 |
הטומאה בספר כוהנים |
הטומאה על פי ספר כוהנים אופייה ריטואלי [פולחני, דתי] ממשי והיא מאותרת ברשות שמהותה דימונית [שטנית]. הקדושה שורה במחנה, שהמשכן במרכזו, ואילו הטומאה מקומה "מחוץ למחנה", מקום בו שורצים שעירים ושדים. על פני השדה זובחים לשעירים (ויק' יז, ח-ז); למדבר אשר מחוץ לתחום היישוב נשלח השעיר לעזאזל הטעון חטא וטומאה (שם טז, י)
(26); ה"צפור המשולחת", בשעת חיטוי הבית הנגוע בצרעת, משתלחת על פני השדה (שם יד, כג); הצרוע, הזב וטמא הנפש משתלחים אל מחוץ למחנה (במ' ה, א-ד). ובכלל קיימת בספר כוהנים התפיסה של טומאה ממשית ריאלית העוברת מעצם לעצם באמצעות מגע ומשא. יתר על כן עוברת הטומאה אף לארץ עצמה:
הדם מחניף ומטמא את הארץ. דבר זה בולט במיוחד אם נשווה את פרשת הרוצח בשגגה בדב' יט לפרשה המקבילה בבמ' לה. בבמ' לה מסתיים הפרק בדברי אתראה (לג-לד) על הדם המחניף את הארץ ומטמא אותה, ואילו בדב' יט מסתיימת הפרשה באזהרה על שפיכת דם נקי בקרב הארץ כדי שלא יחולו הדמים
על ישראל (פסוק י: והיה עליך דמים).
(27) כך גם מסתבר מתוך
השוואת דב' כא עם במ' לה. בדב' כא, ח אנו קוראים
"כפר לעמך ישראל" ואילו בבמ' לה, לג:
"ולארץ לא יכופר". השקפת ספר כוהנים בנידון זה נראית הרבה יותר קדומה ופרימיטיבית.
|
הטומאה בספר דברים |
לא כן נתפסת הטומאה ב
ספר דברים. כאן הטמא הוא "תועבה", כלומר דבר מאוס ושנוי, שעם קדוש ואציל צריך להתרחק ממנו. התועבה שייכת לסוג הדברים שהנפש העדינה סולדת מהם ובוחלת בהם, ולכן אנו מוצאים כרוכים יחד בפרק אחד (יד) התגודדות וקרחה, אכילת בעלי חיים טמאים ונבלה. הפתיחה והנעילה של פרשה זו זהות: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך", כלומר כעם קדוש ואציל עליך להימנע מדברים מאוסים אלה. ואמנם נראה כי הקדושה בספר דברים יש בה יותר מהיסוד הלאומי מאשר הפולחני. הקדושה בספרנו נובעת מעצם היחס שבין העם לאל
(28); העם קדוש
מפני שאלהים בחר בו והבדילו מכל העמים: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על-פני האדמה" (דב' יד, ב). הנמקה זו של קדושת העם מופיעה בספרנו בשני מקומות, וזאת כאשר המדובר הוא במנהגי עמים זרים שאינם הולמים את עם ישראל האציל.
|
הקדושה בספר כוהנים לעומת ספר דברים |
שונה הוא מושג הקדושה בספר כוהנים. בספר כוהנים נובעת הקדושה מעצם הריטואל [המעשה הפולחני] ולא מהנמקתו. הקדושה בספר כוהנים נקבעת על-ידי ההתקדשות והיטהרות הפיסית המתמדת, ואילו לפי ספר דברים נקבעת הקדושה על-ידי אקט חד פעמי הוא בחירת ה' בישראל. הקדושה חלה אפוא אוטומטית על כל אדם מישראל ואסור לו לחללה על-ידי ההיטמאות, בניגוד לספר
כוהנים,
(29) ששם היא מותנית בקרבה ממשית אל הסאקראלי [דתי , מקודש] והאלהי ובשמירה על קרבה זו באמצעים ריטואליים[פולחניים ], על-פי
ספר כוהנים ו
ספר הקדושה מוטלים חובות מיוחדים על הכוהנים, וזאת מפני שהם קרובים קרבה פיסית ממשית לאל ולמשכנו. כך לפי ספר כוהנים אסורים הכוהנים בלבד באכילת נבלת בהמה
טהורה (ויק' כב, ח השווה יחז' מד, לא
(30)) ואילו לגבי הישראלים אין נבלת בהמה טהורה אסורה מלכתחלה, אלא שבדיעבד אכילתה מטמאת (ויק' יא, לט-מ; השווה שם יז, טו). לעומת זאת אוסר ספר דברים אכילת הנבלה גם על הישראלים, כי אין הוא מבחין ביניהם לבין הכהנים בדברים שבקדושה. דבר זה בולט גם לגבי איסור הקריחה. לפי ספר דברים אסורים כל בני ישראל בהתגודדות וקרחה (יד, א), ואילו לפי ספר כוהנים, הכוהנים בלבד הם המצווים על לאו זה (ויק' כא, ה). הסיבה לשוני עמדות זה הוא בכך שספר כוהנים רואה את הכוהנים כחלק אורגני [בלתי נפרד] מהמקדש או מהרשות האלהית; ולכן הם קדושים קדושת יתר ויש לנהוג בהם קדושה (ויק' כא, ח), ואילו ספר דברים רואה את כל עם ישראל כקדוש, אך לא בתוקף קרבתו לקדושה החמרית כי אם בתוקף בחירתו על-ידי ה'. הקדושה בספר כוהנים היא ביסודה ריטואלית [פולחנית] ולא תיאולוגית-היסטורית, כפי שאנו רואים אותה בספר דברים. אין זה מקרה שבספר כוהנים ובספר הקדושה נעדר לגמרי המושג "עם קדוש" השולט במסכת התיאולוגית של משנה תורה. הקדושה בספר דברים מבטאת בעיקר את הפרישות הלאומית המחייבת התבדלות מהעמים ומנהגיהם; ולכן נזכרת היא גם לגבי התרחקות מעבודת אלילים (ז, ו), ואילו בספר הכוהנים היא שולטת אך ורק בשטח הריטואל [הפולחן] (ויק' יא, מג; שם כ, כו) ואין היא מלווה כלל את הציוויים על פולחן זר ומנהגי הגויים (ויק' כו, א; שם יח, א-ה).
|
קדושת הארץ וקדושת העם |
ומעניין הדבר שכנגד
"קדושת העם" המודגשת בספר דברים עומדת בספר כוהנים
קדושת הארץ. בספר כוהנים האדמה היא שמהווה את הבסיס הסאקראלי[דתי, מקודש] של עדת ישראל, ולכן כל היושבים
(31) על האדמה הזאת
כפופים לחוקת הקדושה,
(32) ללא הבדל
מעמד וגזע. הגר והאזרח כאחד חייבים לקיים את מצוות התורה, כי עצם הישיבה בארץ הקדושה מחייבת מילוי חובות פולחניות דתיות. הישיבה בארץ נחשבת כהודאה אוטומאטית באלהי הארץ, הכרוכה גם בחובה לעבוד אל זה (השווה מל"ב יז), וכן להיפך: ישראלי היושב מחוץ לארץ נחשב כמורד בה' ועובד אלילים (רא ה יהו' כב, טז-יט).
(33) האזרח והגר יונקים אפוא ממקור סאקראלי [דתי מקודש] משותף ועל-כן חייבים הם לשמור על חוקת הקדושה הנובעת ממקור זה.
לא כן השקפתו של ספר דברים. לפי ספר דברים רק זה הקשור בשותפות של דם וגזע עם הלאום
הישראלי
(34) הוא ישראלי ממש שחלים עליו חוקי התורה; ואילו הגר אינו נחשב כבן ישראל ואין מחייבים אותו חוקי הקהל, אף על פי שגר בארץ ומוכן לקבל עליו את חובותיה. הוא אמנם נהנה מהגנה מלאה וזכויות מדיניות-כלכליות שוות לאלו של הישראלי (בניגוד לנכרי), אף בכל זאת איננו בן לעם ישראל, ולכן גם איננו חייב במילוי החובות המיוחדות ל"עם קדוש".
|
הגר והישראלי בספר דברים |
ואכן ספר דברים מבדיל במכוון בין הישראלי לגר מבחינת מילוי החובות הדתיות, שהוא רואה אותן כקניין אכסקלוסיבי [בלעדי] של העם הקדוש. בדב' יד, כא אנו קוראים: "לא תאכלו כל-נבלה לגר אשר-בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה" וגו'. לעומת זאת מוצאים אנו בספר הקדושה (ויק' יז, טו): "וכל נפש אשר, תאכל נבלה… באזרח ובגר וכבס בגדין רחץ במים" וכו'. קיימת כאן סתירה ברורה
(35) בין שני המקומות
האלו, ונראה כי מקורה בשוני שבהשקפות בין שני המקירות. ספר כוהנים רואה את הבעיה הריטואלית [הפולחנית] של טומאה וטהרה בלבד: כל מי שאוכל נבלה טעון מטען של טומאה בין אם זה ישראלי או גר. הארץ אינה מסוגלת לשאת בתוכה טומאה, ולא חשוב מיהו הנושא אותה (השווה "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" ויק' יח, כח). ספר דברים תופס את איסור אכילת נבלה כחובה שהאצילות מחייבתה (noblesse oblige), כלומר כדבר שאיננו הולם עם קדוש, ולא כמטען של טומאה שאפשר להשתחרר ממנו על-ידי רחיצה במים (ויק' יא, מ; יז, טו), ועל כן אין טעם
להטיל חובת אצילות זו על מי שאיננו נמנה על עם קדוש זה.
(36)הערות
- 26. ראה קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א, עמ' 543.
- 27. אין לקבל אפוא את דעתו של בנצן בספרו - Die Josiaische Reform und ihre Voraus setzungen, 1926, 1926, S. 56, שאופי האזהרות על שפיכת דם נקי הוא מאגי-ריטואלי ושהן שייכות לתתום של טומאה וטהרה. יש להבחין בין דם נקי (כלומר דמי נפשות נקיים) לדם טהור, מה שלא ניתן להיעשות בשפה גרמנית, שם נקי וטהור כאחד מתורגמים במלה rein. יתכן שהטעיה לשונית גרמה לאי הבנה זו.
- 28. ראה: H.Breit, Die P redigt des Deuteron
- 29. בסה"ק קשור המושג קדושה גם בסוהר דתי-מוסרי (וביחוד בפרק יט), אך בכל זאת אין הוא משמיט מתחתיו את הבסיס הריטואלי. ראה Theolog. Worterbuch zum N.T., I S. 91, ערך
- 30.הז"ל ראו אמנם בפסוק זה סתירה לדברי תורה (עיין בבלי מנחות מה א).
- 31.המונח "בכל מושבותיכם" הבא לציין את התחום עליו חל החוק הפולחני הוא הרבה יותר מקיף מהמונח "בשעריכם" המתייחס בעיקר לשערים או ערים ישראליות בלבד. ס"כ רוצה להבטיח את קיום החוקה בכל תחומי הישיבה של הארץ, בניגוד לס"ד המעוניין רק בשער הישראלי.
- 32.אם כי בצורה קלה יותר מהקדושה הנוהגת לגבי הכהנים, הקרובים קרבה ממשית יותר לאל. השקפה זו תואמת את תפיסת "המעגלים הקונצנטריים" הנפוצה בס"כ. הישראלים נמצאים במעגל חיצוני יותר ועל כן קדושתם פחותה.
- 33.ראה קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א, עמ' 619. השקפה זו היא מההשקפות המושרשות בדת ישראל העתיקה (ראה שמ"א כו, יט; שמ"ב יד, טז; הושע, ט, ג ועמום ז, יז).
- 34.בס"ד קיימת הקוטביות של אח וגר ואילו בס"כ של אזרח וגר. מה שמציין את הישראלי בס"כ זוהי ההשתרשות בקרקע הארץ (השווה הצירוף "אזרח הארץ" שמ' יב, יט, מח; במ' ט, יד; ולגבי משמעות המלה אזרח ראה תה' לז, לה: "ומתערה כאזרח רענן". על איתן האזרחי הימן וכלכל ודרדע [הנזכרים במל"א ה, יא] כשייכים לקבוצות אומנים שכונו בשמות צמחים ופרחים ראה Albright Archaelogy, 1942,127, וכן שם הערה 100 לפרק ד). בס"ד בא במקום האזרח "האח" , שהוא קשור קשר של דם עם בני האומה ולא קשר טריטוריאלי גרידא.
- 35.ראה י. א. זליגמן באנצ. מקראית, כרך ב, טור 549 ערך "גר".
- 36.ראה A. Bentzen, Die Josianische Reform, S. 49.
לקריאת חלקו הקודם של המאמר:
המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים : חלק אלקריאת המשך המאמר:
המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים : חלק ג
