש להוריד את שיעור תמותת הנשים והתינוקות הגבוה, הנובע מכך, שרק נשים בנות השבט מורשות להיות נוכחות בלידה (שיעור תמותת התינוקות בפקיסטן הוא גבוה באופן כללי: תינוק אחד מכל עשרה מת בגיל הרך).

באותה תקופה נערך פסטיבל הקיץ (Uchav), החוגג את קציר החיטה. הפסטיבל, שנמשך מאמצע יוני עד אמצע אוגוסט, כולל ערבי ריקודים הנערכים כל ערב בכפר אחר, כשהמועד והמיקום המדויק נקבעים ברגע האחרון. אני השתתפתי בחגיגה שנערכה בכפר קרקל בו שהיתי. מאוחר בלילה הלכתי לאורה של עששית נפט (בעמקי הקלאש, אגב, אין חשמל) עם אחד מתושבי הכפר. כעבור זמן קצר הגענו לחצר קטנה בין מספר בתים. במרכז עמדו כמה גברים, וסיפרו אגדות בקול נוטוני, שנשמע כמו משהו בין מלמול לשירה חרישית. לצדם עמדו עוד שני גברים, שהיכו בקצב אחיד בתופים בעצמה הולכת וגוברת. סביבם ברחבה חשוכה כמעט לגמרי רקדו בנות הכפר, זקנות וילדות, כשהן אוחזות האחת במותני השנייה. מדי פעם הן התפצלו בפתאומיות לזוגות או לשלשות, והסתובבו סביב עצמן תוך כדי תנועה, כשכל שינוי שכזה היה מתרחש במהירות, כאילו התאמנו זמן רב לקראת הארוע. תוך כדי ריקוד הן שרו בטון גבוה, שליווה את מקצב התופים המהיר, ולאחר ששאפו אוויר, היו משמיעות צליל גבוה מקודמו, וחוזר חלילה. הרוקדות לא פסקו מלצחוק ולחייך, והתנגשו בכוונה בצופים תוך כדי הסתובבותן המהירה במעגלים.

ניגשתי לזוג דנים, שהגיעו למקום לתקופה של כמה שבועות כחלק מעבודת הדוקטורט שלהם בבלשנות. הם עסקו בהשלמת המילון הראשון השלם הקלאשי-אנגלי, ומעניין היה לגלות, שאפילו בין שלושת עמקי הקלאש הסמוכים זה לזה, יש הבדלים גדולים בשפה, שלא לדבר על כך שהיא שונה לחלוטין מהצ'יטראלית.

כשחזרתי לצ'יטראל פניתי מיד לחפש כלי-רכב היוצא לגילגיט (Gilgit), בירת הפרובינציה הצפונית של פקיסטן. למעשה, אין שום תחבורה סדירה בין שתי העיירות, שהמרחק ביניהן הוא כשלושה ימי נהיגה, וניתן להגיע לשם רק בג'יפים או ברכב אחר בעל הנעה קדמית. לאחר שמצאתי נהג, התרווחתי לי במושב, ופניתי לצפות בנוף ההולך ומשתנה לנגד עיני, תוך כדי חדירה למבוך הרי הינדו-ראג', שהם למעשה, ענף משרשרת הרי הינדו-קוש. מהר מאוד התחלף הכביש בדרך עפר שנעשתה צרה ורצופת מהמורות יותר ויותר, ובשלב מסוים דמתה הנסיעה לרכיבה על גבי גמל בקצב שעולה במעט על קצב הליכתו של אדם.

ככל שהתקרבנו למעבר שנדור (Shandur Pass) קיבלה הנסיעה אופי של טיפוס. הג'יפ התקדם בזחילה ממש במעלה שביל הנחש, כשמדי פעם חשתי איך צמיגיו הנוטים לצד התהום, נאבקים שלא להחליק אל מעבר לשפה. די היה בהצצה חטופה מחלון הג'יפ אל הנהר הכחול הזורם הרחק מטה, כדי לשכנע אותי למקד את מבטי קדימה...

בצהריים כבר הגענו למעבר שנדור שנמצא ברום 3,810 מטר, ומהווה כל קיץ (בסוף יוני או בתחילת אוגוסט) אתר לאחד מענפי הספורט הפופולריים בפקיסטן – משחק הפולו. במקום נערכים כמה ימי תחרות בין קבוצת הפולו של גילגיט לבין זו של צ'יטראל. עבור שתי הקבוצות המתחרות עצם ההגעה למקום היא משימה בפני עצמה, שכן הובלת הסוסים עשויה להימשך כשבוע, מה גם שצריך לדאוג שלא לעייפם יותר מדי בדרך, כדי שביצועיהם לא ייפגעו במשך התחרות. למרות זאת האירוע מושך קהל גדול של צופים מכל העמקים הסמוכים, והוא מסוקר היטב בכלי התקשורת המקומית.

בלילה הבא לנו בכפר קטן, שהיה הראשון שקיבל אספקת חשמל מכיוון גילגיט. לפני ששכבתי לישון, התיישבתי במסעדה היחידה בכפר, ששימשה מעין מועדון, וצפיתי בטלוויזיה. שם גיליתי שיושבי המקום מעדיפים תכניות טלוויזיה הודיות דוברות אורדו, המציגות בחורות נאות הרוקדות ושרות כשהן חשופות טבור...

למחרת בבוקר המשכנו בדרכנו. שביל העפר הלך והתרחב, והפך "עמוס" בכלי-רכב ככל שהתקרבנו לעיר הגדולה, שאליה הגענו בצהרי היום. הפרובינציה הצפונית היא אחד האזורים הרגישים ביותר, מבחינה פוליטית בתת-היבשת ההודית, מפני שהיא צומת מפגש בין פקיסטן הודו, סין ואפגניסטן (ובעצם גם טג'יקיסטן הסמוכה מאוד).

למעשה, רשמית היא אינה פרובינציה, אלא אזור אדמיניסטרטיבי פדרלי בגלל הסכסוך הבלתי פתור בינתיים בין פקיסטן להודו סביב עניין קשמיר.

בשנת 1949 הושגה הפסקת-אש בקרבות שבין השתיים על חבל הארץ הזה: פקיסטן קיבלה את אזור גילגיט, בלטיסטן, וחלקו המערבי של עמק קשמיר, והודו זכתה בכל שאר העמק ובחבל לדאק. קו שביתת הנשק הזה הפך בדיעבד לגבול הקבע. אולם הפקיסטנים לא מוכנים להשלים עם העובדה, שקשמיר שבה רוב מכריע של מוסלמים, תהיה תחת שלטון ממשלה הינדית, ובכלי-התקשורת מרבים לפרסם מקרים, שמעידים, כביכול, על ההתנהגות האכזרית של הצבא ההודי כלפי האוכלוסייה הקשמירית. אפילו כשנחטפו חמישה תיירים מערביים לפני חודשים אחדים בידי תנועת מחתרת מקומית בקשמיר, האשימו עיתוני פקיסטן את צבא הודו, כמי שעומד מאחורי החטיפה במטרה להכפיש את שמם של המוסלמים. בין שתי המדינות מתנהלת, למעשה, עד היום מלחמה של ממש, הרחוק מעיני התקשורת העולמית, כששני הצדדים מתגאים, אגב, בכך שהם מנהלים מערכה צבאית באחד משדות-הקרב הגבוהים בעולם – קרחון סאיצ'ן שבגבול שבין לדאק לבלטיסטן (ברום של קרוב ל-6,000 מטר). העובדה ששתי המדינות נחשבות כבעלות פוטנציאל לאחזקת נשק גרעיני, אינה מוסיפה נופך סימפתי לתמונה.

אולם הפרובינציה הצפונית ידועה יותר מכל דבר אחר, בזכות שרשרות ההרים והקרחונים המצויים בה, שלגובהם ולצפיפותם אין אח ורע בעולם! שם בין פסגות הרי קרקורם נמצא גודווין אוסטן, המכונה K2, שגובהו 8,611 מטר והוא ההר השני בגובהו בעולם אחרי האוורסט. ה-K2 נמוך מהאוורסט רק בכמאתיים מטר, אולם הטיפוס לפסגתו מתחיל ברום נמוך הרבה יותר מנקודת הטיפוס ההתחלתית על האוורסט, ולכן הטיפוס על ה-K2 ממושך וקשה יותר.

מלבד חמש פסגות, שגובהן מעל 8,000 מטר המצויות בפקיסטן (ארבע מהן בקרקורם ואחת במערב ההימלאיה), יש עוד עשרות פסגות שגובהן מעל 7,000 מטר בהרי הצפון, וכל הניסיונות לכבוש אותן נסתיימו בכישלון.

בפרובינציה חיים קרוב למיליון איש שיוצרים מגוון אתני ולשוני עשיר. בגילגיט עצמה חיים במתיחות יחסית סונים, שיעים ואיסמעלים. בשנת 1988 הגיעה העוינות לכדי אלימות של ממש, ובמהלכה נהרגו בעיירה למעלה ממאה איש. ואולם למרות הנוכחות הצבאית והמשטרתית המוגברת באזור מאז (המתבטאת בעיקר באינספור מחסומים לאורך הדרכים), עדיין מתרחשים כאן מעשי איבה מפעם לפעם.

מאז ההתנגשות הצבאית בין הודו לסין על גבול לדאק בשנת 1962, החלה פקיסטן לראות בסין בעלת ברית פוטנציאלית, והדבר זירז מאוד את הקמת הכביש המקשר בין השתיים. החל מאמצע שנות ה-60 עמלו הפקיסטנים והסינים על אחד מהפרויקטים ההנדסיים הגדולים ביותר באזור: הקמת כביש קרקורם - K.K.H) The Karakoram Highway) - שאורכו 1,200 ק"מ, החוצה את הפרובינציה ואת הרי קרקורם ופמיר לאורך נהרות האינדוס (Indus), הגילגיט (Gilgit) וההונזה (Hunza), עד לגבול הצפוני עם סין, ולעיירה קשגר (Kashgar).

ההתקדמות נעשתה בעיקר על-ידי שימוש בדינמיט, שכן הכביש כמעט כולו חצוב בסלע ההר, גבוה מעל הנהר הזורם מתחתיו. במהלך סלילת הכביש, שנמשכה כעשר שנים נהרגו 476 פועלים, כתוצאה מרעידות-אדמה ומפולות, ומדי פעם אפשר להבחין בשולי הכביש במצבות, שהוקמו לזכרם.

בעקבות הקמת הכביש התפתחו קשרי המסחר בין שתי המדינות: השיירות חזרו לנוע על מסלול דרך המשי בין גילגיט לקשגר, ואת היאקים והגמלים החליפו משאיות דיזל. סוחרי הפרובינציה הצפונית משווקים אל מעבר לגבול סיגריות, פירות יבשים, צמחי מרפא, סכיני-גילוח, סוודרים וכדומה, ובתמורה מקבלים מהסינים כלי-עבודה חקלאיים, אופניים, תה, מוצרי כותנה ומשי, מוצרים אלקטרוניים וכו'. פתיחתו של הכביש לזרים לפני כעשר שנים הציבה את האזור על מפת התיירות העולמית, מה גם שהנסיעה בו יפה במיוחד.

מן העיירה גילגיט המהווה בסיס להתארגנות וליציאה לאתרים רבים ולמסלולי הליכה או טיפוס, שיכולים להימשך בין יום אחד לכמה שבועות, פניתי צפונה אל עמק הונזה וכפריו. העמק נמשך צפונית לגילגיט עד לגבול עם סין, והנסיעה בו מתבצעת על ה-KKH מעל לנהר ההונזה. האזור המאוכלס בעיקר ברועי עזים ועובדי אדמה, זכה עקב פתיחת כביש ה-KKH לתנופת פיתוח – בעיקר בענף התיירות, אם כי יש עדיין כפרים ושלוחות רבות של העמק, שטרם חשים בשינוי המתחולל.

ארגונו הפרטי של אגה חאן, אחד מעשירי תבל, הנחשב למנהיגם הדתי והרוחני של האיסמעילים תושבי העמק, תורם רבות לרווחת התושבים באמצעות פרויקטים בתחומי החינוך והבריאות. הוא הקים תחנות חשמל קטנות, תעלות להולכת מים וכדומה. שמו ותמונתו מופיעים כמעט בכל חנות, בית-ספר או בית פרטי. בשעה שבפקיסטן שיעור הבנות המסיימות בית-ספר הוא מן הנמוכים באסיה (רק אחד מכל שלוה פקיסטנים יודע קרוא וכתוב), הרי שבעמק הונזה המצב טוב בהרבה, וילדות עם ילקוטי בית-ספר אף החלו לפנות אלי ביזמתן באנגלית שאותה למדו בכיתה.

בשום מקום בפקיסטן לא חשתי מידה כזו של נינוחות במגע עם האוכלוסייה המקומית כמו שחשתי בעמק הונזה. האוכלוסייה האיסמעילית התגלתה כסובלנית ופתוחה, ולראשונה ניתן היה להבחין בנשים ההולכות לבדן בחוצות הכפר גלויות פנים (אחדות מהן אף ללא מטפחת כלל!), ואף-על-פי שהאיסמעילים הם מוסלמים, הם היחידים המרשים לעצמם, מדי פעם, ללגום פה ושם אלכוהול...

זקנות הכפר, עם סלסילות פירות על הגב, הציעו לי ממרכולתן חינם, תוך חיוך רחב נטול שיניים, והתחושה הייתה שסוף-סוף ניתן לשוטט בכפר בשקט, מבלי שקהל סקרנים יתגודד סביבי, אווירה שאגב, הזכירה לי מאוד את חבל לדאק שבצפון הודו.

כשטיפסתי על קרחון אולטר (Ultar), שמעל הכפר אלטיט (Altit) שבעמק, זכיתי להכנסת אורחים מרגשת מאוד מצד מספר רועי עזים, שהתגוררו זמנית בבקתת אבן זעירה. רועי העזים נוהגים לעזוב את ביתם שבכפר למשך חודשי הקיץ כדי להשגיח על העדר, אותו הם מובילים לכרי הדשא שעל ההר הגבוה. אלה ריחמו עליי, לאחר שישנתי בחוץ בגשם, והזמינו אותי להצטרף אליהם לבקתה. שם הם שיתפו אותי במנת אורז, בכמה פרוסות נאן (Nan), הלחם המקומי שנראה כמו פיתה גדולה ושטוחה, ובתה ירוק לקינוח.

לפני שעזבתי את הפרובינציה הצפונית, ביקרתי בקרחון רקפושי (Rakaposhi), הגולש מההר שעל שמו הוא נקרא וגובהו 7,790 מטר. כדי לטפס לבסיסו של ההר הלבן הזה, שנראה מכל מקום בעמק, היה עלי להגיע קודם לכפר הנקרא מינפין (Minapin), השוכן, למעשה, בעמק נגר (Nagar), שהוא שלוחה של עמק הונזה. הכפר בנוי למרגלות כמה מפסגותיה הגבוהות של שרשרת הרי קרקורם, ובניגוד לעמק הונזה, האוכלוסייה שם כולה מוסלמית-שיעית.

מאחר ששמעתי שמאוד לא מומלץ לנסות לחצות את הקרחון ללא ליווי מדריך מקומי, יצאתי עם חוסיין, "מדריך טיולים" שפגשתי בכפר, לטיול של שלושה ימים אל הקרחון. לאחר טיפוס של 8 שעות, הגענו למחנה הבסיס, משטח דשא גדול, שתלולית עפר גבוהה וארוכה חצצה בינו לבין הקרחון. למעט כמה רועי עזים, שישבו באותה שעה בבקתת האבן הזעירה היחידה בשטח, לא הייתה נפש חיה במחנה. מיד טיפסתי על תלולית העפר כדי לצפות על הקרחון. המראה היה עוצר נשימה: נהר לבן מוצק ועצום בגודלו, המשתרע מן האופק, למעשה מבסיס ההרי דיראן (Diran) הסמוך לרקפושי, מתחבר לקרחון הגולש מרקפושי עצמו, וממשיך הלאה במורד העמק הצר והתלול, שם הוא נעצר לפתע, במרחק לא רב מעל הכפר. על רקע לובנו הבוהק של הקרחון נראו מעברו השני צלעות הרים ירוקות וחומות לסירוגין.

מאחר שהשמש כבר נטתה לשקוע והטמפרטורה צנחה במהירות, פניתי להתארגן לשינה בבקתה. חוסיין והרועים בישלו כבש, ששחטו לפני דקות מועטות ועור המהביל היה מונח ליד שק-השינה שלי. חוסיין שלף בזריזות שקית קמח מתרמילו ואפה לחם נאן.

לאחד הרועים היה חליל-עץ פשוט שבו נשף בלי הצלחה יתרה. ביקשתי ממנו את החליל לכמה דקות, ונראה שנגינתי הדלה עוררה התלהבות בקרב החברה, שכן מיד יצאו כולם אל הדשא מחוץ לבקתה, וכל אחד מהם רקד בתורו לקול צחוקם של האחרים, ותיפופו המהיר של חוסיין על אחד הסירים. ריקוד הגברים בצפון פקיסטן מזכיר ריקוד קוזאקים. גם הם רוקדים שלובי ידיים תוך בעיטות באוויר או רקיעות כאדמה לפי הקצב, וכפי שגיליתי בלילה שלמחרת, זהו אחד מהבילויים האהובים והמקובלים באזור, כשהוא מלווה גם בארוחה ראויה לשמה.

בבוקר טיפסנו, חוסיין ואני, על תלולית העפר כדי לרדת ממנה מצדה השני, ולהתחיל בחציית הקרחון אל רכס ההרים הנמצא מעבר לו. במשך ההליכה על הקרח בירכתי על ההחלטה לקחת מדריך, המכיר היטב את הקרחון: ההליכה על הקרח נעשתה במסלולי זיגזג חדים, שנועדו לעקוף את הבקיעים הצרים והעמוקים בקרחון, ואם הבקע היה צר דיו, פשוט דילגנו מעליו. הקרחון כולו היה מכוסה סלעים ואבנים קטנות, שהתגלגלו מן ההר. מדי פעם התפתיתי להשליך אבנים אל תוך הבקיעים השחורים שאותם היינו עוקפים, כדי לנסות ולאמוד את עומקם. צליל המכה שנשמע לאחר שניות ארוכות, שכנע אותי למדוד את צעדיי במשנה זהירות...
למעשה לא קיים מסלול קבוע, המשמש לחציית הקרחון, מפני שהוא משנה את פניו בהתמדה: מתקדם ומפשיר לחילופין, מוליד בקעים ענקיים במקומות שלא היו בהם מים יום קודם, מרים גבעות, וחושף נחלים קטנים הזורמים בערוצי הקרח שביניהם. חוסיין נעזר מדי פעם במקל הליכה כדי לבדוק היכן בטוח ללכת והיכן לא.



ההליכה במקום, שנופיו יכולים בקלות לשמש כתפאורה המציגה פלנטה רחוקה, הייתה דמומה, ורק קולות של סלעים מדרדרים ומפולות שלגים רחוקות הפרו מדי פעם את הדממה. בצהריים הגענו לצדו השני של הקרחון ולמרגלותיו של הר דיראן, הנמוך אך במעט משכנו רקפושי. שם טיפסנו על אחד הרכסים, המאפשר תצפית מעולה על הקרחון והפסגות העצומות שמעבר, ולפני שהתחיל להחשיך, התחלנו לעשות את דרכנו חזרה, תוך כדי חציית הקרחון, הפעם במסלול אחר.

את יום המחרת ביליתי בירידה חזרה אל הכפר מינפין משם, למעשה, נפרדתי מאזור הצפון והתחלתי לחזור דרומה בדרך הקרקורם עד לאיסלמאבד (Islamabad) בירת פקיסטן, אליה הגעתי כעבור שלושה ימים ב-15 באוגוסט, בדיוק ביום חגיגות העצמאות של פקיסטן. על הקמתה של העיר איסלמאבד הוחלט בשנות החמישים, בשל ריחוקה של קרצ'י הדרומית, שהייתה הבירה עד אז. בניית העיר שהחלה ב-1962, תימשך עוד עשרות שנים. בשדרותיה הרחבות והמטופחות של איסלמאבד וברחובותיה הנקיים לא עוברות בהמות משא ועגלות סוסים, ובמרכזי הקניות המודרניים אף ניתן להבחין בנשים המשוטטות לבדן. כל אלה הופכים את העיר למעין בועה בתוך האנדרלמוסיה הכללית בה שרויה הארץ.

כשנסעתי לבקר במסגד פייסל בעיר, שנבנה בכספי תרומתו של מלך סעודיה, ונחשב למסגד הגדול באסיה, מאחר שיש בו מקום לכ-100,000 מתפללים, שוב צפיתי מוקסם בשיירות האוטובוסים המקושטים, שהסיעו את תושבי העיר אל המסגד וממנו. אחדים מהנהגים ביקשו ממני שאצלם אותם על רקע רכבם המקושט, מזכרת לתייר המערבי המגיע מרחוק, ואני שנעניתי ברצון הוספתי את התמונות האלה לאוסף מזכרות וחוויות ממסע בארץ מרתקת.

ביבליוגרפיה:
כותר: פקיסטן
מחבר: מלימובקה, עוזי
תאריך: פברואר-מרץ 1995 , גליון 14
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית