עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת ממלכת פרס > ימי שיבת ציוןעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת ממלכת פרס > ימי שיבת ציון
סגולה


תקציר
החלטתו של עזרא הסופר לגרש את הנשים הנוכריות נבעה מתוך תפיסה שהשארת המצב מאיימת על הקיום היהודי.  הרב מדן סוקר את הדרכים השונות שבהן התמודדו המנהיגים באותה תקופה עם הבעיה: עזרא פעל  מכוח סמכותו התורנית ונחמיה מכוח סמכותו המלכותית.



מחלק המשפחות
מחבר: יעקב מדן


האיש שמונה לעמוד בראש 'העלייה השנייה' של שבי ציון, נאלץ לכפות על החברה את פירוקן של המוני משפחות מעורבות כדי לחזק את הזהות הלאומית החלשה של היהודים. הדילמה הביאה אותו לבכי, ומשם זרחה ההצלחה

עזרא הכהן לא עלה ארצה עם שבי ציון בעקבות הצהרת כורש. על פי התיארוך המקובל בהיסטוריה הכללית אפשר שעדיין לא נולד בעת הצהרת כורש. הוא עמד בראש 'העלייה השנייה' בשנת שבע לארתחשסתא (הראשון). שנה זו מזוהה בדרך כלל כ- 458 לפנה"ס, כשמונים שנה אחרי שיבת ציון הראשונה.

המלך ארתחשסתא ושריו נידבו מכיסם ומאוצר הממלכה סכום נכבד לטובת בית המקדש ותקציב הקרבנות. כל מושלי המחוזות שעזרא עבר דרכם נצטוו לסייע לו ככל יכולתם בכל דבר וגם בכסף. עזרא קיבל רישיון מלכותי להשליט את דת א-לוהיו על בני עמו היושבים בארץ ישראל ולרומם את המקדש ואת עבודתו.

לא מוכר לי שום תקדים של מלך גוי שהתייחס באהדה כה רבה ובכבוד כה גדול לתורת ה' ולבית המקדש כפי שנהג ארתחשסתא באיגרת שנתן לעזרא. אפשר שהיו לו מניעים פוליטיים - רצונו לחזק את נאמניו במרחב הסורי לאחר המרד שפרץ נגדו במצרים; אפשר שהיו לו מניעים דתיים ושאיפה שא-לוהי ישראל יהיה בעזרו במאבקו באויביו; אפשר שהילך עליו קסמו האישי של עזרא הכהן; ואפשר שכל התשובות נכונות. אין להוציא מן הכלל אפשרות רביעית: באיגרתו של ארתחשסתא טבוע חותמם של מרדכי ואסתר, שהיו בצמרת השלטון בימי קודמו של ארתחשסתא - אחשוורוש.

דומה שאיגרתו של ארתחשסתא ביד עזרא היא ההתגשמות של נבואת ישעיהו בפרק ס', ובתוכה הפסוק:

וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי, וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב (ט"ז).

בליל עמים

עזרא יוצא בראש העלייה השנייה לירושלים במסע שנמשך ארבעה חודשים. מסע ארוך מסוג זה, עם נשים וטף, הוא תמיד מסוכן. הוא מסוכן שבעתיים כשההולכים בדרכים לא מאובטחות משופעים בכסף ובזהב של התרומות למקדש מן המלך ומיהודי הגולה. עזרא יכול היה לבקש אבטחה חמושה מן המלך, וזו התבקשה על פי כל היגיון, אך הוא העדיף לצאת לדרכו ללא חיל משמר. הוא העדיף שיירת עולים עצמאית, ולא בת חסות של משמר המלך. עזרא הבין שהוא בדרך לעצמאות מדינית, ולו גם חלקית.

כשהגיע עזרא לארץ הוא פגש כאן את ה'וותיקים', אנשי העלייה הראשונה. נראה היה שאנשים אלה נטמעו בבליל העמים שישבו בארץ - כותים, עמונים, מואבים, פלישתים, ערבים, ושאר מהגרים שמילאו את הארץ שנתרוקנה אחרי חורבן ירושלים בידי נבוכדנאצר, ועוד לפני כן בעקבות גלות שומרון. היהודים היו מיעוט, והם כמעט לא ידעו תורה, כפי שהתברר מן הימים שאחרי עליית נחמיה. אנשי התורה, מסתבר, נשארו בבבל גם אחרי הצהרת כורש, או שעלו עמו אך שבו כלעומת שבאו בתחילת מלכות אחשורוש, כאשר נכתבה שטנה על יושבי יהודה וירושלים (ראו עזרא ד').

כך קרה שדור הבנים של העולים הראשונים כבר כמעט לא דיבר עברית (ראו נחמיה י"ג, כ"ד: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם). עזרא עמד מהר מאוד על שורש הבעיה - נישואי התערובת עם בנות המהגרים.

בדיקה של שמות נושאי הנשים הנכריות מעלה את האפשרות שמגפה זו פשתה גם בבני העלייה השנייה, אלה שבאו עם עזרא. עזרא עמד בפני בעיה שספק אם הייתה פעם קשה ממנה במאבק על הישרדותו של העם כעם יהודי.

הותרת המצב כפי שהוא איימה על הקיום היהודי בארץ ישראל. עם שאינו יודע תורה, שבניו אינם מדברים עברית ושמחיצות המשפחה היהודית שלו נפרצו, הוא עם בדרך לטמיעה. גם מקדש ותמיכה מלכותית בשיבה לארץ ישראל לא יוכלו לעזור לו. הבליל החדש שעתיד להיווצר בארץ מן היהודים ותערובת המהגרים עתיד להיות בעל זהות ישראלית דלילה שכל רוח מצויה תייבש אותה. נראה שהבעיה לא הייתה הלכתית בעיקרה. בעיה כזו ניתן היה אולי לפתור, כפי שההלכה פתרה - אמנם בדיעבד גמור - את בעיית נשות שלמה וגיורן (ראו רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק י"ג). אפשר שעזרא היה יכול להסתפק למשל בגיור פורמלי שבו הנשים מקבלות עליהן לנהוג בבית במנהגי בעליהן היהודים, ולפרוש במידה זו או אחרת מעבודה זרה גלויה. אך עזרא חש, ובצדק, את השוני שבין דורו לבין דורו של שלמה. בימי שלמה החוסן היהודי בארץ בפרט ובעולם בכלל היה חזק ומוצק, ולכן אז יכול היה העם היהודי לבלוע אל תוכו, גם אם באי נחת גדול, את הנשים הנכריות שזרמו אליו דרך מתגיירי 'שולחן המלכים' ו'עבדי שלמה' (ראו יבמות כד:). אך בדורו של עזרא היה העם היהודי בארץ חלש מבחינה תורנית, מבחינה תרבותית, מבחינה כלכלית ומבחינה פוליטית. הנשים הנכריות הרבות שזרמו אליו היו מורידות אותו לטמיון.

רק לבכות

האפשרות השנייה שעמדה לפני עזרא נראתה לא פחות נוראה: להניף את חרב הפירוד בתוך המשפחות שנוצרו, להפריד בין אב לבניו ובין בעל לאשתו, לפרק את יחידות הבסיס של החברה - המשפחות - ולנסות לבנותן מחדש. אפשר שהיה לו כוח פוליטי לגזור גזרה שכזו, שהרי המלך נתן בידיו כתב מינוי כמעט בלתי מוגבל להשלטת חוקי תורתו על היהודים יושבי הארץ, כפי שהוא מבין אותם. אך האם די ביכולת חוקית כדי לכפות פירוק משפחות על עם שאינו מבין את דחיפותה של הקמת המשפחה היהודית מחדש? איש מעולם לא ניסה זאת לפניו. אולי משה רבנו עמד במצב דומה בעת שאמר לבני לוי בעקבות מעשה העגל:

שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ (שמות ל"ב, כ"ז).

משה אכן דיבר על פירוק אכזרי של משפחות. הוא ידע אז שהוא עובד על זמן שאול, ואם לא יימצא פתרון מהיר ואמיתי לבעיית העגל, הקדוש ברוך הוא עלול חלילה לכלות את העם בכל רגע.

עזרא לא ידע האם נדרש פתרון כל כך רדיקלי ואכזרי, והאם הוא מסוגל להיות נחוש ונחרץ כמשה, שה' נדבר עמו פנים אל פנים. עזרא חש חסר אונים. הוא ישב ובכה.

סופו של הסיפור בעזרא פרק י', והוא נשמע כ'סוף טוב - הכל טוב'. עזרא, על פי המסופר שם, הצליח לשכנע את העם לצאת לדרך החדשה, לוותר על הנשים הנכריות ועל בניהן, ולהקים מחדש את המשפחה היהודית שהיא הבסיס לכל. חלק מהאנשים השתכנע לשתף פעולה עם עזרא. האנשים התרשמו עמוקות מתפילתו של עזרא ומדמעותיו לפני ה'.

וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱ-לוהִים, נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים, כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה (עזרא י', א').

חלקם האחר עשה זאת מחמת הכפייה לעמוד מחדש בברית שעזרא כרת עם ה', וכפי שהוכרז באותו כינוס:

וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ, וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה (שם, ח').

עזרא הצליח לכרות ברית בין העם לבין ה', ברית שעומקה קרוב לזה של עקדת יצחק. למען שלמות העם הסכימו אנשים לוותר על נשיהם ועל בניהם. הוא חולל נס הקרוב לנס הכרזת 'נעשה ונשמע' שהיה בהר סיני. עם שלם מקבל על עצמו לעמוד בברית קשה ומחייבת עם א-לוהיו.

שלטון עצמי

מה היה סוד מנהיגותו של עזרא? קיימת אצלי נטייה אישית להאמין יותר במנהיג כמשה, השובר את הלוחות כשהוא מזהה את הבעיה. בראותו את העגל לאחר ירידתו מן ההר משה לא בכה ולא התפלל, הוא פעל ועשה. הוא יצא להילחם לבדו בעגל ובמחולליו, והיה נחוש להציל את עם ישראל בכל מחיר מגזרת הכליה המרחפת עליו.

הקורא תמה מן הסתם: כלום נאסף עם שלם אל עזרא וכולם הסכימו לפרק את משפחותיהם רק מכוח אישיותו של עזרא ומכוח בכיו? אכן, רבים נאספו אליו מרצונם ובבחירתם, כמבואר במקראות שהבאנו. אך דרכו של עם שלם שאין די לו בנעשה ונשמע', והוא זקוק גם לכפיית הר כגיגית. לעזרא היה מנדט לכפייה שלטונית, שהרי כך כתב לו ארתחשסתא:

וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱ-לָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא, אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ, הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין [כל מי שלא יעשה את דתי א-לוהיך ואת דתי המלך, במהירות ייעשה בו דין למוות, לעקירה, לעונש נכסים ולבית סוהר] (שם ז', כ"ו).

האמנם הייתה גם בפרשת גירוש הנשים הנכריות כפייה שלטונית? האם השתמש עזרא לצורך מפעלו במנדט שקיבל מארתחשסתא לכפות את דתי א-לוהיו על עמו?

נראה שהייתה כפייה שלטונית, אך היא לא הייתה מכוח המנדט שהעניק ארתחשסתא לעזרא אלא ממקור אחר. באספת העם לצורך מפעל היטהרות המשפחה היהודית נאמר:

וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ, וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה. וַיִּקָּבְצוּ כָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ, וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱ-לֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים (שם י', ז'-ט').

בתיאור ציורי מוסר לנו הכתוב שאנשים רעדו לא רק מחמת הקור אלא גם מאימת הצו של החרמת הרכוש והחרם. ומהיכן הסמכות להחרים רכוש?

דאמר רבי יצחק: מנין שהפקר בית דין היה הפקר? שנאמר: וכל אשר לא יבוא לשלושת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו (גיטין לו:, ועוד).

התלמוד למד מהפסוקים בעזרא שהפקר בית דין הפקר. משמע, סמכות החרמת הרכוש לא היתה מכוח השלטון הפרסי אלא מכוחם התורני של אנשי כנסת הגדולה שחברו לעזרא.

בתחילת דברינו הזכרנו שהמלך ארתחשסתא ביקש לתת לשיירת העולים של עזרא ליווי חמוש לעלייתם ארצה, אך עזרא סירב בנימוס לקבל את עזרתו. עזרא לא היה מעוניין להתמיד בחסות הממלכתית של האימפרטור הפרסי, לא בהגנתו הצבאית ולא בחסותו לתקנות התורה. הוא העדיף את עוצמתם הרוחנית והתורנית של אנשי כנסת הגדולה, המוסד התורני העליון שהוקם באותם ימים, ואת כוח 'הפקר בית דין הפקר' על פני 'דינא דמלכותא דינא' מכוחו של ארתחשסתא.

כעבור שנים ספורות יגיע לארץ נחמיה, שכל כוחו נבע מחסותו של האימפרטור הפרסי. בכוח זה בנה נחמיה את ירושלים ואת יסודות הממשל היהודי בארץ - בכלכלה, בחברה ובביטחון. אך עזרא פעל בדרך שונה, וסירב להשתמש בכוח שנתן לו מלך פרס.

בזכות שכניה

נשוב להשוואה בין עזרא לבין משה רבנו. משה פעל לבדו; לעזרא היו שותפים. עזרת שותפיו המסורים חילצה את עזרא מבעיה שממבט ראשון נראתה גדולה מיכולתו וממנהיגותו. שותפיו היו אנשי כנסת הגדולה, ונצטרך להקדיש להם מאמר נפרד באחד הגיליונות הבאים. כאן נעמוד בקצרה על שלושה משותפיו. לכל אחד דרך משלו, ותרומה ייחודית משלו להצלחת מפעלו של עזרא. לכל אחד מעמד שונה מזה של חבריו. המשותף להם - כל השלושה נמנו על אנשי כנסת הגדולה.

כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה. וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵא-לוהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת. וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵא-לוהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת ה' וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱ-לֹוהֵינוּ, וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ, חֲזַק וַעֲשֵׂה (שם, א'-ד').

שכניה בן יחיאל הוא איש אלמוני שמשדר לנו: יש ממי ללמוד. כולם בוכים יחד עם המנהיג. בכי של תסכול ושל ייאוש מול בעיה שנראית גדולה מכל פתרון אפשרי. הם נושאים מן הסתם את עיניהם לשמים בתפילה לפתרון שירד בענן כבד על ההר. דומה שהנס שהתרחש בפועל גדול לא פחות מענן היורד משמים. לפתע קם אלמוני מבני העלייה הראשונה ומכריז: יש תקווה. יש פתרון. עזרא יוביל, וכולנו אחריו. שכניה בן יחיאל מציע סדר יום - שפתיחתו כמובן בכריתת ברית חדשה בין כל עם ישראל לבין א-לוהיו - ו...לובש בגדי עבודה.

קשה שלא להיזכר בבן דמותו מחטא בעל פעור. גם שם הייתה בעיה דומה. הזנות עם בנות הנכר - בנות מואב ובנות מדין. גם שם היה ה'פתרון' - כולל של המנהיג - בכי. אבל היה אחד שקם.

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ ... וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ה, ו'-ח').

לפני רבנו גרשום

השותף הנוסף למפעלו של עזרא, שאף הוא נמנה על אנשי כנסת הגדולה, הוא אחרון הנביאים בישראל - מלאכי. עז כנמר לחם מלאכי באצולה הכהנית שלקחה נשים נכריות, וראה בחטאם של הכהנים את שורש עליבותו של המקדש השני בדורותיו הראשונים.

מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר (מלאכי ב', י'-י"א).

מלאכי, צעיר כל הנביאים, חורג בעוצמת דבריו בשם ה' מכל הנביאים שהיו לפניו. הוא גוזר עונש כרת על כל הלוקח נכרית או שוכב עמה. בחומרה מיוחדת הוא גוזר זאת על הכהנים, מגישי המנחה לה'. אין תקדים לגזירת עונש על עבריין בכל הנבואה שלפניו, ודאי לא עונש כרת.

יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְ-בָאוֹת (שם, י"ב).

עונש הכרת שגזר מלאכי על בועל נכריה נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה י"ב, ו') ובשולחן ערוך. היו ששאלו איך יכול נביא לחדש הלכה שאינה בתורה. מלאכי כיוון כנראה להרחיב את עונש הכרת של המפר ברית מילה, שנזכר בתורה, גם אל הבועל נכרית, שהרי ברית המילה היא השמירה על קדושת המשפחה היהודית.

אך בדבריו של אחרון הנביאים יש חידוש נוסף, שלא נאמר לפניו מעולם. הגישה המקראית המקובלת מחייבת בכל מקום נאמנות בחיי אישות של אישה לבעלה. את הבעל היא מחייבת לפרנס את אשתו ולכבדה, אך מעולם לא שמענו שהיא מחייבת אותו שלא לבגוד בה עם אישה אחרת בחיי האישות שלו. כמו כן מקובל אצלנו שאיסור אישה שנייה התחדש רק על ידי רבנו גרשום מאור הגולה לפני כאלף שנים. אולם הנביא מלאכי אמר דברים דומים קרוב ל-1,500 שנה לפני רבנו גרשום:

וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ: כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה, מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה? עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ (שם, י"ג-י"'ד).

מלאכי פונה אל הכהנים מקריבי הקרבנות ומבאר להם מדוע אין ה' חפץ בקרבנותיהם. הללו, כמו שבי ציון רבים אחרים, בעיקר מן האצולה החברתית, עשו את המסע המפרך ארצה עם נשותיהם, אך כשהגיעו הנה הם מצאו בנות צעירות יותר ויפות יותר מבנות המהגרים יושבי הארץ, ו...

מלאכי מוכיח אותם על הבגידה בנשותיהם היהודיות, שעשו אִתן אל כל הדרך הארוכה, ושהן בסיס ביתם היהודי, ומודיע להם בשם ה' שבגידה זו לא תיסלח להם.

בני האצולה מתפלמסים עמו. הם מביאים לו את אברהם אבינו כדוגמה. הוא עלה ארצה מבבל (אור כשדים) ואשתו שרה עמו, וכאן מצא גויה צעירה, הגר, והוליד ממנה בן:

וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱ-לוהִים, וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד (שם, ט"ו).

לא נאריך בתשובתו של מלאכי, וגם לא בהפרכת ההאשמה המוזרה כלפי אברהם אבינו. נותיר לקורא נקודה למחשבה, ואולי גם נפנה אותו לספרה המצוין של פרל ס' באק 'האדמה הטובה', שדן בשאלה עקרונית דומה מנקודת מבטה.

לענייננו, מלאכי ממשיך לתקוף בנבואתו את הכהנים ואת האצולה, לוקחי הנשים הנכריות והבוגדים בנשותיהם בנימוקים מרתקים נוספים. בלי מלאכי קשה לראות את מפעלו של עזרא הסופר לפרֵדה מן הנכריות קורם עור וגידים.

מפיחי התקווה

השותף השלישי של עזרא במפעלו הוא נחמיה, מושל יהודה מטעם המלך הפרסי ושר המשקים שלו, שעלה ארצה 13 שנים אחרי עזרא, בשנת 445 על פי הספירה המקובלת. על מפעלו המדיני, הצבאי והחברתי של נחמיה כתבנו בגיליון 2 של 'סגולה'. נצרף כאן שורות בודדות על מפעלו הדתי לצדו של עזרא. מפעל הפרֵדה מן הנשים הנכריות ארך שנים לא מעטות, ונחמיה פעל בו גם אחרי ימי פעילותו של עזרא:

וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם, וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּא-לוהִים: אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם ... זָכְרָה לָהֶם אֱ-לוהָי, עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר (נחמיה י"ג, כ"ד-ל').

ההבדל הבולט בין מפעלו של עזרא לבין מפעלו של נחמיה ממשיכו הוא שעזרא עורר את העם למעשה בכוח אישיותו, אופיו והנהגתו, ואז חברו אליו שותפיו; ואילו נחמיה עשה זאת בכוח שלטונו ובתקיפות המלכותית האופיינית לו.

במפעלם הגדול של עזרא וצוותו היו גם סדקים. היה לו גם מחיר כבד לדורות, ולא נעסוק בכך כעת, אך אין להטיל ספק בחיוניותו.

עזרא, כמהפכן אמיתי, העלה את התורה שבעל פה על דרך שספק אם עוצמתה הייתה מוכרת עד למפעלו. משה קרע לבני ישראל את ים סוף עד שלא הגיע עמם למתן תורה; עזרא עסק עמם בזיווגו של אדם - הקשה כקריעת ים סוף - עד שלא נתן לישראל מחדש את התורה שבעל פה. נושא זה, כפי שהזכרנו, שווה מאמר נפרד.

השורה התחתונה של המאמר עשויה הייתה להיות הצלחתם של עזרא ועוזריו לעצור את היישוב היהודי בתחילת ימי הבית השני על שפת תהום הטמיעה, ההתבוללות ואובדן המשפחה היהודית. הבית היהודי החל את דרכו בברית המילה שכרת ה' עם אברם-אברהם, והמשיך בשימת העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו - על ברית המילה - ושבועתו להביא ארצה אישה ליצחק רק מן המשפחה. בלא הבית היהודי היה מתרוקן הבית השני, בית המקדש, מכל תוכן.

אך אני מעדיף שורה תחתונה נוספת: על שפת התהום של אובדן הבית היהודי היו לכל יהודי נאמן כל הסיבות להביט לשמים, להרים ידיים ולומר באנחה שהמשימה גדולה עלינו. בין כל הסיבות הטובות לעשות זאת הסתתרה גם קרן אור של תקווה קלושה שדרשה להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. ארבעה אנשים - עזרא, שכניה, מלאכי ונחמיה בחרו - שלא להרים ידיים. אישים כאלה מצליחים לשנות את ההיסטוריה.

ביבליוגרפיה:
כותר: מחלק המשפחות
מחבר: מדן, יעקב
תאריך: אב-יולי תש"ע -2010 , גליון 4
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית