הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > פסולת > מיחזורעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > פסולת ומחזור
ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה


תקציר
לפי הערכת מומחים, נפלטים ממעגל השימוש בישראל כ-600 עד 900 אלף טון פסולת ברזל בשנה. השלכתה של פסולת זו בצידי הדרכים או בוואדי הסמוך, היא פיתרון סביבתי גרוע (וגם לא חוקי), וכאן נכנסים לתמונה המפעלים לאיסוף גרוטאות ועיבודן לשימוש חוזר.
מפעל "דן מיחזור" הוא סיפור יוצא-דופן של הישרדות כנגד כל הסיכויים.



מסכת התלאות של מפעל הגרוטאות
מחברת: ד"ר מירה גפני


מפעל "דן מיחזור" הוא סיפור יוצא-דופן של הישרדות כנגד כל הסיכויים.

הפרת הבטחה של השר הבריחה מהארץ את המשקיע האמריקאי; תקנה שרירותית של התמ"ס הביאה אותו לפשיטת רגל; אזורי תעשייה 'מיוחסים' מסרבים להחכיר לו שטח, וקרקע שחכרו מעבר לקו הירוק לצורך הרחבת המפעל, הוכרזה לפתע שטח צבאי. בנוסף, ניחתו עליו מכות המיתון העולמי ועלויות ההובלה הימית היקרה להחריד. אבל מנכ"ל המפעל ממשיך לשדר אופטימיות. אם לא גרוטאות מתכת, הוא ימחזר פסולת בניין.

גרוטאות המתכת מרפדות ומכערות את צידי הדרכים ברחבי הארץ: מכונית נטושה, מקרר, מכולת אשפה גדולה שיצאה משימוש, עגלת מתכת נגררת ועוד. כמויות גדולות בהרבה של גרוטאות מתכת - בהן מיכלים או מכונות שסיימו את מחזור חייהם - נערמות בחצרות האחוריות של מפעלים רבים.

לפי הערכת מומחים, נפלטים ממעגל השימוש בישראל כ-600 עד 900 אלף טון פסולת ברזל בשנה. השלכתה של פסולת זו בצידי הדרכים או בוואדי הסמוך, היא פיתרון סביבתי גרוע (וגם לא חוקי), וכאן נכנסים לתמונה המפעלים לאיסוף גרוטאות ועיבודן לשימוש חוזר.

בתמונה: מנוף בעל זרוע ארוכה מעביר גרוטאות לטיפולה של המיגזרת ההידראולית

בפעילות זו עוסק מפעל דן מיחזור, באזור התעשייה שבקריית אתא. צי משאיות מביא אליו גרוטאות מכל הארץ, שם הן מופרדות לפי סוגי המתכות, ממוחזרות ומוצעות לצרכנים המתאימים. המפעל מעסיק כ-500 עובדים, רבים מהם עולים חדשים.

דורון חנן, מנכ"ל החברה (והבעלים לשעבר), יודע לספר על הישגים, אך גם על קשיים ומיכשולים לא מעטים, הנערמים בדרכו של תעשיין סביבתי. המפעל הוקם ב-1994 בשותפות בין דורון, שהיה כבר בעל ניסיון בשטח, לבין נח ליף, יהודי-אמריקאי, דור שני בעסקי הגרוטאות וגם בתמיכה ותרומה לישראל.

הגרוטאות הן מקור לחומרי-גלם רבים: מתכות כמו ברזל, נירוסטה, נחושת, ניקל ואלומיניום; עץ, זכוכית, פלסטיק, בטון ואף עפר ואבנים. המרכיב העיקרי הוא הברזל, בו ניתן להשתמש כחומר-גלם בתעשיית הפלדה, בעיקר לייצור מוטות חיזוק ליציקות בטון. נוכחות מתכות אחרות בברזל המותך, משפיעה על תכונות המוצר המוגמר. ברזל לבניין צריך להיות חזק ועמיד בפני מתיחה, ועם זאת גמיש ונח לכיפוף. תוספת של מתכות אחרות תהפוך את הפלדה לפריכה. לכן, חשוב מאוד להרחיק משיירי הברזל מתכות אחרות.

חלק מהמיומנות של עובדי המפעל הוא לזהות את מרכיבי ערימת גרוטאות הברזל שתישלח לכיבשן ההתכה. מסיבה זו, הטיפול הראשוני בגרוטאות הנו מיון וחיתוך ידני באמצעות 'סכין אש' (להבה אשר מפרידה בין הברזל למתכות אחרות). גרוטאות הברזל הממויין מועברות למיגזרת הידראולית - מספרי ענק שהופכים אותן לפיסות ולרצועות. כל שאר המרכיבים נערמים בחצר המפעל בערימות נפרדות, בהמתנה לקונה שעבורו הם חומר-גלם שימושי. כאן מתגשם חוק הטבע הידוע, שקובע: פסולת של האחד היא חומר-המוצא של האחר.


 

בג"ץ נגד שר התמ"ס


אם התקבל הרושם שמיחזור גרוטאות זה עסק פשוט, בא סיפורו של מפעל דן מיחזור ומציג תמונה שונה, עגומה בהרבה. מתברר שגורלו של המפעל, כמו רבים אחרים, לשבט או לחסד, תלוי ברצונו הטוב של המימסד ובהחלטות, שלא אחת מצטיירות כשרירותיות.

בשלבי תיכנון המפעל והקמתו עלתה שאלת שוק הקונים. בארץ פועלות מספר תעשיות פלדה, מתוכן שתיים גדולות במיוחד, שהן הצרכנים הפוטנציאליים. תעשיות אלה יחד צורכות כ-250 אלף טון גרוטאות לשנה, בעוד שקצב 'ייצור' הגרוטאות נע, כזכור, בין 600 אלף ל-900 אלף טון לשנה. במילים אחרות, פי שלושה ויותר מעל צרכי השוק המקומי.

אשר לתמורה: המחיר ששולם בתקופת תיכנון המפעל ועד ינואר 97 עבור טון גרוטאות מעובדות, היה שליש ממחירו בחו"ל. על פניו נראה שהמשתלם ביותר כלכלית,.יהיה לייצא אותן לשווקים בחו"ל, אלמלא אותה תקנה של משרד התמ"ס, האוסרת על ייצוא זה.

המפעל נקלע למילכוד: תשלום נמוך עבור הגרוטאות בארץ, שנשמר באופן מלאכותי על-ידי 'מונופסון' (מונופול של הקונים), מצד אחד, והתקנה המגבילה, מצד שני. נח ליף, היזם האמריקאי, העלה את הנקודה בפגישה עם שר התמ"ס דאז, וזה הבטיח לו שהתקנה תבוטל. על סמך הבטחה זו, השקיע ליף מיליונים בהקמת המפעל. אלא שהתקנה לא בוטלה, ואם לא די בכך, מפעלי הפלדה בארץ החלו לספק את מרבית צרכיהם בעצמם. דן מיחזור נקלעה למצוקה כלכלית, ובשנת 1996 הכריזה על פשיטת רגל.

ליף, שהשקיע מיליוני דולרים גם מתוך מניעים ציוניים, פרש בזעם. אך דורון חנן, שנשאר לבדו עם גרוטאה של מפעל, אך עם אמונה בחשיבות התרומה הסביבתית, לא הרים ידיים. הוא הגיש בג"ץ נגד שר המסחר והתעשייה, על התקנה השרירותית - והשמיים הקודרים החלו להתבהר. "החלטת בית-המשפט לעכב את הליכי הפירוק, ביחד עם האמון שנתנו בנו כונס הנכסים, הבנקים ושאר הנושים, איפשרו חזרה מהירה יחסית לפעילות".

החייאת המפעל נתאפשרה הודות למשקיע חדש שהזרים כספים. דורון חנן, שאיבד את הונו בגילגול הקודם של החברה, כבר לא היה שותף, אלא מנכ"ל שכיר. בסיור במפעל בקריית אתא ראינו אתר שוקק חיים, עם תנועה בלתי-פוסקת של משאיות נכנסות ויוצאות.



 

המיתון היכה פעמיים


אך בכך לא תמו תלאותיו של דן מיחזור. האתר בקריית אתא מוחכר למפעל רק עד שנת 2001, ודורון חנן לא מצליח למצוא אתר חלופי. אזורי תעשייה רבים מסרבים להשכיר לו שטח להקמת המפעל, בגלל תנועת המשאיות והמראה הלא כל-כך אסתטי. כולם מעדיפים מיבני היי-טק מבהיקים ומוקפי דשא ופרחים. אפילו הרעיון להקים את המפעל במחצבה נטושה, לא זכה לתמיכה מהגופים הרלוונטיים. דורון חנן ממשיך לכתת את רגליו במסדרונות הרשויות. עם חידוש הפעילות במפעל וביטול התקנה, יוצאה רוב תוצרת הגרוטאות המעובדות לטורקיה וליוון. אך המיתון העולמי פגע בענף הפלדה פעמיים: גם בירידה משמעותית בביקושים, וגם בירידה במחיר הגרוטאות. מעבר לכך, ההובלה הימית יקרה ביותר.

את רצועות הברזל לא ניתן להעביר במכולות, אלא רק בתפזורת באוניות מיוחדות. רשות הנמלים גובה על ההעמסה בנמל חיפה כ-10.5 דולר לטון, בהשוואה לדולר עד דולר וחצי לטון בנמלים אחרים בעולם. מחיר ההעמסה מהווה כ-20% ממחיר טונה גרוטאות, שניתן כיום לקבל בשווקי העולם. וכך, בתנאי השוק העולמי הקשים, הופך הייצוא לבלתי-כדאי.

לאחר פניות רבות, שלא נשאו פרי, מופנה כיום מרבית הייצור במפעל לצריכה בארץ, ומה שהכיבשנים כאן אינם מסוגלים לבלוע, מגיע למטמנות שתופחות ועולות, או מוסיף ומכער את צידי הדרכים.


המגרסה יכולה לחכות
בחצר המפעל ניצבות מספר מכולות ענק סגורות, כאבן שאין לה הופכין. בתוכן, מאוחסן כל הציוד לפס ייצור חדש לטיפול בגרוטאות רכב ובגרוטאות 'לבנות' (מקררים, תנורים, דודי חשמל ומכשירי חשמל ביתיים אחרים), שמצריכות טיפול מיוחד.

בשלב ראשון יש לגרוס את כל המכשיר לחלקים קטנים, אותם ניתן אחר-כך להפריד למרכיביהם השונים. תהליך זה נעשה על-ידי מגרסת ברזל מיוחדת (Shreder) שלוקחת רכב שלם והופכת אותו לשבבים בגודל אגרוף.

הציוד מונח שם מזה כעשרה חודשים, כיוון שלא נמצא האתר המתאים להתקנתו.

בתמונה: פגרי מכוניות נערמים בחצר המפעל,
ממתינים ליום בו יופעל פס היצור של המגרסה


 

מדוע מזמינים ציוד כזה, מבלי לדאוג מראש למקום מתאים להתקנתו?


דורון: "ההחלטה לקנות את המכונה נפלה ב-1995, מתוך הערכה מבוססת שניתן יהיה להזינה בגרוטאות, הנאספות מצידי דרכים ומזבלות. למטרה זו רכשנו שטח בן 40 דונם, בין אלפי מנשה וקרני שומרון. ואז, אחרי שקיבלנו את אישורי הבנייה והטרקטורים החלו בהכנת השטח, ניחתה עלינו המכה: האזור הוכרז כשטח צבאי, והבולדוזרים הורדו מהשטח".

עד כה לא נמצא אתר חלופי מוסכם. הציוד תקוע בחצר המפעל, מעלה חלודה ומסב לבעליו הפסדים כספיים כבדים.

"וזה עוד לא הכל", מוסיף דורון בנימה של מרירות. "בעוד אנחנו תקועים בגלל בעיות של מקום ואישורים, קם אחד המתחרים שלנו, ורכש מגרסת ברזל קטנה ובעלת הספק נמוך בהרבה. הוא הקים מפעל על קרקע חקלאית ללא היתרים, ללא תסקיר השפעה על הסביבה, ללא טיפול מוקדם בקרקע ובניגוד להנחיות ועדת התיכנון האזורית - והתחיל לעבוד. אנחנו, שפועלים רק לפי החוק, מושבתים".

אך על אף רצף האכזבות והתיסכול העמוק, מנכ"ל דן מיחזוד עדיין אופטימי, ויש לו תוכניות לעתיד. כשהמוטו המנחה אותו הוא "מחזר ככל יכולתך" - מתכנן עכשיו דורון חנן למחזר פסולת בניין, שבמקרה הטוב, נזרקת למטמנות מיוחדות.

כיום, כאשר דמי הטמינה מגיעים לכ-20 דולר לטון, הטיפול בפסולת זו נעשה כדאי. מיתקן כזה יכול עקרונית לפעול 24 שעות ביממה. אך גם כאן ישנם תנאים הכרחיים לכדאיות המפעל, והעיקרי בהם הוא שמע"צ תשתמש בפסולת הבטון לריצוף כבישים.

ביבליוגרפיה:
כותר: מסכת התלאות של מפעל הגרוטאות
מחברת: גפני, מירה (ד"ר)
תאריך: -- 1999 , גליון --
שם כתב העת: ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה
הוצאה לאור: ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית