מהו כוחו וסוד עוצמתו של פסוק זה, שליווה יהודים רבים בדרכם אל מותם?

מדוע נבחרו הפסוקים הבאים בעקבותיו, להיאמר שלוש פעמים ביום, כחלק משגרת יומו של המתפלל?

לכאורה נראה, שלפנינו הכרזה על קיומו של המונותאיזם המוחלט, וחשיבות הקטע נעוצה בהבעת ייחודו של האל.

אולם, עיון מדוקדק במילות הפסוק מלמד, שאין זה כך, שהרי המילים אומרות כי ה' שהוא אלוהנו, הוא אחד. אך אין זה מוציא מכלל אפשרות קיומם של אלים אחרים, לעמים אחרים. כך גם לגבי פסוקים נוספים המותירים רושם דומה, שאינו אלא רושם מוטעה:
- "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". לך בלבד לא יהיה, אך אולי יהיה לאחרים?
- "מי כמוך באלים ה'" (שמ' טו, 11) - כאן בפירוש ניתן להבין שיש כמה אלים, אם כי, כמובן, יש עדיפות לאלוהי ישראל.

הפסוק המביע את רעיון ייחודו המוחלט של האל נמצא בספר דב' ד, 35:
"אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים, אין עוד מלבדו"(13).
פסוק זה בזכות חד-משמעותו, ואמירתו הנחרצת יכול להאיר גם את דברים ו, 4 וייתכן שהוא מגלה כי גם לו מסר מונותאיסטי מובהק.

מכיוון שכך, חזרנו אפוא לשאלת הפתיחה: לו רצו להביע את רעיון ייחוד האל, מוטב היה לבחור בפסוק ברור יותר! מהו אם כן סודו של "שמע ישראל"?

נפנה לסיפור מאוחר יותר המופיע בגמרא, בברכות, ס"א, ב'(14), סיפור היכול לפרש את חיוניותו של פסוקנו.

"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, "בכל נפשך", אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי ולא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.

יצתה בת קול ואמרה אשריך עקיבא שיצתה נשמתך באחד".

ר' עקיבא מתעקש לומר את "שמע ישראל" בשעתו האחרונה, כשהוא כה מעונה, כדי לקיים את הנאמר בפסוק 5 "ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך". המוקד, אם כן, מצוי לא בפסוק הפותח אלא בפסוק שלאחריו.

נשאלת, אם כן, השאלה מהו הקשר בין שני הפסוקים?

נראה שהפסוק הפותח מהווה את נקודת המוצא, את התשתית, לפסוק החשוב שלאחריו: לו היו אלים רבים, לא היית יכול להתמסר לכולם. האל האחד הוא המאפשר לאדם לרכז את כל אהבתו, את כל נפשו ואת כל מאודו - אליו. ריכוז המשאבים הנפשיים מתאפשר נוכח קיומו של אל אחד בלבד.

רעיון זה מודגם גם בשימוש במילה המנחה "בכל": "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", וגם בשימוש המיוחד מילה "מאודך" - זהו שם עצם הנגזר מתואר הפועל.

הפרשנות המסורתית התלבטה בפענוח מילה זו.

אונקלוס מתרגם: בכל נכסיך (כך גם בגמרא: בכל ממונך). פירוש זה קשה שכן לאחר התיאורים המפליגים: בכל לבבך ובכל נפשך, יש כאן התפוגגות המתח הרגשי.

לכן נראה לנו פירושו של ראב"ע: "מטעם מאוד מאוד והטעם לרוב, אהוב אותו בכל מה שתוכל ותהיה אהבה גמורה בלב".

הרושם המתקבל הוא שאנו נדרשים כאן לשלמות נפשית, להתמסרות מוחלטת!

"מה הוא אחד - אף אתה אחד". לפנינו הדגשת השלמות הנפשית של האדם, כמקבילה לשלמות האלוהית, בעוד שריבוי האלים, המאבק ביניהם ופיצולם, עשויים לייצג גם חוסר שלמות בתום האדם ומאבק פנימי בתוכו.

מעניין לבדוק בהקשר זה פסוקים נוספים, שאולי אינם אלא פרשנות פנים-מקראית על הקטע שלפנינו: דב' יא, 13:
"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".

הרעיון דומה. השינויים הקלים לכאורה, מעמעמים ומחלישים את משמעות הפסוק: במקום האהבה המופשטת, הערטילאית, מתווסף הביטוי "ולעבדו", המורידנו לעולם המעשה. יחד עם זה הושמטה המילה המפליגה (שהייתה בעייתית מבחינה לשונית) - "מאודך".

השוואה זו מבליטה את הרעיון המובע ב"שמע ישראל", במלוא עוצמתו וחריפותו הסגוליים!


הערות
13. רעיון דומה נמצא גם בעדות המוסלמית: "אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו".
14. ראה בנספח כג'.