עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה עתיקה [מערבית]
פרידמן, ש.


תקציר
התואר "פרה-סוקרטי" מיוחס לכתריסר פילוסופים, אשר פעלו ביוון לפני תקופתו של סוקרטס ואשר ניסו להגדיר את מבנה העולם ואת טבע הממשות. הפילוסוף הראשון הוא תלס בעוד האחרון מביניהם היה דמוקריטוס



פרה-סוקרטים
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


התואר "פרה-סוקרטי" מיוחס לכתריסר פילוסופים, אשר פעלו ביוון לפני תקופתו של סוקרטס ואשר ניסו להגדיר את מבנה העולם ואת טבע הממשות. תלס (Thales), שפעל בראשית המאה הו' לפני סה"נ, נחשב לראשון הפרה-סוקרטים, ואילו דמוקריטוס (Democritus), שפעל בסוף המאה הה' לפני סה"נ, נחשב לאחרון שבהם. הפרה-סוקרטים הראשונים פעלו באיונה - שטח ההתיישבות היוונית בחוף המערבי של אסיה הקטנה. ערי-מדינה כדוגמת מילטוס שגשגו מבחינה כלכלית במחצית הראשונה של המאה הו' לפני סה"נ ובאו במגע הדוק – באמצעות המסחר - עם התרביות הזרות של מצרים ולידיה (ובכך גם עם בבל) ועם המושבות היווניות במערב ובחוף הים השחור. נוסף לכך היתה איוניה עצמה יורשתה של תרבות ספרותית עתיקה, ששורשיה עוד קודמים להומרוס. כל אלה גם יחד היוו תנאים אשר עודדו את עלייתה של המחשבה הספקולטיבית במילטוס (Miletus), אפסוס (Ephesus), קולופון (Colophon) וסמוס (Samos), אף כי אין בהם כדי להסבירה עד תום. ההתעניינות הפילוסופית הלכה והתפשטה מעבר לים: פיתגורס (Pythagoras) היגר מסמוס לאחת המושבות היווניות בדרום איטליה, שעה שכסנופנס (Xenophanes) נדד לאורכו ולרוחבו של כל העולם היווני. פרמנידס (Parmenides) וזנון (Zeno) נולדו באליאה (Elea) שבדרום מערבה של איטליה, ואילו אמפדוקלס (Empedocles) השתייך לעיר אקרגס (Acragas) שבסיציליה. פירוש הדבר, שמרבית הפרה-סוקרטים השתייכו למזרחו או למערבו של העולם היווני; שמם מתחיל להתקשר אל אתונה רק לאחר שאנכסגורס (Anaxagoras) עבר אליה מאיוניה, בשנות השבעים של המאה הה' לפני סה"נ.

למרות ההבדלים הרבים בינם ובין עצמם מהווים הפרה-סוקרטים קטגוריה לא רק כרונולוגית אלא גם לוגית. סוקרטס הפנה את המחשבה הספקולטיבית היוונית לכיוון חדש, על-ידי דהיית הפיסיקה והתרכזות בשאלות השייכות לתחומה של תורת-המידות. אם להוציא את הסופיסטים, שאל מסורת הגותם משתייך גם סוקרטס, הרי שה- philosophoi הקדומים - "אוהבי החכמה", שיעבדו את הבעיות האנושיות להגדרת ממשותו של העולם הפיסיקלי החיצוני. לפי זה, אלה הקרויים בפינו "פרה-סוקרטים", נקראו בפי אריסטו (Aristotle) "חוקרי הטבע" (physiologoi), שכן הם חקרו את ה"פיסיס", את הטבע או מבנה הדברים בתורת כוליות. רבים מהם מגלים התעניינות עוד יותר צרה בטבע; כך, למשל, היו תלס ואנכסימנדרוס (Anaximander) אנשים בעלי השכלה רב-צדדית שזכו לפרסום בתקופתם לא כל כך בשל תיאוריהם העיוניים את הממשות - אשר היו לעתים בעלי חשיבות מקרית בלבד אף לגבי מחבריהם - אלא בשל יכולתם לפתור בעיות מעשיות שונות, כדוגמת חישוב מרחקה של ספינה מן החוף, בעיות של תובלת צבא אל מעבר לנהר או הקביעה המדוייקת של עונות השנה. כל הפרה-סוקרטים ניסו לתאר את טבע הגופים השמימיים; אחדים גילו עניין במתימטיקה במנותק מן האסטרונומיה, ובכך התבלטו במיוחד תלס ופיתגורס; אמפדוקלס, אנכסגורס ודיוגנס מאפולוניה התעניינו ברפואה ובאמבריולוגיה ודומה כי מרביתם עסקו בבעיות פיסיקליות מובהקות, כגון רעידות אדמה, קשתות בשמים, מגנטיסם, גאות הנילוס וכדומה. חשוב מאוד שלא להתעלם מן הבחינה המעשית הזאת, שהצטרפה באופן מפתיע, אל דוגמטיסם בלתי-ניסיוני כשבאו הוגים אלה לטפל בבעיות של טבע העולם בכללו. מה שהעניק לפרה-סוקרטים את הזכות להיחשב לפילוסופים - זכות שאיננה מוענקת לגיאוגרפים, רופאים ואסטרונומים אחרים של אותה תקופה - היתה הנחתם המשותפת שהעולם הוא בעל אחדות וקביעות שלמות, שאותן ניתן להבין ולהסביר לזולת באורח תבוני.

את חלקה הראשון של הנחה זו ניתן למצוא כבר בקוסמוגוניות מיתולוגיות-למחצה ובתיאוגוניות קדומות יותר; אולם הטיפול בבעיות אלה כמונחים תיאוריים מובהקים ודחיית ההאנשה (personification), הם שזיכו את תלס ואחר כך את תלמידיו-יורשיו בתואר "פילוסוף". אף-על-פי שהם נטשו הרבה משפת המיתולוגיה, ניכרת עדיין בנקודות מסויימות השפעתן של הנחות קדם-פילוסופיות שאותן ירשו מקודמיהם. תלס, בהצהירו שכל הדברים מקורם במים, נתן כפי הנראה ביטוי רציונליסטי לרעיון מיתולוגי-פיוטי מצרי, המצוי אף בבבל, שמקור העולם הוא באלה נון (Nun), אלת המים הקדומים; זהו רעיון אשר שיקף את התגלותה השנתית של האדמה עם ירידת גאות הנילוס. חוב חשוב יותר למיתוס מתגלה בהנחה המרכזית, האומרת שהעולם הוא תבוני ועקיב, וכי הוא באיזה שהוא אופן בבחינת אחדות, למרות הריבוי הנגלה שבו. הנחה זו עוצבה על ידי המגמות הגנטיות-האנתרופומורפיות הרווחות במיתולוגיה המסורתית. כך, למשל, מוסבר ב"תיאוגוניה" של הסיודוס, שיר שנתחבר כנראה בראשית המאה הז' לפני סה"נ, שמקור משפחת האלים הוא בראשיתו של העולם, כאשר גאיה (Gaia), אמא-אדמה, ביחד עם חלקיו השונים של העולם שמתחת, מתגלה כישות הקוסמולוגית המובחנת הראשונה, מתוך תהום המכונה כאוס (שפירושו איננו "תוהו ובוהו", כי אם "פירצה"). באותו זמן עולה על הבמה ארוס (Eros) או האהבה המינית, המניע האנתרופומורפי להבדלות נוספות, גאיה יולדת את אל-השמים, הזכר, אורנוס (Ouranus), את ההרים ואת הימים; אזי מזדווגים אל-השמים ואמא-אדמה, ומולידים את הנהר המקיף ומקשר ביניהם, האוקינוס (Okeanos). תוך כדי כך נבראים דורות נוספים על-ידי אותם ההורים; לפי תיאורים אחרים, הגשם הוא זרע השמים המפרה את האדמה, וכך נוצרים הצמחים והיבולים. קוסמוגוניה חצי-מיתולוגית זו מסתבכת בשל אנדרלמוסיה הנגרמת ע"י מיזוג גירסאות שונות יחדיו במסגרת ה"תיאוגוניה". אגדה פיוטית-מיתולוגית יותר, עולה בהמשך השיר, אשר לפיו ממשיך אורנוס לשכב עם גאיה ומסרב להרשות לה ללדת צאצאים, עד אשר הוא נפגע בידי קרונוס (Kronos). המשך זה מייצג כפי הנראה גירסה פרימיטיבית יותר, לפיה הכאוס המקורי או התהום הוא אשר יצר את הפרדתם הקדומה של השמים מן הארץ. מכל מקום, המושג המיתולוגי שמרכיבי היקום השונים קשורים באלים, שיש להם יחוסי-אבות כפי שיש לבני אדם, הוליך להשקפה, שניתן לגזור את העולם כולו מתוך אב אחד או מתוך זוג אחד של אבות קדומים, כדוגמת הארץ, או שמים וארץ. הנחה זו בדבר אחדותו הגנטית של העולם, הניתנת להקבע על-ידי תיאור דרך השתלשלותם של הצאצאים הרבים, המרכיבים יחדיו את העולם, מתוך גורם קוסמוגוני יחיד, הטביעה חותמה על הפרה-סוקרטים הקדומים, אשר החליפו את הגאיה, או את הכאוס של הסיודוס בחומר אחד ויחיד שהוא מקור העולם, כדוגמת המים של תלס, או האויר של אנכסימנס (Anaximenes). גם כאשר הקוסמוגוניה נדחתה כליל - כמו במקרהו של הרקליטוס (Heraclitus), אשר טען כי סדר-העולם לא נברא בידי אדם או בידי אל, שכן הוא קיים מאז ומעולם - גם אז נשמרה הבחנה בדבר אחדות בסיסית ומוגדרותו של העולם. מקורה של הנחה-קודמת כללית זו, שהיתה בעלת חשיבות מרובה (טעמיה לא נידונו על-ידי היוונים עצמם), היה כפי הנראה נעוץ גם הוא בתצפיות שהצביעו על הסדירויות הכלליות שבעולם – התנהגות השמש, עונות השנה וכיוצא באלה - אשר עודדו להאמין בסברה הנוחה שהעולם פועל בהתאם לחוקים שאינם שונים לחלוטין מן החוקים המסדירים את פעילויותיהן של החברות האנושיות. ההשקפה הצרה יותר, הרואה כי מרכיביו העיקריים של העולם הם יצורים אלוהיים דומים לאדם, בעלי אב יחיד, קדום, היתה התגלמות ספציפית יותר של גישה אנתרופומורפית זו.

התמדתו של האנתרופומורפיסם נראית בבירור בניסוחים אחדים שבהם משתמשים הפרה-סוקרטים כדי לתאר את מקורו האחרון של השינוי הפיסיקלי. הארוס או האהבה המינית של הסיודוס מצאו את תהודתם ברעיון התגמול החוקי של אנכסימנדרוס, ברעיון המאבק או המלחמה אצל הרקליטוס וברעיון האהבה והשנאה של אמפדוקלס. פילוסופים פחות פרימיטיביים נאלצו להזדקק כאן ללשון דימויית; כך, למשל, השתמש אריסטו בארוס כדי להסביר כיצד המניע הראשוני מסוגל לנוע מבלי להיות מונע. שתי נקודות נוספות שבהן הושפעו הפרה-סוקרטים על-ידי הנחות קדם-פילוסופיות, היו במושגיהם על האלוהות והנפש. הם נטשו במידה רבה את הפנתיאון האולימפי המסורתי. עם זאת טיפחו כולם את הרעיון, כי מה שהוא כל-יכול ובלתי-ניתן לערעור, הוא אלוהי; דרך משל, דומה כי המילטים ייחסו תיאור כזה לסוגי החומר הראשוני שלהם. באשר לנפש, הרי שמרבית הפרה-סוקרטים הקדומים לא שמו לב אליה ואל מבנה: לגבי הפיתגוראים, הרקליטוס ואמפדוקלס, שימשה הנפש כחוליה פיסיקלית המקשרת בין האדם לבין העולם החיצוני. רעיון זה לא היה אלא פירוש מחודש של הרעיון העממי כי הנפש קשורה באיזה שהוא אופן אל האיתר (aither) - החומר שממנו עשויים הכוכבים והשכבות העליונות של האויר. יחד עם זאת נתהוותה אנדרלמוסיה רבה בפסיכולוגיה של הפרה-סוקרטים, בשל כשלונם להבחין בין התפיסה לבין התבונה או הרוח; אלה תוצאות גישתו של הומרוס לנפש, גישה רבת השפעה אך בלתי עקבית, לעתים נחשב ה- psyche לחומר-חיים, לפעמים לחומר-תודעה ולפעמים הוא נחשב לתבונה.

בטרם נסכם את התפתחויותיה העיקריות של ההגות הפרה-סוקרטית, מן הראוי להדגיש כי ידיעתנו ביחס לשיטותיה הפילוסופיות היא בלתי-שלמה. אין ברשותנו כיום שום חיבור שלם משל פילוסוף פרה-סוקרטי. יש בידנו קטעים קצרים ומבודדים, מתוך חיבוריהם של הפילוסופים האלה; לפעמים מילה אחת בלבד, ולפעמים משפטים אחדים. הם הגיעו אלינו לרוב כמובאות בתוך כתביהם של פילוסופים מאוחרים יותר של העולם העתיק. משל המילטיים כמעט ואין בידנו דבר - משפטים אחדים משל כל אחד מהם; משל פיתגורס אין בידנו דבר; משל הרקליטוס – קצת למעלה ממאה קטעים כאלה, רובם קצרים מאוד (הארוך ביותר מביניהם הוא בן חמישים וחמש מילים). כן יש בידינו כמאה וחמישים שורות הכסמטריות משל פרמנידס ושלוש מאות וארבעים משל אמפדוקלס; חלק זה של יצירת אמפדוקלס מהווה כשליש מכלל היצירה המקורית שבסך הכול היתה כפי הנראה קצרה למדי. משל אנכסגורס יש בידינו קטעים אחדים המצטרפים לכדי אלף מילה, ומהווים לכל הפחות שמינית ולכל היותר מחצית היצירה שאליה הם שייכים. משל דמוקריטוס, שהיה ידוע כמחבר פורה במיוחד, מצויים בידנו בין מאתים לשלוש מאות קטעים רובם ככולם דנים בבעיות מוסר והם בלתי-רלבנטיים במידה רבה לתורותיו הפיסיקליות המיוחדות. מבחרים אלה מן היצירות המקוריות מהווים כמובן רק את אחד המקורות שמהם אנו שואבים את ידיעותינו אודות הפילוסופיה הפרה-סוקרטית; ידיעותינו אלה מסתמכות במידה רבה גם על סיכומים ועל פרשנויות מאוחרות יותר, משל היסטוריונים שונים של המחשבה האנושית. כך למשל, מעיר אפלטון (Plato) בעצמו בכתביו הערות רבות, בחלקן משעשעות או אירוניות בייחס לכתבי פילוסופים שקדמו לו – בייחוד הרקליטוס, פרמנידס ואנכסגורס. נראה כי אפלטון התייחס ברצינות אל הפיתגוראים, אך לעומת זאת ראה את מרבית הפרה-סוקרטים האחרים כמסמלים צורות שונות של מחשבות הבל. אריסטו, לעומת זאת, האמין בניסוחם השיטתי של קודמיו. הפיסיקאים הפרה-סוקרטיים, אף-על-פי שטעו טעויות חמורות ביחס למושגי הסיבתיות, עוררו עניין רב באריסטו, כיוון שלדעתו עשו מה שתואר על ידיו כניסיונות "מגומגמים" אך לא חסרי-ערך להבעת האמיתות שאותן גילה הוא-עצמו. בקרב המבקרים במאה הנוכחית שוררים חילוקי-דעות רבים ביחס לערכן של הדעות המפורטות שהביע אריסטו על קודמיו. הוכח כמעט ללא שמץ של ספק שבהזדמנויות רבות עשוי היה לעוות את השקפותיהם, לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך העדר אובייקטיביות היסטורית וכיוון שעיין בדעותיהם של הפרה-סוקרטים מתוך נקודת-הראות של הגותו-הוא. יחד עם זאת, האינפורמציה וההערכות של אריסטו על קודמיו הם תמיד בעלי-ערך ולעיתים קרובות, אף נכונים; על עדותו של אריסטו אפשר לדעת בוודאות שהיא מסולפת רק באותם מקרים כאשר מצוייה בידינו עדות מהימנה שכנגד, שברובה הגדול ניתן להשיגה רק מקטעים מקוריים רלבנטיים, וכאשר נוסף לכך אפשר גם להתחקות על מניעי הסילוף. קביעה נכונה ביחס למשפטי-אריסטו על הפרה-סוקרטיות היא חשובה במיוחד כיוון שכל אלה אשר דנו בהוגים הפרה-סוקרטיים אחרי אריסטו הושפעו ממנו עמוקות. המקור העיקרי לידיעותינו על פילוסופים מאוחרים יותר הוא החיבור "דעותיהם של הפיסיקאים" (The Opinions of the Physicists) - יצירה היסטורית שלוקטה ע"י עמיתו של אריסטו, תיאופרסטוס (Theophrastus), כחלק מאנציקלופדיית ההכרה הגדולה של הפריפטטים. ברם, תיאופרסטוס עצמו, אף כי ללא ספק בדק כתבים מקוריים לגבי עניינים רבים, הושפע בכל זאת במידה ניכרת מדעותיו של אריסטו, עד כדי כך שלעתים דומה כי ניסוחיו שאולים מן ה"פיסיקה" וה"מטפיסיקה" של אריסטו. נראה כי במקרים רבים לא היה מסוגל לקבוע מהי הסברה הנכונה ביחס לעניינים שנויים במחלוקת, לאור העובדה שלא את כל כתבי הפרה-סוקרטים אפשר היה להשיג במלואם. אף-על-פי שהיוונים עצמם הניחו שכל אחד מן הפילוסופים הפרה-סוקרטיים (להוציא פיתגורס) כתב לפחות ספר אחד ששמו היה לרוב "על הטבע", ספק הוא אם אחרים, מן הקדומים שבפילוסופים אלה, כתבו ספרים שנקראו בהרחבה אף בזמנם-הם. יש לשער שהם הסתמכו בעיקר על הטפה בעל-פה; כך, למשל, הקטעים משל הרקליטוס המצויים בידינו הם בראש וראשונה אמרות-כנף שנאמרו על-פה. יתר-על-כן, אף כאשר אפשר היה להשיג את ספריהם של הפרה-סוקרטים, הרי שלשונם השירית והמטפיסית לא זכתה תמיד לפירוש אוהד מידי תיאופרסטוס איש-המדע. יוצא איפוא, שגם אם היה סיפרו מגיע לידינו בשלמות, היה זקוק עדיין לשינויים ולפירושים, וגם אז לא היה מקדם אותנו בהרבה אל מעבר למה שמצוי אצל אריסטו; אולם במציאות הגיע גם הוא לידינו קטעים-קטעים פרט לחלק אחד הדן בתחושה. למרבית המזל סוכם הספר בידי סטואיקן אלמוני בן המאה הב' לפני סה'נ; הסיכום הזה הועתק והופץ כעבור שלוש-מאות או ארבע מאות שנה על-ידי אאטיוס (Aetius), ועבודתו שוחזרה לאחר מכן מתוך קטעים שונים. בהקשר זה מן הראוי להזכיר מקור נוסף: חשיבות רבה נודעת לניאו-אפלטוני סימפליציוס (Simplicius), שכן אף כי חי כאלף שנה אחרי הפרה-סוקרטים, חשב למועיל למען פירושיו לשתי מסכתות של אריסטו, לנסח את השקפותיהם של כמה מן הקודמים לאריסטו בלשונם-הם, כיוון שמרבית כתבי הפרה-סוקרטים, ואף סיכומיהם המאוחרים, נעשו בזמנו נדירים ביותר. לו אנו חבים איפוא חלק נכבד ממה שמצוי בידינו מדבריהם המקוריים של פרמנידס, אמפדוקלס, אנכסגורס ודיוגנס מאפולוניה.

באשר לכרונולוגיה והביוגרפיה של הפרה-סוקרטים, הרי שגם כאן ידיעותינו בלתי מושלמות. במשך מאת הנשים שבין עליית התנועה הסופיסטית לבין ייסוד הליציאום לא עוררו עניין אצל היוונים. אריסטו נתן את דעתו על השקפותיהם, אך לא התעניין כלל בחייהם האישיים; משימה זו הושארה איפוא בידי ביוגרפים אלכסנדרוניים מאוחרים בני המאה הג' עד המאה הא' לפני סה"נ, והללו מביאים סיפורים מפוקפקים כגון זה שהרקליטוס קבר את עצמו בתוך בור גללים ושאמפדוקלס השליך את עצמו לתוך הר אטנה. מעט עובדות פשוטות יותר, הגיעו אלינו ממקורות מהימנים יותר. מרבית הידיעות הכרונולוגיות אף הן מקורן בלמדנות אלכסנדרונית, מכובדת אף כי במידה רבה ספקולטיבית. סוטיון (Sotion) מיין את הפילוסופים הפרה-סוקרטיים לפי אסכולות מערביות ומזרחיות ובעקבות תיאופרסטוס קבע ביניהם יחסים של תלמיד אל רבו. הכרונוגרף אפולודורוס (Apollodorus) השאיר אחריו - בחרוזים - ידיעות על תאריכים חשובים בחייהם של פילוסופים אלה וכן תוכן אחדות מדעותיהם; הוא הניח שתקופת פעילות-השיא של כל פילוסוף היתה סביב גיל הארבעים והוא זיהה לרוב תקופה זו עם שורה של מאורעות היסטוריים שקרו סמוך לאותה תקופה. יתר-על-כן, תלמיד תואר תמיד כצעיר מרבו בארבעים שנה. למרבית המזל ידועים לנו תאריכים אחדים, שבאמצעותם אפשר לבדוק את הנתונים שהגיעו אלינו מידי אפולודורוס: דרך משל, ליקוי החמה שעליו התנבא תלס התרחש כפי הנראה בשנת 585 לפני סה"נ לערך, ומליסוס (Melissus), תלמידו של פרמנידס, היה אדמירל בעיר סמוס במלחמתה עד אתונה, בשנת 441 לפני סה"נ. בדרך כלל נראה כי התאריכים שקבע אפולודורוס - למרות הסכמטיות שלהם, הם פחות או יותר מהימנים.

ההבחנה עתיקת היומין בין האסכולות שביוון המזרחית לבין אלה שביוון המערבית, היא מועילה עד גבול מסויים. המערביים היו פחות מטריאליסטיים בחיפושיהם אחר האחדות, ואילו האליאטים שללו את עולם החושים מכל וכל. הגויותיהם של פיתגורס ושל אמפדוקלס מצטיינות במגמותיהן המיסטיות והדתיות, מגמות שלא היו נסבלות באווירה העובדתית והפחות-דוגמטית של המחשבה האיונית המזרחית. ברם, ישנם גם יוצאים-מן-הכלל רבים: פיתגורס היה איוני על-פי חינוכו, אף-על-פי שנדד לדרומה של איטליה. האיוני הרקליטוס גילה את האחדות במבנה יותר מאשר בחומר; מליסוס, תלמידו של פרמנידס היה איוני מסמוס. חוץ מאמפדוקלס הסיציליאני, באו הפלורליסטים הפוסט-אליאטיים ברובם מקצהו המזרחי של העולם היווני (למשל אנכסגורס והאטומיסטים לויקיפוס ודמוקריטוס) ונטו לשוב אל ההסברים האיוניים המסורתיים של תופעות קוסמולוגיות מפורטות.

תלס ושני יורשיו, אנכסימנדרוס ואנכסימנס, ידועים בכינוי "המילטיים". הם חשבו שאת האחדות, הקיימת בעולם, לפי הנחתם, אפשר למצוא בחומר שממנו עשוי העולם ושהוא מקורו של העולם. תלס חשב שהחומר הזה הוא מים. אריסטו כתב בעניין זה, למרבית הצער, בצורה המשתמעת לשתי פנים: "תלס. .. אומר כי הם (כלומר, היסוד והעיקרון הראשון של הדברים הקיימים) מים - ולפיכך טען שהארץ נמצאת ע ל המים - ייתכן והניח הנחה זו מתוך שראה כי מה שמזין את כל הדברים הוא לח"... ייתכן שתלס הושפע מתצפיות כאלה, אך מה שגרם בראש וראשונה לבחירתו במים בתורת העיקרון הראשון, היתה כפי הנראה האגדה המזרח-תיכונית שהארץ עלתה מתוך מבול. תלס עצמו גילה עניין רב בנעשה במצרים והיו לו הזדמנויות - דרך סרדיס (Sardis) - לבוא במגע עם הכתבים הבבליים, אשר עליהם התבסס ללא ספק מיבצעו המפורסם ביותר, היינו - החיזוי-מראש של ליקוי-מאורות בשנה מסויימת. למרבית הצער אי אפשר לקבוע עד כמה פיתח תלס את התורות אשר אותן ביסס על האמפיריציסם המזרח-תיכוני. כלום סבר כי אחדותו של העולם מבוססת - על פי הדגם הגנטי העתיק - על מקור מרוחק ויחיד, היינו המים? או שהעולם כפי שהוא מתגלה בפני האדם עשוי ממים? אריסטו נוטה כמובן לקבל את האפשרות השניה, באשר היא מתאימה לרעיונו-שלו בדבר קיומו של עצם חומרי מתמיד. יש לשער שתלס עצמו לא הבחין בבירור בין שתי האפשרויות: אם הדברים מקורם במים, כי אז הם מוכרחים להמשיך להיות "מימיים" באיזה אופן שהוא - שהרי לאחר ככלות הכל עודם נתמכים ומוקפים על ידי מסה מימית אינסופית. כמו-כן יש לשער, כי הוא לא פירט בדיוק כיצד סיגל לו העולם את מצב-הריבוי הנוכחי שלו. לפי אריסטו טען תלס שכל העולם מלא אלים וכי האבן המגנטית היא בעלת נפש, כיוון שהיא יכולה לעורר תנועה בברזל. ואם כן, אם עצמים חסרי נשמה לכאורה, כמו אבן, הם בכל זאת בעלי נפש ולפיכך גם חיים, הרי דומה כי העולם בתורת כוליות עלול להיות חדור נשמה ולפיכך חיים; נפש וחיים אלה, בשל ממדיהם העצומים, מוכרחים להיות אלוהיים, כך שמסוגלים היו לגרום להיווצרותו של הריבוי הנוכחי.

אנכסימנדרוס היה צעיר לימים מתלס, אך אין ספק כי הם הכירו זה את זה. דומה כי הוא הרגיש שאם מזהים את החומר הראשוני של העולם עם אחד המרכיבים הנוכחים בתוך העולם, כדוגמת המים של תלס, כי אז המרכיבים האחרים, כדוגמת האש, המנוגדת במובנים רבים למים, לא יוכלו לקבוע את זהותם-הם. אנכסימנדרוס הסכים לרעיון בדבר קיומו של חומר אחד ויחיד, אלוהי, מקיף כול, שממנו מתהווה העולם כולו, אך כינהו "הבלתי-מוגדר"; בכך רמז שחומר זה הוא בלתי מוגבל בכמותו ובלתי-מזדהה עם אף אחד מן היסודות המוגדרים המרכיבים את העולם. מעשי הבראשית החלו נעשים, כאשר גרעין שייצר את האש, ואת הערפל האפלולי, נפרד מן הבלתי מוגדר. הערפל התמצק במרכזו, הפך להיות אדמה והוקף ע"י כדור של להבות אשר התפרצו והפכו לגופים שמימיים. גופים אלה אינם אלא גלגלי להבות, סגורים בערפל; כל אחד מהם מקרין אור דרך פתח אחד ויחיד. כדור הארץ, שהוא גליל ענק, עומד במקומו, כיוון שהוא נמצא במרחקים שווים מכל מה שנמצא מחוצה לו - התקדמות מזהירה ביחס לרעיונו של תלס או של אנכסימנס שכדור הארץ שט על מים או על אוויר. בתוך העולם מחולקים הדברים לעצמים מנוגדים כמו חום וקור, יום ולילה, קיץ וחורף; פעולותיהם ההדדיות מאורגנות ומונעות על-ידי דימוי סוציולוגי: בראשית גובר היסוד האחד ואז "הוא נענש בשל אי-הצדק שנגרם ליסוד האחר, לפי קביעת הזמן" (ייתכן ומקור האנתרופומורפיסם בהקשר זה הוא דווקא בשפה; השימוש בשפה הפיוטית המסורתית והעדרו של אוצר מילים מופשט, היוו תמיד מכשול להתפתחותה של המחשבה הפילוסופית בתקופה ההיא). הסדירות הקוסמולוגית נגזרה מן העצם הבלתי-מוגדר האלוהי, כשלעצמו, אשר העביר באופן שכזה את אחדותו לעולם המתפתח.

בדור שלאחר מכן חזר אנכסימנס אל המושג של עצם קוסמוגני מסויים: האוויר, הערפל (ביוונית aer) או הנשימה. אנכסימנס התגבר על הפקפוקים שהיו כפי הנראה לאנכסימנדרוס, בהעלותו את הרעיון החשוב שהחומר המקורי יכול ללבוש צורות מצורות שונות וכך ליהפך לשאר החומרים המצויים בעולמנו, באמצעות תהליך של התעבות והידלדלות, היינו על-ידי השתנות מידת הימצאותו של החומר הראשוני במקום מסויים. הסבר זה של השינוי הפיסיקלי, אשר אושר, אף כי בטעות, על-ידי תצפיות ניסיוניות בטמפרטורה של הנשימה היוצאת, המשתנה בהתאם ללחץ של הפה, הצליח בפעם הראשונה להפוך את המוניסם החומרי למתקבל על הדעת מבחינה לוגית. הקוסמולוגיה והקוסמוגוניה שנבעו מתוך כך, אף הן לא היו בלתי-מתקבלות על הדעת, שכן דומה כי הערפל, כפי שיכול היה תלס לציין ביחס למים, מצוי בכל השינויים שבטבע; עם התדלדלותו הוא הופך לאש (שכן הברק פורץ מן העננים), ועם התעבותו הוא הופך למים ששוב הופכים לאדמה - למשל בשעת שפל הים. ברם, בחירתו של אנכסימנס באוויר לא היתה כולה מבוססת על שיקולים מדעיים-ניסיוניים כאלה, שכן הוא דימה את החומר הקוסמי הקרוי בפיו לעתים גם נשימה, לנפש האנושית, המתקשרת לרוב עם הנשימה, וכך נמצא לו כוח חיוני, קינטי, בעל עצמה מכוונת בעולם. יוצא איפוא שהמניע לשינוי היה עדיין במידה רבה אנתרופומורפי.

בתקופת בגרותו של אנכסימנס, בערך בשנת 535 לפני סה"נ, היגר פיתגורס מסמוס לאיטליה ויסד שם אגודה בלעדית, דתית-למחצה ופילוסופית-למחצה. הוא לא כתב דבר בעצמו, ועל כן כל הערכה לגביו היא מלאכה קשה במיוחד. הוא הורה שהנפש עוברת מגוף לגוף וממין אחד לאחר, לכן יש קרבה בין כל היצורים החיים והדבר מחייב להימנע מאכילת בשר ולהקפיד על איסורים דומים. הוא סבר, יחד עם אלה המכונים האורפאים, שאת הנפש יש לשמור בטהרתה. המוסיקה היא אמצעי חשוב להיטהרות. בנקודה זו, המגמות המדעיות והמגמות המיסטיות חוברות יחדיו; פיתגורס הוא שגילה, באמצעות הניסיון לעצור מיתר, כי הסולם המוסיקלי הוא מספרי וכי את המרווחים ההרמוניים העיקריים ניתן לבטא באמצעות שברים של מספרים שלמים. אם המוסיקה, המתייחסת באיזה שהוא אופן אל הנפש, היא מספרית, כי אז מן הדין שכל העולם יהיה בנוי על פי מתכונות מספריות. ממשיכי דרכו של פיתגורס פיתחו את האינדוקציה הטיפוסית הזאת, הנועזת-מדי, ונראה שייחסו מעמד מוחשי בעל נפח (אשר נחשב עדיין לסימן-ההיכר לקיום) לנקודות, שבתורת יחידות הן יוצרות את המספרים, את הקווים, את המישורים ואת הנפחים; כך שלעצמים הפיסיקליים, ויהיה הרכב צורותיהם הגיאומטריות כאשר יהיה, ניתן להתייחס כאל סך כולל של יחידות-נקודה קונקרטיות. יתר-על-כן, את העולם ניתן לפרק לעשרה זוגות של ניגודים, שהאב-טיפוס שלהם הוא הניגוד: מוגבל - בלתי-מוגבל. גם כאן מצוי היסוד המספרי: המספרים הבלתי זוגיים הם מוגבלים, המספרים הזוגיים הם בלתי-מוגבלים (כיוון שניתן לחצותם עד אין-סוף [ad infinitum] ). העולם התהווה כאשר היחידה בתורת גבול חדרה לתוך הבלתי-מוגבל וכפתה עליו קביעות שונות. מרבית הרעיונות האלה התגבשו כפי הנראה אחרי פיתגורס; פיתגורס עצמו ייחס חשיבות מרובה למספר עשר; אין שום נימוק בידינו שלא לייחס לו את המשפט המתמטי המפורסם הנושא את שמו. עם זאת, ייתכן מאוד שדווקא אחד מתלמידיו הוא שהסיק את מלוא המסקנות בדבר אירציונליות של אורך האלכסון, מתוך המשפט האמור, היינו, שישנם אורכים טבעיים, המורכבים מנקודות-יחידה, ואשר אינם ניתנים כלל לביטוי באמצעות מספרים שלמים.

כסנופנס, בן דורו של פיתגורס וכמוהו מהגר מאיוניה, הקדיש מלק ניכר משירתו להתקפה מוחצת על התיאור ההומרי המסורתי של האלים, הן באשר לאלמותם והן בשל היסודות האנתרופומורפיים שלהם; שכן אם להביא את ההגיון האנתרופומורפי עד לקיצוניות, הרי שכל סוג של בעלי חיים יתאר את האלים בדמותו-הוא, דבר שנראה חסר-שחר. כנסופנס החליף אותם באל אחד בלבד, חסר תנועה, המניע את הכל בכוח מחשבות רוחו. ייתכן מאוד ורעיון זה בדבר מקו אלוהי רוחני לשינוי, השפיע על אמפדוקלס ואנכסגורס; ברם, הרציונליסם ההרסני שלו היה כפי הנראה בעל השפעה יותר ניכרת וכללית. נוסף לכך שתקף את האנתרופומורפיסם, לעג גם לדוגמטיות ולהגזמה הנפוצות בתורות הפיסיקליות האיוניות, ע"י הערות מן הסוג שהשמש מתקדמת כל ים בקו ישר. אף-על-פי שכסנופנס עצמו לא היה מעוניין במיוחד בפיסיקה ואף כי הוא היה ספקן מובהק ביחס לאפשרותה של ההכרה הוודאית, בכל זאת אי אפשר לומר שהוא חסר חשיבות מבחינה מדעית, שכן הוא השתמש בעדויות ניסיוניות, למשל במאובנים ממוצא ימי שנתגלו על היבשה, והוכיח על ידי כך שהארץ היתה פעם ביצה – שימוש נדיר לגבי אותה תקופה של היסק הגיוני מתצפית נכונה ובדוקה היטב.

שינויים נוספים בגישה המילטית הונהגו על-ידי הרקליטוס, שפעל באפסוס כנראה בשנת 480-510 לפני סה"נ. בהיותו אינדיבידואליסט קיצוני, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה חברתית, ערער את ההשקפה הגנטית על-ידי נטישת הקוסמוגוניה, תוך כדי קביעה כי את אחדותם של הדברים יש למצוא בתוך מבניהם או בתוך ארגונם המהותי ולא ביסודותיהם החומריים. מבנה משותף זה, או הלוגוס, שאיננו נראה לעין בנקל, מגולם בתוך חומר קינטי אחד ויחיד - האש. היא האחראית לסדירותם של השינויים בטבע ולהתקשרותם המהותית של הניגודים - שכן הרקליטוס אימץ לעצמו דרך מסורתית זו בניתוח ועריכת הבחנות - באמצעותה של השפעה ופעולה הדדיות ומאוזנות. הסדירות המונחת ביסוד השינויים היתה כבר בעלת משמעות לגבי הרקליטוס, אלא שגם הוא, בדומה למשוררים היווניים הדגיש את הימצאותו-בכל של השינוי (ומאז התפרש על דרך ההגזמה, ראה קרטילוס [Cratylus]) הקרויה בפיו מאבק או מלחמה. בלא תגובות הדדיות בין ניגודים יחדל קיומם של הלוגוס והקוסמוס המאוחד. הפילוסופיה איננה משחק: ידיעת הפיסיקה היא מהותית מבחינה מוסרית, שכן האדם הוא חלק מסביבתו; נפש האדם, שבמצבה הבלתי-מעוות היא אש, קשורה באמצעות התחושה והנשימה אל הלוגוס, המארגן ומסדיר את העולם החיצוני. באופן כזה, יכול היה הרקליטוס להבחין בין התבונה לבין התחושה.

התפתחותם של רעיונות פוריים אלה הופסקה על-ידי התפוצצות פילוסופית שחלה בחלקו האחר של העולם היווני. פרמנידס כתב שיר שבו הוא טוען שביחס לכל דבר אפשר לומר באופן משמעותי כי "זה ישנו" (it "is"). הנשוא "איננו" (is “not”), הוא חסר-שחר: אי-הוויה (not-being) היא בלתי-אפשרית, איננה ניתנת לביטוי ואין להעלותה על הדעת. באשר אי-הוויה מזוהה בתקופה זו עם חלל ריק, הרי שלא תיתכן תנועה: אולם פרמנידס דחה את אפשרות התנועה על רקע שיקולים מטפיסים יותר מאשר פיסיקליים, באשר כל שינוי מביא את נושאו לידי אי-היותו את אשר היה קודם. בלבול זה בין המשמעות הישותית לבין המשמעות הנשואית של המילה "יש" (“is”) לא התברר עד ימי אפלטון. מן ההקדמה היחידה "זה ישנו" מסיק פרמנידס את המסקנה שהממשות או הישות היא הומוגנית, חסרת-תנועה, מוצקה ובלתי-ניתנת לחלוקה. "באשר קיים גבול מרוחק ביותר, הרי שההוויה מוגבלת מכל צד, כגוש מעוגל היטב". פרמנידס נאלץ עדיין להשתמש במונח חומרי וללא ספק, אילו נלחץ, היה מסכים שהמציאות היא ממשית. מעתה ואילך, החלה מתפתחת שפה פילוסופית מופשטת יותר, אשר יכלה לייחס לסוגים חדשים ומוזרים של המציאות הפילוסופית מעמד שונה ממעמדן של התופעות. פרמנידס, תוך שהתעלם בהקשר זה מהרקליטוס, החל את הגותו תוך שימת-לב לשאלה - כיצד הפכה האחדות המקורית של העולם לריבוי. דרכו בהדגשת מושג "הגבול", מרמזת על כך שהוא דחה לגמרי את המרכיב "הבלתי מוגבל" שבדואליסם הפיתגוראי. תלמידו (Zeno) מאליאה כיוון את הפרדוכסים שלו, לפי סברת רבים, כנגד תפיסת החומר של הפיתגוראים (בפרודכסים אלה הוא מראה שהחלל והזמן הם רצופים ואינם מורכבים מנקודות בודדות). נספח מוזר לחיבוריו הפילוסופיים, הנחשב ל"אחיזת עיניים", הוא דיון שבו מנסח פרמנידס קוסמולוגיה, המבוססת לא על עצם אחד כי אם על שניים. חיבור זה משקף כפי הנראה אף הוא תגובת-נגד לפיתגוראים, ואת ספקנותו ביחס להכחשת קיומו של עולם התופעות הניסיוניות. אין ספק שבכך הוא מבקש לרמוז, שהפלורליסם הוא דרך אפשרית להיחלץ מן הדילמה הזאת.

כדי להתמודד עם דילמה זו, הציע אמפדוקלס ארבעה "שורשים" או סוגים מתמידים של החומר: אש, מים, אדמה (עולם הגושים של הרקליטוס) ואוויר, שאת קיומו המוחשי, אישר אמפדוקלס ע"י תצפיות מיוחדות. אל אלה הארבעה מצטרפים שני גורמים קינטיים - האהבה והמאבק – הפועלים למען משיכה ודחייה. שניהם נושאים אופי אנתרופומורפי והם תוארו באופן מוחשי כ"שווים באורכם וברוחבם" לארבעת השורשים. העצמים השונים שבטבע, להוציא את ארבעת היסודות בטהרתם, הם הרכבים שונים של ארבעת השורשים, המגיעים לידי התערבות מכוחה של האהבה. אמפדוקלס הרגיש שהוא חייב להציע שלב קיום אחיד - לא מקור קוסמוגוני אמיתי, העשוי להביא בעקבותיו ל"התהוות" בלתי לגיטימית, אלא תקופות החוזרות ונשנות באורח מחזורי – שבהן כל הדברים מתערבים אלה באלה בכוחה של האהבה ויוצרים מסה הומוגנית, שוות-ערך ל"ספירוס" הישותי (“sphere” of being) של פרמנידס. יוצא מכלל זה רק המאבק, המגיע באורח בלתי-מובן לידי ירידה אל "מעמקי המערבולת". בשלב זה, בשל התערבות הדרגתית של המאבק, מתחילים השורשים להיפרד וליצור צירופים חדשים, עד אשר מגיעים אל שלב שבו נמצאת האהבה מופקעת מן היש והמאבק הצליח להפריד את השורשים לגושים מבודדים זה מזה. עולם יכול להיווצר רק באחד משלבי הביניים, המקשרים את שני הקטבים המנוגדים: ההשתלטות הכל-כוללת של האהבה, לעומת ההשתלטות הכל-כוללת של המאבק: עולמנו שייך לשלב שבו יד המאבק הולכת וגוברת. כל שלב-ביניים קוסמולוגי יוצר שלבים שונים של התפתחות בתוך עולם החיים; באופן כזה נוצרים מפלצות שונות, יצורים דו-מיניים ואף יצורים בעלי רמה גבוהה יותר של עולמנו הנוכחי. התחושה מתאפשרת הודות לכך שהיא נגרמת על-ידי זרימות חומריות מן המושאים, החודרות דרך הנקבוביות שבאברי החושים. האדמה נתפסת על-ידי יסוד האדמה שבגוף, האש על-ידי האש, כמו בחוש-הראייה, וכך הלאה. אמפדוקלס כתב גם שיר מיסטי ושמו "הטהריות", לפיו הנשמה, שבמקורה היא אלוהית, מזדהמת על-ידי המאבק ומושלכת לתוך עולם הניגודים; ברם, לאחר סדרה של התגלמויות, יכולה היא לטהר את עצמה ולזכות שוב לשכון בממלכת האהבה.

אנכסגורס, כמוהו כאמפדוקלס, פעל במחציתה של המאה הה' לפני סה"נ; אף הוא טען שהשינוי הפיסיקלי, באשר איננו אלא צירוף והתפזרות של יסודות חומריים שונים המתמידים בקיומם, איננו טומן בחובו מעבר מ"מה שישנו" (“what is") אל "מה שאיננו" (“what is not”). אולם הוא סבר כי מספר סוגי החומרים אינו ארבעה או שישה, אלא הם רבים, כמספר העצמים הטבעיים השונים. במקורם היו כל היסודות הללו מעורבים יחדיו ויצרו מעין "אחד" פרמנידי: העצם המניע, המתואר עתה כ"שכל" (Mind), ובתורת העדין והטהור שבמושאים, פתח בשלב זה את הרוטציות, וכך, תוך התפרדות והצטרפות מחדש, את הקוסמוגוניה. העצמים בעולם מורכבים מפירורים או חלקיקים הקרויים "זרעים". ישנו "מעט מכל דבר בכל דבר" - וכפי הנראה, מעט מכל עצם טבעי (להוציא את השכל, המצוי רק בישים מסויימים) מצוי בכל זרע, כל זרע הוא בעל דמות ייחודית, בהתאם לחלקיק השליט בו. באופן כזה, האחדות המקורית נשמרת בתוך עולם הריבוי, ושינויים החלים בעולם ניתן להסביר כשינויים ביחסי-הכמויות, בין זרעים שונים. אנכסגורס טען עד זנון מאליאה ונגד פיתגורס, כי החומר ניתן לחלוקה אינסופית, אך לא הרגיש כי סברתו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו בדבר "המעט מכל דבר בכל דבר". עם זאת, אף-על-פי שתורתו סבוכה ובמקומות מסויימים אף סותרת את עצמה, הרי בכל זאת היא מקיימת את התופעות מבלי לסתור את ההנחה האליאטית; יתר-על-כן, תורה זו נמנעת מן הקשיים שבהם נתקלת תורתו של אמפדוקלס בדבר הסכמה המחזורית, ומן הטענה שהיווצרותם של העצמים הטבעיים מתוך ארבעת ה"שורשים" האמפדוקלאיים מביאה בעקבותיה מעין התהוות (coming-to-be).

בתקופה זו בערך החלה עלייתה של תנועת הסופיסטים - מורי החוכמה המקצועיים. הם סברו שהשיטות הפיסיקליות המקובלות והדרך שבה שוללים האליאטים את עולם התופעות, הן סבוכות יתר על המידה או חסרות שחר, או שניהם גם יחד, ומכל מקום הן אי-רלבנטיות לגבי החיים המעשיים ואף בלתי-מאושרות על-ידי עדויות. החשובים שבהם, פרוטגורס (Protagoras) וגורגיאס (Gorgias), הורו שהכרת מבנה העולם נמצאת מעבר להשגה האנושית וכי האדם חייב לקבוע את עמדתו רק על סמך ניסיונו האישי. עם זאת נוסח בתקופה זו הסבר פיסיקלי הרבה יותר פשוט על העולם ועל השינויים החלים בו: האטומיסם, שיטה שנתגבשה בסביבות השנים 430-440 לפני סה"נ ע"י לויקיפוס (Leucippus), (שעליו אנו יודעים מעט מאד) ועובדה על-ידי דמוקריטוס (Democritus). לאחר מכן אימץ לעצמו אפיקורוס (Epicurus) את השיטה הזאת ולוקרציוס (Lucretius) נתן לה ביטוי ספרותי. נקודת המוצא של האטומיסטים היתה הכחשת המסקנה המשתמעת מתוך התורה האליאטית, שהחלל הריק - היינו הריק (void) - אינו יכול להיות קיים. במובן זה, הלא-ישות ישנה. בנוסף על-כך קיים חומר מוצק, הומוגני, שאיננו רציף (כפי שסבר פרמנידס לגבי הישות), אלא הוא מוכל במספר אינסופי של אטומים - יחידות שאינן ניתנות לחלוקה ואף אינן נראות לעין. האטומים נמצאים בתנועה מתמדת בשל התנגשויותיהם; תיאור כזה איננו נזקק לסיבה מטפורית לתנועה. האטומים שונים אלה מאלה רק במעמדותיהם ובצורותיהם; לעתים אטומים בעלי צורות שונות מתרכבים יחדיו ויוצרים אגדים של אטומים. עולם נוצר כאשר ההתנגשויות וההרתעות בתוך קבוצות אטומים מבודדות יוצרות מערבולת, המביאה את האגדים הכבדים של האטומים אל המרכז ואת הקלים - אל ההיקף. האדם עצמו הוא אגד של אטומים ואילו נשמתו עשוייה מאגדים מעגליים נעים. לויקיפוס אימץ לעצמו את תורת התחושה של אמפדוקלס; עצמים מפליטים מתוך עצמם "זרימות" של אטומים, אשר לעתים, בהשתבש מסלולן, מגיעות אל האברים החשים ומשם אל הנשמה. פירוש הדבר, שאין בנמצא איכויות ממשיות; האיכויות המתגלות הן משניות (אך אין להסיק מכאן שיש או שאפשר להתעלם מהן; דמוקריטוס פיתח תורת-מידות מסועפת, שכל מטרתה האושר המוסרי) ואילו בממשות יש רק אטומים וחלל ריק. יוצא איפוא שהאטומיסם עמד הן בתנאיה של תורת-ההגיון האליאטית והן בדרישותיו של המוניסם החומרי, המילאטי. האטומיסם העתיק, בהיותו מבנה א-פריורי אין לו דבר עם התורה האטומית בת-זמננ, אף-על-פי שזו האחרונה צמחה ישירות מתוך החייאת האטומיסם של דמוקריטוס, נוסח גסנדי (Gassendi).

תורות שונות אחרות, בעלות אופי אקלקטי, גובשו והופצו החל ממחצית המאה הה' לפני סה"נ על-ידי היפון (Hippon) וארכילאוס (Archelaus). קרטילוס הביא את המחשבה ההרקליטית לידי מסקנותיה המוגזמות ביותר; הוא טען שהכל נמצא בתוך שטף מתמיד, בעוד שדיוגנס מאפולוניה יצר שיטה מוניסטית עקיבה ומלוכדת בנוסח העתיק ביותר, שבה , האוויר החם משמש כעצם אלוהי ותבוני, המכוון את כל הדברים שבעולם לעבר הטוב. זאת היתה טלאולוגיה שכמותה היתה רצוייה לסוקרטס, אלא שזה האחרון דחה את הפיסיקה והתרכז בתורת המידות והנשמה - תוך הנחה שהנשמה או הרוח מהוות את הפועל הטלאולוגי בתוך השקפה זו, שהיתה עדיין אנתרופומורפית במהותה. התגובה הסוקרטית, שנסתייעה רבות על-ידי המגמות הסופיסטיות ורעיונות חברתיים, רפואיים ואנתרופולוגיים רווחים, הביאה את הספקולציה הפיסיקלית לידי קיפאון פתאומי; לעומת זאת, התעניינותו של סוקרטס בהגדרות, הביאה בעקבותיה למחקר הולך ומעמיק בתורת-ההגיון, שבלעדיה לא היתה הפילוסופיה יכולה להתקדם כל עיקר.

הפרה-סוקרטים, שהשפעתם על בני-זמנם היתה מועטת ובלתי-מורגשת, מילאו תפקיד מכריע בגיבוש השיטות הפילוסופיות של יורשיהם: בדרך השלילה השפיעו על אפלטון ואילו בדרך החיוב השפיעו על אריסטו, בהחיותו את הפיסיקה. האטומיסם החזיק מעמד במשך מאות בשנים עד אחרי אפיקורוס, ואילו הסטואה ינקה במידה רבה מהרקליטוס. אין ספק שלפרה-סוקרטים יש חשיבות היסטורית מרובה לגבי המשך התפתחותה של המחשבה, אך נשאלת השאלה, אם יש ערך כלשהו למדע ולפילוסופיה שלהם בעלי האופי המקוטע, פרט לערכם כשלב הכרחי בדרך התפתחותה של הספקולציה הרצונית. ליקוייהם הבלתי-נמנעים של ההוגים הפעילים האלה בולטים לעין, אך יש בהם גם כדי ללמד לקח; בין ליקויים אלה יש למנות את אהדתם להיסקים, שבדרך כלל לא אושרו על-ידי תצפית, שלא לדבר כלל על ניסיון. את שיבתם אל הסברי השינוי במונחים מטפוריים ומיתולוגיים; את מקורותיהם הלשוניים הבלתי-מספיקים, אשר עיוותו והשהו את יצירתם של מושגים מופשטים; את מיאונם לבדוק את המובלע בהכרה; ואת תורת-ההגיון הגולמית שלהם. עם זאת מצויות כאן גם מעלות גדולות: נוסף על ההתקדמות הרוחנית השיטתית, המהירה והראויה להערצה מאז תלס ועד דמוקריטוס, ונוסף לכלליותן של שיטות כדוגמת זו של הרקליטוס, מדגימים הפרה-סוקרטים באופן מיוחד מאוד כמה מן הבעיות שבהן נתקלת הפילוסופיה המטריאליסטית, ואת המגבלות של כמה מפתרונותיהן הקלסיים; מבין הבעיות הללו כדאי להזכיר אולי את ההנחה בדבר אחדות העולם לעומת הריבוי הנצפה; את טיפוסי האחדות המבנית או הבלתי-נראית, את מקורו הפיסיקלי של השינוי, את הערכת תפיסת החושים ואת היחסים ההדדיים שבין תורת-המידות לבין הפיסיקה. דומה שדווקא במובנים אלה אפשר לתאר את המחשבה הפרה-סוקרטית כבעלת ערך מבחינה פילוסופית והיסטורית גם יחד.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: פרה-סוקרטים
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית