בראשיתה של סדרת השיחות הערנו, כי ה' עשוי לתת ביטוי נסי למשפט הצדק שבו הוא מנהיג את עולמו - לגמול לעושי הטובה ולהעניש את פעלי האוון. סיפורים שבהם הנס הוא בגדר שכר לצדיקים הם מעטים ביותר; לא נגזים אם נקבע, שבמקרא כולו אין אפילו עשרה סיפורים כאלה. כנגד כל סיפור כזה ניתן להציג שלושה סיפורים ויותר, שבהם הנס הוא עונש לרשע! כלל נוסף שעליו ראוי להצביע: נסי השכר נעשו לבודדים! אין במקרא ולו סיפור אחד, על שכר נסי לרבים, לעם. נסים רבים שנעשו עם העם הם ביטוי לרוח חסדו של ה', אך לעולם לא נמצא ישראל ראוי לשכר בדרך הנס.

בשלושה מסיפורי השכר הנסי נגמלים הצדיקים על הכנסת אורחים. כך נעשים נסים לאלמנה המארחת את אליהו הנביא בצרפת (מלכים א' י"ז, ח'-כ"ד). אמנם הזיקה בין האירוח לבין הנסים בסיפור זה מטושטשת משהו, שהרי האישה מונתה לכלכל את הנביא: "הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך" (פס' ט'); עם זאת מתברר, כי היא נבחרה לתפקיד זה בשל סגולותיה האישיות: למרות שאין לה מזון אלא כדי ארוחה אחת ויחידה לה ולבנה, היא עומדת בניסיון, ומאמינה בנביא הדורש ממנה: "באי עשי כדברך, אך עשי לי משם עגה קטנה בראשנה והוצאת לי, ולך ולבנך תעשי באחרונה" (פס' י"ג). האישה מצרפת מאמינה אפוא בה' אלוהי ישראל ובנביאו, בעוד שבני ישראל נוטים אחרי הבעלים; לפיכך הם לוקים בבצורת, ואילו היא ראויה לנס המזון הנובע ואינו פוסק.

נביעת המזון כגמול על אירוח היא עצם מעצמיו של טיפוס סיפורי זה; ראיה לכך עולה מן המסופר במטמורפוזות לאובידיוס, ספר שמיני - סיפור הדומה ברבים מפרטיו למעשה בביקור האנשים בבתיהם של אברהם ולוט והפיכת סדום (בראשית י"ח- י"ט). ביצירה הלטינית לובשים יופיטר ומרקוריוס דמות אדם ומגיעים לפריגיה. באלף בתים מסרבים לארחם, ורק זוג זקנים עני מביא אותם בצל קורתם ומשרת אותם באמונה, בלי לדעת את זהותם. כשהאורחים ממיטים כליה על בני הרשעה, ובתיהם נקברים תחת הביצות, מצילים האלים את השניים. בטרם בוא האסון, בעוד האלים מתארחים בבית הזוג, "המה רואים כי היין אינו פוחת בגביע, הוא מתמלא והולך מאליו מדי פעם בפעם..." (שורות 679 – 680).

גם בסיפור השונמית (מלכים ב' ד', ח'- ל"ז) הנס - מתן הילד - הוא בבחינת גמול על האירוח הנדיב. את רצונו לגמול לה מבטא אלישע בדבריו "הנה חרדת אלינו את בל החרדה הזאת מה לעשות לך" (פס' י"ג). לאחר שהיא מתחמקת מתשובה, ואלישע שואל את גיחזי נערו, "ומה לעשות לה" (פס' י"ד), עונה לו הנער: "אבל בן אין לה ואישה זקן" (פס' י"ד). אלישע קורא אליו את האישה ומודיע לה : "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן" (פס' ט"ז). והנה, ביצירה אחרת של אובידיוס, ,Fasti ספר חמישי, שורות 493-530, מופיע טיפוס סיפורי דומה. לא נביא הוא גיבור היצירה הרומית, אלא שלושה אלים - זאוס, הרמס ופוסידון - המסיירים על פני האדמה ומתקבלים יפה בבית האיכר היריאוס, שאינו יודע את זהותם. האלים מבקשים לגמול לו, ומבטיחים להיענות לכל בקשה שיביע. האיכר חפץ בבן, ושלושת האלים מחוללים נס ומעניקים לו בן. והנה, נס שאינו מוצג במקרא כגמול על אירוח - הולדת יצחק - נוגע אף הוא בטיפוס סיפורי זה: במו ביצירתו של אובידיוס, מדובר בביקורם של שלושה אנשים שזהותם עלומה, והמארחים מגלים הכנסת אורחים למופת. המבשרים לאברהם הם ספק שלושה אנשים (בראשית י"ח, ב', ט"ז), המכונים גם מלאכים (י"ט, א'), והכתוב מזכירם בלשון רבים (י"ח, ד' ; ה', ח', ט') - אך ה' הוא המדבר ופועל (פס' י', י"ג, י"ד, ט"ו). שלושת האלים הפכו אפוא למלאכים-אנשים, בתהליך הדהמיתולוגיזציה של ספרות המקרא. שלב נוסף הוא המרת השלושה בה'; וזאת באופן חלקי, ורק בכתובים שעניינם בפעולה שהיא מעבר ליכולת האנושית - הולדת הבן (פס' י', י"ג, י"ד) והפיכת אזור הכיכר (י"ט, כ"ד- כ"ה; וראה בספרה של ט' רודין- אוברסקי: מאלוני ממרא עד סדום, עמ' 66 ואילך).

סיפור הבשורה בדבר לידת יצחק דומה דמיון מובהק לסיפור השונמית. בשני הסיפורים מובלט האירוח הלבבי, בשניהם מובטחת לידתו של בן "כעת חיה", ביטוי המופיע רק בשני סיפורים אלה (בראשית י"ח, י"ד; מלכים ב' ד', ט"ז, י"ז) - וכשרה כן השונמית, מפקפקת בהתגשמות הבשורה: שרה צוחקת בקרבה (פס' י"ב), והשונמית מבטאת את תחושתה במלים "אל תכזב בשפחתך" (פס' ט"ז).

למרות דמיונו הבולט של בראשית י"ח, הן למעשה השונמית והן למסורת החוצישראלית, אין הנס בבראשית נעשה כגמול על אירוח. הבטחה להולדת יצחק ניתנה לאברהם כבר בפרק הקודם (י"ז, ט"ו- ט"ז), מה גם שמתן הבן הוא ראשיתה של "פריעת השטר" - הגשמתה של הבטחת הזרע לאברהם: "ואעשך לגוי גדול" (י"ב, ב').

עם ישראל אינו קיים אפוא בזכות האירוח, בזכות ה"טובה" שעשה אברהם עם ה', אלא בזכות התבנית האלוהית. סיבות תיאולוגיות הן שהביאו לסילוק המוטיב של גמול על אירוח מבראשית י"ח – כפי שהוא ניכר בסיפור אליהו והאלמנה מצרפת. עם זאת, עדיין ניכר בסיפור זה, כי מי שנבחר להיות אבי האומה, להוליד את הבן שימשיך את השושלת, הוא איש המעלה, דמות מוסרית מן המדרגה הראשונה, העושה חסד נדיב עם זולתו שלא על מנת לקבל פרס.

גם בסיפור העומד לפני סיפור השונמית, המעשה בריבוי שמנה של האלמנה, הנס הוא בבחינת שכר לצדיק - גמול על יראת ה', כדברי האלמנה הפונה אל הנביא בצר לה : "עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה' והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים" (מלכים ב' ד' א').

המלך חזקיהו, אף הוא פונה בצרתו בבקשה לעזרה: לאחר שהנביא ישעיהו מודיעו בשם ה' על מותו הקרוב, הוא מתפלל לה' ומזכיר את דבקותו בו ובדרכיו: "ויתפלל אל ה' לאמר אנא ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי" (מלבים ב' כ', ב'- ג'). תפילה זו היא המעוררת את ה' להאריך את חיי המלך, והארכתם מלווה, בגיבושו הנוכחי של הסיפור, בשני נסים – אות השבת הצל אחורנית (פס' ח'- י"א) והריפוי בדבלת התאנים (פס' ז'). בשני נסי שכר בספר דניאל מקבלים הבוטחים בה' את גמולם על נכונותם לקדש את שמו. הסיפורים על שלושת הרעים - חנניה, מישאל ועזריה - בכבשן האש (פרק ג') ועל דניאל בגוב האריות (פרק ו') מקבילים זה לזה בפרטים רבים: אך על רקע הדמיון ניכר השוני:

א. שני הרעים עוברים על הצו הכללי, המחייב כל אדם ואדם להשתחוות לצלם הזהב שהקים המלך נבוכדנצר, צו שלא כוון מלכתחילה נגד שלושת הרעים (ג', ד'- ו').
דניאל, לעומת זאת, עובר על צו שנחקק בכוונה תחילה כדי ללכדו: האיסור לפנות בבקשה - ובכלל זה תפילה - לכל אל ואדם במשך שלושים יום (ו', ח'- י') יסודו בידיעה, שדניאל מתפלל לאלוהיו שלוש פעמים ביום (פס' י"א).

לרעי דניאל ניתנת הזדמנות לחזור בהם : הם ניצבים מול המלך נבוכדנצר, הדורש מהם להשתחוות לצלם, ומאיים על חייהם (אך עומדים במריים - פס' י"ג- י"ט). לדניאל לא ניתנת אפשרות לחזור בו ממריו; פקידי המלך, היודעים כי הוא חביבו של דריוש, עושים את הכול כדי למנוע מטרפם להימלט מידם.

ב. בשני הסיפורים נמצא מי שמלשין באוזני המלך על פקידיו היהודים, וזאת באותו הביטוי: "... גברין כשדאין ואכלו קרציהון די יהודיא" (ג', ח'); "גבריא אלך די אכלו קרצוהי די דניאל" (ו', כ"ה).

ג. הגבורה הלובשת אופי של קידוש השם היא עיקר שני המעשים: הרעים מסרבים להשתחוות לצלם, ודניאל נכון להקריב את חייו, ובלבד שלא לחדול ממנהגו להתפלל לאלוהיו. ניכר כי סיפור זה מייחס ערך עליון לתפילה.

ד. דינם של העבריינים נגזר למיתה - בכבשן האש (פרק ג') ובגוב האריות (פרק ו').

ה. בשני גילויי ההצלה הנסיים יש חלק למלאך ה': "בר אלהין" נמצא עם הרעים בכבשן (ג', כ"ה), ומלאך נשלח לסגור את פי האריות.

ו. המלך מכיר בה' אלוהי ישראל, ומכריז על כך בהתלהבות בסיום הסיפור: נבוכדנצר אומר "אתיא ותמהיא (מקבילו של הצירוף העברי "האותות והמופתים") די עבד עמי אלהא עליא שפר קדמי להחויה אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר" (ג', ל"ב- ל"ג); דריוש אף מגדיל עשה: הוא מצווה על כל נתיניו לירוא את אלוהיו של דניאל: "מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להון זאעין ודחלין מן קדם אלהה די דניאל די הוא אלהא חיא וקים לעלמין ומלכותה די לא תתחבל ושלטנה עד סופא משיזב ומצל ועבד אתין ותמהין בשמיא ובארעא די שיזיב לדניאל מן יד אריותא" (ו', כ"ז-כ"ח).

ז. מקדשי השם זוכים להצלחה בחצר המלכות בעקבות הנס (ג', ל' ; ו', כ"ט).

הדמיון המובהק בין שני הסיפורים והשוני הכרוך בו, מצביעים, לדעתי, על זיקה ישירה ביניהם. נראה, שמעשה דניאל בגוב האריות נכתב על פי דוגמתו של מעשה הרעים בכבשן האש. דניאל פותר החלומות (פרק ב', ד', ה') הופך בפרק ו' למקדש השם, כדי שדמותו לא תתגמד, והוא לא יעמוד בצלם של חנניה, מישאל ועזריה. ואכן, בעל פרק ו' מבקש להציג את דניאל כמי שניצב במעלה גבוהה יותר ממעלת רעיו: הוא נכון לקדש את השם על עניין פעוט יחסית – זכותו להתפלל - ולא על עניין כה נכבד כעבודה זרה. יתירה מזאת: הרעים אמנם אינם יודעים אם יחיו או ימותו, אך ברור להם כי יש בכוחו של אלוהיהם להצילם: "הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא..." (פס' י"ז). דניאל, לעומתם, אינו מעלה כלל את האפשרות שיינצל (דווקא המלך הוא המבטא אפשרות זו בדבריו - "אלהך די אנת פלח לה בתדירא הוא ישיזבנך" (פס' י"ז) - ואחר כך בשאלתו אם דניאל אכן ניצל (פס' ב"א); הוא מבין, בי הצלתו של דניאל תהא שכרו על תפילת הקבע שלו לאלוהיו.

מכל האמור לעיל עולה, כי הזוכים לשכר נסי נמצאו ראויים לכך על יחסם לאל (או לשליחיו). בקשת גמול מצאנו רק במעשה האלמנה המבקשת על ילדיה ובתפילתו של חזקיהו, ואף כאן יש לדייק: האלמנה אמנם צועקת - מבטאת את ציפייתה כי המעוות יתקון (וראה לדוגמה מלכים ב' ו', כ"ו ; ח', ה') - אך בדבריה היא מסתפקת בציון העוול, ומותירה לנביא את נקיטת היזמה לפעולה. כן גם חזקיהו : בתפילתו הוא מזכיר את זכויותיו - "אנא ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם ואסוב בעיניך עשיתי..." (מלכים ב' כ', ג') - ומסתפק אפוא ברמז על ציפיותיו מאלוהים. האישה מצרפת, לעומת זאת, אינה מונה את זכויותיה, אלא באה בטרוניה על הנביא, שגרם, לדעתה, לאסונה: "מה לי ולך איש האלהים באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני" (מלכים א' י"ז, י"ח). הנביא הוא שיזכיר את זכויותיה לה': "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה" (פס' כ'). בספר דניאל אין כל ביטוי לבקשת גמול, שהרי זו תעמוד בסתירה גמורה לכוונת הסיפורים - נכונות לקדש את השם ללא תנאי וללא תקווה.

בניגוד לנסי שכר, שבהם זוכים, באמור, יחידים בלבד, בא העונש הנסי הן על יחידים והן על רבים. עם זאת, הסיבות לנסי עונש דומות לסיבותיהם של נסי שכר: אלה באים על היחיד לא על שום פגיעה בזולתו, אלא עם פגיעתו בה' ובשליחיו. היחיד נענש על פגיעה בקדושה כמעשה פולחני שאינו ראוי - הקרבת אש זרה בידי בני אהרן (ויקרא י', א'- ב'); שימושו של הדיוט, המלך עזיהו, ככוהן (דברי הימים ב' כ"ו, ט"ז- כ"א), ואפילו פגיעה בקדושה בשוגג, מתוך כוונה טובה - כנגיעתו של עוזה בארון, שנועדה להצל את הארון מנפילה (שמואל ב' ו', ו'- ט').

גם פגיעה בכבודו של שליח ה', הנביא, תביא רעה על ראשו של המעז פניו: מרים מצטערת, כי דיברה סרה במשה וראתה את עצמה שווה לו במעמד (במדבר י"ב, א'- ט"ז); אריה מכה אדם, שסירב להיענות לבקשת נביא (מלכים א' כ', ל"ה- ל"ו), וגיחזי לוקה בצרעת, משום שרימה את אלישע אדוניו ופגע בסמכותו (מלכים ב' ה', כ'- כ"ז). אפילו נביא הפוגע בכבוד ה' לא יינקה מן העונש הנסי : איש האלוהים מיהודה, שעבר (בתום לב !) על דבר ה' "לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת" (מלכים א' י"ג, ט'), וזאת, רק משום שנביא אחר שיקר לו - אין לו סליחה ומחילה, ואריה פוגע בו וממיתו (פס' כ"א- כ"ד). דוגמה נוספת לענישה נסית של העובר על פי ה' היא מעשה אשת לוט (בראשית י"ט, כ"ו).

טעמי ענישתו הנסית של ציבור דומים, בדרך כלל, לטעמי ענישתו הנסית של היחיד: בשם שיחיד - עוזה - נענש על פגיעתו הבלתי מכוונת בארון, כן מכה הארון בפלשתים שוביו (שמואל א' ה'- ו'), ואף באנשי בית שמש ה"רואים בו" בלי שנתכוונו לפגוע בו (ו', י"ט- כ"א). כשם שה' פוגע בבני אהרן, שלא עבדוהו נכונה - כך הוא משלח את האריות בשומרונים, שלא ידעו את עבודת אלוהי הארץ (מלכים ב' י"ז, כ"ו).

על פגיעה בכבוד הנביא משלם גם הציבור: קרח ועדתו, המבקשים להם מעמד במעמדו של משה (במדבר ט"ז), שרי החמישים וחמישיהם, שהקלו בכבוד אליהו (מלכים ב' א', א'- י"ז), וכן נערי יריחו כפויי הטובה, הלועגים לאלישע, רופא מי עירם (מלכים ב' ב', י"ט- כ"ב). גם תלונה כלפי ה' עלולה להביא אסון על ראש הרבים - כגון, עונשם של ישראל בתבערה (במדבר י"א, א'- ג') ובקברות התאווה (שם יש שציבור נענש בחטאו של יחיד - כך, עצירת כל רחם לבית אבימלך בשל לקיחת אשת אברהם על - ידי המלך (בראשית כ'), וענישת המצרים כולם בעשר המכות על חטאי פרעה, המסרב לשלח את ישראל (שמות ז'- י"ב). המצרים שותפים בעונשו של פרעה גם על ים סוף (פרק י"ד), אלא שסיפור זה מעיד כי הם חברו עמו לרדיפתו אחר בני ישראל (פס' ז', ט'). למלך דוד ניתן לבחור בין עונש אישי לעונש קיבוצי על חטא פקדו את ישראל (שמואל ב' כ"ד, י"ג), והוא מעדיף את עונש הציבור; תשובתו המתחמקת - "... נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה" (פס' י"ד ; ותן דעתך גם לחילוף בין פועל ברבים בראש דבריו לפועל ביחיד בסופם !) - מחייבת את ה' להבות את ישראל כולם. אמנם בהמשך ניחם דוד על ענישת העם בחטאו : "ויאמר דוד אל ה' בראתו את המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי" (פס' י"ז). עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, שפסוק זה הוא תוספת משנית, שמגמתה לשפר את תדמיתו של דוד, שלא חש לחיי בני עמו, ולהביע הסתייגות מן הגמול הקיבוצי. אגב, גם פס' י"ז אינו מדבר בגמול אישי ממש, אלא בגמול משפחתי: "... בי ובבית אבי". הנחת משניותו של פס' י"ז יוצרת מעבר חלק מפס' ט"ז לפס' י"ח - מהוראתו של ה' למלאך המשחית לחדול מן ההרג, להוראתו של גד לדוד לבנות מזבח לה' במקום שבו נעצרה המגפה. יתירה מזאת : בקשת דוד מה' כי יחדל מן ההרג (פס' י"ז) נראית מיותרת, אחרי שה' כבר גמר בדעתו לעצור את המגפה.

תופעה שאין לה אח ורע בסיפורי השכר הנסי, ואף לא במעשי העונש הנסי הבא על היחיד, היא נס הגמול על יחס לזולת: והנה, לכאורה, נמצאת לנו דוגמא כזאת בסיפור סדום ועמורה: הצרים על הבית מוכים בסנוורים ברצותם לדעת את האורחים (בראשית י"ט, י"א), והערים חרבות בשל רשעתן (י"ט, ב"ד ואילך, וכבר בפרק י"ח, י"ז- ל"ג). עם זאת דומה, שגם הנסים הללו נובעים מן היחס לה': החטא היחיד המעוצב בבראשית י"ט הוא משכב זכר, חטא המוגדר בתורה כתועבת ה' (ויקרא י"ח, כ"ב). גם עונש המבול בא על חטאים מתחום המין, ומעידה על כך הקדמתו של סיפור בני האלוהים הבאים על בנות האדם (בראשית ו', א'- ד') לסיפור המבול. והנה, סיומו של סיפור המבול - כמוהו כסיום מעשה חורבנן של ערי הכיכר - עוסק בגילוי עריות, ערוותו של האב (ט', כ'- כ"ז; י"ט, ל'- ל"ח).

רוב העונשים הנסיים הם סופיים: המתים בחטאם, הנטרפים, הנשרפים והטובעים אינם קמים לתחייה. עם זאת, פה ושם נענש חוטא, ואף על פי כן נמצא לו פתח להימלט בו. במקרים אלו נעשה החסד עם החוטא לאחר תפילת הנביא בעבורו, ובזאת עסקנו בפירוט בפרק ט'.

גילויי נכונותו של ה' להסיר את העונש הנסי הם חלק ממכלול רחב, שהרי הנסים השכיחים במקרא הם נסי החסד ליחידים ולרבים. עם אלה נמנים כמה מנסי אלישע, כגון, ריפוים של מי יריחו (מלכים ב', י"ט- כ"ב), ריפוי הנזיד (ד', ל"ח- מ"א) והצפת הגרזן (ו', א'- ז'). פקידת עקרות כחנה (שמואל א' א'), גם היא בבחינת חסד - חסד המשתלב בתכנית האלוהית להנהגת עמו ישראל. שילוב החסד בתכנית האלוהית בולט עוד יותר בפקידת אם שמשון: המלאך מבשר לה על הלידה, בשל התפקיד השמור לשמשון בתולדות ישראל : "... כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (שופטים י"ג, ה'). גם לידותיהם הנסיות, של יצחק ויעקב נועדו, כמובן, להגשים את התוכנית, ולממש את הבטחת ה' לאברהם על דבר הזרע והארץ.

גם רבים מן הנסים הלאומיים משלבים את חסדו של ה' עם מימוש הבטחותיו: קריעת ים סוף, כלכלת ישראל במדבר ואף הנסים שנתלוו לכיבוש הארץ במלחמות יהושע - כנפילת חומות יריחו (יהושע ו'), נפילת אבני הברד על ראש הכנענים (י', י"א) ועצירת גרמי השמים ממהלכם עד להשלמת הניצחון (שם פס' י"ב- י"ד).

עוד בנושא:
נס ומאגיה
מחוללי הנס : אלוהים ואדם
חיים ומוות בעולם הנס
נס וניסיון