מחזר ככל יכולתך

חברת "אמניר", המובילה בתחום המיחזור בישראל מזה 30 שנה, התחברה באחרונה לתאגיד מיחזור צרפתי ענק. הידע והניסיון העשיר של החברה-האם, יביאו לעליית מדרגה בטיפול באשפה בישראל, לרמת התיחכום המאפיינת את התעשיות המתקדמות ביותר.

הפסולת הנה מוצר לוואי בלתי-נמנע לפעילות היצרנית של האדם. חלקה נוצר בעצם תהליכי הייצור ונזרק, במקרה הטוב, לאתר אשפה מוסדר. הצטברות הפסולת, משמעותה יציאה של משאבי טבע רבים ממעגל השימושים, מול התרבות ערימות אשפה זוללות קרקע, המהוות מקור לזיהום אוויר ומים.

מודעות לבעיית הפסולת, תיכנון נכון המבוסס על עלויות כלכליות ועלויות סביבתיות גם יחד, עשויות להוות פיתרון חלקי לבעיה. ארצות מתקדמות שאימצו גישה זו, הצליחו להפחית ל-20% את כמות הפסולת המועברת למטמנות.

שילוב של מספר שיטות טיפול בפסולת, עשוי להביא גם אצלנו להפחתה ניכרת בכמויות הפסולת שיש לטמון, ולהשבה ומיחזור של משאבים מתכלים.

הצעד הראשון הוא תיכנון תהליכי ייצור ואריזה, אשר יצמצמו מלכתחילה את כמות הפסולת. מי שמייצא לגרמניה, למשל, יודע שעליו לשלם עבור הטיפול באריזה, ולכן יתכנן אריזה מינימלית, ההכרחית לשימור המוצר בדרכו לצרכן. הדרך להתמודד עם כמויות הפסולת הגדלות במהירות, היא למחזר ככל שניתן, לשרוף את מה שמתאים ורק את הנותר לטמון.

חומר אורגני: מהווה 40%-50% מכל הפסולת בארץ. לאחר תהליך קומפוסטציה, ניתן להשתמש בה למטרות שיפור מיבנה והרכב הקרקע, מניעת מחלות צמחים והקטנת השימוש בדשנים בחומרי הדברה כימיים.
נייר ומוצריו: מהווה כ20%- מכלל הפסולת. בחלק ניכר ממרכיב זה ניתן להשתמש כחומר-גלם לייצור נייר, כחומר לריפוד ומצע לבעלי-חיים ואפילו כחומר בידוד לבניין.

ערימות נייר ממויין בחצר מפעל "אמניר", בהמתנה למיחזור
חומרים פלסטיים: מהווים כ-12% מכלל הפסולת. מיוצרים בעיקר מנפט גולמי ומוצריו ומיחזורם לחומרי-גלם מישניים, יחסוך משאבים מתכלים.
אנרגיה כימית: אצורה במרכיבים רבים של הפסולת, העשויים לשמש חומרי בעירה. ניתן לשרוף מוצרי נייר, פלסטיק ןחומרים אורגניים אחרים, שאינם ברי-מיחזור, ולנצל את אנרגיית החום ליצירת קיטור וחשמל. זוהי דרך נוספת לחיסכון בחומרי הדלק הפוסילי, שהם משאבים מתכלים.

עיון בדיאגרמה של התפלגות הטיפול בפסולת, מלמד, כי ישראל ממחזרת 8% בלבד מהפסולת המצטברת שלה. שאר 92% הפסולת מועברים למטמנות, אשר רק חלקן ערוך לטפל בגזים ובתשטיפים הנוצרים. לצורך ההשוואה, ביפאן ממחזרים רק 5% מהפסולת, אך מרבית הפסולת הנותרת (75%) נשרפת ורק 20%. מועברים לטמינה. ארצות-הברית, הולנד וגרמניה ממחזרות 17-20% מכלל האשפה שלהן, ובמקביל, מפעילות גם משרפות להקטנת כמות הפסולת המיועדת להטמנה. בישראל, יחל בקרוב עידן שריפת האשפה, עם פירסומו של מיכרז ראשון להקמת משרפה באזור יבנה.

80% מכלל המיחזור

חברת אמניר, 'הממחזרת' הגדולה בארץ, פעילה בתחום זה מאז 1969. כיום, היא חברה-בת של מפעלי נייר חדרה ושל VIVENDI הצרפתית (תאגיד רב-לאומי, עם סניפים ב-70 ארצות. מתמחה במיחזור, קומפוסטציה ובמשרפות). חיבור זה הוליד את חברת אמניר תעשיות ושירותי סביבה, אשר תהנה מהידע ומהניסיון העשיר של חברות-האם.

דב ויזל, מנכ"ל החברה, מציין שהשיתוף עם החברה הצרפתית יעלה את רמת הטיפול באשפה בישראל, שהיא מפגרת יחסית, לאותה רמת תיחכום המאפיינת את התעשיות המתקדמות שלנו.

לדברי אילן פרוינד, מנהל פיתוח עסקים בחברה, המוטו של אמניר הוא: "בכל מקום בו החברה לוקחת חלק באיסוף האשפה או בטיפול בה, יש למחזר ולעשות במרכיביה שימוש מישני נרחב ככל שניתן טכנית וכלכלית".

לדוגמה, בעבר, כל הפסולת שהגיעה לתחנות המיון של אמניר, בפתח תקווה ובעפולה, נשלחה לטמינה. ואילו היום הגענו לכך שכ-20% מהפסולת ממוחזרת (לעומת 8% מיחזור ממוצע ארצי). ואכן, כ-80% מכלל המיחזור הנעשה בארץ נעשה על-ידי אמניר. מתוך כ-4 מיליון טון אשפה שמייצרים תושבי ישראל בשנה, אמניר אוספת וממיינת כ-800 אלף טון, ומתוך זה ממחזרת כ-200 אלף טון, בעיקר נייר, קרטון, חומר אורגני ופלסטיק. פסולת מתכת וזכוכית ממוחזרת בכמויות זניחות.

אמניר פועלת באמצעות שלוש זרועות לטיפול באשפה:

שירותי איסוף ופינוי פסולת עירונית ותעשייתית, וכן פסולת של חומרים מסוכנים(המפונים לרמת חובב). במסגרת זו מפנים אשפה גולמית, או אשפה לאחר מיון (במשקי הבית או במרכזי מיון). שירות נפרד אוסף ומפנה פסולת נייר מבתים, ממשרדים ומבתי דפוס. פינוי פלסטיק ממקורות חקלאיים או תעשייתיים, מגיע אף הוא להיקפים ניכרים.

הפעלת תחנות המעבר בהן נקלטת האשפה, ממוינת ומועברת בחלקה למטמנה ובחלקה לתעשיות המיחזור.

תעשיות מיחזור: אחרי שלבי מיון וטיפול הופכת פסולת הנייר והקרטון לחומר-גלם, משני לייצור מחודש של מוצרי נייר שונים לשימוש ביתי ותעשייתי. החומר האורגני שבפסולת עובר תהליך קומפוסטציה במיתקן לייצור זבל אורגני ומהחומר הפלסטי מיוצר חומר גלם משני לשימוש תעשיית הפלסטיק.

במסגרת מדיניות המיחזור, שוקדת אמניר גם על פיתוח מיתקנים לניצול אנרגיה מאשפה, על-ידי שריפת פסולת לייצור קיטור וחשמל. למטרה זו הוקמה חברת אקולטק (ECOLTECH), אשר תקים מפעל פסולת לאנרגיה (פל"א) באזור חדרה, שיספק את צריכת האנרגיה של מפעלי אמניר שבאתר.

לדברי דב ויזל, השיקול המרכזי בטיפול הנכון באשפה הינו סביבתי, אך הפיתרון חייב להיות כלכלי. יזם פרטי המבקש לפתח מערך טיפול בפסולת להפקת חומרי-גלם מישניים או אנרגיה, חייב לעמוד בתחרות עם עלות איסוף האשפה והפנייתה למטמנה. הרמה הנמוכה של טיפול בפסולת בארץ, נובעת מחוסר מודעות סביבתית, אך גם מאי-הכללת שיקולים סביבתיים תחשיבים הכלכליים. אחרי הכל, קשה להשקיע בהגדלת היקף המיחזור, כאשר החלופה היא הטמנה במזבלה פראית, בעלות מגוחכת של 5 דולר לטון. המצב השתפר לאחרונה, כאשר המשרד לאיכות הסביבה והרשויות המקומיות הצליחו לחסל מספר רב של מזבלות פראיות. כיום, מחיר ההטמנה באתר מוסדר, הינו 10-20 דולר לטון.

מנקים את אירופה

נטל נוסף על תעשיית המיחזור היא העובדה, ש'חומר-הגלם' שלה מפוזר באלפי אתרים: בפחי האשפה הביתיים, במרכזי קניות או בחצרות המפעלים. עלויות האיסוף (שבדרך כלל מגולגלות על הרשות המקומית) הופכות נטל כלכלי ומקטינות את כדאיות המיחזור.

השתתפות חלקית של הרשות המקומית בעלויות האיסוף, כמו גם הבטחת הסכם ארוך-טווח בהסדרי האיסוף בין הרשות לממחזר, הנם בסיס הכרחי לתשתית כלכלית של תעשייה, המבוססת על הפקת משאבים ורווחים מפסולת. כך הדבר לגבי בניית משרפה, המחייבת השקעות עתק והבטחת אספקה שוטפת של 'הדלק', הלא הוא האשפה.

קושי נוסף אותו מדגיש ויזל, הוא התחרות המקומית עם ייבוא הפסולת. כיום ניתן לייבא מאירופה תומרי-גלם מישניים שמופקים מפסולת, לתעשיית הנייר או הפלסטיק, במחיר נמוך יותר ממחירם בארץ. זאת, כיוון שחלק מהטיפול בפסולת (בעיקר האיסוף) באירופה, מסובסד על-ידי הרשויות.

התוצאה היא שישראל מסייעת 'לנקות' את אירופה מעודפי פסולת הפלסטיק שלה, תוך הוצאת מטבע זר, בעוד המטמנות המקומיות מתמלאות ומפעל מיחזור הפלסטיק של אמניר מושבת חלקית.

על אף הבעייתיות, ויזל מקווה שבעזרת חוק המיחזור שהמשרד לאיכות הסביבה מקדם, ניתן יהיה לממן חלקית את איסוף האשפה ולהגדיל את הכדאיות הכלכלית של מיון ועיבוד האשפה לחומרי-גלם מישניים. מימון זה, במבט סביבתי כלכלי נכון, צריך לבוא מתוך החיסכון הלאומי בהטמנה סניטרית יקרה, והוא אמור לבטא את התועלת למשק הלאומי מהמיחזור.

אמניר שוקדת על פיתוח חומרים ותהליכים שיאפשרו להרחיב את מעגל המיחזור, ובכלל זה פיתוח מוצרים חדשים שלצורך ייצורם ניתן יהיה להשתמש בחומרי-הגלם המישניים.

לאחרונה פיתחה אמניר, יחד עם מפעל נצר-פלסט, צינור השקיה תלת-שיכבתי, שהדופן הפנימית שלו עשויה פלסטיק ממוחזר. כמו כן, מפתחים צינור להולכת קווי חשמל ותקשורת, שהדופן הפנימית שלו עשויה פלסטיק ממוחזר ומוקצף המקטין את משקל הצינור.

צנרת וכלי-עבודה מפלסטיק ממוחזר
במקביל, שוקדים בחברה על פיתוח שימושים נוספים, כגון חומר דמוי עץ מתערובת נייר ופלסטיק. תערובת זו, המבוססת על פסולת, תהיה קלה וקשיחה, עמידה בפני רטיבות ופגיעות כימיות ופיזיות כאחד, ויתכן ותוכל להחליף מספר שימושי עץ.

ממחזרים בעיקר נייר

חיפוש נמרץ אחר שימושים נוספים לחומרי-הגלם המישניים, עשוי לפתוח להם שווקים חדשים ולהרחיב את פוטנציאל המיחזור ורווחיותו.

פסולת הנייר ממשיכה להוות מרכיב מרכזי בפעילות אמניר. הכנת חומר-הגלם המישני מהנייר המשומש, חייבת להיעשות בדקדקנות. יש למיין את פסולת הנייר למספר סוגים הומוגניים, שתכונותיהם אחידות וידועות. כל סוג של פסולת מקבל מספר קטלוגי ותיאור של תכונותיו הפיזיקליות, צבעו, תכולת העץ שבו וכדומה. ככל שחומר-הגלם המישני אחיד יותר ומוגדר, כן יהיה מחירו גבוה יותר.

מיון ועיבוד הנייר הממוחזר נעשה במספר שלבים. סילוק צבעי הדפוס או הדיו נעשה על-ידי הפרדת הנייר לסיבים והצפתם במים. הפעלת בועות אוויר על התערובת מסירה את הדיו. תהליך זה אחרים צורכים כמויות גדולות של מים, אשר גם הם מושבים במיתקנים מיוחדים.

ייצור אנרגיה מפסולת, מובנה בתפיסת המיחזור של אמניר. המשרפה שמתוכננת לקום באתר אמניר, תוזן בפסולת ממויינת מהאשפה שתיאסף באזור חדרה, ואשר תבטיח אספקה שוטפת של חומרי בעירה. כמובן, שלצורך כך יש צורך בהסכמים ארוכי-טווח עם השילטון המקומי באזורי האיסוף.

במקביל, ניגשה חברת אקולטק למיכרז להקמת משרפה, שהוציא איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה. המשרפה תוקם על-ידי הזוכה במיכרז ותופעל על ידו במשך 20 שנה. לאחר מכן תועבר לרשות איגוד הערים. ההכנסה שתיווצר מייצור החשמל, תוזיל את עלויות התיפעול של המשרפה.

עלות ההקמה נאמדת בסכום של 120-130 מיליון דולר. תחשיבי עלויות ההפעלה (כאשר התמחיר כולל גם את עלות הסילוק הנאות של מה שנותר אחרי השריפה), הראו שהעלות תהיה 37-55 דולר לטון אשפה בכניסה למפעל. מחיר זה מתחיל להתחרות במחירי ההטמנה באתרים רחוקים ודומה למחירים הניגבים באירופה.

לדברי דב ויזל, המשרפות המודרניות בצרפת בנויות כמפעל היי-טק, ולכן ממקמים אותן סמוך למרכזי אוכלוסיה, מבלי לחשוש שיהוו מיטרד סביבתי. משאיות אשפה נכנסות לאתר התת-קרקעי, ופורקות את מיטענן ללא רעש וריחות. פליטות המשרפה מבוקרות ביותר ועומדות בתקנים מחמירים. המיבנים נאים ומוקפים בגינות. מרכז מבקרים ומסלולי הליכה, מאפשרים 'שקיפות' מלאה של המשרפה.

באמניר מקווים לזכות במיכרז, ורואים בכך צעד ראשון בדרך להקמת מפעלי אנרגיה נוספים.