עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המוסר
פרידמן, ש.


תקציר
התועלתנות היא תורת מוסר הגורסת שהשאיפה לטוב משותפת לכל בני האדם, משמע כולם שואפים להנאה ורוצים להמנע מסבל. גישות תועלתניות ניכרו עוד בפילוסופיה היוונית, אך הפילוסוף האנגלי בנתהם ותלמידו מיל פיתחו תורת זו והשפיעו בכך על הפילוסופים שעסקו בתורת המידות שלאחריהם.



תועלתנות
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


תורת המוסר האמפירית האופיינית לאנגליה, הטוענת:
(1) את הנכונות (rightness) של מעשה יש לשפוט על-פי תרומתו להגברת האושר האנושי ולצמצום מצוקת האדם. התקפות המוסרית של חוק או כלל, וכן ערכו של מוסד, מותנים באותם השיקולים. שום דבר אחר איננו בעל חשיבות - לא קבלת המרות של ההתגלות, לא של סמכות המסורת, אף לא של ה"חוש המוסרי" או המצפון; ואולי גם לא של אמנה או היסטוריה. מעשה מסויים עשוי לעמוד באיזה מן המבחנים הללו ולהחמיא למצפונו של עושהו, ובכל זאת לגרום להרס וליסורים מחושבים. העיקר הוא התרומה לאושר.

(2) מכאן שההנאה היא הדבר היחיד שהוא טוב כשלעצמו והכאב הוא הדבר היחיד שהוא רע כשלעצמו. האושר כולל את ההנאה ואת החופש מכאב: אולי האושר הוא מאזן-הנאות היוצר בעצמו הנאה נוספת. דרך משל ניסוחו של בנתהאם (Bantham) בחיבורו "עקרונות המוסר והחקיקה" (1789) (Principles of Morals and Legislation). פרק ראשון, הוא כך: "בעיקרון התועלת הנני מתכוון לאותו עיקרון המאשר או דוחה כל מעשה בהתאם לנטייה המתגלה בו להגביר או לצמצם את האושר של אלה שעניינם הוא במעשה הנדון... אם מהווים הם את החברה כולה, כי אז זוהי נטייתו להגביר או לצמצם את אושרה של החברה כולה". אם נטייתו של מעשה להגביר את אושרה של החברה (עד כמה שהחברה קשורה במעשה זה) גדולה מכל נטייה שיש בו לצמצם אותו, כי אז "המעשה תואם את עיקרון התועלת". במקרה כזה אפשר לומר שהמעשה הוא מעשה נכון (היינו, מעשה שראוי כי ייעשה), או לפחות שאין זה מעשה בלתי נכון.

מקורה של תורה זו במחשבה היוונית, ואילו בתקופה המודרנית נגזרה מתוך השקפות מסויימות של הובס (Hobbes) ולוק (Locke) ונוסחה על-ידי הטצ'סון (Hutcheson) ב-1726. גירסה של תורה זו עובדה על-ידי יום (Hume) בתורת דיווח תיאורי בלבד על דרכם של בני אדם בחריצת משפטי מוסר; גירסאות מורליסטיות במישרין נוסחו על-ידי ג'וזף פריסטליי (Joseph Priestley) וויליאם פאליי (William Paley), ויישומים מעשיים של תורה זו לתורת-המשפט עובדו על-ידי הלבציוס (Helvetius) בצרפת ובקאריה (Beccaria) באיטליה. בנטהאם הסתמך על כל קודמיו אלה כאשר ערך תורה בהירה ומוצקה ועשה בה שימוש נרחב עד כמה שאפשר במאמציו ליישב את הבעיות החוקתיות, הכלכליות, החוקיות והחברתיות של זמנו. גירסתו של ג'יימס מיל היא פשוטה ואנוכית יותר. חיבורו של ג'ון סטיוארט מיל "תועלתנות" (1863) מכיל פילוסופיה סבוכה הרבה יותר המכניסה מחדש גורמים רבים שבנתהאם הקפיד לסלקם. הנרי סידג'ויק (Henry Sidgwick) והרברט ספנסר (Herbert Spencer) שייכים אף הם למסורת זו. מור (G.E. Moore),בעל הספר, (Principia Ethica), שראה אור בשנת 1903, הכניס בכך שינוי יסודי. הוא הסכים להשקפה שנכונותו של מעשה מותנית בתוצאותיו הטובות או הרעות, אך סבר שרבים הם סוגי הדברים (ולא רק הנאות וכאבים, אם בכלל), שהם טובים או רעים כשלעצמם. הוא הצביע על ההטעייה הטמונה בהשקפה שרק ההנאה היא טובה, ועל כן דחה השקפה זו. תורתו של מור איננה ביטוי להשקפה התועלתנית המקורית שהאושר האנושי או ההנאה הם הדברים החשובים. החשוב באמת, לפי מור, הוא הדבר הטוב; ואת מיני הדברים שהם טובים יש ללמוד על פי האינטואיציה.

"ההנאה וההנאה בלבד היא טובה כשלעצמה". כדוגמה לכך יכולים אנו לתאר לעצמנו אדם הטועם אוכל או יושב לנוח; או אפילו את העבריין התוקף בחשק את קורבנו. אנו יכולים לחשוב על הנאות אלה כעל מיני תחושות: הבה נניח שלמען תחושה זו אנו אוכלים, נחים או משתמשים באלימות, ושבאופן דומה אנו פועלים למען הנאות מרוחקות או למען הימנעות בעתיד מכאבים גדולים יותר. ההנאה או החופש מכאב שעצם מביא אתו הוא שמאפשר לנו לקרוא לאותו עצם - "טוב"; הכאב או שלילתן של הנאות צפויות מצמידים לעצם את התואר "רע". יוצא איפוא שבנתהאם מתייחס אל "טוב" ו"רע" כאל מונחים אכספרסיביים אשר בהקשרים מסויימים ניתנים להחלה על מה שגורם הנאה או כאב. הוא מוכן לומר שהנאה אחת היא טובה מאחרת אם היא (במימד אחד או אחדים) הנאה גדולה יותר.

נקודת ראות מוסרית זו (שההנאות ממצות את כל הדברים הטובים או הרצויים כשלעצמם), נחלשת כשהיא מצטרפת לתורה המטפיסית בדבר הדוניסם פסיכולוגי. הסיבה היא שלפי השקפה זו כל המושאים שבני האדם מבקשים להשיגם "למען עצמם" או "כמטרות ולא רק כאמצעים", הם בהכרח "הנאות". התורה המוסרית נחלשת כתוצאה מהרחבת היקפו של המושג "הנאה" עד כדי כלילת דברים רבים ביותר שאפשר לצפות שהדוניסט ידחה אותם (דרך משל, השלמתו המוצלחת של צום ממושך). מיל פונה אל תורה מטפיסית זו כדי לבסס את ההשקפה שהאדם שתכליתו היא הידיעה או המידה הטובה למען עצמו, עדיין חותר ל"הנאה". ישנם (טוען הוא) יעדים רבים שנחשבו פעם ללא יותר מאמצעים המוליכים אל מטרה מהנה, אלא שיעדים אלה הפכו (על דרך האסוציאציה וההרגל) למטרות בפני עצמן, בלא קשר למטרה המקורית. אחת מדוגמאותיו של מיל היא החסכון בכסף; דוגמה אחרת היא השמירה בכל מחיר על המידה הטובה. יוצא איפוא שהמושג "הנאה" מכיל עתה דברים הנרצים רק בשל בלבול מחשבתי או הרגלים, ובלא שאיפה אליהם; כמו כן אין הבחנה ברורה בין דברים הנרצים כאמצעים לבין דברים הנרצים למען עצמם. לאחר שמיל הרחיב את תחולת המושג "הנאה" ממשיך הוא ומבחין בין הנאות "נעלות יותר" לבין הנאות "גסות יותר". ההנאות הנעלות יותר אינן נחשבות לגדולות יותר על פי קני-המידה של בנתהאם; אך בכל זאת יש להעדיפן. לפי ההשקפה הזאת, הטענה שאפשר לרצות רק בהנאה למען עצמה היא טענה קלת ערך; העיקר הוא שאחדים ממושאיה של השאיפה הם הנאות נעלות. השקפתו של מיל נמצאת בחצי הדרך לתורה האידיאלית או האגאתיסטית של מור. לטענה "ההנאה וההנאה בלבד היא טובה כשלעצמה" יש ערך כלשהו כקריאת-קרב; אולם תורה כה רחבת לב וודאי תכלול הנאות מן המשונות ביותר, ולבסוף תמנה כ"הנאה" כל מושא של תשוקה. ההצדקה המוסרית לכך אינה יכולה להיות שכל ההנאות האלה הן טובות; מוטב למצוא את ההצדקה בזה שנכון או מתאים לבני אדם כפרטים לבחור למען עצמם. תורה זו (שהיא כולה לרוחם של בנתהאם ושל מיל), חסרה לגמרי אותן תכונות "מדעיות" אופייניות שהיו צריכות להתלוות לתחשיב הכאבים וההנאות.

"מעשים הם נכונים במידה שהם נוטים לגרום לאושר, ובלתי-נכונים עד כמה שנוטים הם לגרום להיפוכו של האושר". מור, בתארו את התועלתנות, טוען שמעשה הוא נכון אם תוצאותיו תהיינה למעשה טובות יותר מאשר אלה של מעשה אחר שאפשר היה לעשותו במקומו. באשר לעולם אין אנו יכולים לדעת, מה תהיינה תוצאותיו של מעשה (אלא יכולים רק להעריך מה תהיינה), הרי כשאדם המתלבט בין עשיית מעשה א' לבין עשיית מעשה ב', איננו יכול לדעת מהו המעשה הנכון. התועלתנים המוקדמים העלו לפעמים את הטענה הזאת, אלא שדומה כי דעתם האמיתית היתה שיש לייחס את ה"נכון" וה"בלתי-נכון" בהתאם לתוצאות מסתברות. (השווה בנתהאם, "הנטייה אשר דומה כי בכוחן של אלה להגביר או לצמצם את האושר וגו' "). אנו סוברים כי מעשה נכון הוא המעשה שראוי שאדם יעשהו; ואת זאת יש לשפוט על-פי התייחסות לתוצאות המסתברות כפי שהן מצטיירות בעת ההכרעה. לפיכך רשאים אנו להסיק שבנקודה זו מור טעה. כמו כן סבר מור, שכדי להחליט אם מעשה מסויים הוא נכון יש לקחת בחשבון את תוצאותיו (מוטב היה אילו אמר תוצאותיו המסתברות) של המעשה הנדון בלבד (וזוהי גם דעתו של בנתהאם). דומה כי סברה כזו נוגדת את השכל הישר. אנו רגילים למיין את המעשים לטיפוסים מסויימים: יש טיפוסים של מעשים שלעולם לא ייעשו; יש טיפוסים אחרים של מעשים אשר ייעשו בהזדמנויות המתאימות; ויש טיפוסים אחרים של מעשים אשר עלינו לבחור ביניהם על-פי שקילת תוצאותיהם. כך למשל, אדם החייב לבחור את דרכו בחיים צריך, לעיתים קרובות, להכריע אך ורק בהתייחסות לתוצאות המסתברות. אך אל לנו אפילו לשקול את הרמאות ואת השקר כמעשים אפשריים, כי מעשים כאלה הם לעולם בלתי-נכונים. בנקודה זו יטענו התועלתנים: (1) אין ספק שהרמאות, השקר והרצח מגונים תמיד, כיוון שתוצאותיהם הן כמעט תמיד רעות. כלל מוסרי כנגד מעשה מסוג מסויים, הוא כלל שאפשר לראותו כניסיוני בלבד ושמראה כי ממעשים כאלה יש להימנע כמעט בכל הזדמנות; (2) החיים החברתיים הם אפשריים רק אם מקיימים כמעט תמיד מוסכמות מסויימות, כמו למשל, אמירת האמת. במקרה מסויים, תוצאתו המיידית של שקר עשויה להיות חיובית, אלא שברוב המקרים ישנה גם תוצאה נוספת ורחוקה יותר שיש לקחתה בחשבון. כל הפרה של המוסכמות עלולה להחליש אותן ,במיוחד על-יד הגבלת האימון הציבורי בהן. ואף-על-פי שתוצאה זו עשוייה להשפיע רק מעט על הצדדים הנוגעים בדבר, אין להתייחס אליה בקלות ראש, כיוון שהיא פגיעה ב"אושר הכללי". מטעם זה השקר הוא מעשה בלתי-נכון בכלל, אפילו כשהתוצאות הגלויות לעין הן טובות. אך אם יקרה מקרה שתוצאת השקר (אף זאת הכלולה בערעור האמון הציבורי) לא תהיה פחות רעה מתוצאת אי-אמירת השקר, כי אז יטען התועלתן שהשקר המיוחד הזה הוא בבחינת מעשה נכון.

בהקשר לכך יש שטענו, שהתועלתנות שהוצעה במסותיו של מיל איננה זהה עם זאת של בנתהאם, סידג'וויק ומור. לפי טענה זו, התועלתנות נוסח מיל מסוייגת באופן בולט, שכן הוא מודה שמבחן נכונותם או אי-נכונותם של מעשים יחידים איננו בדרך כלל המבחן של התוצאות: המבחן מתבטא ביישומו של כלל מוסרי - או, כפי שהדבר קרוי בפי מיל, עיקרון משני. יוצא איפוא שמעשה גניבה הוא מעשה בלתי נכון כיוון שיש כלל כנגד הגניבה; והמוסריות איננה אלא "כללים והנחיות להתנהגות האנושית". אך את הכללים האלה אפשר לבחון ולהבחין כתקפים או בלתי-תקפים. המבחן הוא מבחן תועלתני: כלל הוא תקף אם התוצאות של ציות לו הן טובות יותר מאשר אילו לא היו מצייתים לו במרבית המקרים - וטובות יותר אף מן התוצאות של ציות במרבית המקרים לכל כלל אפשרי אחר באותו עניין. בהתאם לפירוש זה, סובר מיל שמן הראוי לקיים את הכלל המוסרי, פרט למקרים אלה : (1) כאשר אנו נכונים להטיל ספק בתקפותו של הכלל הנידון בשל שיקולים תועלתניים; או (2) כשקיימת התנגשות בין כללים - כלל אחד תובע מהלך מעשים מסויים, ואילו כלל אחר אוסר אותו מהלך. במקרה אחרון זה, אומר מיל בבירור שיש לנטוש את "העקרונות המשניים" ולפנות במישרין ל"עקרונות הראשוניים" - היינו, למבחן הטיב של תוצאות עשיית המעשה הנדון או אי-עשייתו.

אין ספק שמיל מייחס חשיבות מרובה לקיום הכללים המוסריים, אפילו במחיר הגבוה ביותר למקיימם; אך כלום יכול התועלתן לסבור שקיומו של כלל מסויים כשלעצמו הוא מידה טובה? המצב מסובך במקרה המכונה בפי יום "מידות טובות מלאכותיות" (צדק, קיום הבטחות, אמירת אמת וכדו'); כפי שהראה, הרי מידות אלה אפשריות רק כאשר קיימים מוסדות מסויימים, היינו, כאשר מקיימים באופן כללי שורה של כללי-התנהגות מסויימים. אי-אפשר לו לאדם לקיים או להפר הבטחה אלא אם כן יש לחברה מנהג-קבע של הבטחה, בדיוק כפי שאי-אפשר למעול ברכושו של יורש בחברה שאין בה חוק או הרגל המסדיר את ענייני הירושה. יוצא איפוא שלגבי המידות הטובות המלאכותיות נכון יהיה לומר שאי-אפשר היה להפגין אותן אילו היינו מודרכים רק על-ידי העיקרון הראשוני של עשיית המעשה המבטיח את התוצאות הטובות ביותר. המוסדות המולידים את היושר בענייני רכוש ואת האמון בהבטחות (ואת ההיפך), מניחים שמרבית בני האדם קשורים על-ידי חוקי הרכוש והאמון ואינם מנסים לנקוט במהלך של עשיית המעשים המבטיח את התוצאות הטובות ביותר. מכאן מסתבר שהמידות הטובות המלאכותיות עשויות להתערער במיוחד על ידי התנהגות בלתי- סדירה באשר הטעם העיקרי שאנו מצייתים להן הוא צפייתנו שכל אדם אחר יעשה כן (הדבר איננו כך לגבי אדיבות, נדיבות, הצלת-חיים וכדומה - אלה הן המידות הטובות הטבעיות, לדעת יום, אשר מן הראוי לנהוג על פיהן, בין אם הכל עושים כן ובין אם לאו). הטיעון איננו יכול, כמובן, להרחיק לכת ולהראות שמן הראוי לא להפר כללים אלה לעולם. השאלה היא: כלום מצליח טיעון זה להסביר, על רקע שיקולים תועלתניים, מדוע אנו מרגישים שהכללים אודות צדק וקיום הבטחות הם כל כך חשובים, ומדוע הפרתם היא תמיד עניין כה חמור? מן הראוי לזכור שהטיעון איננו חל על "המידות הטובות הטבעיות", אף כי אחדות מהן נחשבות ודאי כמכובדות לא-פחות מן המידות הטובות המלאכותיות. הוגי דעות אנטי-תועלתיים טוענים, יודעים כי כללים מסויימים מחייבים, ואנו יודעים גם אלו מביניהם הם המחייבים ביותר; אך אנו יודעים זאת בלי שיש בידינו האינפורמציה שהיתה דרושה כדי להסיק את הדבר על פי שיקולים תועלתניים.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: תועלתנות
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית