עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה הרומית > המרד הגדולעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה הרומית > המרד הגדול


תקציר
תיאור דמותו של יוחנן מגוש חלב על ידי יוסף בן מתתיהו מושפע מהיריבות ביניהם בעת שיוסף היה מפקד הגליל. לאחר נפילת הגליל ברח יוחנן עם אנשיו לירושלים והפך לאחד ממפקדי העיר.



יוחנן מגוש חלב
מחבר: פרופ' מנחם שטרן


יוחנן מגוש חלב שבגליל צמח ברקע חברתי שונה לחלוטין. יוספוס, שהוא למעשה המקור הבלעדי המספר עליו, מגלה איבה מיוחדת כלפי אישיותו של יוחנן. בדברו על הדמויות ועל העקרונות שהלהיבו את לוחמי החירות האחרים מגלה יוספוס התנגדות אידיאולוגית ומאשים אותם באסונות שקרו לאחר מכן, מה גם שבתוקף תפקידו כהיסטוריון הכמעט רשמי של בית פלאוויוס, הוא נאלץ לגנותם בכל גינוי אפשרי. אולם במה שקשור ליוחנן, הביקורת שלו חושפת איבה אישית עמוקה. שורשי איבה זו, העוברת כחוט השני בספרו "מלחמת היהודים" ואפילו יותר מכך באוטוביוגרפיה שלו, "חיי יוסף", נעוצים בעיקר בניסיונו בתקופת כהונתו כמפקד הגליל, שם היה יוחנן יריבו הנחוש והבלתי מתפשר ביותר, אשר עשה הכל כדי להדיחו. זהו, ללא ספק, מקור לאותה שנאה ומקורו של ההבדל בין תיאור יוחנן לבין תיאור מנהיגים אחרים.

תכונותיו של יוחנן, כפי שמציג אותן יוספוס (מלח' ב, 588-585), מגלות סימנים כה ברורים של רתוריקה ש היתה מקובלת בימים ההם עד כי תאקרי (Thackeray), אחד החוקרים המבריקים של יוספוס, טוען שהן מזכירות לו את תיאור קאטילינה על-ידי ההיסטוריון הרומאי סאלוסטיוס.43 בהיותו עני בתחילה היה מעוכב על-ידי חוסר ממון לבצע בפועל את רשעותו. הוא היה מוכן ומזומן לשקר, והיה יודע כיצד לעורר אמון בשקריו. את הערמה החשיב כמעלה, והשתמש בה גם במשאו ומתנו עם ידידיו הקרובים ביותר. הוא היה מעמיד פנים של אוהב אדם, ועם זאת, כשהיה סיכוי של רווח, היה צמא דם שאין כמוהו. לבו הלך בגדולות, אך את תקוותיו היה מזין בפשעים שאין חמורים מהם. בתחילה היה עוסק במעשי לסטות ביחידות, אבל לאחר מכן מצא חברים להעזתו, שהיו מועטים בתחילה, אבל הוא הגביר חיילים. עם זה דאג לכך שלא יקבל אנשים הניתנים לפיתוי, אלא בחר לעצמו אנשים שהצטיינו בחוסן גופם וברוחם הנכונה ובכושרם הקרבי".

ואף על פי כן, אפילו יוספוס אינו מנסה לטעון שיוחנן היה אחד המסיתים למרידה נגד רומא, כאדם שהאידיאולוגיה ההרסנית שלו, שהלכה בדרך שקבעה "הפילוסופיה הרביעית", שימשה גורם בהתלקחות. יוחנן אינו מוזכר כלל כאחד מאלה שהניפו את נס המרד נגד הרומאים בתחילתו. להיפך, כשראה שכמה מתושבי גוש-חלב הושפעו מן התסיסה, הוא ניסה לרסנם ותבע מהם להישאר נאמנים לשלטון הרומאי (חיי יוסף, 43).

אולם ההתפתחויות שחלו בגליל – כמו גם באזורים אחרים – ביחסים שבין היהודים לשכניהם הבלתי יהודים, גרמו לו לשנות גישתו. אותם לא-יהודים תקפו את גוש חלב עצמה ועשו בה שמות. יוחנן שכבר אז היה דמות מרכזית בעיר, צייד את אנשיו בנשק וארגן התקפת נגד על אלה שגרמו להרס בעירו. הוא השתלט עליהם והקים חומה סביב גוש-חלב כדי להגן עליה מפני התקפות דומות בעתיד (חיי יוסף, 45-44). מוזכר גם שיוחנן צבר הון בעסקות מסחריות מוצלחות, שהיו קשורות במכירת מלאי שמן זית מן הגליל ליהודי סוריה השכנה, שסרבו להשתמש בשמן לא יהודי.44

יוספוס מעיד כי יוחנן שמר על קשרים הדוקים עם חוגים בעלי השפעה בערים החשובות שבגליל כמו גאבארה, שבה היה פעיל שמעון, אחד מחבריו (חיי יוסף, 124), וטבריה.

תוספת חשובה לכוחותיו הגיעה מהפליטים היהודים מצור (חיי יוסף, 372). בין חבריו בירושלים נמנה שמעון בן גמליאל (חיי יוסף, 192). בשני סיפורים מקבילים ב"מלחמת היהודים" וב"חיי יוסף" מוסר יוספוס פרטים על פעילותו של יוחנן בגליל לפני שהופיע שם הצבא הרומאי בפיקודו של אספסיינוס בשנת 67 לסה"נ.45 מובן מאליו שתיאורו סובב סביב היחסים האישיים בינו לבין יוחנן. יוחנן ניסה אפילו להשפיע על מנהיגי המרד בירושלים להדיח את יוספוס מתפקידו כמפקד הגליל. פרטים על כך נמסרים בעיקר ב"חיי יוסף". במאורע זה חשובה במיוחד חשיפת היחסים הקרובים וההבנה ההדדית המוחלטת ששררו בין יוחנן ורבן שמעון בן גמליאל. לפי יוספוס, שמעון הפעיל את השפעתו על הכוהנים הגדולים לשעבר, חנן בן חנן ויהושע בן גמלא לצאת נגד יוספוס, והללו שלחו ארבעה שליחים לגליל כדי להדיחו. אולם שליחותם נסתיימה בכישלון מוחלט ויוספוס המשיך לכהן כמפקד הגליל (חיי יוסף, 335-189).

בדיקה מדוקדקת של תיאורי יוספוס בשני ספריו מעוררת ספקות רציניים בדבר אמינותם, הן במה שנוגע למאורעות בגליל בכלל, והן באשר ליחסיו עם יוחנן בפרט. מכל מקום, שני דברים ברורים: האחד הוא, שיוחנן מילא תפקיד ראשי בהתנגדות ליוספוס בגליל, והאחר, שאין הוא יכול בשום פנים להיחשב כשופרם של הגורמים הקיצוניים. ידוע שהיו לו קשרים מצוינים עם שמעון בן גמליאל, והתנגדותו ליוספוס קיבלה את אישורו של חנן בן חנן.

יוחנן היה אחרון הלוחמים בגליל. בעוד שיוספוס נכנע ביודפת והמבצרים היהודיים האחרונים בגליל נכבשו על ידי צבאו של אספסיינוס ומגיניהם נפלו בחרב או נלקחו בשבי בהמוניהם, הצליח יוחנן לברוח מגוש-חלב בראש אנשיו ולהגיע לירושלים (מלח' ד, 111-84).

בירושלים נהנה יוחנן תחילה מיוקרה כלוחם מפורסם נגד הרומאים וכיריבו הגלוי של יוספוס. יוסף נכשל בהגנה על יודפת וכניעתו לרומאים הטילה חשד על הדרך שבה ניהל את המלחמה לפני כן. בניגוד לכך בלטה הצלחתו של יוחנן לחלץ את עצמו ואת כל אנשיו ולהביאם לירושלים כדי לסייע בהגנת העיר. העובדה שעמד בראש כוח מזוין שהיה נאמן לו בכל לב, ונתון לפיקודו האישי, נתנה בידו יתרון על כל המנהיגים האחרים בירושלים. סביר שפליטים אחרים מן הגליל הצטרפו אליו, שכן עובדה היא כי יהודים רבים נלחמו בהגנה על ירושלים, כולל לא פחות מ-2,000 מטבריה בלבד (חיי יוסף, 354). לאחר שהגיעו לירושלים, שמר יוחנן על קשריו הקודמים עם המנהיגות היהודית הקיימת. אולם מצד שני הוא הפיק תועלת מהשפעתם של חוגי הקנאים שהתנגדו למנהיגות זו, שראו בו אדם רב פעלים ולוחם בלתי מתפשר נגד הרומאים. לפי יוספוס, הוא הפיח רוח של אומץ ותקווה בתושבי ירושלים: "והיה משבח את גבורם עצמם, והיה מלגלג על בורותם של מחוסרי הניסיון: אף אם ימצאו להם כנפיים לא יוכלו הרומאים לעוף מעבר לחומות ירושלים אחרי שסבלו כה קשות בכפרי הגליל והיו מקלקלים מכונותיהם מול חומותיהם" (מלח' ד, 127-126). כשפרץ בירושלים הסכסוך בין הקנאים ובין המנהיגות המסורתית בהנהגת חנן בן חנן, עדיין השתייך יוחנן למפלגתו של חנן, אבל הואיל והוא נהנה מיוקרה גם בקרב הקנאים, בחר בו חנן לשמש מתווך בינו לבין הקנאים. לפי יוספוס, בגד יוחנן בחנן והוא היה זה שעודד את הקנאים לקרוא לעזרתם את האדומים נגד המנהיגות הקיימת (מלח' ד, 223-208). כבר הוזכרה התפתחות היחסים בין יוחנן לבין הקנאים בירושלים, שהביאה לשיתוף פעולה צבאי הדוק בין אנשיו של יוחנן ובין הקנאים שמספרם היה קטן יחסית. למעשה, רק הופעתו של שמעון בר גיורא היא שמנעה את ריכוז הפיקוד הגבוה בירושלים הנצורה בידיו של יוחנן. לאחר כניסתו לבירה נשאר שמעון בר גיורא יריבו היחיד של יוחנן, ושניהם שימשו מפקדים בעיר.

יוספוס מנסה בעקביות להטיל את אשמת חילול המקדש על יוחנן. לפי דבריו החרים יוחנן את העצים שנאגרו לצורכי בית-המקדש כדי לבנות מגדלים למטרות צבאיות (מלח' ה, 36). כשהוא ואנשיו תפסו מידי אלעזר והקנאים את השליטה על המקדש, לא זו בלבד שהם ניצלו את חג הפסח למטרותיהם, אלא שרוב אנשיו אפילו לא היו טהורים כשחדרו לתחום המקדש (מלח' ה, 100), והוא מסכם: "הוא היה מכין את שולחנו שלא כהלכה, וביטל דיני טהרה הקבועים מן האבות" (מלח' ז, 264). המטרה העיקרית של האשמות אלה היתה להציג את יוחנן באור שלילי ככל האפשר. יוחנן מילא תפקיד בעל חשיבות עליונה כהגנה על מבצר אנטוניה. לאחר נפילתו הוא חיפש מקלט במנהרות, אבל בסופו של דבר היה גורלו כגורל שמעון בר-גיורא ושלא כמו הסיקאריים והקנאים: הוא נפל בידי הרומאים. אבל בעוד ששמעון הוצא להורג על-ידי הרומאים, נידון יוחנן למאסר עולם (מלח' ו, 434).

יוחנן מגוש חלב הוא דוגמא בולטת להתפשטות אידיאל החירות בחלקים רחבים של העם. הוא אדם מתון ושוחר שלום מן הגליל, מקורבו של רבן שמעון בן גמליאל ולא בלתי מקובל על האוליגרכיה השלטת של הכהונה הגדולה (חנן בן חנן)ף הצטרף למרד בכורח הנסיבות, שעה שאפילו מנהיגיה המוכרים של החברה היהודית (ראשי בית הלל וחוגי הכהונה הגדולה) נסחפו בהתלהבות הכללית. במהלך המאורעות, כשהגיע לירושלים לאחר נפילת הגליל, הוא חש קרבה רוחנית לקנאים שם, והצטרף אליהם במלחמתם נגד המנהיגות הקיימת, אבל אין צורך לשער כי הוא הזדהה עם האידיאולוגיה של הקנאים.

על אף כל ניסיונותיו של יוספוס להכפיש את שמו יותר מאשר את שמם של האחרים שהיו פעילים בירושלים באותה תקופה, אין הוא מייחס לו כל מעשי אכזריות מיוחדים, כפי שהוא מייחס לשמעון בר גיורא. כמו כן אין כל הוכחה שיוחנן היה בעל השקפה סוציאליסטית מהפכנית או בעל אידיאולוגיה משיחית-אסכטולוגית. ואף על פי כן, היה חדור אמונה כי אלוהים יגן על עיר האלוהים46 (מלח' ו, 99-98).

אף שאין להכחיש כי התמונה שצוירה כאן על הזרמים השונים בתנועת החירות היהודית היא במידה רבה היפוטטית, הרי דבר אחד ברור: הגורמים שאיחדו זרמים אלה היו רבים יותר מהגורמים המפלגים. מבחינה זו ישנו אולי צידוק-מה לדעת ההיסטוריונים הנוהגים לדבר בהכללה על תנועת קנאים שהניפה ללא פחד את נס המרד נגד האימפריה הרומית כשזו היתה בשיא כוחה.

לחלקים אחרים של המאמר

הקנאים
הפילוסופיה הרביעית והסיקאריים
הקנאים בירושלים
שמעון בר גיורא

יוחנן מגוש חלב (פריט זה)

הערות שוליים:


  1. ראה H. St. Jhon Thackeray, Josephus. The Man and the Historian (1929), p. 119. אכן, סלוסטיוס היה היסטוריון מקובל לרבים בתקופה הזאת, כפי שמעידה השפעתו על טאקיטוס והפפירוסים הכוללים קטעים מכתביו שנתגלו גם במצרים. ראה R. A. Pack, The Greek and Latin Literary Texts from Greco-Roman Egypt (19672), pp. 145-146. יחד עם זה, הוא בעצמו היה מושפע על ידי הדוגמה היוונית והסגנון הספרותי של תקופתו.
  2. ראה : p . Baldacci , / stituto Lombardo , Rendiconri , 101 ( 1967 ) , p . 278 , n . 29
  3. על "חיי יוסף" בהשוואה עם "מלחמת היהודים" ראה: R. Laqueur, Der juedische Historiker Flavius Josephus (1920), pp. 56-96; B. Motzo, Saggi di Storia e Letteratura Giudeo Ellenistica (1924), pp. 214-240; M. Gelzer, Hermes, 80 (1952), pp. 67-90.
  4.  לתיאור יוחנן מגוש חלב בידי יוספוס, ראה י' בער, ציון, לו (תשל"א), עמ' 143-141.
ביבליוגרפיה:
כותר: יוחנן מגוש חלב
שם  הספר: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני
מחבר: שטרן, מנחם (פרופ')
תאריך: תשס"ה - 2004
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי. המכון לחקר תולדות ארץ-ישראל ויישובה
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המכון לחקר תולדות ארץ-ישראל ויישובה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית