(1855-1813). סופר-פילוסוף דני שמשנתו היוותה מעיין לזרם המחשבה האכסיסטנציאליסטי הן בפילוסופיה והן בספרות.
הקיום (האכסיסטנציה) מהווה את המוקד במשנת קירקגור וזאת הן מבחינה אנושית גרידא והן מבחינה מיוחדת שהיא דתית-נוצרית. כשמדבר קירקגור מהבחינה הראשונה על קיום אנושי, אין הוא מתכוון לקיום הפיסי של האדם, כי אם להגשמה הפנימית של אחת מאפשרויותיו. קיום הוא הבחירה, ההגשמה של אפשרות. כשהאדם חושב הוא ניצב מול אפשרויות; כשהוא בוחר באחת מהן הוא נעשה קיום, יש, ממשות. האפשרות, כל עוד לא התממשה, הרי היא רק מושג מחשבתי ורק הבחירה מעניקה ישות למושג. הקיום, אם כן, הוא הקיום הניסיוני-זמני אשר נולד עם כל הכרעה יומיומית של האדם.
בעקבות התפיסה הזו של הקיום מדגיש קירקגור ראשית את הרצון החופשי של האדם לבחור, ושנית את אחריותו המוסרית בעת הבחירה. קירקגור מתרכז בעולם הסובייקטיבי-פנימי של האדם, במתח של 'מה' לבחור, 'איך' לבחור, היינו, בפער בין אפשרות ובין קיום, שבו כל אחד מאתנו מתנסה. הפער הזה עצמו הוא עדות לחופש האדם להכריע ובכך להתהוות, כאילו להיוולד, בכל פעם ופעם. ויש להדגיש שוב, שהקיום, בתור בחירה, הוא פעולה פנימית חיה הנבדלת מכל מושג מחשבתי. לדוגמה, אם נחזור לדבר על החלטה שהחלטנו, לתאר אותה, אנו ניתקים מהפעולה החיה של קיום וחוזרים לתחום המחשבה המושגי. שום תיאור מושגי לא ידביק את העוצמה החיותית של הקיום; הוא תמיד מפגר מאחור.
תוך שימת-הדגש הזו על העוצמה החיותית של הקיום, של הספונטניות החופשית של התהוותו, יוצא קירקגור להתקיף את האידיאליסם הגרמני ובייחוד את משנת הגל (Hegel). הוא נלחם בנטיה הקבועה של הזרם הזה לסגור את הממשות ע"י מערכת קבועה ומסויימת של מושגים. ביטוי מפורש לנטיה הזו היא הזהות בין החשיבה ובין הישות, אשר נמצאת בשיטה ההגליאנית. הזהות הזו נראית לקירקגור כשיעבוד הקיום להכרח הלוגי-מושגי של החשיבה. הממשות מבטאת את התנהגותו של מושג ומצייתת לה. שוב אין מקום לבחירתו החופשית של הפרט ולאחריותו המושגית – שני דברים שיסודם בהנחת הפער במקום הזהות בין החשיבה ובין הקיום. קירקגור נלחם למען עצמיות הפרט וחופשיותו המוסרית, ואת אלה אין הוא מוצא ברציונליסם ההגליאני.
בשם אותו פרט ואותה עצמיות נלחם קירקגור גם בתנועה הרומנטית של ראשית המאה הי"ט. גם בהשקפת העולם הרומנטית (בכינויו: האסתטית) אין מקום לעצמיות של פרט חופשי. אך קירקגור בחר לבקר את התנועה הרומנטית לא באופן פולמוסי, ישיר, אלא ע"י שהוא כתב בעצמו ספרות רומנטית ונתן לקורא לחוש, מתוך היצירה עצמה, כיצד חיים המנוהלים ע"פ השקפת עולם רומנטית סופם אך מלנכוליה ויאוש. ברם, קירקגור לא חתם את שמו על כתבים אלה, אלא בחר בפסבידונימים. כוונתו בכך להצהיר שאין הוא מזדהה עם ההשקפה הרומנטית המתוארת בהם. את שמו חתם על חיבוריו הדתיים, כי הוא חשב את עצמו לסופר דתי - ובזה ראה את יעודו.
בעמדתו הדתית של קירקגור בולטת הבחינה השניה, הדתית-נוצרית, של הקיום במשנתו. קירקגור מאמין שעצמיות איתנה של פרט תיתכן רק בתוך חיים דתיים. לא תיתכן עמידה מוסרית ללא אמונה נוצרית. אמונה היא ראשית כל אמונה בקיום של אלוהים, היינו בעובדה ההיסטורית שאלוהים הפך לקיום אנושי בזמן. עובדה זו היא פראדוכס עליון שאותו אין המחשבה יכולה להבין ובו אפשר רק להאמין באופן אי-רציונלי. וכשהאדם מאמין בישוע הנוצרי הוא גם מודע באותו הזמן לעובדת היותו הוא חוטא הזקוק לגאולתו של אלוהים. ללא המודעות הזו לחטא, וללא ההתייחסות אל ישוע והליכה בדרכיו, אין תקומה לסובייקט ואין לו גאולה. קירקגור ראה זאת כשליחותו לעורר את בני אדם לחיים דתיים.
* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
