עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > חסרי חוליותעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים > חסרי חוליות
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור



תקציר
פרק המספר על אורחות החיים ועל הביולוגיה של העקרבים אל מול האגדות והאמונות שנרקמו סביב חייהם של העקרבים.



במזל עקרב
מחבר: בנימין גבירצמן



 

מבוא


"שלושה באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב", אמרו חכמינו (סנהדרין צ"ז). הם ידעו כנראה מנסיונם, לאחר שטעמו את טעמה של עקיצת עקרב, מה גודל ההפתעה שעתיד אדם להרגיש כשיבוא המשיח…

העקרבים היו פגע רע לאדם בוודאי כבר משחר הופעתו על פני כדור הארץ. שכן עקרבים קדמו לו במאות מיליוני שנים, וכאשר הגיע זה לאוויר העולם, ונתקל בקבלת הפנים העוקצנית של העקרב, בוודאי לא היה מרוצה ממנה ביותר.

התוצאה של אותו מפגש ראשון - ושל אלה שבאו אחריו - הייתה, כמובן, תחושה עמוקה של תיעוב ופחד, הדומה מאוד לזאת שחש האדם כלפי הנחש. בעקבות זאת היו רוב המפגשים בין האדם לעקרב מסתיימים אם בעקיצה מכאיבה מאוד לאדם ואם ברמיסת העקרב על-ידי האדם.



במקרים מסוימים הפחד העמוק מפני העקרב מוצדק מאוד, שכן יש עקרבים שלא זו בלבד שהם עוקצים, אלא שעקיצתם אף עלולה לגרום למוות. עקרבים כאלה הם, למשל, בני משפחת הקטלניים - שכשמם כן הם, ובצפון אפריקה, למשל, כבר גרמו למותם של אנשים לא מעטים שנעקצו על ידיהם.

גם בארץ כבר אירעו, בזמנו, מקרי מוות כתוצאה מעקיצת עקרב. בשני המקרים היו אלה ילדים שנפטרו מהעקיצות. אחד הילדים הללו מת מעקיצת עקרב צהוב והשני מעקיצת קטלן.

אבל כמו בהרבה תחומים התברר, שגם ביחס לעקרבים יש אמונות טפלות וחוסר ידע, ומי שמצליח להתגבר על אלה, והוא חובב טבע ובעלי- חיים, עשוי למצוא בעקרבים נושא מעניין כל-כך, עד כי הוא יכול לקחת הביתה כמה עקרבים (מהמינים שפגיעתם אינה רעה) - ולגדלם אצלו כ-"חיות שעשועים".

אחד מאלה שהעקרבים אינם מפחידים אותו, אלא להיפך, מעוררים אותו להתעניין בהם יותר ויותר הוא פנחס אמתי שאף הוציא בין השאר ספר בשם "זהירות עקרבים" (בהוצאת "מסדה"), ובו תיאור מפורט של העקרבים בישראל והרבה סיפורים של חוויות מיוחדות במהלך מחקריו על חיי העקרבים.

מספר פנחס אמתי: "אל העקרבים הגעתי בתחילת שנות החמישים. באותו זמן הוחלט באוניברסיטה להכין נסיוב נגד ארס העקרב הצהוב, אחרי שילד מקיבוץ בית אלפא נפטר מעקיצת עקרב כזה. הדבר הראשון שהיינו צריכים להכנת הנסיוב היה, כמובן, כמות מספקת של ארס. יצאנו, אפוא, לאסוף עקרבים - עיסוק שלא כל אחד היה רוצה ליטול בו חלק. אמנם לא מחמת הסכנה שבו, אלא מכיוון שהעקרבים מסתתרים בדרך כלל מתחת לאבנים וכדי לאוספם יש להפוך עשרות ומאות אבנים ביום - וזאת הייתה עבודה מפרכת…"

הצרה הייתה, שבאותם ימים נהגו להפיק את הארס במחיר חייהם של העקרבים: היו הורגים אותם, קוטמים את שלפוחיות הארס שלהם, כותשים אותן ומפרידים את הארס בעזרת צנטריפוגת יד. כך אמנם הושג ארס בכמות מסוימת, אבל כדי להשיג כמות נוספת, היה צורך לצאת מחדש לציד עקרבים, והמלאכה, כאמור, הייתה מפרכת.

אחרי הרבה התחבטויות ומחשבה צץ במוחו של פנחס אמתי רעיון שנועד לעשות את כל העניין פשוט וקל יותר: "לחלוב" את בלוטות הארס של העקרבים, מבלי להמיתם.

הוא מספר: "עם הכרת מנגנון הארס הסתבר לי, שזוג בלוטות הארס הממוקמות בתוך השלפוחית, מופעלות על-ידי שרירים חזקים, הלוחצים את הבלוטות כאשר הם מתכווצים. שרירים, כידוע, אפשר להפעיל על-יד מתח חשמלי… ואכן, כאשר העקרב קיבל מכת חשמל, ניתז הארס מהעוקץ בבת אחת, בסילון דק וחזק, למרחק של למעלה מ- 20 סנטימטרים!"

רק תקלה אחת עוד הפרידה אז בין פנחס אמתי ל"מכונת החליבה" של העקרבים: הוא השתמש במתח של 220 וולט - והעקרב מת ממכת החשמל. התברר לאחר מכן כי אפשר להגיע לאותה תוצאה במתח של 9 וולט - וממתח זה אין מתים.



 

ריקוד האהבה


מכל מקום: המצאת "מחלבת הארס" שחררה, סוף-סוף, את עובדי המחלקה לזואולוגיה מהצורך לצאת כל יום לאיסוף מפרך של עקרבים בשדה. אבל במקרם זאת היה צורך לגדלם, להאכילם ולטפחם. ורק אז התברר לפנחס אמתי, כי הידע על עקרבים בעולם כולו הוא בעצם מצומצם ביותר, ואפילו אין יודעים בדיוק כיצד הם מתרבים.

מספר פנחס אמתי: "הלכתי לפרופסור האז, שהיה 'איש אשכולות', וביקשתי ממנו מידע על התרבותם של העקרבים. תשובתו הייתה: 'אם אתה תדע - תהיה הראשון…,

"יצאתי מפניו במחשבה נחושה שאכן אני אהיה הראשון בעולם שיגלה את דרך התרבותם של העקרבים. התחלתי לאסוף עקרבים ואכסנתי אותם בצנצנות. אכלתי, שתיתי וישנתי עקרבים - עד שיום אחד זכיתי, ונעשיתי לאדם הראשון שראה במו עיניו כיצד עקרבים מתרבים…

"היה זה כאשר הצצתי בצנצנות שלי ופתאום ראיתי שעקרב זכר אחד מחזיק ב'ידה' של נקבה ומטייל איתה, ככל שיכלו לעשות זאת בתוך הצנצנת. המחזה היה כל-כך מוזר - שהחלטתי לבדוק אותו ביתר דקדוק. הוצאתי את זוג העקרבים מהצנצנת אל השולחן, ואפילו פיזרתי למענם כמה אבנים וחול, כדי 'שירגישו בבית'.

"מה שהתרחש לאחר מכן היה מרגש מאוד: השניים 'יצאו לשוח' בצוותא, יד ביד. לפתע עצרו, טיפסו על אבן גדולה, הזכר נטל עוד יד של הנקבה, והשניים שניצבו לפתע פנים אל פנים, פתחו במה שאני מכנה 'ריקוד העקרבים': מעין 'ימינה-ימינה, שמאלה-שמאלה, לפנים אחורה'. חזרו על הריקוד כמה פעמים, ואז החל הזכר לפתע לנקות ברגליו את האבן שעליה ניצבו. משגמר לנקות, פסע מעט לאחור והנקבה התקדמה עד מעל למשטח הנקי. כל זאת - תוך הצלבה של הזנבות המונפים.

"ואז הגיע 'הרגע הגדול': הזכר הרים מעט את 'ידי' הנקבה - וזו הגיבה בהרמת קדמת גופה מעט מעל המשטח שעליו ניצבו. הזכר התרומם קמעה גם הוא, ואז נפתחו דלתות פתחי המין של שני בני-הזוג. מפתח המין של הזכר נשלף לאט לאט נרתיק זרעים דק מאוד שעוביו כמילימטר ואורכו כעשרה מילימטרים, ובקצהו משטח דביק. הנרתיק יצא אט-אט, באלכסון עד אל מתחת לנקבה. כשבסיסו נגע במשטח האבן, התקרבו בני-הזוג ונצמדו זה לזה כמו ב'נשיקת עקרבים'.

"עכשיו נע הזכר באיטיות אחורה וכך נשלף כל נרתיק הזרעים מתוך גופו ונשאר דבוק בבסיסו אל האבן. כאן כיוון הזכר את הנקבה בדיוק אל מעל לנרתיק ובבת אחת הדף אותה אל הקרקע. קצה נרתיק הזרעים חדר לפתח המין הנקבי, ואז פרץ הזרע וחדר לתוך גופה של הנקבה.

"מייד לאחר מכן הסתלקו הזכר והנקבה מהמקום, ורק נרתיק הזרעים הריק נשאר דבוק אל האבן…

"מיהרתי לשבת ולכתוב מאמר על מה שראו עיני והמאמר זכה לתהודה בינלאומית: הוא תורגם ללועזית, נשלח על-ידי מנהל המעבדה לחקר החרקים באוניברסיטה העברית למכון פסטר באלג'יר (נא לזכור: זה היה בשנות ה- 50) והם פרסמו זאת לכל העולם המדעי".



 

התלמוד הוכיח את עצמו


הכרת העקרבים הביאה גם להזמתן של כמה וכמה אמונות טפלות הקשורות בהם. כך, למשל, היה נהוג לחשוב, כי בארץ מצויים רק שני מיני עקרבים: עקרב שחור - שאינו מסוכן, ועקרב צהוב - שעקיצתו עלולה לגרום למוות. אבל עם התרחבות מחקר העקרבים בארץ התברר, כי דעה זו אינה נכונה מעיקרה: קודם כל התברר שאין בארץ רק שני מיני עקרבים, אלא כעשרים - חלקם צהובים וחלקם שחורים (בעולם כולו מצויים כ- 800 מיני עקרבים). שנית התברר, כי יש דווקא עקרבים שחורים שעקיצתם מסוכנת עד כדי מוות ויש עקרבים צהובים שכל עקיצתם אינה אלא כדקירת סיכה בלבד.

אמונה טפלה אחרת היא, שעקרב המוקף באש מתאבד על-ידי עקיצת עצמו. גם אמונה זאת התבררה כבלתי נכונה: עקרבים המוקפים באש פשוט מתים מחום…

לעומת זאת אירע בארץ לפחות מקרה אחד, שבו "הוכיחה את עצמה" אמונה "בלתי מתקבלת על הדעת".

מספר פנחס אמתי:
"התבקשתי פעם לעשות מצווה ולעזור בהצלת מאור עיניה של נערה, שנתעוורה לפני שנים. הנערה נבדקה בזמנו על-ידי טובי הרופאים והם לא מצאו כל תרופה למחלתה. משנואשה מהם, הלכה אצל רב ידוע, שיצא לו שם בדרום הארץ כמרפא מחלות רבות ובעיקר עיוורון. הרב ביקש מהנערה להביא לו ארבעה עקרבים שחורים. איכשהו נודע למשפחה שאני עוסק בעקרבים - וכך הגיעו אלי וביקשו את העקרבים.

"מה לא עושים למען החזרת מאור עיניה של נערה? נתתי את העקרבים, וכעבור כמה שבועות נודע לי לתדהמתי, כי התרופה שהוכנה על-ידי הרב מהעקרבים שנתתי, אכן נשאה פרי והנערה חזרה לראות!

"אחרי זמן מה באה אלי הנערה כדי להודות לי, ולבקשתי סיפרה לי מה עשה הרב בעקרבים: הוא ציווה עליה לשרוף אותם ולהביא את אפרם אליו. לאחר מכן נטל את האפר, הכין ממנו אבקה, ציווה על הנערה לפזר את האבקה הזאת ערב ערב בתוך עיניה, 'וכמו שאתה רואה - זה עזר!' סיכמה הנערה.



"לאחר שבדקתי את העניין ביתר דקדוק התברר לי כי הרב הלך בעקבות הנאמר בתלמוד (גיטין דף ס"ט). הדברים שם נאמרו בארמית, אותם תרגם רש"י כדלהלן: 'חולה העיניים יקח עקרב בעל שבעה גונים (הכוונה כנראה לעקרב מנומר מחמת זיקנה) וייבשהו שלא בשמש. וישחוק שני חלקים כחול (כחל לעיניים) וחלק אחד ממנו (כלומר מהעקרב) וישים תחילה שלושה מכחולים (כלומר שלוש מנות קטנות) בעינו האחת; ואתר ישים גם בעינו השניה, ויזהר שלא ישים יותר מדי - לבל תפקע עינו'.

"ומי שמפקפק בכך - יבוא סיפור הנערה ויוכיחנו על פניו."



 

ציד מן המארב


מהו, בעצם, עקרב? המיון המדעי שלו אומר, כי העקרבים הם אחת מעשר הסדרות המרכיבות את מחלקת העכבישנים, שהיא הגדולה ביותר בתת מערכת בעלי הכליצרות (מעין מלתעות-צבת) שבמערכת פרוקי הרגליים. צורתם החיצונית לא השתנתה כמעט במשך מאות מיליוני שנים - דבר המעיד שהם מותאמים היטב לצורת חייהם: גופם פחוס, דבר המאפשר להם להידחק בנקל לכל פינה חבויה כדי למצוא מסתור מפני טורפים; בחניניהם עשויים כצבתות ומשמשים כידיים לכל דבר, אם להשגת מזון ואם להתגוננות; והעיקר: הם מצוידים בעוקץ, המשמש מכשיר יעיל מאוד לשיתוק טרף ולהתגוננות.

רוב מיני העקרבים חיים כיום משני צידי קו המשווה, בין קווי הרוחב 45. אפשר למצוא אותם בתחומי מחיה שונים מאוד זה מזה. בישראל, למשל, אפשר למצוא אותם מסתתרים בשטחי חולות לוהטים (כמו עקרב חול יטבתה) מצד אחד ובמדרונות החרמון הקופאים בחורף, מצד שני.

גם צורות המחיה של העקרבים הן שונות. יש מהם המתגוררים במחילות שהם עצמם חופרים, כגון העב-יד (מלשון יד-עבה) הצהב, ויש מהם המתגוררים דווקא מתחת לאבנים וסלעים, כשהם הפוכים כל הזמן, כמו עקרב שחור יהודה. יש כאלה שאינם מתרחקים ממחילותיהם - ויש כאלה שהם קלי תנועה ומשוטטים בלילות על צמחים וקירות זקופים וחודרים בדרך זאת לעתים גם למגורי האדם.

בדרך כלל העקרבים הם בעלי-חיים ליליים. אולי מפני שהחשיכה נותנת להם מסתור מפני אויביהם - וכאלה יש הרבה. פנחס אמתי מספר בהקשר זה, כי בזמנו ניסה כמה פעמים לחפש אחרי העקרבים בלילות בעזרת פנסים - ולא הצליח. עד שיום אחד נודע לו כי העקרבים מחזירים אור אולטרה סגול. הוא מספר: "רכשנו פנסים כאלה ויצאנו אל השדה לנסות את מזלנו בלילה. האור היה חלש מאוד ולא האמנו כי אפשר יהיה לגלות באמצעותו משהו - עד שלפתע הוכינו בתדהמה ופרצנו בקריאות התרגשות: השדה רחש עקרבים שנראו כמו גחלים לוחשות בגוונים שונים של צהוב וירוק. המראה דמה לתמונה לקוחה מסרט דמיוני..."

עם זאת יש מקרים, במיוחד כאשר מזדמן לאזור טרף קל ורך, כגון טרמיטים, שבהם מגיחים העקרבים ממקום רבצם כדי למלא את כרסם, גם לאור היום.

אבל בדרך כלל יוצאים העקרבים לשחר לטרף עם בוא הלילה. טרף זה כולל חרקים כגון עכבישים, נדלים ועוד. לעתים רחוקות צדים העקרבים אפילו זוחלים צעירים, כגון לטאות ושממיות.

יש עקרבים הצדים את טרפם מן המארב. עקרבים אלה הם בעיקר שוכני מחילות. כאשר הם חשים רעב, הם יושבים בפתח המחילה ומחכים שעות ולפעמים אפילו ימים, לטרף שיעבור בטווח הושטת הצבתות. אם הטרף עובר מחוץ לטווח הצבת - ואפילו במרחק קצר ביותר - אין העקרב מוכן לזוז ממקומו כדי ללוכדו. הוא ממתין לטרף חדש, אפילו יעלה לו הדבר בעוד יום או אפילו יומיים של רעב.

משנכנס טורף כלשהו לטווח העקרב, נשלחות לעברו הצבתות וברגע שהטרף נלכד, הוא מוצמד על-ידי העקרב בכוח רב אל פתח המחילה. עכשיו שולח העקרב את זנבו ומגשש בעוקצו את גופו של הקורבן. העוקץ הוא עדין ועלול להיפגע אם לא ישתמשו בו בזהירות. העקרב ממשש, אפוא, בעוקצו, את גוף הטרף, עד שהוא מגיע למקום של עור רך בין פרקי הגוף. רק אז הוא עוקץ, ומזרים דרך העוקץ כמות זעירה של ארס, המספיקה בהחלט לשיתוק הטרף.

לאחר ששותק הטרף, מושך אותו העקרב פנימה, אל תוך המחילה, ומתחיל באכילה. זאת נמשכת זמן רב, ואינה נעשית בעזרת הצבתות, אלא בעזרת הכליצרות - המלתעות הנמצאות בפיו של העקרב. כליצרות אלה קורעות מבשר הטרף פיסות זעירות ביותר, ובעיקר הן מועכות את הבשר וסוחטות אותו היטב. באותה שעה גם מפריש העקרב על גוף הטרף מיצי עיכול, ואלה מסייעים לאכילה על-ידי המסת הרקמות. ככל שהעקרב תופח והולך, מצטמק גוף הטרף, עד שלבסוף נשאר ממנו רק גוש קטן וחסר צורה הכולל רק את עור הקורבן. העקרב מסוגל לבלוע כמויות גדולות של מזון, המגיעות לעתים עד כדי משקל גופו עצמו. מצד שני הוא מסוגל להתקיים תקופה ארוכה מאוד ללא כל מזון.

סוגים אחרים של עקרבים נוהגים לצאת לציד והם סורקים שטח כלשהו חזור וסרוק, עד שהם נתקלים בטרף - ומחסלים אותו בדומה לבעלי המחילות.



 

עולם מלא אויבים


מצד שני, מהווים העקרבים עצמם טרף חביב מאוד על סוגים שונים של בעלי-חיים, כגון חדפים, כוסות, נחשים, פשפשים, עכבישים ואפילו עקרבים אחרים.

רוב העקרבים הנפגשים באויב נוהגים להניף את זנבם אל על, ואת "ידיהם" הם שולחים קדימה ולצדדים באצבעות פשוקות. כאשר האויב מנסה לתפוס את העקרב, שולח העקרב את זרועותיו לאחוז באויב ולצבוט אותו. אבל מסתבר כי צביטות אלה - ואפילו עקיצות - אינן עוזרות לעקרב כאשר הוא נלכד בידי אחד מאויביו הרבים. שכן הארס של העקרב אינו משפיע על אויביו אלה, כי הם מחוסנים נגדו, ואילו צביטה אינה מונעת את האויב מלאכול את טרפו.



כך, למשל, מתאר פנחס אמתי בספרו פגישה בין עקרב לבין אחד מאויביו- העכשוב. כאשר שני אלה נפגשים, מניף העקרב את זנבו בתנועת הפחדה, אבל העכשוב אינו נרתע מתנועה זו. להיפך, הוא מצמיד מייד את אחד מבחניניו הענקיים אל זנב העקרב ואת השני אל גבו. העכשוב מחזיק בצורה כזאת את העקרב לבל ינוע, ואז הוא שולח את מלתעותיו הגדולות וכהרף עין גוזר את זנבו של העקרב. לעתים הוא אף שולח את המלתעות הללו היישר אל בטנו של העקרב, נוגס בה בפראות וזולל את העקרב בעודו בחיים. מקרים של קניבליות אינם נפוצים בקרב העקרבים, אבל כאשר הוחזקו עקרבים צהובים רעבים ביחד במעבדה, קרה שהם טרפו זה את זה. הקרב עצמו מתחיל במקרים כאלה כאשר שני העקרבים לופתים זה את זה, פנים אל פנים ומנסים לעקוץ כשהם מגששים אחרי נקודות התורפה של יריביהם. בדרך כלל מחליקים העוקצים על פני הראש-חזה המשוריין של היריב אבל בסופו של דבר מצליח האחד - לרוב הגדול מהשניים - לנעוץ את העוקץ לתוך פיו של היריב ובכך מסתיים הקרב.

אגב, מותו של העקרב אינו נגרם מחמת הארס שבעוקץ - כי הוא מחוסן נגד ארס של עקרבים מאותו מין - אלא מחמת פגיעת העוקץ במוח דרך הפה.

לעתים רחוקות קורה גם - מסיבות בלתי ברורות - שהנקבה טורפת את ולדותיה מייד עם היוולדם או זמן קצר לאחר מכן.



 

ארס לכל משימה


עקיצת העקרב גורמת כאב מדהים. הסיבה לכך אינה העקיצה, אלא השפעת הארס, המוזרק דרך העוקץ אל תוך גופו של הנעקץ.

מחקרים שנעשו באוניברסיטה העברית גילו, כי הארס של העקרבים מורכב מחומרים שונים, שכל אחד מהם משפיע על סוגים אחרים של בעלי-חיים. כך התברר כי יש בארס מרכיבים הגורמים שיתוק או מוות ביונקים ולעומת זאת אינם פוגעים כלל בחרקים - ולהיפך. אולם יש לציין, כי שדה זה עדיין מכיל נעלמים רבים, וטרם נחקר כולו.

למי שנעקץ על-ידי עקרב מייעץ פנחס אמתי: "אל תנסה לטפל בעקיצה בעצמך ואל תשמע לכל 'עצה טובה' של חבריך. נסה ללכוד את העקרב שעקץ - וגש אתו לרופא או לחובש, כדי לקבל טיפול מתאים ללא כל דיחוי. במיוחד כך הדבר כשמדובר בילדים, שכן פגיעתו של עקרב קשה במיוחד אצלם".

פנחס אמתי מדבר על נושא זה ממקור ראשון. הוא עצמו "זכה" כבר לכמה וכמה עקיצות מכאיבות ביותר, ובשני מקרים הוא אפילו נאלץ לקבל טיפול בבית-חולים. למרות כל חיבתו לעקרבים, הוא מודה כי "חשבתי אז שאני נגמר".

ביבליוגרפיה:
כותר: במזל עקרב
מחבר: גבירצמן, בנימין
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית