עמוד הבית > מדעי החברה > כלכלה וניהולעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > מעמד האשה בארצות שונותעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
ממצאי המחקרים האחרונים מורים שנשים משתכרות באופן עקבי פחות מגברים. הפער לרעת הנשים מגיע ל- 30-40 אחוז. מירה אריאל בוחנת את ההסבר לתופעה, וכן הבדלים מיניים אחרים הנוגעים לעבודה. עד כמה נובעים הבדלים אלה מאפליה בוטה?



עובד עובדת עובדים עובדות
מחברת: פרופ' מירה אריאל


ממצאי המחקרים האחרונים מורים שנשים משתכרות באופן עקבי פחות מגברים. הפער לרעת הנשים מגיע ל-30-40 אחוז. מירה אריאל בוחנת את ההסבר לתופעה, וכן הבדלים מיניים אחרים הנוגעים לעבודה. עד כמה נובעים הבדלים אלה מאפליה בוטה?

עיסוקו של אדם נחשב תמיד לדבר מרכזי בחייו. סוג העבודה מכתיב במידה רבה את אורח חיי היומיום שלנו. העבודה גם מגדירה בדרך כלל את מעמדנו ואת היוקרה שלה אנו זוכים בחברה. למרות זאת, לא תמיד זכו נשים העובדות מחוץ למשק ביתן להיכלל במחקרים על עבודה. בעשור האחרון, בעקבות פעילות תנועת הנשים, חל שינוי-מה, בעיקר במחקרים, פחות בדפוסי עבודת הנשים עצמה. הנשים עדיין מסוגרות במקצועות של "גטו הצווארון הוורוד", כפי שמכנה זאת ד"ר נינה תורן.

לאחרונה ניכרת התעוררות בנושא נשים העובדות מחוץ לבית. שני חוקים נדונו והתקבלו בכנסת (ראו ראיונות בהמשך), מרכז ספיר הציג מחקרים בנושא זה, נעמ"ת הקדישה את חודש מעמד האישה לשוויון הזדמנויות בעבודה, ורצ מחד גיסא וח"כ שרה דורון מאידך גיסא הגישו מיד עם תחילת עבודתה של הכנסת החדשה הצעות לשיפור חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. לאור העניין המחודש בנושא, בחרנו להציג לקט מחקרים חדשים, הדנים בהבדלים בין המינים ביחס לעבודה. הם מגלים אפליות ישירות, בוטות, וכן אפליות עקיפות הנובעות מהחינוך ומהציפיות הנטועים בנשים ובגברים כאחד.


 

גטו הצווארון הוורוד


מחקרים רבים עוסקים ברמת ההפרדה בין עיסוקים גבריים ונשיים. מקצוע הוא נשי כאשר מרבית העוסקים בו הן נשים, ולהפך. למעשה, הפרדה זו מהווה מחסום בפני קידום נשים בשוק העבודה. ראשית, חלוקה סטריאוטיפית למקצועות "נשיים" ו"גבריים" מצמצמת את הבחירה החופשית של העובדים. בפועל פוגע הדבר יותר בנשים, אשר מנועות מלבחור במקצועות ה"גבריים", שהם לרוב גם המקצועות היוקרתיים והמכניסים יותר. שנית, הפרדת העיסוקים על-פי קנה מידה מיני מהווה מנגנון "לגיטימי", המשמש מסווה לאי-שוויון שיטתי בין המינים בכל מה שקשור לקבלת עובדים לעבודה, לשכר ולקידום. מקצועות נשיים נחשבים פחות מועילים, פחות דורשניים. הם גם מתוגמלים פחות. התוצאה היא שככל שנשים חודרות למקצוע "גברי" מסוים, כן בורחים ממנו הגברים, ויורדת רמת השכר הנהוגה בו.

איווט סעדון, מנהלת האגף לתעסוקה ולמעמד האישה במשרד הרווחה, שנדרשה לנושא, מסרה ש-65 אחוז מהעובדות עוסקות ב-38 אחוז ממגוון המקצועות הקיים. בהוראה, למשל, מהוות הנשים כ-95 אחוז, ואכן בחינוך רמת השכר נמוכה. לעומת זאת במפעלים עתירי מדע, במקצועות הטכנולוגיים, מועטות הנשים, והשכר בתחומים אלו גבוה.

ההפרדה בין המינים אינה רוחבית בלבד, היא גם אנכית. בפירמידת הדירוג בתוך כל תחום ותחום חוצץ אותו קו גבול עצמו בין קשרות בכירות לזוטרות. למשל, למרות שנשים מהוות למעלה ממחצית העובדים בשירות הציבורי, אין אף אחת בדרג של מנכ"ל משרד ממשלתי. כל המנכ"לים הם גברים. גם בדרגה כ' (גבוהה יחסית) יש עשרה גברים על כל אישה אחת. בתחתית הפירמידה (דרגות י"ד ו-ט"ו) הנשים הן הרוב (68 אחוז). אותו דפוס חוזר על עצמו במשרד החינוך, שבו מאיישים הגברים את רובן המכריע של משרות הניהול.

ממחקרה של פרופסור דפנה יזרעאלי עולה, שלמרות העלייה בשיעור הנשים העובדות מחוץ לביתן בין השנים 1970 ו- 1985 חלה החרפה ברמת ההפרדה בין עיסוקי נשים לעיסוקי גברים. ד"ר סילביה ביזאווי מוסיפה מנגנון משלים לריבוד המיני במקצועות: העבודה החלקית, זו המאפשרת לאישה לנהל את "תפקידה המשולש" כאם, כרעיה וכמפרנסת שנייה. עבודה חלקית נפוצה בקרב נשים, ונדירה בקרב גברים. בעבודה כזו שאינה מאפשרת קידום ואינה צוברת די זכויות סוציאליות, מועסקות 60 אחוז מן הנשים העובדות. נראה ששני גורמים אלה גם יחד תרמו להגברת הפער בשכר לשעה בין נשים וגברים.

דוגמה ספציפית לתופעת הגטואיזציה ולהשלכותיה לגבי רמת השכר, היא עבודתן של נשים בשירות הממשלתי. ד"ר לינדה עפרוני חקרה נושא זה ב-1978 ושוב ב-1988. בעשור שחלף גדל שיעור הנשים בשירות הממשלתי מ-44 אחוז ל-58 אחוז. השירות הפך "נשי" יותר. ואכן, הפער בין שכר הנשים לבין שכר הגברים גדל אף הוא (מ-22 אחוז ל-29 אחוז). זאת, כאשר כישורי העובדות באותם תפקידים אינם נופלים משל הגברים, ובמקרים רבים אף עולים עליהם.



 

עקרת הבית


העבודה הנשית במלוא מובן המלה היא עבודתה של עקרת הבית. "אני לא עובדת. אני רק עקרת בית," נוהגות נשים עובדות אלה לומר. עבודות הבית והטיפול במשפחה אינם נחשבים, לא רק בעיני האישה והאם, גם בעיני החברה. כך, למשל, עקרת הבית הישראלית אינה מבוטחת באופן אוטומטי בביטוח לאומי. הרי רק עובדים "אמיתיים" מבוטחים שם. גם התוצר הלאומי הגולמי איננו משקף ולו מעט מהשעות הארוכות, המאמץ והתוצרת שמפיקות עקרות הבית בביתן. למרות שעבודה כמעט חשאית זו היא - היא הבסיס המאפשר את קיומה של הכלכלה הגלויה, זו ששכרה בצדה, רואה החברה בעקרת הבית שאינה עובדת מחוץ לביתה אזרחית התלויה בחסדי אחרים - בעלה או סוכנויות הסעד השונות - לשם פרנסה.

יש לציין שרובן המכריע של הנשים מבצעות את עבודות הבית, אם כי יש העושות זאת במשרה חלקית. נשים העובדות בשכר אינן פטורות מתפקידן הביתי, וגם מכך מתעלמת החברה. בעלים לנשים עובדות, כך ממצאי המחקרים בישראל (פרופ' יוחנן פרס), אינם תורמים למאמץ המשפחתי-ביתי יותר מעמיתיהם שנשותיהם אינן עובדות מחוץ לבית. אמהות עובדות מקדישות בממוצע 6.5 שעות ביום לעבודות בבית. רק כדי לסבר את האוזן, מחקר של חברת "ראנד" העריך לא מכבר את שווי עבודות הבית שמבצעות עקרות הבית האמריקניות בכ-700מיליארד דולר בשנה. אכן, למרות שמחקר של האו"ם העריך, כי נשים מבצעות כשני שלישים מן העבודה בעולם (הכוונה לעבודת חינם ולעבודה בתשלום), ולמרות שישנה החלטת או"ם הקובעת שעל המדינות לכלול את ערך עבודת עקרות הבית בדו"ח על התוצר הלאומי, אין זכר לדבר. רק לאחרונה התקבלה בארץ החלטה המוכיחה את התעלמות הממסד מתפקידה הכפול של האם העובדת. המעבר ל-5 ימי עבודה בשבוע לא הביא בחשבון את הפער בין שעות העבודה שהוארכו לבין שעות מעונות הילדים שלא השתנו.



 

השכר


"נשים בישראל משתכרות רק 80-75 אחוז לעומת גברים באותם תפקידים" ("תעשיות", אוקטובר 1988). "הכנסת הגברים השכירים לשעת עבודה היתה גבוהה כדי 36 אחוז לערך מהכנסת הנשים השכירות" ("הארץ", 12.7.88). "הבדלים בתגמולים ובקידום בין נשים וגברים בישראל" הוא נושא מחקרם של ד"ר יצחק הברפלד וד"ר יהודה שנהב. למרות שהכול תמימי דעים שנשים עובדות אינן משתכרות כמו גברים עובדים, אין ההסבר לפשר הפער ברור מאליו. הברפלד ושנהב מעריכים שממוצע הפער המיני בישראל הוא כ-20 אחוז

שני סוגי הסבר הוצעו בעבר על מנת "להצדיק" את הפער. ראשית, ניתן לתלות את הבדלי השכר בהבדלים במאפייני העובדים. הטענה היתה, שלגברים מצבור תכונות טוב יותר (השכלה, ניסיון וכו'), דבר המצדיק את השתכרותם הגבוהה יותר. שנית, נטען גם שהחלוקה המינית הברורה לסוגי עבודה יכולה לתרץ את הבדלי ההשתכרות. יתכן, למשל, שגברים נוטים להיכנס לעיסוקים החשובים יותר, אלה הכרוכים ביתר אחריות וכד', ועל כך הם מתוגמלים בהתאם. מקצועות הניהול נחשבים יותר מאשר השירותים, רופאים מוערכים יותר מאחיות, טייסים יותר מדיילות.

על מידת הרציונאליות וההצדקה שיש למודלים מסוג זה כבר ערער המחקר הפמיניסטי. הטענה היא שהחברה ככלל מעודדת גברים להשקיע בעצמם (בהשכלה ובהכשרה מקצועית) יותר משהיא מעודדת נשים בכיוון זה; אלה נקראות להשקיע דווקא בזולתן. יתרה מכך, החשיבה הפמיניסטית קראה תגר גם על סולם הדירוג של המקצועות. היא הצביעה על עיוותים, לפיהם גבר ואישה המבצעים אותה עבודה עצמה מסווגים כבעלי מקצועות שונים (למשל, מנהל לשכה לעומת מזכירה בכירה). ביקורת התנועה הפמיניסטית המודרנית קראה לבחינה מחודשת של סולם דירוג המקצועות הנוכחי. את הדרישה לשכר שווה עבור עבודה זהה החליפה, לפיכך, דרישה לשכר שווה עבור עבודה שוות ערך.

מחקרם של הברפלד ושנהב אינו מתכחש לצדקת הביקורת הפמיניסטית. הם מודעים לאפליה ברכישת מקצועות מסוימים. אין ספק, למשל, שההשוואה בין מנהלים למנהלות יש בה מין העיוות, שכן כניסת הנשים למקצוע היתה קשה לאין ערוך. אך מחקרם נדרש לפערים מעבר לאלה שניתן היה להסבירם בעזרת המודלים "הרציונאליים" דלעיל. יש לציין שבעוד שבארה"ב יש בהסברים אלה כדי לצמצם את פער השכר הנובע מאפליה ישירה עד לפחות מחצי, הרי שבישראל נשאר הרב הפער בעינו. אישה וגבר בעלי אותם כישורים (השכלה, ותק וכד') המועסקים במשרות זהות מקבלים שכר שונה. בלשונם של הברפלד ושנהב: "כל גבר בארץ מקבל כ-20 אגורות פרמיה על כל שקל שהוא מרוויח, בהשוואה לכל אישה בעלת כישורים זהים שמועסקת באותו מקצוע."

במלים אחרות, האפליה הבוטה גדולה יותר בישראל. הברפלד ושנהב ביקשו לאתר את האפליה הבוטה, זו שיש להאשים בה את המעסיק במישרין. בחברה שבדקו מועסקים אנשים במגוון רב של תפקידים (טכניים, מקצועיים, מנהליים ושירותים). חמישית מן העובדים הן נשים. המערכת שייכת לפיכך למגזר ה"גברי". כשליש מן הגברים משמש בתפקידי ניהול בחברה, בעוד שרק 15 אחוז מן הנשים הן מנהלות. אך האפליה אינה מסתיימת בכך. מסתבר שעל מנת להגיע למשרת ניהול נדרשו הנשים להוכיח כישורים גבוהים יותר מאלה שנדרשו מעמיתיהן הגברים. מנהל מחלקה הוא בעל 15 שנות השכלה בממוצע. לאישה בעמדה מקבילה 18 שנות השכלה. לא היתה אף אישה בדרגי הניהול הגבוהים שקידומה לא לקה באפליה. לפיכך, לגברים עמדות בכירות יותר מאשר לנשים עם נתונים זהים.

בבחינת המשכורות גילו החוקרים פער של שליש לטובת הגברים. פער גדול מזה נמצא בתגמולים צדדיים. שעות נוספות, למשל, הן במרבית המקרים בונוס שמעניק המעביד לעובד. בהסתמכם על ההון האנושי שהביאו אתן העובדות בחברה, ניתן היה לצפות שתזכינה בשעות נוספות בהיקף של 20 אחוז יותר מן הגברים. בפועל זכו הגברים בהטבה זו פי כמה מן הנשים. גם בקידום חזר על עצמו דפוס כפוי טובה זה. וכך, נראה שהשוואת משכורות היא חשיפת קצה קרחון האפליה בלבד. במבנה משקי כשלנו קשה לתמרן שוני במשכורת. קל יותר ליצור את ההבחנות בין המינים בתוספות השונות לשכר. לאור זאת, נראה שיש בסיס להצעות החוק שהגישו לא מכבר רצ וח"כ שרה דורון (בנפרד), בדבר השוואת כל רכיבי השכר של נשים וגברים.



 

נשים באקדמיה


האקדמיה היתה צריכה להוות נקודת אור עבור נשים עובדות. העובדים (האקדמיים) באוניברסיטאות נמצאים כולם על אותו סולם קידום. כאן לא קיימת הבעיה הנצחית של הקריירה הנשית הנדחקת למשרות עם מבוי סתום באשר לקידום. גם ההערכה על העבודה המדעית היא אובייקטיבית לכאורה. כדי לקבל קביעות באוניברסיטה, וגם כדי לעלות בדרגות, יש לפרסם מאמרים וספרים מדעיים. מה קל מזה למדידה?

ובכל זאת, בדיקת הנתונים בשטח, כפי שהועלו בערב ש"רגן פורום הנשים באוניברסיטת ת"א, חושפת תמונה עגומה. רק 5 אחוזים מן הפרופסורים בסנאט אוניברסיטת תל-אביב הן פרופסוריות. רק 11 אחוז מאנשי הסגל החברים בחבר הנאמנים הן נשים. וכך הלאה. יוצא מכך שלא רק שנשות האקדמיה אינן מקודמות כמתבקש מכישוריהן, הן גם אינן נמצאות במוקדי קבלת ההחלטות האוניברסיטאיים.

נוכחות הנשים במוסדות להשכלה גבוהה משולה לפירמידה. פרופסור גליה גולן, ממשתתפות הכינוס, הציגה את הנתונים הבאים לגבי האוניברסיטה העברית בירושלים: הסטודנטיות ל-ב.א. מהוות 49 אחוז מכלל הסטודנטים. הן גם מהוות 47 אחוז מן הסטודנטים ל-מ.א. 40 אחוז מהתלמידים המתחילים בלימודים לקראת תואר שלישי הן נשים, אך עד לשלב הסיום נושרות נשים רבות, כך שרק רבע מן המסיימים הן נשים. בתואר מרצה (דרגת ההוראה הנמוכה ביותר) מהוות הנשים 22 אחוז. בשלב הקביעות (דרגת מרצה בכיר) הן מהוות רק 19 אחוז. בין חברי הסגל שעלו לדרגת פרופסור חבר הן כבר אחוז בלבד. בקרב הפרופסורים המלאים הן מהוות מיעוט מבוטל (6.4 אחוזים).

לדברי ד"ר יהודה שנהב, שדיבר אף הוא באותו כינוס, מקובל להניח שהאפליה נגד נשים בקהילייה המדעית היא בעצם הכניסה למערכת המדעית. ההנחה היא שנשים שחדרו לתוכה אכן מתוגמלות בצורה שוויונית. ובכל זאת, מחקרים מגלים פערים בין המינים. למעלה מרבע מן הקהילייה המדעית בארץ הן נשים (לעומת 12 אחוז בארה"ב), אך הן מהוות רק 12 אחוז מנושאי התקנים במשרה מלאה. בארה"ב ברור המחיר האישי שמשלמות נשות האקדמיה: רק מחציתן נשואות (לעומת 90 אחוז מן הגברים). בישראל ההבדלים מתונים יותר: 75 אחוז מנשות הקהילייה נשואות (לעומת 90 אחוז מן הגברים).

על אף המחיר האישי והקושי הנובע מן הצורך להילחם בדעות קדומות של החברה לגבי אי - התאמתה של האישה לעיסוק המדעי, קובע שנהב, אין נשות המדע בעולם מתוגמלות כראוי. הן זוכות להכרה מועטה בלבד. רק אחוז אחד עד שניים מאנשי האקדמיה הלאומית למדעים הן נשים. רק 6 זכו בפרס נובל (מחציתן בשותפות עם הבעל). בנושא השכר מפגרות נשות האקדמיה ב-10-15 אחוז אחרי הגברים (20 אחוז בארה"ב). פער זה, יש לציין, נמוך מן הפער הכללי הרווח בשוק העבודה.

עיקר הפער באקדמיה נוגע לקידום, אך אינו אחיד בכל התחומים. השוויוניים ביותר הם מדעי הטבע (כנראה שבכל זאת יש משהו באמונתנו ב"אובייקטיביות" של המדעים המדויקים). התחום הבלתי שוויוני ביותר הוא רפואה. מדעי הרוח והחברה נמצאים בין שני הקטבים.

בניסיון להצדיק את ההבדלים בתגמולי שני המינים, יש הנאחזים בהבדלים בפרודוקטיביות בין נשים לגברים. מסתבר שגברים מפרסמים פי 1.5 יותר מנשים. למעשה זהו נתון מטעה כלשהו. המחקר מורה ש-10-15 אחוז מן המרצים יוצרים כ-80 אחוז מן הפרסומים. כלומר, מרבית הגברים, כמו מרבית הנשים, יוצרים מעט מאוד. מיעוט גברי הוא שזוכה במענקי המחקר, הוא שקובע את הטון בתחום, והוא שחוסם בפני נשים את הכניסה למעגל הסגור והלא-רשמי של בעלי היוקרה בתחום, אומר שנהב. בקשות למענקי מחקר אינן מוגשות באופן אנונימי. בלי משים, כנראה, נדחות יותר נשים מגברים.

גם במדעים ניכרת תופעת הגטואיזציה של נשים. הן נוטות להימצא בתחומים הפחות יוקרתיים, הפחות תובעניים. פרופסור שולה וולקוב העריכה, שייתכן כי נשים אכן משקיעות פחות במחקר, אך הן משקיעות יותר בהוראה. טיב ההוראה, כמו גם המסירות לתלמידים, אינם מובאים כמעט בחשבון כשדנים בקידום. אם נכון הדבר, הרי שנשים משקיעות במקום שאינו נושא פרי קידומי.

ד"ר נינה תורן, שחקרה אף היא את הנושא, מסכימה עם ממצאיו של שנהב. במחקר שערכה עם ורד קראוס מצאה אף היא הבדל בין מדעי הטבע לבין מדעי הרוח. במדעי הטבע הנשים אמנם מיעוט קטן, אך דרגותיהן דומות יותר לעמיתיהן הגברים. דווקא במדעי הרוח, שם הנשים במיעוט גדול הרבה יותר, הפער גדול יותר. הסברה של תורן לתופעה זו הוא, שנשות מדעי הטבע נתפשות על-ידי המעסיקים שלהן כ"יוצאות דופן". אי לכך מחילים עליהן את הציפיות שיש מגברים. התדמית הנשית מנוטרלת במקרה שלהן. במדעי הרוח נשים אינן נחשבות לתופעה מיוחדת. אי לכך מופעלת עליהן התדמית הנשית. מצפים מהן לפחות, ובמובן מסוים הנבואה אכן מגשימה את עצמה.

המחקרים מגלים עובדה נוספת: תלונותיהם של המעבידים נגד נשים בשל המחויבות הכפולה שלהן, הפוגעת כביכול בעבודתן המדעית, אין להן על מה לסמוך. חוקרות ממכון וייצמן שנשאלו על חופשות הלידה שלהן השיבו, ללא יוצאת דופן, שהסתפקו בשבועיים בלבד, ללא ספק פחות מימי המילואים השנתיים של חוקרים גברים רבים. גם באוניברסיטת תל-אביב, כך נסתבר לי לאחרונה, הרבו המרצות ללמד בהתנדבות בזמן חופשת הלידה (בהתנדבות, שכן על-פי חוק אסור להעסיק אישה בתקופת חופשת הלידה). יתרה מזאת, נראה כאילו אין קשר בין רמת הפרודוקטיביות של החוקרת לבין מצבה המשפחתי. כמו בארה"ב כך גם בישראל, התגלה לחוקרת ממצא מדהים: נשים ללא ילדים מפרסמות בממוצע קצת פחות מאמהות לילד אחד. אמהות לשני ילדים מפרסמות מעט יותר, ואילו אמהות ל-3 ול-4 ילדים מפרסמות כמעט כמו אמהות לשני ילדים. זאת ועוד, בין הפרופסוריות הישראליות שחקרה, מצאה תורן שאמהות לשלושה ולארבעה ילדים הקדימו את הרווקות בעלייה בדרגות האוניברסיטאיות.

תורן סבורה, שמוטיבציה חזקה להצליח על מנת "להסתדר", היא שמסגירה את הממצאים לגבי האמהות הללו. נראה שסיפרוומניות אלה הקריבו שעות שינה, פנאי ותחביבים למען הקריירה. הן לא הזניחו את הבית, לטענתן, ואף לא מרדו במוסכמה המטילה עליהן, ורק עליהן, עול לפול. זאת, כאשר מחציתן נשואות לפרופסורים. פרופסור יוחנן פרס שנדהם יחד עם הקהל לשמע הצלחת האמהות מרובות הילדים, הציע שלא להיסחף מכאן למסקנה שאין הילדים מהווים מכשול בקרירת האמהות בדרך כלל. לדעתו, הפרופסוריות מהוות מיעוט מבוטל של מצליחניות, אשר היו מצליחות גם בתנאים קשים עוד יותר, ואין ללמוד מהן על שאר העובדות. ובהקשר לכך, ד"ר חנה וירט-נשר העריכה, שייתכן כי מצב כלכלי איתן וגב תומך ממשפחת המוצא מהווים גורם חשוב ביותר להצלחת המיעוט הנחקר.



 

נשים בקו הייצור


כוח העבודה בקווי הייצור של תעשיית הטקסטיל וההלבשה, החשמל והאלקטרוניקה מורכב ברובו מנשים. ברברה סבירסקי אספה נתונים על תעשיית הטקסטיל והאלקטרוניקה בישראל, בחנה אותם מההיבטים של מבנה כוח העבודה, תנאי העבודה, רמת השכר והתנאים הסוציאליים.

קיימים הבדלים בשכר בין גברים לנשים שקיבלו גושפנקה חוקית עקב ההגדרות השונות לעבודות דומות. יש מפעלים שבהם גברים ונשים העובדים ליד מכונה אחת מקבלים שכר שונה. כשהוצע למנהל עבודה במפעל כזה להחליף את הנשים בגברים השיב: "זה לא ילך, הגברים אינם יכולים להחליף את הנשים, מפני שלנשים יש זריזות ספציפית בידיים."

יש ספרות ענפה המצביעה על הבדלי שכר בין גברים לנשים בענפי הייצור. במחקר על עובדי הצווארון הכחול שנערך ב-1987 נמצא פער של 29 אחוז בין שכרם של גברים לזה של נשים לשעת עבודה.

תמונת המצב לפי סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גרועה עוד יותר. השכר ברוטו של האישה בענפי התעשייה הוא 58.7 אחוז משכר הגבר, ובענפים שבהם יש ריכוז גדול של נשים, כמו ענפי שירותים, השכר הוא 60.4 אחוז משכר הגבר.



 

נשים בעמדות מנהל


פרופסור דפנה יזרעאלי, שחקרה את נושא המנהלות בישראל, טוענת שבשנות השבעים עלה מספר המנהלות בישראל בשיעור נכבד. המעניין הוא, שלמרות שהתופעה אירעה במקביל לעליית שיעור המנהלות בארה"ב, אין הגורמים בשתי הארצות זהים. בארה"ב היו אלה חוקים, ובמיוחד התוכניות ל"עשייה חיובית" (affirmative action) עודדו את הממסד העסקי והחינוכי לאפשר לנשים לחדור לשורותיהם. גם דחיית גיל הנישואין והלידה "פשרה לנשים האמריקניות להתחרות בגברים בתנאים הוגנים יותר. דבר מן ההתפתחויות הללו לא אירע בישראל.

למרות המחויבות הגבוהה לחיי משפחה, ולמרות היעדר ה"עשייה החיובית" ותחיקה מתאימה, היה שיעור המנהלות בישראל ב-1983 11.8 אחוז. בשנת 1973 היוו המנהלות רק 7 אחוזים ממאגר המנהלים. יזרעאלי מאבחנת שלושה גורמים מסייעים לעלייה זו. ראשית, הצורך בעובדים נוספים, שנבע מהעלייה ברמת החיים בעקבות מלחמת יוני 1967. יתכן גם שימי המילואים הרבים שנדרשו כמעט אך ורק מגברים הפכו את הנשים לעובדות רצויות יותר בעיני המעסיקים. וכך, מכיוון שמנהלים מגויסים בדרך כלל מקרב העובדים נרמה נמוכה יותר, עלה מספר הנשים שהיו מועמדות פוטנציאליות לקידום לעמדות ניהוליות. גורם שני הוא האקדמיזציה של משרות הניהול. בשנות השבעים הושם דגש על ידע ועל מומחיות מקצועיים, ופחות על מנהיגות אישית. בעקבות הירידה בדרישה ל"כריזמה", הפכו הנשים יותר בנות תחרות לגברים. ואכן, נראה שהמומחיות שמקנה ההכשרה האוניברסיטאית חשובה פי כמה לנשים. למעלה משליש מן המנהלות למדו במוסד להשכלה גבוהה (37 אחוז). בין הגברים נמוך יותר שיעורם של העובדים שלמדו באוניברסיטה (כ-27 אחוז בלבד). הגורם השלישי הוא היווצרותם של מקצועות והתמחויות חדשים, בעיקר אלה שלפחות בתחילה לא היה מוטבע עליהם חותם מיני. נשים נעו לפיכך החוצה מן הגטו הנשי. מקצועיותן היא ששימשה להן קרש קפיצה.

ובכל זאת, יש לציין שנשים הגיעו בעיקר לעמדות ניהול נמוכות, ורק לעתים רחוקות יותר לעמדות ביניים. למשל, באחד הבנקים הגדולים במדינה מהוות הנשים כמחצית מהעובדים, אך הן רק 14 אחוז ממורשי החתימה, הזכות המבדילה בין הדירוג הנמוך לגבוה. יתרה מכך, אם משווים את מספר הנשים שהצטרפו למערך העבודה בשנות השבעים (4.3 אחוזים) לשיעור הקטן יותר בעלייה במספר המנהלות (3.5 אחוזים), נראה שלמעשה הפכו משרות הניהול חסומות יותר בפני נשים מאשר קודם לכן. אם כך, מסיקה יזרעאלי, בהיעדר חקיקה שוויונית ותוכניות ל"עשייה חיובית" הוחמצה הזדמנות פז של התקדמות נשים לעמדות ניהול במשק הישראלי. יש לציין בהקשר זה את היוזמה החדשה של נעמ"ת לשנות את חוק שוויון ההזדמנויות בתעסוקה כך שתהיה סמכות לשר/ה הממונה על נושא אכיפת החוק להנהיג, כשלב ביניים, תקנות המאפשרות "עשייה חיובית" בדרך של שריון תפקידים בכירים לנשים.

גורם מעכב נוסף הוא צה"ל, טוענת יזרעאלי. העילית הממסדית בארץ מגויסת במידה רבה מקרב קציני צבא פורשים. מכיוון שהצבא מונע קידומן של קצינות, באשר אין להן ניסיון קרבי, לא כולל מבחר הקצינים המועמדים למשרות בכירות בממסד הפוליטי והכלכלי קצינות.

מחסום נוסף בדרך לעמדות ניהול הוא העובדה, שתובענות אינה מתיישבת עם תפקידה המסורתי של האישה. לעתים קרובות נוטות עובדות לקחת על עצמן משרה חלקית. לעובדות קשה גם לעבוד שעות נוספות. קריאת נעמ"ת במבצע הפרסום הטלוויזיוני האחרון להנהיג יום לימודים ארוך, שיאפשר לנשים להשקיע יותר במקום עבודתן, היא אפוא קריאה במקומה.



 

הרופאות


אין דבר העומד בפני הרצון. אם אין רופאות מנתחות, למשל, סימן שאין רצונן בכך, שכן מי מונע בעדן? נכון? לא נכון. מעבר לעובדה שלרוב אינה ידועה לציבור, שעד לשנת 1967 היתה באוניברסיטה העברית, למשל, מכסה קבועה של נשים שיכלו להתקבל ללימודי רפואה (כ-10 אחוז בלבד!), צפה ועולה בעיה נוספת. מתברר שהרפואה נחלקת כיום למעשה למקצועות נשיים (רפואת ילדים, למשל) ולמקצועות גבריים, שבראשם הנתיחה. כמה רופאות מנתחות התראיינו לאחרונה ב"ניו-יורק טיימס", וסיפרו על דרכן הקשה עד לשולחן הניתוחים.

מספר המנתחות בארה"ב עלה בשנים האחרונות, אך הוא עדיין עומד על 8 אחוזים בלבד. יש הרואים בעלייה זו סימן לשידוד מערכות בנושא הגישה לנשים רופאות, אך אחרים ספקנים יותר. הם טוענים, שעדיין מפלים נשים, ולא מאפשרים להן להיכנס לתחומי נתיחה מסוימים כגון נוירוכירורגיה. ד"ר קונסטאנס באטל, רופאת ילדים מוושינגטון, אומרת שנשים רבות מודעות לאפליה נגדן, ומחליטות שלא תוכלנה להתמודד עם התמחות בנתיחה ועם חיי משפחה בעת ובעונה אחת.

לפי ממצאי האגודה האמריקנית ללימודי רפואה, ההתמחויות הפופולריות ביותר בקרב הנשים הן רפואה פנימית ורפואת ילדים. הפסיכיאטריה תופסת מקום שלישי, ואחריה הגינקולוגיה. בנתיחה גינקולוגית חלה עלייה משמעותית במספר הנשים בשנים האחרונות, וכיום מגיעות הנשים ל-51 אחוז מכלל המתמחים במקצוע זה.

"המחסומים בדרכה של המנתחת הם סמויים," אומרת ד"ר באטל. ראשי צוותות של מתמחים בנתיחה מהססים עדיין אם לקבל נשים לתוכנית ההתמחות. פעמים רבות נשאלות הנשים בריאיון הקבלה אם בכוונתן להינשא וללדת ילדים. תוכנית ההתמחות אינה בנויה כך שתתאים גם לנשים. סטודנטית אמריקנית לרפואה מסיימת את לימודיה בגיל 25. התמחות אורכת בין 5 ל-7 שנים. בתקופה זו על המתמחה לעמוד לשירות בית-החולים כל ערב, נוסף על יום העבודה הרגיל, ודרישות אלה מתנגשות עם הרצון להקים משפחה.

ד"ר סוזן סטיוארט, רופאה פנימית מנתחת בעמדת ניהול בכירה, מצביעה על גורם נוסף למיעוט הנשים בין המנתחים: החוסר במודלים לחיקוי. גם ד"ר פרנצ'סקה תומפסון, המנתחת האורטופדית היחידה בבית - החולים שגו היא עובדת, מסכימה שהיעדר הנשים בין המנתחים אינו נובע מחוסר עניין במקצוע. רופאות בוחרות בהתמחויות שאינן ניתוחים, פשוט מפני שזה מה שמצפים מהן, והן מתפשרות.

דיבורים גלויי - לב מסוג זה עוד טרם נשמעו בארץ. אנו עדיין בעידן "הכול תלוי באשה עצמה". אך המספרים שליקטתי מדברים בעד עצמם. קרוב לוודאי שהנתונים שלהלן אינם מדויקים לחלוטין אך הם בהחלט מייצגים. עלעול קצר במדריך הטלפון של "דפי זהב" לאזור תל - אביב והמרכז העלה את המספרים הבאים. (שמות שמינם לא היה ברור ושמות פרטיים שפורסמו בראשי-תיבות בלבד לא נכללו - בסך-הכול 20 רופאים/ות.)

189 רופאי ילדים מופיעים ב"דפי זהב". בתחום "הנשי" הזה קרוב למחצית מהרופאים הן נשים (45.5 אחוז). ובכל זאת, שמונת הפרופסורים בתחום זה כולם גברים. התמונה מוקצנת באופן חד כשעוברים לרופאים מנתחים/ות מסוגים שונים. גם כאן נספרו 189 שמות חד - משמעיים. אך כאן שולטים הגברים. הם מהווים 93 אחוז מכלל המנתחים. עדות מסייעת לכך שהנתיחה יוקרתית יותר מרפואת הילדים היא העובדה, שאחוז הפרופסורים בין המנתחים/ות גדול פי 3.5 מאחוז הפרופסורים בקרב רופאי/ות הילדים. כ-15 אחוז מבין הרופאים המנתחים/ות הם פרופסורים (לעומת כ-4 אחוזים רופאי הילדים). כולם גברים. נראה, אם כן, שגם בארץ נחלקת הרפואה לשניים, והנשים מתמחות בתחומים הנחשבים פחות יוקרתיים. מכיוון שעמדות היוקרה הרפואיות שמורות עדיין לגברים, לא הביא אפילו מספרן הרב של נשים בתחומים "הנשיים" לקידומן במערכת. מתוך 103 רופאי ילדים גברים הועלו 8 לדרגת פרופסור, ומתוך 86 רופאות ילדים לא היתה אפילו אחת ראויה לקידום זה? אתמהא.

לא רק אפליה בוטה מסבירה את ההבדל בקידום וביוקרה המקצועית של רופאות ורופאים. לבני שני המינים ציפיות שונות מן המקצוע. פרופסור דפנה יזרעאלי מצטטת מחקר שהעלה כי יותר גברים מנשים מבין אלה שפנו לבתי-ספר לרפואה בארה"ב, נמשכו למקצוע בשל היוקרה וההכנסה הגבוהה הכרוכות בו. בארץ מצאה ד"ר אריקה מוסטקי, שנשים אנושיות יותר בגישה הרפואית שלהן. רופאות מפיקות סיפוק בעבודה מעצם העזרה לזולת. רופאים מייחסים לעצמם איכויות הקשורות לפעילות תוקפנית ותחרותית. מכיוון שאחוז הסטודנטיות לרפואה עלה בשנים האחרונות מ-20 אחוז ל-50 אחוז, יש המקווים לשיפור בממסד הרפואי בעתיד בזכות נהירת הנשים למקצוע ("הארץ", 26.8.88).



 

בריאות וחולי


מחקרים רבים, טוען ד"ר נח לוין - אפשטיין, הוקדשו לסיכון התעסוקתי הנלווה לעיסוקי הגברים. האומנם תקפות המסקנות גם לגבי נשים העובדות באותם מקצועות עצמם? האם קיימים מאפיינים שונים תלוי מין לחולי הנובע ממקום העבודה?

הנחותיו היו, שעקב המחויבות הגבוהה יותר של נשים למשפחה, תיעדרנה נשים רבות יותר בשל מחלה של בן משפחה, למשל. ובדומה לכך, כתוצאה מן המקום המרכזי שתופסת העבודה בדימויו העצמי של הגבר, יש לצפות שפגיעה במקום העבודה תגרור תוצאות חמורות יותר לגבי גברים. דווקא ריבוי התפקידים של האישה, אשר גורם לה תשישות רבה יותר, הוא המגונן עליה מפני הפגיעה במקום העבודה. היא עשויה להיות מפוצה על-ידי הצלחה בתפקידה המשפחתי.

את הנתונים למחקרו סיפקו לאפשטיין עובדים באזור תל-אביב. הללו נשאלו על כאבים פיסיים בלתי מוגדרים במדויק כגון תשישות, על ביקורים אצל רופאים ועל היעדרויות מהעבודה. בדרך כלל נמצאה אצל נשים רמת חולי גבוהה יותר. מעניינים ההבדלים בגורמים לחולי אצל שני המינים. הנחות החוקר אכן התאמתו. אצל נשים אין קשר בין רמת שביעות הרצון ממקום העבודה לבין תחושות פיסיות של כאב או תשישות. הגברים, לעומתן, דיווחו על יותר סימפטומים של חולי כאשר היו לחוצים במקום עבודתם. עומס יתר הוא הבעיה המרכזית אצל נשים עובדות. עיקר המעמסה נופל על עובדות שהן אמהות לילדים קטנים. מכאן שאין מין "בריא" יותר, אלא, גורמים שונים נוטים להשפיע על כל אחד מן המינים.

אך כדאי להזכיר בהקשר זה את טיעונה של ד"ר מרילין סייפר, פסיכולוגית מאוניברסיטת חיפה. לדעתה, נשים נעדרות יותר ממקום העבודה, שכן הן נמצאות בדרגים הנמוכים יותר, בעבודות הפחות אתגריות. הקשר בין ריבוי היעדרויות מהעבודה לבין נשים הוא עקיף, למעשה. ההכללה הנכונה היא, שעובדים בכירים יותר נוטים להיעדר פחות מעובדים במשרות זוטרות. מכאן, ששוויון בקידום בין המינים עשוי להוכיח שהציפיות וההסברים "הרציונאליים" של אפשטיין אינם אלא עורבא פרח. ההשוואה האמיתית חייבת להיערך בין עובדות ועובדים באותה דרגה מקצועית.



 

מבט לעתיד


נראה שלא חשוב איזה תחום נבדוק, בכולם נאתר הבדלים בין המינים. על-פי מחקר שערכה ד"ר רינה דגני, אפילו מעבר דירה אל מחוץ לעיר משפיע אחרת על עובדות ועל עובדים (יותר נשים מפסיקות לעבוד, יותר עוברות למשרה חלקית, יותר מבלות שעות ארוכות יותר בנסיעות בשעות העומס). התרופה לפער (אם אכן מקובל עלינו שהוא נובע מסיבות חברתיות ולא מולדות), היא חינוך שוויוני. שורש הבעיה נעוץ בציפיות שאנו מחדירים לילדים בנוגע לתפקידי המינים (ראו נגה 7, על עיסוקי הנשים בספרות הילדים בארץ). הסיכוי לקריירה עצמאית עומד ביחס ישר לגודל הציפיות. מחקר אמריקני שעקב אחרי צעירות מגיל 17 עד גיל 35 הראה, שאותן צעירות שהיו בעלות ציפיות גבוהות יותר מעצמן בגיל 17, הן אלה שהצליחו יותר בקריירה שלהן בגיל 35 ("הארץ", 30.10.88).

לאחרונה הציעו גורמים שונים כמה תרופות משלימות ברמה הציבורית-ממסדית. הללו ניתנות ליישום מיידי, ואינן תלויות בשינויים מרחיקי לכת הכרוכים בשינוי תודעתי של מערכת החינוך והחברות. פרופסור גליה גולן, בשם שדולת הנשים, פעילה בתחום קידום נשים באקדמיה. היא דורשת לספק לתלמידות הממשיכות לתארים מתקדמים מערכות תמיכה ועידוד, כדי למנוע את נשירתן. יש לחושפן לנשים שתשמשנה עבורן מודלים לחיקוי. יש להתחשב בעובדה שנשים רבות מגיעות ללימודים אוניברסיטאיים מאוחר יותר מגברים, לעתים לאחר שגידלו את הילדים. המלגות, לעומת זאת, מוגבלות לא אחת לתלמידים או לחוקרים צעירים בלבד. הדוגמה הבולטת ביותר היא מלגות אלון, כיום אחד הצינורות הבודדים לקבלת משרה אוניברסיטאית. הזכאות לה מוגבלת לאנשים עד גיל 40.

גולן היא בפירוש בעד "עשייה חיובית". אם באופן זמני יעדיפו לאייש משרות בכירות על - ידי נשים, תשמשנה אלה בתור מודלים לחיקוי, ועד מהרה לא יהיה עוד צורך במדיניות של העדפת נשים, היא טוענת. יש לקבוע קריטריונים ברורים יותר לקידום בדרגות האוניברסיטאיות. מניסיונה, יש הקלות לגברים ששירתו ימים רבים במילואים, אך אין הקלות דומות לגבי נשים המגדלות ילדים. פרופסור אליס שלווי, יו"ר שדולת הנשים, סיפרה פעם שהיתה נוכחת בוועדה שדנה בקידומה של ד"ר דורית ידן - אייזנשטאט ז"ל, מחלוצות לימודי האישה בארץ. ההחלטה היתה שלא להעניק לה קביעות, שכן לא היו לה די פרסומים. היותה אלמנה המטופלת ב-2 ילדים קטנים לא עמדה לה לזכות. אותה ועדה עצמה היתה סלחנית לגבי גבר, עולה חדש, שנסיבות חייו הקשות נחשבו כמצדיקות את מיעוט פרסומיו.

משרד העבודה נערך גם הוא לפעולה. על-פי איווט סעדון, משרד העבודה והרווחה מעוניין שנשים תחדורנה לתחומים חדשים, לא סטריאוטיפיים. ביוזמת ד"ר ניצה שפירא-ליבאי, יועצת ראש הממשלה למעמד האישה עד 1987, נקבע שבכל משרד ממשלתי תהיה ממונה על מעמד האישה. היא גם לחצה שנשים תשבנה בוועדות מכרזים.

שירות התעסוקה, שלו זכות בלעדית בכל הקשור לשליחת עובדים למקומות עבודה, מהווה אבן נגף בדרכן של נשים, שכן הוא נוטה להפנות עובדות ועובדים מתוך גישה סטריאוטיפית. יחד עם זאת מודרכים כיום היועצים התעסוקתיים לכוון עובדים מתוך גמישות רבה יותר. ואכן, כשהוצע לנשים קורס לטכנאי קירור ומיזוג אוויר, היו שבחרו בו, ובעקבות הקורס 5 נשים כגר עובדות במקצוע. המסקנה: יש לדאוג לשינוי עמדות בקרב קובעי המדיניות בהעסקה.

עקב מיעוטן הבולט של נשים במקצועות הטכנולוגיים, החליט משרד הרווחה להכשיר תלמידות לטכנולוגיה כבר בין כותלי בית-הספר. לעת עתה, גילאי התלמידות גבוהים למדי (תיכון), אך המטרה היא להגיע בסופו של דבר גם אל הגנים. וכך היתה פנייה הן ליועצות בית-הספר והן לתלמידות בתיכון, לבחור במקצוע "עם עתיד". בשני בתי-ספר עיוניים באשדוד עודדו תלמידות לבחור במגמה ריאלית בכך שהן קיבלו שיעורי תגבור במתמטיקה. עיריות באר-שבע ונצרת הביעו עניין בתוכניות מסוג זה. אנשי המשרד תולים תקוות בשיתוף פעולה של משרד החינוך וצה"ל.

בתחום המשפטי נעשה צעד 'חשוב עם קבלת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. סעדון יודעת לספר שמשרד שסירב לקבל כפקידה עובדת שהיא אם נקנס, על-פי החוק הקודם, בסך 300 שקל. כיום, לאחר התיקון לחוק, עומד הקנס בגין פרסום מפלה במודעות הדרושים בעיתונות על 5,000 שקל. כמה חברות, כגון "מנפאואר", עומדות למשפט על כך. בעתיד הקרוב מתוכנן ביטול האיסור על העסקת נשים בשעות נוספות החל מן החודש החמישי להריונן.

את עיקר הבעיה ואת המנוף לשינוי רואה איווט סעדון בפעילות הסברתית ולאו דווקא חוקית. נשים אינן מודעות לזכויותיהן, היא טוענת. בקשיים רבים גייסה סעדון תקציב לתשדיר שירות בטלוויזיה ולכרזות, המדריכים נשים לגבי זכותן להזדמנות שווה בתעסוקה. חוברות מידע על החוק החדש הופצו בקרב עובדות, למרות התנגדותם הראשונית של התעשיינים. התקווה היא, שבעקבות פעילויות ההסברה תעזנה עובדות לעמוד על שלהן, ואף להתלונן על אפליה. יש לציין שנעמ"ת הקדישה השנה את חודש מעמד האישה לנושא זה, ואף הוציאה חוברת המבהירה את זכויותיהן של נשים עובדות.

למרות שנוצר לובי בריא וחיובי לשתדלנות בכנסת, אין די שיתוף פעולה בין ארגוני הנשים השונים. כל ארגון, מתנסחת סעדון בעדינות, רוצה לשמור על ייחודיות משלו.

ולבסוף, לאחרונה נעשו שני ניסיונות לשינוי חוקים הנוגעים למעמדה ולמצבה של האישה העובדת. הראשון, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, הוא הצלחה מרשימה. השני, התיקון לפקודת מס ההכנסה, יכול להיחשב כתעודת עניות לכנסת הקודמת.

ביבליוגרפיה:
כותר: עובד עובדת עובדים עובדות
מחברת: אריאל, מירה (פרופ')
תאריך: חורף 1989 , גליון 17
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית