חוקרים רבים מזהים לעתים קרובות את הפלג הקיצוני של לוחמי החירות, שהתגבש בתקופה שלפני חורבן הבית, עם הקנאים, יהודה איש הגולן נחשב למייסד הקנאים, המזוהים עם חסידי ה"פילוסופיה הרביעית". אולם במקורות הראשוניים לא נעשה שום זיהוי כזה בבירור, ושאלת הקשר שבין הסיקאריים, חסידי ה"פילוסופיה הרביעית" לבין הקנאים, כמעט שאינה מועלית. יוספוס עצמו, בסקירתו הכללית על הקבוצות השונות של לוחמי החירות (מלח' ז, 272-268), מונה תחילה את הסיקאריים, ואילו את הקנאים הוא מזכיר אחרונים: "הם פרעו חוק בכל מקום; הגדילה לעשות הכנופיה שכינתה עצמה בשם קנאים, שבמעשיהם אישרו את שמם; כי היו מחקים כל מעשה רשעות, ולא היה עוול בעולם שנמסר עליו ברישומי הדורות, שהניחוהו מבלי לבצעו בקנאות. אף על פי כן הם בחרו לעצמם את הכינוי כאילו הם קנאים למידת הטוב, מפני שרצו ללגלג על אלו שהיו עושים להם רע, כך היה טבעם הפראי כשל חיות, או מפני שהיו רואים את הרע הגדול ביותר כאילו היה דבר טוב".

בתיאור המאורעות עצמם, מזכיר יוספוס לראשונה את הקנאים בהקשר להקמת הממשלה הזמנית בירושלים בהנהגתו של יוסף בן גוריון, אחרי הניצחון על קסטיוס גאלוס בשנת 66 לסה"נ. יוספוס מסביר, מדוע אלעזר בן שמעון, שהצטיין במלחמה נגד הרומאים, ואשר בוודאי מילא תפקיד חשוב השתלט על רוב השלל והאוצרות של קסטיוס גאלוס, לא מונה לממשלה. הוא מסביר כי פסחו על אלעזר בן שמעון "כי הבחינו בטיבו הרודני, ולא עוד אלא הקנאים שהיו סרים למשמעתו היו נוהגים כאילו היו אנשי משמר ראשו המזוינים" (מלח' ב, 564).

מתקבל הרושם שיוספוס מתייחס כאן לקנאים שהעמידו עצמם תחת פיקודו של אלעזר כאל תופעה שהיתה קיימת מזה זמן, ולכן אין הוא ער לכך שהקורא לא שמע על הופעתם קודם לכן.

אף כי פסחו זמנית על אלעזר בן שמעון והוא אינו נכלל בממשלה הירושלמית או ברשימת מפקדי האיזור בארץ שמונו לאחר הניצחון על מושל סוריה, בכל זאת היתה עדיין לאלעזר השפעה מכרעת. לפי דבריו של יוספוס: "אבל לא עברו ימים מרובים והמצוקה הכספית וכן תככיו של אלעזר הביאו את העם לידי כך שהפקידו בידיו את הפיקוד על כל העניינים" (מלח' ב, 565). יוספוס חוזר לקנאים ומתאר את המשך המאורעות בסוף ספר ב (651) על רקע ההכנות למלחמה נגד הרומאים בשנת 67-66, בהדגישו את היריבות שהיתה קיימת בין חנן בן חנן ובין אלה הקרויים קנאים. השם "קנאים" חוזר בתכיפות רבה יותר בהקשר למלחמת האחים שפרצה בירושלים לאחר המלחמה בגליל.²² המלחמה התקרבה לירושלים לקראת סוף שנת 67 לסה"נ: הצבא הרומי כבר שלט ביבנה ובאשדוד ומספר רב של פליטים ולוחמים זרם מן המקומות השונים לבירה והצטרף לאלמנטים הקיצוניים שם (מלח' ד, 138). יחידות מתוגברות אלה החלו לנקוע צעדים נגד היסודות המתונים ששלטו בעיר עד לאותו זמן, בייחוד כנגד מי שנחשדו ברצונם להגיע להסכם עם הרומאים. הקרבן הראשון היה אחד בשם אנטיפאס, שהשתייך לבית הורדוס וניסה לעצור את המורדים בתחילת המרד. אנטיפאס ועוד שניים מבני המשפחה המלכותית נאסרו והוצאו להורג זמן קצר לאחר מכן. הקיצוניים אף נקטו צעד מהפכני בבטלם את השיטה שהיתה קיימת מימי הורדוס, ואשר שמרה את משרת הכוהן הגדול למספר משפחות שיצרו למעשה אוליגרכיה של כהונה. זכות-יתר זו לא בוטלה אפילו בימיו של אגריפאס הראשון. משרת הכוהן הגדול המשיכה לעבור חליפות בין המשפחות האוליגרכיות הללו. מפעם לפעם היה החילוף מלווה עסקות מגונות כגון שיחוד הרשויות הממנות את הכוהן הגדול. בשנים שקדמו למרד הופקדה הזכות למנות כוהן גדול בידיו של אגריפאס השני, והכוהן הגדול האחרון שמונה על ידיו היה מתתיהו, בנו של תאופילוס השני. עתה הוחלט להנהיג דמוקרטיה מוחלטת בבחירת הכוהן הגדול ולבחור בכוהנים על פי גורל. הפור נפל על פנחס בן שמואל מכפר חבתא. במטרה לתאר את השינוי הזה בצבעים שחורים ככל האפשר, מציין יוספוס כי פנחס "לא זו בלבד שלא היה ממשפחת הכוהנים הגדולים, אלא היה עם הארץ כזה, שלא הבין כהונה גדולה מהי. מכל מקום גררו אותו בעל כרחו מכפרו, שמו מסיכה על פניו של אחר כמו במחזה, ונתנו עליו את בגדי הקודש, והורו לו כיצד לנהוג לפי הנסיבות. בחילול כזה היה בעיניהם דבר של גיחוך וליצנות, אבל שאר הכוהנים שהסתכלו מרחוק על לעג זה שלגלגו על התורה, לא יכלו לעצור בעד דמעותיהם, ויבבו על חילול הכהונה הקדושה" (מלח' ד,155-157).

פנחס זה מוזכר גם במקורות התלמודיים, שלפיהם היה בנאי במקצועו, אבל הם מוסיפים כי נשא אשה מבית הלל.²³ הדעה שמביעים כמה חוקרים כי מינויו של פנחס השיב את תפארתה של הכהונה הגדולה לקדמותה (שכן פנחס השתייך לבית צדוק שהחזיק במשרת הכוהן הגדול עד למינויים של החשמונאים), מוטלת בספק,²⁴ ואין במקורות הקיימים דבר המחזק הנחה זו.²⁵

בתיאור מאורעות אלה, מאסרם של שלושת בני משפחת הורדוס והוצאתם להורג, והשינוי המהפכני בבחירת הכוהן הגדול, אין יוספוס מזכיר את הקנאים ככאלה. אבל בהמשך התיאור הוא קובע בביטחון שהם פעלו כמסיתים. באסיפה שכונסה בהשפעת מאורעות אלה לפי דרישתם של החשובים שבכוהנים הגדולים לשעבר, הוכיחו יהושע בן גמלא וחנן בן חנן את הנוכחים על אדישותם והסיתו אותם במפורש נגד הקנאים. במילים אחרות, הם ייחסו להם את הפעולות שאותן גינו. בהקשר זה מסביר יוספוס לראשונה את השם "קנאים", אשר מכאן ואילך ישתמש בו לעתים קרובות: "כי כך כינו עצמם בריות שפלות אלה כאילו היו מקנאים לטוב ולא לפשעים הגרועים והנקלים ביותר" (מלח' ד, 161).

המנהיגות הקיימת בירושלים החליטה לפתוח במאבק גלוי נגד ניסיונותיהם של הקנאים לתפוס את השלטון. בנוסף ליהושע בן גמלא וחנן בן חנן, נימנו על יריבים עיקריים אלה גוריון בן יוסף ושמעון בן גמליאל (מלח' ד, 159).²⁶ בנאום חוצב להבות הסית חנן את אזרחי ירושלים נגד הקנאים שהתבצרו במקדש, והר הבית כותר. המאבק הוכרע לטובת הקנאים רק כאשר אלפי אדומים נכנסו לירושלים והתייצבו לצד הקנאים (מלח' ד, 394-162).

הקנאים שלטו עכשיו על ירושלים (חורף 68-67 לסה"נ) ומתנגדיהם העיקריים הוצאו להורג, ביניהם חנן בן חנן, יהושע בן גמלא, גוריון בן יוסף והמפקד ניגר מעבר הירדן. בינתיים חל קרע בין הקנאים והאדומים (מלח' ד, 365-305). בשלב זה היה יוחנן מגוש חלב בעל-בריתם של הקנאים, אף כי יוספוס פלוויוס אינו מזכיר את פעילויותיו בקשר לקרב שהתנהל בירושלים, ואף לא בקשר להוצאתם להורג של המתנגדים הראשיים לקנאים. ייתכן שיוחנן הסתפק בסייעו להם, בלי שיתערב אישית במאבק נגד אלה שבעבר שיתף עמם פעולה. הקנאים ויוחנן מגוש חלב היו עתה שני הכוחות העיקריים בירושלים, אך מצב זה השתנה מן הקצה אל הקצה כששמעון בר גיורא תפס את השלטון בעיר העליונה ובחלקים מן העיר התחתונה. כתוצאה מכך חולקה הבירה לשלושה חלקים. אלעזר בן שמעון המשיך לכהן כמפקד הקנאים והתבצר עם אנשיו במקדש. הם שמרו על אחיזתם במקום כתוצאה מיתרון טופוגרפי שכיסה על נחיתותם המספרית לעומת אנשי יוחנן (מלח' ה, 10-5). אולם לאחר הופעתו של טיטוס לפני חומות ירושלים באביב 70, עשה יוחנן צעד נועז וצירף את הקנאים לכוחותיו. לפי יוספוס, הוא ניצל את חג הפסח כדי להחדיר את אנשיו המזוינים לתחום המקדש וכך השתלט עליהם (מלח' ה, 105-98). מכאן ואילך היו הקנאים תחת פיקודו המוחלט של יוחנן כשם שהאדומים קיבלו את פיקודו של שמעון בר גיורא. אולם שתי הקבוצות הללו המשיכו לשמור על זהותן הנפרדת (מלח' ה, 250), ובקרבות שהשתוללו בין הרומאים והיהודים במשך המצור, השיגו הקנאים, שהצטיינו באומץ לבם, עמדה חשובה, שהשתוותה לזו של אנשי המחנות האחרים (מלח' ו, 92, 148).

המקורות אינם מזכירים מה עלה בגורלם של אלעזר בן שמעון וזכריה בן אבקילוס, המנהיגים העיקריים של הקנאים. נראה שהם נהרגו או מתו לפני נפילתו הסופית של בית המקדש. לפחות לגבי אחד מן הלוחמים הבולטים של הקנאים במשך המצור, יהודה בן ארי, ידוע שברח מירושלים, ושרבים מן הלוחמים התקבצו סביבו. יחידה של פרשים רומיים כיתרה אותם ביער ירדס בעוד שחיל הרגלים עוסק בכריתת עצים כדי לסמן נתיב ביער. כל הלוחמים היהודים, שביניהם היו בוודאי רבים מקנאי ירושלים, נפלו בקרב, כולל מפקדם יהודה (מלח' ז, 215-210). אף שלא היתה כאן התאבדות המונית אלא נפילת גיבורים, היה סופם דומה לזה של הסיקאריים יותר משדמה לגורלם של שמעון בר גיורא או של יוחנן מגוש חלב שנפלו חיים לידי הרומאים.

דומה שאין סיבה לפקפק בכך כי כוהני ירושלים היו הגורם המסית בקרב הקנאים.²⁷ בסיסם העיקרי של הקנאים היה תמיד הר הבית ולפחות שניים ממנהיגיהם הראשיים, אלעזר בן שמעון וזכריה בן אבקילוס היו כוהנים (מלח' ד, 225).²⁸ אליהם אפשר להוסיף, כפי שיתברר להלן, את אלעזר בן חנניה. יוספוס מעיד גם כי עוד שלושה ממנהיגיהם היו ידועים בחברה היהודית: "יהודה בן חלקיה [...] שמעון בן עזרונוס, אנשי מעלה, ועמם איש שאף הוא לא מן הפשוטים היה: חזקיה בן חובארי" (מלח' ה, 6).

נראה אפילו שהשם "קנאים" עצמו יש לו קשר כלשהו לכהונה, כיוון שהכוהנים חשבו עצמם במודע לצאצאיו הרוחניים של פנחס, בנו של אלעזר, ה"קנאי" בהא הידיעה במסורת היהודית (במדבר כה, 11).²⁹

כפי שראינו, הקנאים הופיעו כגורם מוכר ומוגדר לפחות מיד לאחר הניצחון על הרומאים בבית חורון, אבל אפשר גם לחזור לתקופה קודמת ולראות את הפסקת הקרבן היומי לשלום קיסר רומי, בעקבות ההסתה של אלעזר בן חנניה, שהיתה הצעד המכריע אשר מבחינה פורמלית סימן את פרוץ המרד, כפעולה של הקנאים (מלח' ב, 409). נראה כי על אף העובדה שהוא השתייך לחוגי הכהונה הגדולה, היתה אהדתו נתונה כולה לקנאים. וכאן המקום לציין, כי לפי המקורות התלמודיים (גיטין נו, ע"א) פעולה סמלית ומכרעת זו קשורה באדם המוזכר אצל יוספוס כמנהיג השני בחשיבותו של הקנאים לאחר אלעזר בן שמעון, כלומר, זכריה בן אבקילוס: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". הדעה שהקנאים קיבלו תמיכה מבית שמאי בתחילת המרד הובעה כבר בעבר,³⁰ וללא ספק, יש בסיס לכך³¹. פעילותו של בית שמאי בתחילת המרד, כפי שהיא מתוארת במקורות ההלכה, תואמת בדיוק את מה שנחשב לאידיאולוגיה של הקנאים. אולם, האם אפשר לראות את פעילותם של הקנאים כביטוי לזרם מוגדר ולקבוצה מגובשת בתקופה שקדמה למרד?

אין ספק שיוספוס, שהוא המקור העיקרי והחשוב ביותר, והיחידי המתאר את האידיאולוגיות של היהודים בסוף ימי בית שני, אינו משתמש במלה "קנאים" בהקשר למאורעות שלפני המרד. אבל אין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מכך, כיוון שאפילו בתחילת המרד אין הוא מזכיר את הקמתה של הכת והוא מזכיר את הקשר בין אלעזר בן שמעון והקנאים רק כלאחר יד. רק מספר ד של "מלחמת היהודים" ואילך הוא מזכיר אותם בעקביות. אולם אפילו המקורות האחרים אינם מבהירים את הנושא. איזכורם ב"אבות דרבי נתן" (נוסח א, ו, מהד' שכטר, עמ' 32) מתייחס כבר לימי המלחמה והמצור על ירושלים; בעוד שהדברים הנאמרים במשנה (סנהדרין פ"ט מ"ו) – "הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאים פוגעין בו" – מכוונים לאורח חיים יותר מאשר לקבוצה בעלת אידיאולוגיה מוגדרת. מצד שני, אפשר לייחס חשיבות רבה יותר לשם "קנאי" שניתן לשמעון, אחד משליחיו של ישו (לוקאס ו, 15; מעשי השליחים א, 13).³²

ואף על פי כן, בלי שנגיע למסקנה מוחלטת זו או אחרת בדבר הופעתו של שם זה לראשונה, נוכל להעלות את השאלה על הופעתה הראשונית של האידיאולוגיה שהוחזקה בתקיפות על-ידי קבוצה מסוימת, ואשר היתה פעילה בחיי היהודים בתקופת בית שני.

ההיסטוריונים של המאה התשע-עשרה קיבלו כעובדה שהקנאים וחסידי ה"פילוסופיה הרביעית"³³ חד הם, ומשום כך היו פלג של אותה תנועה שאליה השתייכו הסיקאריים. דעה זו היתה מקובלת מאוד על חוקרים רבים. מצד שני, חוקרים מסוימים במאה העשרים שללו לחלוטין קיומו של קשר כלשהו בין חסידי ה"פילוסופיה הרביעית" לבין האידיאולוגיה של הקנאים, ואפילו את עצם הופעתה של סיעה קנאית ספציפית בתקופה שקדמה למרד.³⁴ למעשה יש להודות שאין במקורות כל הוכחה ברורה לקשר זה או אחר בין ה"פילוסופיה הרביעית" לקנאים במשך המרד, במיוחד משום שהפירוש שלפיו האיזכור הבודד של חסידיו של מנחם מתייחס לקנאים (מלח' ב, 444) הוא פירוש המוטל בספק.

על אף זאת, נראה שקיים קשר זה או אחר בין השניים, וההנחה, אף שהיא רחוקה מלהיות החלטית, היא הנחה סבירה. כאמור, יוספוס מזכיר (קדמי ח, 4; יח, 9) את יהודה מגמלא שבגולן ואת צדוק הפרושי כמייסדי "הפילוסופיה הרביעית". השם "צדוק" והכינוי "פרושי" שניהם מצביעים, כי מצד אחד, הוא השתייך לחוגי הכהונה, ומצד שני היה חכם ידוע. אפשר לשער כי צדוק זה היה מנסחה של האידיאולוגיה שאפיינה מאוחר יותר בתקופת המרד את קנאי ירושלים, שמנהיגיהם היו כוהני המקדש ואשר היו קרובים לבית שמאי.

הנחה זו בדבר קיומו של קשר זה או אחר בין הקנאים לבין ה"פילוסופיה הרביעית" עוזרת להסביר את החשיבות המכרעת שיוספוס מייחס ל"פילוסופיה הרביעית", שעליה הוא מטיל את עיקר האשם לשרשרת האסונות שקרו לעם היהודי, שרשרת שהסתיימה בחורבן הבית. התפיסה המצמצמת את חברי "הפילוסופיה הרביעית" לסיקריים, שפעילותם היתה מרשימה למעשה רק בתחילת המרד ואפילו אז לא הם היו אחראים להפסקת הקרבן לשלומו של הקיסר, מעוררת את השאלה מדוע מצא יוספוס לנכון להדגיש עד כדי כך את אשמתם הרת-האסון של אנשי "הפילוסופיה הרביעית" ולהפנות אצבע מאשימה נגדם, כאילו הם אחראים לכל האסונות. אפשר אולי להוסיף כאן גם את שני הנוסחים השונים השונים של "אבות דרבי נתן" שבאחד מהם מוזכרים הקנאים ובשני הסיקאריים, וכן את איזכורם זה בצד זה בדברי היפוליטוס,³⁵ מאבות הכנסייה, אף כי הקטע רחוק מלהיות ברור. לבסוף, יש להזכיר כי גם הקנאים וגם הסיקאריים לא היו מוכנים ליפול חיים בידי הרומאים.

לאור שיקולים אלה, נראה כי אפשר להניח, אף כי בזהירות כלשהי, כי בתקופת המיפקד של קוויריניוס אכן היתה מידה מסוימת של קשר ושל שיתוף פעולה בין מייסדי הקנאים ומייסדי הסיקאריים, וכי ההבדל בין שתי קבוצות אלה היה ניכר מלכתחילה. הבדל זה מצא את ביטויו בקרע הסופי שחל במשך המרד, לאחר תקופה קצרה של שיתוף פעולה בתחילתו.

במה נבדלו, אם כן, הקנאים מהסיקריים ומקבוצות אחרות שנלחמו נגד הרומאים למען חירות יהודה? אפשר למנות את ההבדלים הבאים:

1. הסיקאריים שאבו את השראתם הראשונית מאנשי הגולן והגליל שבצפון, בעוד שהקנאים הונהגו על-ידי קבוצת כוהנים בירושלים, והמקדש היה מבצרם העיקרי.

2. הסיקאריים המשיכו להיות נאמנים לשושלת יהודה הגלילי, ומנהיגיהם האחרונים היו מנחם ואלעזר בן יאיר, צאצאי משפחה זו. לעומתם, הקנאים לא שמרו אמונים לשום שושלת או משפחה.

3. הקנאים לא חשבו כי תקוותיהם האסכטולוגיות של היהודים מצאו את ביטויין בדמותו של מישהו מבין מנהיגיהם. אף כי אלעזר בן שמעון מצטייר כמנהיגם הבולט, פעלו עמו מנהיגים אחרים ונוצר רושם של מנהיגות קולקטיבית. לצדו עמדו דמויות כמו זכריה בן אבקילוס והאחים שמעון ויהודה, בניו של ארי.

לחלקים אחרים של המאמר

הקנאים
הפילוסופיה הרביעית והסיקאריים
הקנאים בירושלים (פריט זה)
שמעון בר גיורא
יוחנן מגוש חלב

הערות שוליים:

22. ראה רשימת המקומות אצל יוספוס, שבהם נזכרים הקנאים, אצל Wegenast, עמ' 2475-1474.
23. על פנחס וקשרי החיתון שלו עם בית הלל ראה, תוספתא, יומא א, ו; ספרא, אמור, פרק ב; ואף על פי כן, יוספוס מתאר את שמעון בן גמליאל כאחד המתנגדים הראשיים של הקנאים. ייתכן ששמעון בן גמליאל לא היה מרוצה מן המקרה, אף שמשרת הכוהן הגדול נפלה לידיו של אחד מבני משפחתו. המידע על המצב ששרר בירושלים ועל תפקידו של שמעון בן גמליאל, דל מכדי שאפשר יהיה להעריך בבירור את הנושא הנדון.
24. זאת דעתו של J. Jeremias, Jerusalem zur Zeit Jesu (19623), p. 217; Baumbach, Theologische Literaturzeitung, 110 (1965), p. 737; idem, Festschrift Rost, p. 16 . זה האחרון סבור אפילו שאפשר ליחס פירוש סמלי לשמו של הכוהן הגדול החדש, פנחס.
25. מ"מלחמת היהודים" (ד, 155) ניתן להסיק שפנחס בן שמואל השתייך למשמר הכהונה יכין (דברי הימים א, כד י"ז). מכאן עולה ההבדל בין משמר הכהונה שאליו השתייך פנחס למשמר ידעיה שאליו השתייך הכוהן הגדול לפני מרד החשמונאים.
26. על שמעון בן גמליאל, ראה גם ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, א, תשי"ז, עמ' 269-268.
27. אי אפשר לקבל את דעתו של מורטון סמית הרואה את סיעת הקנאים כמורכבת בעיקרה מאיכרי יהודה, מכל שאר הבחינות תרומתו של סמית היא יוצאת מן הכלל.
28. בטכסט של יוספוס, השם איננו אבקילוס אלא שם בעל צליל דומה (זכריה בן אמפיקולוס). מניסוחים שונים ניתן לראות כי השם השתבש במהלך העתקת כתבי היד.
29. על פנחס בן אלעזר כאב טיפוס לקנאים, ראה גם הנגל, עמ' 172-154.
30. היחס בין בית שמאי לבין הקנאים הודגש במיוחד על ידי גרץ, Geschichte der Juden, III, 2 (1906) עמ' 799-797; מלומדים רבים הלכו בעקבותיו; ראה: וייס, דור דור ודורשיו, א (תרפ"ד), עמ' 187-186; וכן הנגל, עמ' 232, 240.
31. מן המסורת התלמודית עולה שתלמידי בית שמאי כפו על תלמידי בית הלל לקבל את "גזירות י"ח דבר" שהותקנו בעלייתו של חנניה בן חזקיה בן גרון.
32. ראה Borg. E. Haenchen, Die Apostelgeschichte (196113), P. 120 , עמ' 508, מפרש את הקנאי הנזכר אצל לוקס לא במובן המיוחד של חבר בכת הקנאים, אלא כאדם בעל טבע קנאי או איש שלקח את החוק בידיו על מנת להעניש עבריינים. א"א אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות (תשל"א2), עמ' 531, הע' 95, מעחה את הדעה שאין כאן עניין עם קנאי בכלל, אלא שמדובר בתושב כפר-כנא.
33. גרץ, Geschichte, III, I (1905), p. 250 הוא ראש למחזיקים בדעה שסיעת הקנאים זהה עם "הפילוסופיה הרביעית" מיסודו של יהודה הגלילי, ושהקנאים והסיקאריים היו כיתות בעלות אותה המגמה: "יהודה הגלילי היה חדור שנאה לרומאים ונעשה למנהיג של כת אשר השיגה בהדרגה את השלטון על הארץ... סיעת הקנאים" בעוד אשר הסיקאריים "השתייכו לפסולת שבקנאים. מאוחר יותר הם הכירו כמנהיגיהם את נכדי יהודה הגלילי, מנחם ואלעזר בן יאיר" (שם, III, 2 [1906], עמ' 432). על הקנאים כחסידי יהודה הגלילי ראה גם, למשל: Schuerer. Op. cit. 1, p. 486; Weber, op. cit, p. 30; Oesterly, ap. W.O.E. Oesterley and T. H. Robinson, A History of Israel, 2 (1932), p. 383, n. 2; A. Schlatter. Die Theologie des Judentums nach dem Bericht des Josefus (1932), pp. 214-224; וגם Kohler, Lightley, Rowley, Hengel, Wegenast, Brandon ועוד מלומדים אקטיביסטים ואת הסיקאריים כאיסיים אקטיביסטים. כת הקנאים נוסדה בידי יהודה יחד עם צדוק הפרושי (שם, עמ' 136). מנחם בן יהודה ואלעזר בן יאיר לא היו ממש קנאים אלא סיקאריים, כלומר קבוצת איסיים היתה קשורה אתם (שם, עמ' 139). לפי קלויזנר, הסיקאריים היו אמנם, גם קנאים, אבל מסוג מיוחד שבגלל תורת האיסיים שבה דבקו, העבירו את מוקד רעיון החירות מן המישור המדיני למישור החברתי (שם, עמ' 143). אלעזר בן יאיר, אף על פי שהיה מצאצאי מיסד כת הקנאים, היה סיקארי, כלומר קנאי קיצוני על ידי האיסיים (שם, עמ' 147).
34. מלומדים התומכים בדעה זאת: Borg. F. J. Foakes, K. Lake, S. Zeitlin, Morton Smith גם מדגיש שהשם "קנאים" אינו מופיע לפני שנת 66 לסה"נ.
35. ראה an . (26 9) Hippolytus , Refutatio ominium hearesium מכונים קנאיס , אבל בידי כמה אחרים, סיקאריים .

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok