עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה עתיקה [מערבית]עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המוסר
פרידמן, ש.


תקציר
הסטואה היא פילוסופיה שהוצאה על ידי זנון במאה הרביעית לפנה"ס. היא מתרכזת בתורת ההיגיון תורת המידות ופיסיקה



תורת הסטואה
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


אחת התורות הפילוסופיות השליטות בתקופה הרומאית - הלניסטית. היא נוסדה על-ידי זנון מקיטיום (Zeno of Citium) בסוף המאה הד' לפני סה"נ. התנועה קיבלה את שמה מ"הסטואה (הסטו) המצוירת" שם הורה זנון באתונה. לזנון מיוחסים כל רעיונותיה העיקריים של הסטואה. במאה שלאחר מכן ניסח כריסיפוס (Chrysippus) את שיטתה הסופית של הסטואה בשורה ארוכה של חיבורים. אולם הסטואיקנים עצמם לא נרתעו מפני שינויים במסגרתם, ובמאות הב' והא' לפני סה"נ נעשו שינויים בפרטים ובהדגשה ע"י פנאטיוס (Panaetius) ופוסידוניוס (Posidonius). באימפריה הרומית שונתה השיטה עוד עלידי סנקה (Seneca), אפיקטטוס (Epictetus) ומרקוס אורליוס (Marcus Aurelius), אך ביסודה נשארה תמיד השיטה המלוכדת והכוללת של זנון ושל כריסיפוס. זרם זה שקע לאחר סוף המאה הג' לפני סה"נ.

הסטואיקנים חילקו את הפילוסופיה שלהם לתורת ההגיון (דיאלקטיקה ורטוריקה), תורת-המידות ופיסיקה (אשר כללה גם את התיאולוגיה); שלושה אלה קיימו קשרים הדדיים והיו תלויים זה בזה, אך מידת חשיבותם לא היתה שווה, לפי תפיסת הסטואה. התעניינותם בתורת-ההיגיון היתה בעיקר למען שכלול טיעוניהם - הם שנועדו להגנה על שיטתם; היתה זו מעין חומה שבאה להגן על הגן, הקליפה השומרת על הביצה. הפיסיקה, לעומת זאת, היתה במובן מסוים נקודת-המוצא והשיא גם - יחד של תורת-המידות שלהם; כריסיפוס אמר שלא תיתכן נקודת מוצא אחרת לצדק, פרט לפיסיקה, והגדרתם לאושר (בתורת תכליתו של האדם) היתה - "לחיות בהרמוניה עם הטבע"; במילים אחרות - בדומה לרוב היוונים ביססו גם הם את הפילוסופיה שלהם על מושג הטבע. עם זאת היתה התעניינותם בטבע מוגבלת לזיקת הטבע ולחשיבותו לעשייה האנושית; הסטואה היתה איפוא בראש וראשונה תורת-מידות שהפיסיקה היוותה את בסיסה.

תורת - מידות זו היתה מנוסחת כתשובה לצורכי הזמן. בסוף המאה הד' יצרה התפוררותה של עיר - המדינה היוונית לא רק אי-בטחון פיסי, כלכלי ומדיני, אלא גם ריק מוסרי. תגובותיהן של האסכולות הפילוסופיות משקפות זאת: האקדמיה חדלה להדגיש את תורת המידות והפכה ספקנית; הפריפטטים (Peripatetics) עסקו במחקר מדעי, ואילו בתחום תורת - המידות הסתפקו בכך שקבעו להם כתכלית את המספר האפשרי הגדול ביותר של דברים בעלי ערך אנושי; האפיקוראים (Epicureans) הציעו את תורות ההדוניסם והפרישות. תגובתו של זנון היתה להמציא פילוסופיה של בטחון למען היחיד, בלא להפריד בינו לבין הנסיבות שהוא נתון בהן.

נקודת המוצא שלו היתה זהה לזו של הציניקנים (Cynics) היינו - הסברה שאי - הוודאות ואי - האושר הם תוצאה של חתירה אל מה שאינו מצוי במלואו בשליטתו של האדם, תוך שאנו רואים בכך את הערכים או התכליות של המעשים האנושיים. הבריאות עשויה להישחת, רכוש עשוי ללכת לאיבוד ומוניטין עשויים להיעלם בשל סיבות חיצוניות; שום "טוב" חיצוני או פיסי איננו יכול איפוא להיות הטוב התכליתי. הדבר היחיד המצוי כולו ברשותנו הוא עמדתה המוסרית הנכונה של הנפש, שהיא המידה הטובה; אף לגבי הפעילות המוסרית, נמצאת התוצאה מעבר לכוח=פיקוחנו. יתר-על-כן, עמדה זו מבוססת על הידיעה (אומץ הלב, למשל, הוא ידיעת הדברים שיש לפחד מהם, לעומת אלו שאין לחשוש מפניהם); לדעת הסטואה נגזר האושר מידיעת הצודק, הנכון והראוי כי ייעשה בכל רגע נתון, וכי באמצעות ידיעה זו אפשר לגבש את זיקתה הנכונה של הנפש כלפי השגת התכלית. השגתה בפועל איננה רלבנטית לגבי האושר, שהוא תלוי אך ורק בפעילותו המוסרית של היסוד הרציונלי באדם. הם טענו שהאדם החכם רוצה רק את אשר הוא יכול להשיג, ויכול איפוא להשיג רק את אשר הוא רוצה.

עד כאן ביסודות הציניציסטיים. ברם, כדי לתפוס את טעמה המיוחד של הסטואה עלינו לפנות אל תמונת-העולם שלה. כל הממשות היא חומרית, חומר ורוח כאחד, שכן רק החומר יכול לנוע ולהיות מונע. עם זאת קיימו הסטואיקנים הבחנה חשובה בין הכוח הפעיל לבין החומר הסביל; הכוח הפעיל הוא הלוגוס (Logos), התבונה האלוהית, שליטו של העולם. כוח זה, החודר לחומר הסביל ובלתי נפרד ממנו, עיצב את העולם והפכו לכוליות רציונלית בעלת חיים משלה, שהאדם הוא חלק בלתי-נפרד ממנה. לוגוס זה מזוהה עם האש היוצרת (או האוויר החם) בין היסודות המהווים את הסובסטנציה של הנפש האנושית. בדיוק כפי שהתבונה שבעולם היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה בתורת כוח פעיל ושליט, כך גם מעמדה של התבונה באדם ועל כן מוכרח האושר להיות מותנה בה. מאחר שהתבונה באדם זהה לתבונה בעולם, אין הכרת האדם וחובותיו יכולה להיות שלמה, עד אשר תתפוס את העולם כולו ואת מקום האדם בו. על-ידי הבנת הדרך שבה פועלת התבונה בעולם, יכול האדם לזהות את עצמו עם מטרותיה. האדם מסוגל איפוא להתאים את טבעו - הוא לטבע האוניברסלי, או בניסוח סטואי מובהק, לחיות בהרמוניה עם הטבע.

הפיסיקה הצדיקה את עליונותה של הנבונות המוסרית, אך לא תיאור של שדה פעולתה; לשם כך פנתה הסטואה אל הפסיכולוגיה. הסטואיקנים שמו לב לקיומם של רגשי סלידה ודחפים טבעיים מסוימים, אשר אם מפתחים אותם הרי הם מצביעים לתכליות מסוימות; השגתן של תכליות אלה או ההימנעות מהן נראית כטבעית לגבי האדם ומחייבת נקיטת פעולות מתאימות. כך למשל, עיקרון החיים בכלל, השמירה על הקיום, דורש שביעות רצון פיסית וחיצונית; בריאות, נוחות, תנאי חיים ברמה מסוימת וכדומה. הדחף להנצחת הגזע היווה את הבסיס להיווצרות חיי המשפחה, ולאחר מכן הוליך באופן כללי גם להתהוות יחסי חברה וידידות (וכל החובות והאחריות הכרוכות בהן). הדחף של התבונה קידם את ההגיון, הסקרנות והיצירה האומנותית. מאחר שטבע האדם עוצב על-ידי דחפים אלה וכל המשתמע מהם, הרי שהחתירה להשגת ערכים אלה וההימנעות מהיפוכיהם תואמות את טבעו של האדם ולפיכך הן רצויות. ברם, כיוון שהם מבוססים על מושג טבע האדם בלבד ולא על טבע האדם בתורת חלק מן היקום, הרי שחשיבותם כפופה לחשיבותו של הרציונלי. הם מהווים קבוצה של מושאי-ביניים בעלי ערך יחסי אך אדישים מבחינה מוסרית, כיוון שאין הם בעלי ערך מוחלט (ז.א. מוסרי). ערכם היחסי, הנקבע על פי סקירה נבונה של הפסיכולוגיה האנושית, מאפשר את עיצובם של חוקים כלליים למען השגתם או הימנעות מהם, שהיא - היא החובה "הנכונה" (הסטואיקנים קבעו לעצמם מינוה משלהם). ברם, השגתן של "תכליות הביניים" איננה יכולה להיות "טובה" ואף אינה יכולה להיות בגדר מעשים מושלמים שבחובה ה"נכונה", כיוון שחוקים כלליים עשויים לפעמים להיות מוטעים; מעשים כאלה יכולים להיעשות על-ידי אדם טוב כמו על-ידי אדם רע, מטעמים נכונים ומטעמים מוטעים ובלתי-מספיקים. למרות הכול כלולות "תכליות הביניים" במידה הטובה, כיוון שהן מהוות את האמצעים (אף כי לא את המטרה) המוליכים אל החובות המושלמות; הן התחום שבו המידה הטובה פועלת; ברם, בעוד שהמידה הטובה כשלעצמה היא טובה, הרי שלעולם אין הדבר כן לגבי השגת "תכליות הביניים", ויהיה ערכן כאשר יהיה. "תכליות הביניים" תואמות את הטבע האנושי, אולם רק השימוש הנכון בבחירה המוסרית בין תכליות אלה עשוי להביא את האדם להרמוניה עם הטבע הכולל. באופן שכזה שמרה הסטואה על ההסתפקות העצמית של הציניקנים, ובדומה לפריפטטים סירבה גם היא להפריד את המוסר מן הטבע האנושי.

דווקא יחס בר-איתור זה שבין המידה הטובה לבין "תכליות הביניים" הוא לב-ליבה של הסטואה, אך הוא שעורר גם את מירב הביקורות ואי-ההבנות; דבר זה נגרם ע"י שינויי - הדגשה מסוימים אצל סטואיקנים שונים, וכן על ידי אהבתם לפרדוכסים. הם הבליטו את חשיבותה המוחלטת וחסרת-הפשרות של התבונה המוסרית, וקבעו, כי אם אדם משכלל תבונה זו הרי שמעשיו צודקים תמיד, ואם לאו - כי אז אין מעשיו צודקים לעולם. האדם הוא או חכם וטוב או טיפש ורשע גמור; כל הטעויות וכל המידות הרעות שוות זו לזו. אף-על-פי שכל הסטואיקנים קיבלו עמדה יסודית זו, הרי שאחדים הדגישוה יותר, במיוחד אריסטון (תלמיד של זנון), אשר בעמדתו הבלתי אורטודוכסית של אדישות מוחלטת כלפי "תכליות הביניים", הפקיע מן הסטואה כמעט לחלוטין את בחינתה המעשית. כריסיפוס הראה אחת ולתמיד שהפרדוכס "כל החטאים שווים" מתכוון לומר שכל הטעויות המוסריות מהוות במידה שווה טעויות לגבי המידה הטובה המושלמת, אלא שאם מתייחסים אליהן כל אחת כשלעצמה, כי אז יסתבר שאחת גרועה מרעותה. מושאיהם של דחפינו הטבעיים והחובות ה"נכונות" הכרוכות בהם אינם בכל המקרים חסרי-ערך; אחדים הם במבט ראשון בעלי ערך, ולפיכך יש לבכרם על פני אחרים, ואילו אחרים הם חסרי ערך ולפיכך יש להחרימם ולנדותם; אחרים הם אדישים לחלוטין. ערכם היחסי של כל אלה מתמצה בתוך קבוצתם המתאימה (היינו, קבוצת החובות המתאימות); כך, למשל, כלל הוא שיש להעדיף את הבריאות, ללא שיקולים חיצוניים, בדיוק כמו שיש להימנע מכאב; ברם, בנסיבות מסוימות עשוי להיווצר מצב שבו יש לדחות את הראוי להיות מועדף, או להיפך, שכן גם הבריאות וגם הכאב אינם טוב ורע (בהתאמה) מוחלטים. החובות ה"נכונות" מקבלות את ערכן המוחלט, בכל מקרה, רק מתוך הכרעת התבונה המוסרית.

עמדה זו באה על ביטויה המובהק בשיטות החינוכיות של הסטואה, שכן האדם שאיננו חכם הוא ממילא שוטה, אלא גם השוטה יכול להתקדם לקראת השגת המידה הטובה (ובאמת, הסטואיקנים עשו מאמצים רבים לעקוב אחר התפתחותם של מושגי המוסר ברוח האדם); השוטים באים במגע עם המוסר באמצעות החובות ה"נכונות". אך הסטואה ריכזה את תשומת-ליבה במעשים קונקרטיים, ובכל מקרה כזה נדרש פירוש לכללים. אף-על-פי שגם שוטים התקדמו, בכל זאת נשארו שוטים, בגלל היותם נתונים לטעויות ופגיעות, עד השכילם להבין שהעיקרון המכוון של המוסר שאיננו עשוי לטעות מקורו בפנים, בתוך הביקורת האלוהית של התבונה. בכל מקרה ומקרה חייב אדם לדעת במה יבחר ומדוע, ולשם כך עליו להבין את הפילוסופיה של הלוגוס. רק היחיד בעצמו יכול להדריך את נפשו. עם זאת דומה, כי מרבית בני האדם נמצאים בשלב של התקדמות; לפיכך, כאשר עמדו פנאטיוס (110-185 לפני סה"נ) ופוסידוניוס (50-135 לערך, לפני סה"נ) בפני קהל - מאזינים רומאי אשר דרש גישה יותר מעשית מאשר העיונים היווניים, התרכזו בקבוצת החובות "הנכונות", המבליטות את מעמד האדם בתורת יצור אנושי, וייחסו לאחרים בחברה את חקר טבע האדם ואת הפסיכולוגיה האנושית. באופן כזה גזר פנאטיוס מן המידה הטובה שורה של כללי התנהגות מוסרית ומדינית. אין להסיק מכאן שהוא נטש את המחקר הנעלה יותר של האדם ומקומו בעולם של הלוגוס הפילוסופי, אלא שמעשהו הביא בסופו לדבר לביקורת על הסטואה, שלפיה אין היא נבדלת מתורת המוסר הפריפטטית. דבר זה נכת אם המדובר בשלב הביניים של תורת - המידות הסטואית, אך הוא שטות אם זוכרים ששלב זה איננו יכול להביא בעקבותיו את האושר, אשר השגתו נתונה לחלוטין בכוחו של האדם.

דווקא מסגרת מהותית זו של מטרת המוסריות ומגמתה, היא שהעניקה אחדות וצורה לשלוחותיה השונות של הסטואה. בתורת המידות, מאחר שהתנאי לעשייה הנכונה הוא תקפותה המוסרית, הרי שהסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לה טמונה בתשוקות, שהן תנועות אי-רציונליות של הרוח. אנשי - הסטואה מיינו את התשוקות לסוגים - הנאה, כאב, תאווה, פחד-והתייחסו אליהן כצומחות מתוך דחפים חיצוניים המשתלטים על השיפוט הנכון. כריסיפוס, שהאינטלקטואליסם שלו הביאו לידי הסברה כי כל צורות הרוח אינן אלא אופנים של התבונה, הרחיק לכת עד כדי כך שהגדיר את התשוקות כתבונה רעה שמקורה במשפטים מוטעים; אלא שפסיכולוגיה מביכה זו עוררה דברי-ביקורת מצד פוסידוניוס, אשר שב לראות בתוך הרוח כושר אירציונלי, כדי להסביר את בעיית המוסר. הסטואיקנים סברו שהתשוקה תובעת את אישורו של כוח השיפוט, העשוי להתקבל כך כאשר התבונה מצויה במצב של חולשה. לפיכך יש לעקור את התשוקות מן השורש. בכתבי המוסר שלהם ניסו הסטואיקנים לגבש טיפול מונע במחלת רוח זו. ברם, הם לא ביקשו מעולם לשלול או לבטל את הרגשותיהם. האדם החכם מרגיש את הרגשות הנכונים, הנגזרים מתוך המצב התקף שהוא נמצא בו; לעומת זאת, רגשות המתעוררים מתוך מקורות אחרים אינם רשאים לערפל את תבונתו. בתורת-המדינה היתה עמדתם של הסטואיקנים מוזרה; חובתם היתה לעסוק במדיניות כיוון שסברו כי שומה עליהם לעזור לזולת. אך למרות השפעתו של פגאטיוס נשארה הסטואה בעיקרה תורת-מוסר המכוונת כלפי היחיד. בסופו של חשבון, חייבת החובה כלפי החברה לפנות את הדרך בפני חובת האדם כלפי עצמו. הסטואיקנים נטו לחשוב על גיבושה של חברה כלל-אנושית המבוססת על היחיד, או על חברה של בני אדם חכמים בעלי טבע אלוהי. לכן נטתה מדיניותה להיות כוללת ולא פרטית, או לסגת אל תחום נעלה יותר, כמו אצל סנקה ומ. אורליוס. באשר תכליתו של אדם יכולה להיות רק המידה הטובה או יציבותה של התבונה המוסרית, הרי שכאשר הוא נמצא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, המאיימות על שלימותה של התבונה המוסרית, רשאי האדם החכם להתאבד. החיים והמוות הם אדישים במידה שווה ביחס לתכלית; הדלת תמיד פתוחה; על האדם מוטלת החובה לצעוד רק בנתיבים המוליכים להגשמת התכלית האלוהית בתוך העולם. היו תקופות בסטואה שבהן הפך רעיון ההתאבדות כמעט לדיבוק, אף-על-פי שהסטואיקנים לא האמינו בחיים שלאחר המוות.

בתחום הפיסיקה לא עסקו הסטואיקנים במחקר מדעי בפועל, אף-על-פי שגילו עניין בטבע. אפילו אצל פוסידוניוס, שהיה בעל התודעה המדעית הנרחבת ביותר מבין כל הסטואיקנים, עוררו התופעות הפיסיקליות עניין רק עד כמה שחשפו את טבעו התכליתי-רציונלי של העולם. הסטואיקנים התייחסו אל הטבע לא מתוך סקרנות מדעית כי אם מתוך יראת - כבוד דתית. הם טענו כי העולם עשוי כולו חומר ואין בו ריק; כל דבר הוא אופן של הישות המקורית האחת ומשלב בתוככי עצמו חומר וכוח סבילים ובלתי מאריכים, הכוח הוא תבונה ואל. כשם שלפי תורת התערובת, טיפת יין המתפזרת בכל האוקיינוס כולו יוצרת תערובת חדשה שהיא מקור לכוליות חדשה לגמרי, כך גם התבונה האלוהית מתפזרת בעולם כולו והופכת אותו לכוליות אורגנית. אין בנמצא דבר שלא קיבל את הגוון האלוהי (לפיכך, הסטואיקנים הם גם מונותאיסטיים וגם פנתאיסטיים); אין בנמצא דבר שאיננו כפוף לחוק התבוני. עמדה זו היתה כרוכה, ראשית, בהשקפה פטליסטית נוקשה: כל המאורעות הם חלק בתוך שרשרת רצופה של סיבות ותולדות. המקרה הוא שם שניתן למאורעות על ידי הבורות האנושית; אפשרות פירושה, שאירוע בעתיד איננו מופקע על-ידי חוק טבע ידוע; (השווה שפינוזה, אשר הבחין בין "קונטיגנטי" ל"אפשרי", אף ששתי המילים רק משקפות את הבורות האנושית). שנית, באשר האל הוא טוב, הרי שההשגחה שולטת בכל למען טובתו של הכלל. כאן מתגלה הדרגתיות מסוימת; ה"לוגוס" משתנה בטהרתו וב"מתחו" בצורות שונות (צמחים, בעלי-חיים, בני-אדם); כל חלק תורם למען טובתו של הכלל, הצורות הנחותות למען טובתן של הצורות העילאיות; כך, למשל, נבראו בעלי החיים שאין להם תבונה פעילה, למען שימושו ותועלתו של האדם. נוכח ביסוס זה של מעמד התבונה המוסרית באדם, הזדרזו מבקרי הסטואה להדגיש שני קשיים הנובעים מתורת-המידות שלה. ראשית החריפה בעיית הרע, שכן הסטואיקנים טענו שהדברים הנחשבים לרעים הם אדישים מבחינה מוסרית, באשר רק העוון הוא בבחינת רע, אך עם זאת הודו בקיומו של הרע. רבגוניות תשובותיהם ואופיין הסותר הוכיחו שאין הם מסוגלים להתמודד עם הבעיה. מסלולי הטיעון העיקריים בכיוון זה היו שלושה: (א) האל לא היה יכול ליצור את הרע למען עצמו; הרע הוא מוצרו של החומר שבו הוצרך האל להשתמש לצורך הבריאה, או תוצר משני של דאגתו לעולם. (ב) הרע אינו קיים באשמת האל, אלא באשמת דרכו המוטעית של האדם בעשיית שימוש בנדיבות - ליבו של האל, לאור העובדה שהאדם צוייד בביקורת על מידותיו הטובות והרעות. (ג) הרע הוא הכרחי (1) כי רק כך יכול להתקיים גם הטוב, שכן הניגודים שואבים את משמעותם רק זה מזה (השווה אפלטון, "תאיטיטוס" 176); (2) בתורת עונש, או כדוגמה, או מבחן, לאדם; (3) בשל הסדר מסוים, שהוא מעבר להבנה האנושית ויש בו כדי לתרום למען טובתו של הכלל.

הקושי השני שהועלה על ידי מבקרי הסטואה היה, שהפטליסם מובלע בפיסיקה הסטואית, ואילו חופש הרצון - בתורת המידות שלהם. בטענתו שכנגד הבחין כריסיפוס בין הסיבה המקורית החיצונית אשר קדמה במישרין למעשה והמשתלבת בתוך השרשרת האינסופית של סיבות ותולדות, לבין הסיבה הפנימית, החשובה מכל, שמקורה בטבע הדבר עצמו. אבן שהזיזו אותה, נופלת בשל טבעה - היא. הגירוי החיצוני למעשה האנושי קושר את האדם אל שרשרת פטליסטית, אך הוא שואב מתוך טבעו - הוא את הכוח להכריע למען מידתו הטובה או הרעה. עם זאת, אין האדם יכול אלא לצעוד בגבולות המסלול שנקבע לו על-ידי הגורל, שאם לא כן יגרר בעל כורחו לאורך אותה הדרך. טבעו של אדם כפוף לכיוונו של הטבע בכלל, אך הוא מסוגל לתאם את פעולותיו עם פעולות הטבע. רק אושרו - הוא מצוי בטווח פיקוחו, ולא חלקו בתוך פעילות העולם. תורותיהם הפיסיקליות של אנשי הסטואה הביאום להגדת - עתידות ולאסטרולוגיה. הם חשבו את עצמם כאברים בתוך אורגניזם אלוהי שבתוכו מתפשטת סימפתיה הנוגעת בכל. תחושה דתית עמוקה מצויה בעיקר אצל קליאנתס (Cleanthes) (מתלמידי זנון), פוסידוניוס, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס. העולם החי, בדומה למיקרוקוסמוס, הוא בעל מחזוריות נצחית של שינוי. עוד תגיע שעתה של "דליקה" גדולה, שבה ייהפך כל דבר לאש אלוהית, לנפש בלבד, והרע ייעלם כליל. אז יבוא תורה של האש ליהפך לגוש לח שממנו ינבטו זרעי התבונה ויפתחו במחזור זהה חדש.

באשר המידה הטובה מותנית בידיעה, הרי שאחת ממשימותיה העיקריות של תורת-ההגיון הסטואית היא לספק תורת הכרה. מאחר שכל הממשות היא חומרית, מותנית ההכרה בתפיסה החושית המבוקרת על ידי התבונה. דימוייהם החומריים של עצמים מועברים במישרין אל השכל. דימויים מסוימים, המכונים "ניתנים להבנה" או הכרתיים, מותאמים בדיוק רב לעצם הממשי, עד כי התאמה זו תובעת מן התבונה את הסכמתה המיידית, כאשר התבונה נמצאת במצב תקף; "ההבנה" (במונח זה התכוונו לתפיסה כפי שחפץ נתפס ע"י החופן) או ההכרה באה בעקבות הסכמה זו והופכת להכרה שאיננה ניתנת לערעור, נחלתו של החכם. הספקנים תקפו בצדק את חולשותיו של תהליך מכניסטי - למדי זה; הם הצביעו על כך שאין הבחנה חותכת בין הכרה אמיתית לבין הכרה שקרית, וכי אין היא קובעת שום קנה-מידה שלפיו אפשר למיין משפטים. תורת הכרה זו נשארת בבחינת נקודת התורפה של הפילוסופיה הסטואית. בשאיפתם לשכלל את טיעוניהם תרמו הסטואיקנים רבות לתורת הסילוגיסם; בשל היותם אמפיריציסטים המתעניינים בראש וראשונה במעשים המוסריים הקונקרטיים, נתנו את דעתם בעיקר על חקר הסילוגיסם ההיפותטי והדיסיונקטיבי; הם מיינו סילוגיסמים אלה כדרך שאריסטו מיין את הסילוגיסמים הקטגוריים. כיוון שסברו כי דיבור איננו אלא חשיבה בקול רם וכי המילים מקורן בטבע הדברים, החלו מתעניינים באטימולוגיה ובמידה רבה עוד יותר בחקר הדקדוק, שהתפתחותו חבה רבות לסטואיקנים. החכם, המושלם בכל התחומים, היה גם נואם מושלם, המתרכז על אמת ודיוק תוך הימנעות מסיסמאות רגשניות.

מרבית הסטואיקנים לא היו מקוריים, אך בניסיונם לאחד מספר רב של הגויות פילוסופיות קודמות לתוך שיטה כוללת, תוך כלילת תורות שלכאורה אינן עולות בקנה אחד אלו עם אלו, נוצר משהו חדש. אמת נכון הדבר ששני הדחפים לקראת כוללנות מכאן, ולקראת אחדות והתלכדות פנימית, מכאן - יצרו סדרה של פרדוכסים מופלאים. הסטואיקנים הבליטו פרדוכסים אלה ברוח המסורת הסוקרטית, למען מטרותיה של ההוראה, אך יחד עם זאת נשארו חלק בלתי-נפרד מן השיטה. כך, למשל, סברתם כי בכוחם של כל בני אדם להשיג את האושר בתוך יקום מסביר - פנים, היתה ללא ספק פרדוכסלית ביחס לסברתם האחרת, המודה כי העולם רווי שחיתות אנושית. בתולדותיה של אסכולה זה הופך החכם יותר ויותר לאידיאל, אך בכל זאת הוא נשאר תמיד בבחינת אידיאל מעשי; האדם לא נולד שלם, אך הוא מסוגל להגיע לידי שלמות. ואכן, בסטואה המאוחרת הושם עיקר הדגש בתורת-מידות מעשית. צירוף זה של מעשיות עם אידיאלים נאצלים, הוא שהפך את הסטואה לאסכולה הפילוסופית הפופולרית והשליטה ביותר במשך חמש או שש מאות שנים; היא עמדה בפני התקפתה המוחצת וההרסנית של האקדמיה החדשה והאקלקטיות השתלטנית של האקדמיות המאוחרות ושל הפריפטטים. אף-על-פי שיסודה הטבעי ומסגרתה הרוחנית היו יווניים וזרים לחלוטין לנצרות, היו בכל זאת נקודות מגע רבות בין שתי התורות; לאחר מכן הציגו את סנקה כמקיים התכתבות בסתר עם פאולוס, ואפיקטטוס הופיע בדברי זימים של הנצרות. לא בנקל ניתן לעמוד על השפעותיה של הסטואה על הפילוסופיה המאוחרת, אך ישנם כמה ; קווי-דמיון ראויים - לציון בינה לבין הפילוסופיה של שפינוזה.

* העורך הינו פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: תורת הסטואה
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית