עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > דמויות בולטות בעשייה הפמיניסטית
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
על ספרה "המין השני" של הפילוסופית והסופרת הצרפתיה סימון דה-בובאר. בשנות ה 40 של המאה ה 20 ניסתה דה-בובאר להסביר את דיכוי האישה לאורך ההיסטוריה.



סימון דה-בובואר
מחברת: גבריאלה סימון


ב-14.4.86 מתה הסופרת והפילוסופית סימון דה - בובואר. במקום לסקור את פעולותיה הספרותיות והציבוריות, בחרנו להביא קטעים מתורגמים מספרה, "המין השני", שפורסם לראשונה בשנת 1949, והמהווה אבן-דרך בחשיבה הפמיניסטית. במבוא לספר פורשת דה - בובואר את תפיסתה הבסיסית לגבי מצב הנשים בעולם של גברים. בחדות היא מקפלת את כל האפליות לאבחנה יחידה, זו של הגבר כסובייקט ("האחד") לעומת האישה כאובייקט ("האחר"). בסיכום מציגה דה-בובואר את התנאים ההכרחיים לשחרור האישה: שינוי חוקים, שינויים כלכליים ועיקר העיקרים - שינוים מוסריים ותרבותיים.


 

מבוא


במשך זמן רב התלבטתי, אם לכתוב ספר על האישה. הנושא מרגיז, באופן מיוחד את הנשים. אולם, היש בכלל בעיה? ואם כן, מהי? בראש ובראשונה, מהי אישה? "רחם", יאמרו אחדים. יחד עם זאת, בדברם על נשים מסוימות, קובעים מביני דבר: "אלו אינן נשים", למרות שיש להן רחם כמו לכל האחרות. כולם מוכנים להודות שיש נקבות במין האנושי. הן מהוות היום, כמו בעבר, בערך מחצית מהאנושות. למרות זאת, מספרים לנו "שהנשיות נמצאת בסכנה". דוחקים בנו: "היינה נשים, הישארנה נשים, הפוכנה לנשים". לא כל יצור אנושי נקבי הוא אפוא אישה. עליו לקחת חלק באותה הוויה מסתורית ונתונה בסכנה-הנשיות. וזו, האם היא נוצרת באמצעות השחלות? או שמא היא קבועה באיזשהו רקיע אפלטוני? הקונספטואליזם נסוג: מדעי הטבע והחברה שוב אינם מאמינים בקיומן של ישויות קבועות, המגדירות את אופיים הנתון של, למשל, האישה, היהודי או השחור. הם רואים באופי תגובה משנית למצב. בסירוב לקבל מושגים כמו הנקבה הנצחית, הנשמה השחורה או האופי היהודי, אין מן ההתכחשות לקיומם של יהודים, שחורים או נשים: שלילה זו איננה מהווה עבור הנוגעים בדבר השתחררות, אלא בריחה לא אמיתית. למעשה די להסיע את העיניים הפקוחות, כדי לקבוע שהאנושות מתחלקת לשתי קטיגוריות של פרטים, שבגדיהם, פניהם, גופם, חיוכיהם, הילוכם, מושאי התעניינותם ועיסוקיהם שונים באופן ברור. אולי ההבדלים הם שטחיים, אולי הם נידונים להיעלם. אך אין ספק, שבינתיים הם קיימים בבהירות בולטת לעין.


אם בפונקציה שלה כנקבה אין כדי להגדיר את האישה, מהי אפוא אישה? עצם העלאת הבעיה מעלה בדעתי מיד תשובה אחת. חשוב שאציג אותה. גבר לא היה מעלה בדעתו לכתוב ספר על המקום המיוחד שיש לזכרים באנושות. למעשה, כשם שלבני העולם העתיק היה אנך מוחלט, שבאמצעותו הוגדר הקו האופקי, כך יש טיפוס אנושי מוחלט, שהוא הטיפוס הזכרי. לאישה יש שחלות, יש לה רחם. אלו תנאים מיוחדים, הכולאים אותה בסובייקטיביות שלה. בחפץ לב אומרים על האישה, שהיא חושבת באמצעות הבלוטות שלה. הגבר שוכח בצורה כל-כך נפלאה, שגם האנטומיה שלו כוללת הורמונים ואשכים. הוא תופס את הגוף שלו כיחס ישיר ונורמאלי עם העולם, אותו הוא מכיר באובייקטיביות, לדעתו בעוד הוא מתייחס לגוף האישה כאל מכשול או כאל כלא, שכל מה שמייחד אותו מכביד עליו. "הנקבה היא נקבה בגלל חסרון תכונות מסוים", אמר אריסטו.

האנושות היא זכרית והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא ביחס אליו. היא איננה נחשבת ליצור אוטונומי, ואין היא אלא מה שהגבר מחליט. היא מוגדרת ומובחנת ביחס לגבר, בשעה שהוא איננו מוגדר ומובחן ביחס אליה. היא הלא – מהותי לעומת המהותי. הוא הסובייקט, המוחלט היא האחר.


הפילוסופית סימון דה-בובואר

הקטגוריה של האחר היא קדמונית כמו התודעה עצמה. בחברות הפרימיטיביות ביותר, במיתולוגיות העתיקות ביותר, אנו מוצאים תמיד את הדואליות שבין העצמי לאחר. שום קבוצה איננה מגדירה את עצמה כקבוצה, בלי להציב מולה מיד את האחר. היהודים הם "אחרים" עבור האנטישמים, השחורים עבור הגזענים האמריקאים, הילידים עבור הכובשים, הפרולטריון עבור בעלי ההון. אך התודעה האחרת, האני האחר, מעמיד תביעה שכנגד. תוך כדי מסעו מגלה היליד בהפתעה, שהילידים בארצות השכנות מתייחסים אליו כאל "זר". מלחמות, חגים קשרי מסחר, חוזים ומחלוקות בין שבטים, עמים ומעמדות מפשיטים מן הרעיון של האחר את משמעותו המוחלטת ומגלים את יחסיותו. לטוב או לרע, פרטים וקבוצות נאלצים להכיר בהדדיות שביחסיהם.
כיצד קרה אפוא שההדדיות הזו לא הוכרה בין המינים, שרק אחד מהצדדים המנוגדים מתייצב לו כמהותי ומתכחש לכל יחסיות של הצד שכנגד ומגדיר אותו כאחרות הטהורה? מדוע אין הנשים מערערות על הריבונות הזכרית? שום סובייקט לא יהפוך מרצונו ללא - מהותי. לא האחר הוא שהגדיר את עצמו כאחר ובכך קבע את האחד. האחר מוצג ככזה על-ידי האחד, בשעה שזה מגדיר את עצמו כאחד. אולם כדי שהאחר לא יחזור להיות האחד, עליו להיכנע לנקודת ראות זרה זו. מהיכן באה לאישה כניעות זו? אמנם יש עוד מקרים שבהם הצליחה קטגוריה אחת לשלוט באופן מוחלט על אחרת לזמן מה. בדרך-כלל אי-השוויון המספרי הוא שמאפשר זכות-יתר זו: הרוב כופה את שלטונו על המיעוט או רודף אותו. אולם הנשים אינן מיעוט, שלא בדומה לשחורים של אמריקה או ליהודים. במקרה של אלה, מאורע היסטורי גרם לשעבודם של החלשים יותר בידי החזקים יותר. המדוכאים שמרו לפחות על זיכרון מימים עברו; היה להם עבר משותף, מסורת, לעתים דת או תרבות. ההקבלה שערך בבל בין נשים לפרולטריון תקפה בכך ששתי הקבוצות לא היוו מעולם מיעוט או יחידה מאוחדת ונבדלת של בני-אדם. ובהיעדרו של מאורע היסטורי ייחודי כלשהו, ההתפתחות ההיסטורית היא שמסבירה בשני המקרים את קיומם כמעמד ואת השתייכותם של פרטים נבדלים למעמד הזה.

הפרולטארים אומרים "אנחנו". כך גם השחורים. הם מציבים את עצמם כסובייקטים והופכים את הבורגנים ואת הלבנים ל"אחרים". הנשים-חוץ מבכנסים מסוימים, הנשארים בגדר הפגנות מופשטות - אינן אומרות "אנחנו". הפרולטארים חוללו את המהפכה ברוסיה, השחורים בהאיטי, ההודו-סינים נלחמים למענה בהודו-סין; אבל פעולתן של הנשים מעולם לא היתה אלא סערה סמלית. הן לא זכו אלא במה שהגברים הואילו להעניק להן. הן לא לקחו דבר, הן קיבלו.

הסיבה היא שהן חסרות את האמצעים המעשיים כדי להתארגן יחד בעמדת התנגדות. אין להן עבר, היסטוריה ודת המיוחדים להן, ובניגוד לפרולטריון, אין להן אחווה של עבודה ואינטרסים. הן חיות מפוזרות בין הגברים, ומקום מגוריהן, עבודתן, האינטרסים הכלכליים שלהן ומצבן החברתי קושרים אותן לגברים מסוימים - אב או בעל יותר מאשר לנשים אחרות. אם הן שייכות לבורגנות, הן חשות אחווה כלפי גברים בורגנים ולא כלפי נשים פרולטאריות; אם הן לבנות, בעלי-בריתן הם גברים לבנים ולא נשים שחורות. הפרולטריון יכול לדמיין השמדת המעמד השליט; יהודי או שחור פנאטים יכולים לחלום על יצירת אנושות יהודית או שחורה. אבל האישה, אפילו בהזיותיה אינה מסוגלת לראות בחיסול הגברים. אי-אפשר להשוות את הקשר שלה עם מדכאיה לשום קשר אחר. החלוקה בין המינים היא נתון ביולוגי ולא איזשהו מאורע בהיסטוריה האנושית. יריבותם נוצרה אי - שם בעבר קדמוני, והאישה לא השכילה לנפצה. הזוג הוא יחידה בסיסית שבה שני החצאים כבולים זה לזה. כאן מתאפיינת באופן בסיסי האישה: היא האחר בלבה של כוליות, שבה שני המרכיבים הכרתיים זה לזה.

אפשר היה להניח שהדדיות זו תקל על שחרורה, אך שני המינים לא חילקו מעולם את העול באופן שווה. אפילו היום, גם אם הולך מצבה ומשתפר, מוגבלת האישה למדי. כמעט בשום מדינה אין מצבה החוקי זהה לזה של הגבר. גם כאשר מכירים בזכויותיה, הרי שהרגל בן שנים רבות מונע מהן למצוא ביטוי מוחשי. מבחינה כלכלית, גברים ונשים מהווים כמעט שתי כיתות. משרותיהם של הגברים טובות יותר, משכורותיהם גבוהות יותר וסיכויי ההצלחה שלהם מרובים יותר. הם גם נהנים מהיוקרה שמעניק להם החינוך השואב מהמסורת: ההווה כולל את העבר, ובעבר כל ההיסטוריה נוצרה בידי גברים. גם כאשר הנשים מתחילות לקחת חלק בפיתוח העולם, העולם עדיין שייך לגברים. להם אין ספק בכך, להן - ספק מזערי. לסרב להיות האחר, לסרב לשיתוף הפעולה עם הגבר, פירושו עבורן לוותר על כל היתרונות, שיכולה להעניק להן הברית עם הכת העליונה. הגבר - השליט יגן על האישה - האריסה באופן חומרי ויקבל על עצמו את הצדקת קיומה. כך היא יכולה להתחמק לא רק מן הסיכון הכלכלי, אלא גם מן הסיכון המטאפיסי של חירות, מצב בו יש להמציא מטרות ללא סיוע.
למעשה, לצד הימרה האתית של כל פרט להציג את עצמו כסובייקט, הוא מתנסה גם בפיתוי להימלט מחירותו ולהפוך לדבר. זוהי דרך אומללה, משום שבהיותו סביל, מנוכר ואבוד, מהווה הפרט טרף לרצונות זרים, הוא מנותק מן הטרנסצנדנטיות שלו, משולל כל ערך. אולם זוהי דרך קלה. כך נמנעים מן החרדה ומן המתת של הקיום האמיתי, שהפרט מקבל על עצמו. הגבר הקובע, שהאישה היא האחר, ימצא בה אפוא מרכבויות עמוקות. האישה איננה מתעקשת על היותה סובייקט, משום שהיא חסרה את האמצעים המעשיים לכך, משום שהיא חשה בקשר ההכרחי, הכובל אותה אל הגבר, בלי לקחת בחשבון את ההדדיות שבקשר הזה, ומשום שלעתים קרובות היא נהנית מתפקיד האחר.

אולם השאלה מתעוררת מיד: כיצד בכלל התחיל כל זה? מחוקקים, כמרים, פילוסופים, סופרים ומדענים התאמצו להוכיח, שמצב השעבוד של האישה נקבע בשמים ושהוא מביא תועלת על-פני האדמה. הדתות שנוצרו על-ידי הגברים משקפות רצון זה להשתלטות. רק במאה ה-18 גברים דמוקרטים באמת בוחנים שאלה זו באובייקטיביות. דידרו, למשל, מתאמץ להוכיח שהאישה, כמו הגבר, היא יצור אנושי. מאוחר יותר סטיוארט מיל מגן עליה בלהט.


הפילוסופית סימון דה-בובואר

כדי להוכיח את נחיתותה של האישה, מגייסים האנטי - פמיניסטים לעזרתם לא רק את הדת, את הפילוסופיה ואת התיאולוגיה, כפי שנהגו לעשות ' בעבר, אלא גם את המדע: ביולוגיה, פסיכולוגיה ניסויית וכו'. לכל היותר מקובל להעניק למין האחו את "השוויון שבשוני". לנוסחה מצליחה זו יש משמעות רבה, שכן עליה ממש מתבססים חוקי ג'ים קרו ביחס לשחורים באמריקה: והרי הפרדה כביכול שוויונית זו רק הובילה לאפליה קיצונית ביותר. אין שום דבר מקרי במפגש זה. בין אם מדובר בגזע, בכת, במעמד או במין, הנדחקים לעמדה נחותה, תהליכי ההצדקה זהים תמיד. "הנשיות הנצחית" היא המקבילה של "הנשמה השחורה" ושל "האופי היהודי". יש דמיון עמוק בין מצבן של הנשים לבין זה של השחורים. גם אלו וגם אלה משתחררים כיום מאותו פטרנליזם, והכת שהיתה פעם שלטת רוצה להמשיך ולהחזיקם "במקומם", כלומר, במקום שהיא בחרה עבורם. בשני המקרים היא משתפכת בדברי הלל פחות או יותר כנים על מעלותיו של "השחור הטוב", על הנשמה חסרת התודעה, הילדותית, הצחקנית של השחור הכנוע ועל האישה ה"באמת אישה", כלומר, שטחית, ילדותית, חסרת אחריות, האישה הנתונה למרות הגבר. בשני המקרים הקבוצה השלטת מסתמכת על מצב הדברים שהיא יצרה. ברנארד שו אמר על כך: "הלבן האמריקאי בעצם מגביל את השחור למעמד של מצחצח נעליים, ומכאן הוא מסיק, שאין השחור מסוגל אלא לצחצח נעליים". כן, בסופו של דבר הנשים כיום נחותות ביחס לגברים, ומצבן פותח בפניהן פחות אפשרויות. השאלה היא, אם מצב דברים זה חייב להימשך.

גברים רבים מקווים עדיין לכך: לא כולם התפרק מנשקם. הבורגנות השמרנית ממשיכה לראות בשחרור האישה סכנה, המאיימת על המוסר ועל האינטרסים שלה. יש גברים, החוששים מתחרות עם נשים. אחד מן הפירות שמבטיח הדיכוי למדכאים הוא שגם השפל שביניהם תש עצמו עליון. עני לבן מדרום ארה"ב מתנחם בכך שאין הוא "כושי מלוכלך". גם הגבר הבינוני ביותר חושב עצמו לחצי - אל בהשוואה לנשים. יש הרבה דרכים אחרות, מתוחכמות יותר, שבהן הגברים מנצלים את האחרות של האישה. עבור כל אלה, החשים עצמם נחותים, זוהי תרופת פלא: איש איננו שחצן יותר, תוקפני או מלא בוז יותר כלפי נשים מאשר גבר חסר ביטחון בגבריותו. גברים רבים קובעים בכנות כביכול, שהנשים שוות לגברים ושאין להן סיבה לבוא בתביעות, אך בו בזמן הם טוענים, שלעולם לא יוכלו הנשים להיות שוות לגברים ושכל תביעותיהן הן לשווא. כל זה, משום שללא הרף היו שביקשו להוכיח שהאישה עליונה, נחותה או שווה ביחס לגבר: כיוון שנבראה אחרי אדם הראשון, מובן מאליו שהיא יצור משני, אמרו אחדים. להפך, אמרו אחרים, אדם הראשון לא היה אלא טיוטה, ואלוהים הצליח לברוא את היצור האנושי המושלם, כשברא את חווה.

כיצד אפוא נציג את השאלה! ובכלל, מי אנחנו שנציג אותה? הגברים הם שופט ובעל - דין. כך גם הנשים. ובכל-זאת אני סבורה, שנשים מסוימות, הן שיכולות להבהיר טוב מכולם את מצבה של האישה. נשים רבות כיום, שהמזל האיר להן פנים, הצליחו להחזיר לעצמן את כל הזכויות של יצור אנושי, והן יכולות להרשות לעצמן את המותרות שבאובייקטיביות: אנו אף חשות בצורך שבכך. עם זאת, אנו מכירות טוב יותר מהגברים את העולם הנשי, משום ששם שורשינו. אנו חשות תכף ומיד מה פירוש הדבר עבור יצור אנושי להיות אישה ויש לנו יותר עניין לדעת זאת.

אולם אין ספק, שאי-אפשר לעסוק בבעיה אנושית כלשהי בלי לנקוט עמדה. עצם האופן שבו מעלים את השאלות, דרך ראיית הדברים מניחים מראש הירארכיה של אינטרסים. כל תכונה כוללת ערכים. לא קיים תיאור אובייקטיבי כביכול, שאיננו נבנה על רקע מוסרי. במקום להתאמץ להסתיר את העקרונות, הנמצאים ברקע באופן מפורש פחות או יותר, מוטב קודם כל לחשוף אותם.

אם נסקור אחדות מהיצירות המוקדשות לאישה, נראה שאחת מנקודות הראות המקובלות ביותר היא זו של טובת הכלל, של האינטרס הציבורי. לאמיתו של דבר, כל-אחד מבין בזאת את האינטרס של החברה, כפי שהוא היה רוצה לקיימה או ליצור אותה. כאשר הדברים נוגעים לנו, אנו מניחים שלא קיימת טובת כלל שונה מזו, המבטיחה את טובתם הפרטית של האזרחים. אולם אל לנו לערב את האינטרס הפרטי עם האושר. זוהי עוד נקודת ראות, שבה נתקלים לעתים קרובות. נשות ההרמון, האין הן מאושרות יותר מהאישה המשתתפת בבחירות? עקרת-הבית איננה מאושרת יותר מהפועלת? במיוחד אלה, הנידונים לעמידה במקום, מוגדרים מאושרים, בתירוץ שהאושר הוא יציבות. לא נתייחס לכך כלל. נקודת הראות שנאמץ לעצמנו היא זו של המוסר האקזיסטנציאלי. כל סובייקט מציג את עצמו באופן מוחשי כטרנסצנדנטיות באמצעות מעשיו. אין הוא משיג את חירותו, אלא בהתקדמות מתמדת לעבר חירויות אחרות. ההצדקה היחידה לקיום בהווה היא ההתפשטות לעבר עתיד, שאפשרויותיו אינסופיות. מה שמגדיר בצורה מיוחדת כל - כך את מצבה של האישה הוא שבהיותה, כמו כל יצור אנושי אחר, חירות אוטונומית, היא מגלה ובוחרת את עצמה בעולם שבו הגברים כופים עליה להזדהות כאחר, מתיימרים להקפיא אותה כאובייקט ולייעד אותה לאימננטיות, משום שהטרנסצנדנטיות שלה נחותה תמיד מזו של תודעה אחרת, מהותית וריבונית. קונפליקט זה בין התביעה הבסיסית של כל סובייקט, המציג עצמו תמיד כמהותי, לבין דרישותיו של מצב, היוצר ממנה דבר מה בלתי מהותי, הוא הדראמה של האישה. כיצד יכול יצור אנושי להגשים את עצמו בתוך המצב הנשי? אילו דרכים פתוחות בפניו? אילו דרכים מסתתמות ללא מוצא ? כיצד למצוא מחדש את העצמאות בתוך התלות? אילו נסיבות מגבילות את חירותה של האישה והאם אפשר להתגבר עליהן? אלו הן השאלות הבסיסיות, שהיינו רוצים להבהיר.


 

סיכום


ראינו שלמרות כל האגדות, שום גורל פיסיולוגי אינו כופה על הזכר ועל הנקבה איבה נצחית. למעשה, המין האנושי איננו סתם מין, הוא התפתחות היסטורית. מוטב אפוא למקם את היריבות בין המינים בתחום הביניים שבין הביולוגיה והפסיכולוגיה - תחום הפסיכואנליזה. האישה, כך אומרים, מקנאת באיבר - מינו של הגבר ורוצה לסרסו. אפשר להודות ברצון, שלחלום הסירוס של האישה יש משמעות סמלית: היא רוצה למנוע מן הזכר את הטרנסצנדנטיות שלו. האישה המוגבלת באימננטיות מנסה להשאיר גם את הגבר בכלא זה; הכלא והעולם יתערבבו זה בזה, ושוב לא יהיה עליה לשאת את היותה כלואה. האם, הכלה והמאהבת - כולן סוהרות. אולם כל מעשיה של האישה אינם אלא התגוננות. הקיים הנחשב לבלתי מהותי איננו יכול שלא להתיימר ליצור מחדש את ריבוניותו.

כיום מקבל הקרב צורה אחרת. במקום לרצות לכלוא את הגבר בצינוק, האישה מנסה להימלט ממנו. היא שוב איננה מנסה לגרור אותו אל תחומי האימננטיות, אלא לצאת אל אור הטרנסצנדנטיות. אולם כאן גישתם של הגברים יוצרת קונפליקט חדש: רק בעל כורחו נותן הגבר לאישה ללכת. מוצא חן בעיניו להישאר הסובייקט הריבוני, העליון המוחלט, היש המהותי. הוא מסרב להתייחס לבת - זוגו כאל שווה. היא משיבה לחוסר האמון שלו בתוקפנות. שוב אין זו מלחמה בין פרטים, הסגורים כל - אחד בעולמו שלו. כת הדורשת את זכויותיה יוצאת להתקפה ונהדפת בידי הכת המיוחסת. במקום הכרה הדדית, רוצה כל צד לשלוט על הזולת.

האם די בשינוי החוקים, המוסדות, המנהגים, הדעות וכל ההקשר החברתי, כדי שיהיה שוויון בין נשים לבין גברים? "הנשים תישארנה תמיד נשים", אומרים הספקנים. נביאים אחרים חוזים, שעם טאטוא נשיותן, לא תצלחנה הנשים להפוך לגברים והן תהפוכנה למפלצות. הרי זה לטעון, שהאישה היא יצירת הטבע. מן הראוי לשוב ולהזכיר שבקהילה האנושית שום דבר איננו טבעי ושהאישה גם היא מוצר שעיצבה התרבות. אל לנו לחשוב, שיהיה די בשינוי מצבה הכלכלי, כדי שהאישה תשתנה. גורם זה היה והנו עדיין גורם ראשוני בהתפתחותה, אולם כל עוד אין הוא מביא אתו תוצאות מוסריות, חברתיות, תרבותיות וכו', לא תופיע האישה החדשה.

שחרור האישה הרי זה לסרב לכלוא אותה ביחסים, שהיא מקיימת עם הגבר, אן לא להתכחש להם. כאשר היא תמצא לעצמה קיום עצמאי, היא תתקיים גם עבור הגבר. בהכירם זה בזו כבסובייקט, יישאר עדיין כל-אחד מהם אחר עבור האחר.


למאמר על ספרה "המין השני"

ביבליוגרפיה:
כותר: סימון דה-בובואר
מחברת: סימון, גבריאלה
תאריך: קיץ 1986 , גליון 12
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית