עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > אישיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודיעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > אישים
מקסם


תקציר
על תרומתם של הרצל, חיים וייצמן ודוד בן-גוריון בהגשמת הרעיון הציוני והקמת מדינת ישראל.



שלושת הגדולים : מנהיגותם של הרצל, ויצמן ובן-גוריון
מחבר: פרופ' זאב צחור


"וגם קיבלו על עצמם להיות עיוורים ולא לראות את מה שיוכל להפריע להחלטתם
לעשות כאן את הפלא היהודי החדש, ולהיות מסונוורים ולא לראות איך בניהם לא כל-כך באים אחריהם? ס. יזהר.


ב-50 השנים האחרונות קמו למעלה מ-100 מדינות חדשות. על כן, במבט ראשון, הצלחת התנועה הלאומית היהודית להקים לעצמה מדינה, אינה יוצאת דופן. ובכל זאת בדיקת תולדות הקמתה של מדינת היהודים מלמדת, שזוהי תופעה יחידה במינה בהיסטוריה של העת החדשה.

הבעיה העיקרית שמולה ניצבו רוב העמים שתבעו ריבונות מדינית הייתה שעבודם על-ידי כובש שהשתלט עליהם במולדתם. הפולנים שביקשו להשתחרר מעולה של רוסיה בראשית המאה, כמו השחורים שביקשו להשתחרר מעול הלבנים בדרום אפריקה בשלהי המאה, נאבקו על חירותם בארצם, נגד מיעוט ששלט בהם בכוח.

מאבק זה זכה לקונצנזוס לאומי ולאהדה בינלאומית.

נקודת ההתחלה של המאבק הלאומי היהודי הייתה שונה לחלוטין. הבעיה העיקרית שמולה ניצבה התנועה הציונית בבואה לתבוע ריבונות ליהודים, הייתה התנגדות היהודים עצמם. בראשית המאה חיה מחצית מהעם היהודי בארץ אחת - רוסיה. המחצית השנייה הייתה מפוזרת בעשרות ארצות בחמש יבשות. בארץ-ישראל גרו רק 0.5% מכלל היהודים. היום הדבר יישמע מוזר, אולם שומה עלינו לזכור שבראשית המאה גרו היהודים בארצות אחרות לא מחמת אילוץ; זו הייתה בחירה מודעת. עובדה, שגם כאשר מיליונים מיהודי רוסיה החליטו להגר ממנה, אף-על-פי שניתן היה להגר לארץ-ישראל, הרוב המכריע לא רצה בה. המוני היהודים העדיפו להגר לאמריקה. אין פלא אפוא, שכאשר קמה לפני כמאה שנה התנועה הציונית, הצטרפו אליה מעטים מאוד. לא שהאחרים היו אדישים לרעיון הציוני, אדרבא, הקמת התנועה הציונית עוררה תסיסה בקרב חלקים גדולים מקרב היהודים. תנועות ההתנגדות החשובות היו המפלגה הסוציאליסטית היהודית - הבונד, "גדולי הדור" האורתודוקסים, כל הבתים החסידיים החשובים והתנועה הרפורמית בארה"ב. זרמים אלו היו מאורגנים, עשירים וגדולים יותר בהיקפם מהתנועה הציונית. כיצד הייתה התנועה הציונית לגורם המוביל בעם היהודי אף-על-פי שהייתה מיעוט בתוכו? איך עלה בידה להקים מדינה בארץ-ישראל, למרות העובדה שהיהודים היו בה מיעוט?

אחת הסיבות החשובות להצלחת התנועה הציונית היא ההנהגה. מזל היסטורי הוא שבשלבים הקריטיים בתולדות הציונות עמדו בראשה מנהיגים בעלי עוצמה אישית מיוחדת במינה. הם שהובילוה בהבקעות ההיסטוריות הדרמטיות. הבקעות אלו אפשרו בסופם של מהלכים מורכבים את הקמת המדינה.

שלושת המנהיגים הבולטים היו בנימין זאב הרצל, חיים ויצמן ודוד בן-גוריון.

השלושה היו שונים מאוד זה מזה כמעט בכל דבר: בצורה החיצונית בהשכלה, בתכונות האופי, במוצא הגיאוגרפי והתרבותי, בחזון הציוני, באידיאולוגיה החברתית ובדרכי ההנהגה. ההנהגה התחלקה ביניהם לאורך 80 שנה. חוליית הקשר בין השלושה היה ויצמן. הוא החל את דרכו הפוליטית כאופוזיציונר צעיר לדרכו של הרצל, ואילו בן-גוריון החל את דרכו הפוליטית כאופוזיציונר צעיר למנהיגותו של ויצמן. רק במרחק הזמן ניתן לזהות עד כמה תכונותיהם השונות כל-כך ויריבותם המרה כל-כך, חוללו את אחדות הניגודים שהייתה למעין שושלת הנהגה בת שלושה דורות של שלושת המופלאים.


 

בנימין זאב הרצל


הרצל היה המחולל הגדול של הלאומיות היהודית המודרנית. הוא ניחן באינטואיציה נדירה של קריאת רחשי לב. את התנועה הציונית בנה יש מאין. באמצעות שורה של דרמות שחוללו סערה והפכו בזה אחר זה לאייטם תקשורתי, הוא ריתק את דעת הקהל היהודי. עלה בידו להחדיר את הרעיון הציוני לתודעת העולם, וחשוב מכול - לתודעת היהודים. תכנון אירועים וירטואוזיים, כמו הקונגרסים הציוניים וטיפוח נושאים מסעירים כמו פרשת אוגנדה, מעידים על גאוניותו. מכוחם הוא הציב את הציונות במרכז סדר היום היהודי והקנה לתנועתו עצמה פוליטית אדירה, גדולה הרבה משיעור כוחה המספרי.

שמונה שנים בלבד הספיק הרצל לפעול בתנועה שהקים. כשמת והוא בן 44, כבר הייתה תנועתו הקטנה והדחויה לדוברת המוכרת של העם היהודי. האירוניה של ההיסטוריה היא שהאיש שסירב לערוך ברית מילה לבנו, שלא ידע אידיש או עברית, שהתייחס בזרות לסידור התפילה ובביטול לתלמוד, תרם יותר מכל יהודי אחר בהיסטוריה להכרת היהודים בלאומיותם שלהם.



 

חיים ויצמן


חיים ויצמן הוא אבי הציונות הסינטטית, זו שמיזגה בין רעיון הציונות המדינית שהונהגה לפניו על-ידי הרצל לבין רעיון הציונות העובדת, שהונהגה אחריו על-ידי בן-גוריון. עיקר תרומתו של ויצמן להולדת המדינה היה הכרת אומות העולם בזכותם של היהודים לריבונות בארץ-ישראל. הצהרת בלפור, המסד החוקתי עליו התבססה הדיפלומטיה הציונית, הייתה הישגו האישי.

מדיניותו השקולה והחכמה הייתה הסוד שמיתן את התנגדות הערבים בשנות העיצוב של היישוב היהודי. במהלך 19 השנים שבין הצהרת בלפור ועד פרוץ המרד הפלשתינאי, גדל היישוב היהודי בארץ פי שבעה. כאשר פרץ המרד, עמדה מול הערבים עובדה מוגמרת של יישוב יהודי מאורגן, מעין "מדינה בדרך". ויצמן היה המנהיג הציוני הראשון שהבין שמול הלאומיות היהודית ניצבת לאומיות מקבילה, פלשתינאית, וכי שני העמים נאבקים על מימוש לאומיותם באותה כברת ארץ ובכלים דומים. הוא הראשון שניהל עם הערבים משא ומתן מתוך מגמה להגיע לפשרה.

הרצל מעולם לא חי בארץ, ויצמן עלה לארץ והוא זקן וחולה, כדי להיבחר לנשיא המדינה. בסיס פעילותם של השניים היה באירופה. למעשה, כל נשיאי התנועה הציונית לדורותיה לא חיו בארץ, כך דוד וולפסון, אוטו וורבודג, נחום סוקולוב ונחום גולדמן. גם, מנהיגי המפלגות הציוניות הגדולות חיו בחו"ל, כך בר בורוכוב, נחמן סירקין, זאב ז'בוטינסקי, סטיפן וייז ואבא הלל סילבר.

ראשון המנהיגים הלאומיים הגדולים שצמח והגיע לעמדת מנהיגות מכוח פעילותו בארץ היה בן-גוריון. תפקידו המיוחד בתולדות הציונות נגזר מעובדה זו - הוא היה אבי "המדינה בדרך".



 

דוד בן-גוריון


ההיסטוריונים מכתירים, ובצדק, את בן-גוריון כ"פלשתינוצנטריסט", כלומר, כמי שהעמיד את יצירת העובדות בארץ במרכז פעילותו. נקודת ההתחלה שלו הייתה במבנה הסתדרות העובדים, אותה הנהיג כ-15 שנה. עוד לפני שהייתה ל"חברת העובדים" שהוא ייסד אפילו מכונית אחת לצרכיה, היא כבר החליטה להקים "חברת אווירונים" לצורכי העם. לפני שהיה בארץ ימאי יהודי, הוא כבר יזם הקמת "חברת אניות". היסטוריונים שיבדקו את שורשי "אל-על" ו"צים" של ימינו, ימצאו אותם בחברת האווירונים ובחברת האניות של בן-גוריון. האיש שידע את סוד החיבור בין החזון והחשבון, ניצב בערש הקמתם של התנועה הקיבוצית, מושבי העובדים, קופת-חולים, "סולל בונה", ה"הגנה", "הפועל", תנועות הנוער החלוציות, "אגד", "המשביר" - כולם קמו מתוך ההסתדרות, תחת מנהיגותו של בן-גוריון, במטרה לשמש מסד למדינה שתקום.

אכן, לימים חלק מארגונים אלו הסתאב וחלק התנוון. אולם בבואנו לבדוק כיצד קמה המדינה, בולט לעין תפקידם של מוסדות אלו כגורם מייסד. חלקו האישי של בן-גוריון בהם הופך אותו לאב המייסד. הוא האיש שהוביל חברה וולונטרית, שאין בה משטרה, חוק, אמצעי כפייה ומיסוי, לקבל על עצמה מרות מרצון ולהשתתף ביצירת התשתית שהייתה למסד למדינה.



 

הגורמים לתקומת ישראל


סיפור התקומה הישראלי לא יכול היה להתקיים ללא שלושה גורמים. הגורם האחד הוא הכרת היהודים בלאומיותם - את התפקיד הזה נטל על עצמו הרצל. הוא עורר את היהודים והפך תנועת שוליים קטנה לדוברת העם כולו.

הגורם השני הוא נכונות העמים לתמוך בתביעת היהודים למרות התנגדות הערבים. את התפקיד הזה ביצע ויצמן. בזכות מנהיגותו הייתה ישראל המדינה היחידה בתולדות העת החדשה שזכתה ללגיטימיות חרף העובדה שהיהודים היו מיעוט בארץ-ישראל ולא עמדו בקריטריון הבינלאומי של "זכות ההגדרה העצמית". הכרה זו אפשרה את הקמת המדינה ואת העזרה העצומה בנשק ובמימון ממדינות שונות שסייעו לה בתקופות קריטיות של מלחמה ומצור.

הגורם השלישי הוא יצירת התשתית של המדינה בדרך. תשתית זו היא שאפשרה, ברגע המכריע של יציאת הבריטים, לתפוס את הארץ, להילחם עליה, לעצב את גבולותיה תוך מלחמה ולבנות בה חברה ממלכתית. המנהיג שהוביל את המהלך המורכב של בניית "מדינה בדרך" היה בן-גוריון.

לקראת תום המאה ה-20 בחר המגזין האמריקני "טיים" את 20 המנהיגים שהשפיעו על עיצוב העולם כולו. אחד מהם היה בן-גוריון, לא היה ברשימה אף מנהיג ערבי. המוסלמי היחיד ברשימה היה אייטולה חומייני. אולי גם בכך יש הסבר להצלחת המהפכה הציונית.

בספרו "המלתחה הגדולה", מצטט הסופר רומן גארי איש זקן המתבונן בעולם. כאילו ראה לנגד עיניו את שלושת המנהיגים הגדולים של הלאומיות היהודית, אומר הזקן: "אסור לראות את הדברים בקטן. צריך להיות נדיב, צריך לראות הכל בגדול, בפרספקטיבה, לא להיעצר בפרטים קטנוניים. זה העיקרון המנחה של כל חיים מאורגנים. להתרחק, להתרומם, לרחף מעל לדברים, להרגיש בהרחבה".

ביבליוגרפיה:
כותר: שלושת הגדולים : מנהיגותם של הרצל, ויצמן ובן-גוריון
מחבר: צחור, זאב (פרופ')
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית