בעיצומו של יום הכיפורים עולה אחד הנכבדים של הקהילה לקריאת ההפטרה של ספר יונה , ספר קצר וחריג ביחס לשאר ספרי הנביאים ואין בו נבואות תוכחה כלפי עם ישראל. כול כולו הוא סיפור חניכה, אביו מולידו של סיפור פינוקיו המודרני. זהו ספור מרתק ובו פעילות, דרמה, תובנה רוחנית ובעיקר הומור. מפרשי התנ"ך תלו את יחודו ברעיון התשובה וזוהי הסיבה לבחירתו כהפטרה ביום הכיפורים. אולם בדרכו הנסתרת מכיל הסיפור מסר פוליטי רב עוצמה הנושא אתגר לשליטי תקופת חיבורו, כנראה תקופת עזרא הסופר, ומהווה אנטי-תיזה לגיבורו יונה בן אמיתי, דמות היסטורית וידועה בזמנה שקדמה לתקופת חיבור הסיפור. במאמר זה ננסה להסיר את הלוט מנובלה זו ולברר מהו המסר העיקרי אותו היא נושאת.
הנביא יונה בן אמיתי, גיבורו של הספר נזכר במקרא פעם נוספת אחת בלבד (מלכים ב', י"ד 25), בפסוק המהווה נקודה ארכימדית להבנת הספר בתרי-עשר. מוצאו של יונה מגת החפר – עיר בנחלת שבט זבולון (יהושע י"ט 14) השוכנת בצפון ממלכת ישראל, כיום הכפר הערבי משהד בגליל המערבי. יונה מאיץ במלך ירבעם השני, מבית יהוא, בעל בריתו הפוליטי של חבר הנביאים להרחיב את גבול ממלכתו. ואכן "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד-עבדו יונה בן-אמיתי הנביא אשר מגת החפר". גבולה של ממלכת ישראל השתרע איפה מצפון ים המלח ועד למבוא חמת – הרחק בצפון בקעת הלבנון, למעשה הטריטוריה הצפונית המרבית שנשלטה בידי ישראל עד היום.
בעוד יונה ובני מולדתו מתענגים על הכיבושים ועל הרווחה הכלכלית שבאה בעקבותיהם – משקיף עליהם בן דורו הנביא עמוס בקנאה ובלעג. עמוס, יליד ממלכת יהודה המוכה והמרוששת (מלכים ב' י"ד 8-14 ),"סוכת דוד הנופלת" כלשונו, צופה באופוריה ובכיבוש המשחית של ממלכת ישראל. הנביא מצליף בבני הממלכה בסרקאזם ובלשון נופל על לשון: " השמחים ללא-דבר האומרים הלוא בחזקנו לקחנו לנו קרניים. כי הנני מקים עליכם בית ישראל נאום ה' אלהי הצבאות גוי ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה (עמוס ו' 13-14 ). ואכן בגבול אותה ממלכה רחבת ממדים, ניצבת אשור, מעצמה שהוכתה על ידי קואליציה מדינית וצבאית שבראשה עמד אחאב מלך ישראל עם אחד עשר מלכים נוספים. קואליציה זו מנתה את ישראל, פיניקיה ,ארם וערב. תבוסת אשור אירעה בקרב קרקר (שנת 853 לפסה"נ), קרב בעל משמעות גלובלית, שהמקרא נמנע מלהזכירו אולם דווח בכתובת שלמנאסר האשורית שנחקקה על פני המונולית מכרח. בקרב זה הנהיג מלך ישראל אלפיים מרכבות וחיל רגלים בן עשרת אלפים חייל, ובו לחם קרוב לוודאי יהוא בן נמשי, סבא רבא של המלך ירבעם, רכב דינמי ומנוסה (מלכים ב', ט 24, י 15) כמפקד גייס המרכבות. עתה, מקץ שבעים שנה מתאוששת לאיטה אשור, אויבת ישראל הנצחית, והיא שתביא בעוד כחמישים שנה לחורבנה של ממלכת ישראל.
בתקופת אחאב שימש אליהו כמנהיג חבר הנביאים. חבר הנביאים פעל כמפלגה פוליטית לכל דבר שמטרתה לבדל את ממלכת ישראל מכל השפעה תרבותית ודתית של העמים השכנים. אליהו הנביא הוכיח את מלך ישראל על חוסר מוסריותו אולם היווה אופוזיציה לויאלית המופגנת באמצעות ריצה לפני מרכבת המלך בואכה יזרעאלה (מלכים א' י"ח 46). אין זאת כי הדי הניצחון הכביר של אחאב ועוצמת גייס המרכבות חלחלו אל חבר הנביאים ותלמידו של אליהו, אלישע בן שפט כינה את גדולת רבו "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו" . מיד לאחר מות אליהו מונהגת מפלגת הנביאים על ידי אלישע, איכר ונביא חם-מזג הידוע ברבים כמחולל ניסים וכרופא חולים. בהנהגתו אין הנביאים מסתפקים בנבואות תוכחה אלא עוסקים בפירוק הקואליציה הפוליטית על ידי ייזום הפיכות צבאיות. באמצעות הפיכות אלה מומלך יהוא, מחוסל בית עומרי ונרצחת אשת אחאב, איזבל בת אתבעל מלך צידונים. מפלגת הנביאים יוזמת את המלכת חזאל למלך ארם המלווה ברצח בן-הדד, שותפו של אחאב לקרב קרקר. הברית עם ממלכת יהודה שחוזקה על ידי נישואי עתליה בת אחאב עם יהורם מלך יהודה נשברת אף היא, ואימוץ השם ירבעם למלך ישראל כשם ירבעם הראשון שמרד בשלטון בית דוד מעיד על כך. בעקבות שבירת הקואליציה וניצחון המגמה הבדלנית ממליץ יונה הנביא למלך ישראל לנגוס שטחים בממלכת ארם, בעלת הברית לשעבר. זכרו של יונה ההיסטורי משמש רקע לסיפור יונה ההולך לנינווה ומתנבא על חורבנה.
לשון ספר יונה מורה כי תקופת חיבורו היא ראשית ימי הבית השני. לראייה, השימוש במספר ריבוא לציון היחידות של עשרת אלפים בליווי של מספר אחד הכופל אותו מוגבל לספרי יונה. עזרא, נחמיה ודברי הימים. ניתן גם להוסיף שמות שונים המופיעים רק בלשון הספרים במקרא שנכתבו בימי בית שני כגון ספינה, עשת, וגורלות.
בתקופת עזרא הסופר מתרחש תהליך המזכיר את הקונפליקט הפוליטי של תקופת יונה. מחד גיסא מתעוררת בשולי פחוות עבר-הנהר הפרסית תנועה לגיבוש קואליציה פוליטית הכוללת את ישראל השומרונית, עמון וערב. כנגד מגמה זו מתייצב זרם בדלני בראשות עזרא הסופר, בן האליטה הבבלית-פרסית, ונתין נאמן של חצר המלך. עזרא מצליח לנתק את העם מהציווילזציה האזורית דוברת העברית באמצעות החלפת הכתב העברי העתיק, אביו מולידו של כתב עמי אירופה, למרבה האירוניה בכתב אשורי. כך מצליח עזרא לשכתב מחדש את כתבי הקודש ומנתב בעקבותיו כרצונו את הנרטיב הלאומי. כנגד משטר האימים של עזרא נלחם מחבר ספר יונה בנשקו של החלש – ההומור. יונה מגדיר מחד את לאומו לפני המלחים כעברי – הגדרה הכוללת את כל עמי האזור המדברים בשפת עבר: ישראלים ושומרונים, פיניקים, עמונים ומואבים, בו-בזמן שידועות לקוראי הסיפור פעולותיו הבדלניות והלאומניות. לפיכך מחייך הקורא למקרא שהות יונה במעי הדג ופקודת הצום הנכפית על הבהמה הרבה בממלכת אשור.
כאן מרחיק הסופר לכת ומכניס לסיפורו מסר אוניברסלי. המוסר הטבעי קיים בכל ברואי אנוש: רב-החובל, המלחים ואפילו מלך נינווה. הבורא אף מאציל מסמכותו וממנה לביצוע רצונו את הטבע כולו, חי, צומח ודומם: הרוח, הים, האונייה, הדג, הקיקיון ורוח הקדים. כדי להדגיש את פעולת הטבע מאניש הספר את גיבוריו כך: "והאוניה חישבה להישבר" , "ויעמוד הים מזעפו". ברעיון פאנתאיסטי זה מקדים הספר את שפינוזה שטען אלפי שנה מאוחר יותר: Deus sive Natura .
סוף הסיפור עצוב, מסע החניכה של יונה נכשל, והקומדיה הופכת לטרגדיה. בעוד גיבורי הספר לבד מיונה עוברים התפתחות ושינוי, דמותו של הנביא היא סטטית, אגוצנטרית ולאומנית כבתחילה. יונה איננו משלים עם החזרה בתשובה של תושבי ובהמות נינווה ואיננו משנה את אמונתו הפוליטית "הלא זה דברי עד היותי על אדמתי" ואם היא איננה מתקבלת הוא אומר "ועתה ה' קח נא את נפשי כי טוב מותי מחיי" . מלא ייאוש מתיישב יונה כצופה מחוץ לנינווה בצפייה לראות את אחריתה.
לא נשאר לסופר, מעשה Deus ex Machina ,אלא להתריס באמצעות יונה כלפי עזרא וחבר מרעיו בשאלה הנצחית של הבורא : "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו שבן-לילה היה ובן-לילה אבד. ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדול אשר יש בה הרבה משתים-עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?"
