עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיהעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
האם ההבדלים בין גברים לנשים מקורם בביולוגיה או בתרבות? האם הקטגוריה של "מין" מתייחסת לביולוגי או למבנה החברתי התרבותי? האם נשים הן באופן טבעי "נשיות" וגברים באופן טבעי "גבריים", או האם יש לתרבות חלק חשוב בהגדרת נשיות וגבריות? מה היא "נשיות" ומה היא "גבריות", על מה מבוססים הרעיונות שלנו על אודות המין והמיניות?



לסביות
מחברת: נגה


כדי להבין את הלסביות צריך לראות אותה במסגרת התרבות והמבנה החברתי שלנו וכחלק ממנה, לא כתופעה נפרדת. מרבית המחקרים שנערכו עד כה על נושא ההומוסקסואליות התייחסו בעיקר לצד האישי-מיני. המחקר הראשוני והעיקרי התייחס לגברים בלבד, ונטה להתעלם מהנשים. תפיסת ההומוסקסואליות כתופעה פרטית, אישית, נועדה למעשה לדחוק אותה אל שולי החברה ובאופן כזה להתכחש לה כעובדה חברתית. כדי להבין את הלסביות יש להכיר בה כתופעה נשית כלל-חברתית, ולבסס אותה בתיאוריה חברתית-פוליטית.

ההתניה החברתית יוצרת דפוסים של התנהגות מינית מקובלת. המין נהפך באמצעות התרבות לדבר ממוסד,ומואצלת עליו טקסיות שנתפסת בסופו של דבר כאידיאולוגיה השלטת. בחברה שלנו האידיאולוגיה ההטרוסקסואלית בעלת האוריינטציה הגברית המובהקת נתפסת כאידיאולוגיה של הכל. הפמיניזם קרא תיגר על האידיאולוגיה הזאת והחל להעלות שאלות שלא נשאלו קודם לכן בנוגע למין, למיניות וליחסי הכוחות שבין המינים. האם ההבדלים בין גברים לנשים מקורם בביולוגיה או בתרבות? האם הקטגוריה של "מין" מתייחסת לביולוגי או למבנה החברתי התרבותי? האם נשים הן באופן טבעי "נשיות" וגברים באופן טבעי "גבריים", או האם יש לתרבות חלק חשוב בהגדרת נשיות וגבריות? מה היא "נשיות" ומה היא "גבריות", על מה מבוססים הרעיונות שלנו על אודות המין והמיניות?

מאדאם דה רקמייה

בכל דיון בנושא הלסביות עוסקים פעמים רבות במתן הגדרות שונות ללסביות, בשאלות באשר למקומו של המין בהוויה הלסבית ובתיאוריות שונות לגבי מהות הלסביות, "תכונה מולדת או נרכשת" וכיוצא באלה. אך, יהיו התשובות עליהן אשר יהיו, ויהיו ההגדרות אשר יהיו, אין ולא יכול להיות בהן כדי להתנות מתן זכויות שוות ואפשרויות פעילות בחברה. יתר על כן, העלאת שאלות מן הסוג הזה יש בה כדי להצביע על יחסה המעוות של החברה יותר מאשר תרומה להבנת הלסביות; עצם ההעלאה של שאלות אלה היא סימפטום ליחס ללסביות כ"מחלה", "סטייה", תופעה שיש להגדיר ולהסביר אותה ועל כן ממילא לתחום אותה כדבר שולי, אחר, לא חלק אינטגרלי מהמרקם החברתי הכללי. אך לסביות הן חלק מכלל הנשים, ואין זה מענייננו לבדוק או להסביר למה נשים בוחרות לקיים אורח חיים כזה או אחר. הלסביות היא הוויה שהיתה קיימת מאז ומתמיד ורק היחס החברתי אליה השתנה.

הלסביות כחלק מן ההוויה הנשית מאירה ומחדדת בעיות ואספקטים כלל-נשיים שהפמיניזם החל להעלותם. כזה הוא, למשל, הצורך של נשים להגדיר מחדש את כל מה שכרוך ב"להיות אישה", לבחון בעיניים אחרות וחדשות מושגים מקובלים וכאילו מובנים מאליהם, ולא להמשיך ולהפנים מושגים והנחות שמקורם בהטיה גברית; כך גם שאלת עצמאותה של האישה, אי - תלותה בגבר מבחינה כלכלית, פוליטית, חברתית ומינית; וכן זכותה של האישה להגדרה עצמית ולבחירה של צורת החיים הנראית לה; או הצורך של נשים להכיר ולאהוב נשים, ולא להפנות מוכנית את כל האנרגיה הנפשית, הרגשית והחברתית שלהן כלפי גברים.

האישה הפמיניסטית חורגת מההגדרה הקיימת והמקובלת של הנשיות. היא קוראת תיגר על המבנה הפטריארכלי של החברה בעצם האקטיביות שלה, בעצם זה שהיא תובעת לעצמה את הזכות לעצמאות כלכלית, פוליטית, חברתית ואף מינית - תפקודים שהיו שמורים, ועדיין שמורים במידה לא מבוטלת, לגברים בלבד. בחברה פטריארכלית, שהנשים נועדו לשרת אותה, בראש וראשונה כרעיות ואמהות, הפמיניזם נתפס כגורם שבא להפוך את כל סדרי העולם, כגורם מאיים, ומאליו מובן שהלסביות נתפסת כהקצנה של האיום הזה. לא יפלא אפוא שאחת הדרכים להתמודד אתו היא התעלמות ממנו, הכחשתו.

המלכה ויקטוריה, ב-1885 סירבה לחתום על החוק שדן ביחסים הומוסקסואליים כל עוד לא יוצאו ממנו כל ההתייחסויות לנשים שהיו בו. היא עמדה בכל תוקף על שלה - אי אפשר להעלות על הדעת שנשים תתנהגנה בצורה כזאת. אין ולא יכול להיות דבר כזה; הומוסקסואליות בין נשים פשוט לא קיימת.

המלכה טעתה כמובן. הלסביות הן חלק מההיסטוריה, החל בדימויים הלסביים של האמאזונות היווניות באסיה הקטנה; חבורת הנשים של ספפו שחיה באי לסבוס; הנשים הרומיות שערכו טקסים לסביים לכבודה של האלה הטובה, בונה דאה, או הבתולות הקדושות שחיו במנזרים בימי הביניים. עם זאת, למרות קיומם של פרוטו-טיפים לסביים אלה, החברה היתה ונשארה חברה פטריארכלית, ובמסגרתה הלסביות נעשתה לעובדה חברתית מבודדת.

מאדאם דה סטאל

דלות העדות ההיסטורית לגבי לסביות קשורה ללא ספק ליחסו של העולם הגברי לקשרים בין נשים. תיאולוגים של ימי-הביניים נטו להתעלם מקיומם של יחסי מין בין נשים. העולם בו חיו היה עולם פאלוצנטרי, הסובב סביב אבר המין הגברי, וכלל לא עלתה על דעתם המחשבה שנשים מסוגלות לגרום זו לזו עונג מיני. הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בחוקים המתייחסים ליחסי מין. מאז התקופה הרומית נשתמרו הרבה חוקים שעוסקים ביחסי מין בין גברים, אולם כמעט שאין חוקים שעוסקים ביחסי מין בין נשים. הבורות בכל מה שקשור ליחסי מין בין נשים היתה כמעט טוטלית.

עד המאה ה-19 לא ראו הגברים ביחסים לסביים שום איום - לא איום על הגבריות שלהם ולא איום פוליטי או כלכלי על זכויות היתר שלהם. על כן תגובתם ליחסים כאלה, בניגוד לתגובה הרווחת כיום, היתה יכולה להיות קלילה. הם יכלו לראות ביחסים רגשיים עמוקים ואף ביחסים מיניים בין נשים רק מעין הכנה לחייהן עם גברים מאוחר יותר, או מעין שעשוע שאפשר לפטור אותו בניד עפעף. כל עוד הנשים לא ניסו לשנות את תדמיתן "הנשית" ואת מעמדן בחברה, כל עוד לא קראו תגר על הפריווילגיות של הגברים ולא ניסו "לקחת" את מקומם ולבקש לעצמן עצמאות-כלכלית או פוליטית-החברה קיבלה ואפילו עודדה במידה כזאת או אחרת - בתקופות שונות ובמקומות שונים - אהבה של אישה לבת מינה.

אהבה של אישה לאישה כן, אך בשום אופן לא בלבוש של גבר. נשים שהתחזו לגברים, שחיו כגברים לכל דבר וגם התחתנו עם נשים שילמו על כך בחייהן - הן הועלו על המוקד. ויש להדגיש, על פי פרוטוקולים של המשפטים שנערכו לנשים שהתחזו לגברים, שעונשן של נשים אלה לא בא על ההעדפה הרגשית או המינית שלהן לבנות מינן, אלא על העובדה שהן העזו ליטול לעצמן פריווילגיות שהיו שמורות לגברים בלבד. הן העזו להיות עצמאיות. הן היוו איום על מעמדם של הגברים בחברה.

מלבד עדויות על יחסים לסביים ברורים וחד משמעיים בתעודות היסטוריות ואף בספרות, שאינן רבות, היה קיים באירופה החל מתקופת הרנסנס ועד אמצע-סוף המאה ה-19 סוג של יחסים בין נשים שקיבל את השם "ידידות רומנטית". "ידידות רומנטית" נקראה אהבה בין שתי נשים שרגשותיהן החזקים ביותר היו נתונים זו לזו. אלה הם יחסים בין נשים שבחרו לבלות את רוב זמנן יחד ולחלוק את רוב האספקטים של חייהן זו עם זו.
קשה לדעת אם היחסים האלה כללו בהכרח גם קשר מיני, אך שפתן של הידידות הרומנטיות, הן בסיפורים שנכתבו עליהן והן במכתבים אותנטיים של נשים לידידותיהן, כמו מכתביה של מאדאם דה סטאל לידידתה מאדאם דה רקמייה, היא שפה של אוהבים: ברורה, גלויה, מפורשת. הן עוצמת הקשר והן הביטוי המלא והפומבי שלו לא עוררו שום שמץ של תחושת אי נוחות בלב הנשים עצמן, וגם לא זכו לשום ביקורת מצד הגברים, הבעלים, המאהבים או החברה. להפך, האהבה הרומנטית הזאת נתפסה כמשהו טבעי לחלוטין ויותר מזה, משהו נאצל ונשגב. היא זכתה לעידוד, כתרו לה שבחים, היללו אותה בשירים ובסיפורים.

השינוי הגדול ביחסו של הממסד, ביחסם של הגברים, לקשרים עמוקים בין נשים, וממילא לקשרים לסביים, חל במחצית השניה של המאה ה-19.

במאה ה-19, על רקע התפתחויות כלכליות שנבעו מהמהפכה התעשייתית, התרבו במידה חסרת תקדים האפשרויות שעמדו בפני נשים הן בתעסוקה והן בהשכלה, ונוצרה דמותה של "האישה החדשה". עם האפשרות לעצמאות כלכלית, ובעקבותיה גם הדרישה לעצמאות פוליטית, התפתח גל הפמיניזם הראשון שהתמקד בדרישות לשוויון לנשים בחינוך, באפשרויות תעסוקה ובמאבק לזכות הבחירה. האפשרות האובייקטיבית לעצמאות כלכלית לנשים מחד גיסא והמאבקים הפמיניסטיים מאידך גיסא החלו לערער את מערך יחסי הכוחות המסורתי בין גברים ונשים. יתר על כן, במאה ה-20 החלו לגלות סוף סוף את מיניותה של האישה, והממסד הגברי אף קיבל בברכה את הרעיון שגם לנשים יש תשוקות מיניות, בתנאי, כמובן, שהתשוקה הזאת תופנה לגבר. ההנחה הבסיסית היתה, ונשארה, שנשים "נורמליות" הן בהכרח נשים הטרוסקסואליות, אך עצם האפשרות של עצמאות מינית יש בו כדי להוות איום, וטבעי שהקיום הלסבי נתפס כהתגלמותו הצרופה של איום כזה. אין פלא אפוא שעל הרקע הזה החלו לצמוח בסוף המאה ה-19 תיאוריות שהגדירו ותיארו את הלסביות במונחים של "מחלה", "סטייה", "מום" (קארפט אבינג), או "תוצאה מטראומת ילדות" (פרויד).

התפיסה הזאת של הלסביות כמחלה, סטייה או מום השתרשה והופנמה עמוק בתודעה של גברים ונשים כאחד, ויצרה מחסום עמוק של פחד הן בקרב לסביות והן בקרב הטרוסקסואליות. מחסום הפחד הזה יוצר מצב של הטרוסקסואליות כפויה.

אנו חיות בתרבות הטרוסקסואלית שבה לחיות כלסבית משמעו לחיות בדיכוי מתמיד ודיכוי כפול: הן כאישה והן כלסבית. הדיכוי הזה מתבטא בדרכים שונות, מהן גלויות וישירות ומהן סמויות. עצם ההתכחשות לקיום הלסביות על ידי ההתעלמות ממנה בספרות או בתרבות היא דיכוי. עד שנות השבעים של המאה הזאת היה כמעט בלתי אפשרי לפרסם ספרות יפה או ספרות עיונית שעסקה בלסביות או בנשים לסביות, וגם כיום אפשר להוציא לאור ספרות כזאת לרוב בהוצאות ספרים אלטרנטיביות בלבד, ובדרך כלל בהוצאות ספרים או בכתבי עת פמיניסטיים או פמיניסטיים - לסביים.

קשר השתיקה הזה פירושו שלנשים לסביות לא היה, כמעט עד לאחרונה, גיבוי חברתי ותרבותי תומך, פירושו שהן היו מבודדות בהקשר התרבותי ומבודדות גם בהקשר ההיסטורי, פירושו שכמעט לא היתה להן מסורת להסתמך עליה. היוצרות הלסביות כיום נאלצות לפתח את אומנותן לבדן. יתכן שזו הסיבה לשם "מעין הבדידות", הרומאן הלסבי החשוב הראשון משנות ה-20.

להיות לסבית בחברה הטרוסקסיסטית פירושו לחיות חיים כפולים. הלסבית בדרך כלל חייבת להכחיש, לפחות פומבי, חלק מהותי מחייה כדי לא לסכן את מקום עבודתה או לסבול מנידוי חברתי. היא חיה בפחד מתמיד שמא "הסוד הנורא" יתגלה. הדיכוי הזה מהווה שלילה של חופש הבחירה, חוסר אפשרות לחיות חיים פרטיים חופשיים, ותחושה בלתי נמנעת של "גיטו". יתר על כן, הסטיגמה החברתית הופנמה והאישה הלסבית תכופות חשה עצמה כ"לא בסדר", "לא אישה". אפילו בתוך התנועה הפמיניסטית, שהעמידה סימני שאלה לגבי מבנה החברה הפטריארכלית ונאבקת להגדרה עצמית של הנשים, לא תמיד מצאו הלסביות את החופש והתמיכה.
העוינות הזאת הוסוותה בניסיונן של פמיניסטיות-טרוסקסואליות לטעון שהפמיניסטיות הלסביות גורמות כביכול נזק לתדמית התנועה; מחד גיסא טענו שהן מסיטות את תשומת הלב מהנושאים החשובים למאבק הנשים, ומאידך גיסא טענו שהלסביות נותנות לכאורה בידי המתנגדים לפמיניזם כלים להתקיף בהם את התנועה.

בישראל גרוע מצבן של הנשים הלסביות אף יותר מאשר באירופה או בארצות הברית. החברה הישראלית אינה מכירה בלסביות כלל. לסביות זו לכל היותר מלת גנאי חריפה, פסגת ההשמצה. גם יחסה של תנועת הנשים הוא אמביוולנטי. מחד גיסא מכירים בכך שלסביות זו תכונה הקשורה לנשים, אולם מאידך גיסא מעדיפים שלא לעסוק בה. בספר "נשים במלכוד", למשל, שערכו דפנה יזרעאלי, אריאלה פרידמן ורות שריפט בהוצאת קו אדום, ספר שאמור לדון בשאלת מעמד האישה בישראל על כל היבטיה מתוך נקודת מבט פמיניסטית, אין שום התייחסות ללסביות. ההתעלמות כאן, כראי של החברה כולה, היא מוחלטת.

בתחילת שנות השבעים, עם התנופה שצברה תנועת הנשים בארה"ב ובאירופה, הוצא מן הארון גם הנושא הלסבי. בשנים אלה החלו לקום ארגונים לסביים רבים ויחד עם אלה נוסדו גם מקומות מפגש חברתיים רבים ללסביות, בקנה מידה שלא היה קיים קודם לכן. בעקבות כל הפעילויות האלה גדל גם מספר הנשים שיכלו עתה יותר להרשות לעצמן לצאת מן הארון, וככל שמספרן של אלה גדל כך קיבל נושא הלסביות יותר לגיטימציה כנושא לדיון בתוך התנועה הפמיניסטית.

ההתארגנות המסיבית הוציאה את הנשים להפגנות המוניות, שהלכו והתעצמו עם השנים. להפגנות אלה הצטרפו גם הורים של לסביות וכל מי שחופש הפרט קרוב ללבו.

נשים רבות-סופרות, מרצות ונשות ציבור-דיברו בפומבי על נושא הלסביות בכלל ועל עצמן בפרט. על המדפים בחנויות הספרים החלה להצטבר ספרות רבה בנושא זה. הלסביות נהפכה לנושא מחקר לגיטימי באוניברסיטאות, ומאמרים רבים החלו להתפרסם בכתבי - עת אקדמיים. היום אפשר למצוא כמעט בכל חנות ספרים בארצות המערב ספרים רבים על הנושא הלסבי-ספרות מחקרית, אנתולוגיות ספרותיות, ספרות יפה, כתבי עת, עיתונים וגם ספר עב כרס הכולל רשימות של כל הארגונים, המסעדות ומקומות המפגש ללסביות בכל רחבי העולם.

גם בארץ נעשו כמה ניסיונות התארגנות. בכל אחד מן הכנסים הפמיניסטיים התקיימה סדנא גם בנושא הלסביות. הבעיה המרכזית בנושא נשים בכלל ובנושא הלסביות בפרט היא העדר חומר בעברית, מקורי או מתורגם. תרומה ראשונית באה לנו דווקא מכיוון התיאטרון. לאחרונה טופל הנושא בשני מחזות. רחל יריב ביימה את המחזה "הקיץ האחרון", מאת ג'ין צ'מברס, העוסק בחייהן של נשים לסביות. וענולה שמיר ונגה אשד כתבו מחזה בשם "עור", על אהבת נשים, שהוצג בפסטיבל עכו ובעקבותיו ברחבי המדינה. בשירה נתנה ביטוי להוויה הלסבית המשוררת גבריאלה אלישע.

ניצני ההתייחסות הישירה ללסביות בארץ משקפים תחילה של תהליך. המאבק על זכויות הנשים צריך לעמוד במפורש על זכויותיהן של כל הנשים לעצמאות, לביטוי עצמי ולבחירת דרך חיים.

ביבליוגרפיה:
כותר: לסביות
מחברת: נגה
תאריך: חורף 1987 , גליון 13
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית