עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלוםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום
עם עובד


תקציר
תיאור הרקע לפעולת קביה, מהלך הפעולה, הודעת הממשלה והתגובות שעוררה הפעולה בישראל ובעולם. בעקבות הפעולה בקביה חל מהפך באופיין של פעולות התגמול וצה"ל התקיף יעדים צבאיים ערביים ולא עוד כפרים ועיירות.



קביה
מחבר: ד"ר בני מוריס


ואז בא מעשה קביה, העילה, כרגיל, היתה התקפה רצחנית על מסתננים שבאו מירדן: ב- 1.30 אור ל- 13 באוקטובר 1953 הטילו הללו רימון אל בית בשוליה המזרחיים של יהוד, ובהתפוצצות נהרגו סוזן קניאס, בת שלושים ושתיים, ושניים מילדיה, בנימין, בן שנה וחצי, ושושנה, בת ארבע. ילד שלישי נפצע קל. עקבות המבצעים הוליכו אל גבול ירדן.78 התקיפה חזרה על דפוס שנשתגר בחודשים האחרונים. ב- 26 במאי הוטל רימון אל בית בבית-נבאלא, שם נהרגה אשה ונפצעו בעלה ושני ילדיהם; אותו לילה הוטלו רימונים גם אל בתי ישראלים ביישובים השכנים דיר טריף ובית עריף. ב- 9 ביוני הוטל רימון אל בית בטירת יהודה ומתיישב יהודי נהרג. ב- 10 ביוני פוצץ בית במשמר איילון ובתוך כך נהרגה אשה.79

אחרי תקרית יהוד הציע גלאב, שחשש מפעולת גמול, כי גששים ישראליים עם כלבי גישוש יעקבו אחר מבצעי התקיפה גם בתוך שטח ירדן. היתה זו פעם ראשונה, שירדן הציעה הצעה שכזו,80 אלא שהכלב והגשש איבדו את העקבות והריח במרחק קצר מעבר לגבול, ליד משטרת רנתיס.81 גלאב אמר לישראלים, כי ירדן "תעשה כל שביכולתה להעמיד לדין את האשמים, אם הם מצויים בשטח ירדן".82 בישיבת וש"ן/י"י ב-14 באוקטובר הצביע נציג ירדן, שלא כרגיל, עם נציג ישראל ועם היו"ר האו"מי בעד החלטת גינוי של ההתקפה ביהוד. שרת הביע דעתו, כי הירדנים נחושים בדעתם להעניש את המבצעים. הוא טען כי אם, חרף זאת, תבצע ישראל פעולת גמול, נחישות זאת תתערער.83

בבוקר 13 באוקטובר נועד בן-גוריון, שבאותם ימים נפש בטבריה, עם ממלא-מקום שר הבטחון לבון, הרמטכ"ל מקלף וראש אג"ם דיין (שרת לא הוזמן) במורדות גבעה ממערב לכנרת, שם התנהל תמרון צה"לי, והחליטו להגיב בחריפות על תקרית ההרג ביהוד. נראה שאחד הנוכחים הציע שהיעד יהיה קביה, והוחלט כי 50 מכלל 280 בתי כפר זה יפוצצו. הכפר, העומד באמצע הדרך בין מובלעת לטרון וקלקיליה, צוין דרך קבע בדוחות המודיעין של ישראל בשנות ה- 50 המוקדמות כאחד מ"בסיסי ההסתננות".84

מטרת מיבצע הפשיטה של קביה, שעמדה לנגד עיני המחליטים, היתה נקמה והרתעה גם יחד. דיין העביר הוראה לראש מחלקת המיבצעים במטכ"ל, אל"מ מאיר עמית, והלה הורה לעוזריו להכין את "פקודת 'מבצע שושנה'", שם נאמר:

כוונת המטכ"ל – ביצוע פעולות תגובה חריפות נגד הכפרים המשמשים כבסיסים [לפעולות מסתננים] ... המשימה: (א) ביצוע פעולות חדירה לכפרים נעלין ושקבא במגמת פיצוץ וחבלה במספר בתים ופגיעה ביושביהם. (ב) ביצוע פעולת התקפה על הכפר קביה במגמת כיבוש זמני, פיצוץ בתים ופגיעה בתושבים והברחתם מן הכפר.85

הפקודה הועברה על-ידי רץ לפיקוד המרכז, שם הוצאה פקודת מבצע בזה הלשון:

מגמת המטכ"ל ביצוע פעולות תגמול חריפות בצורת חבלה ופגיעה בנפש בכפרים ערבים ... הכוונה: תקיפת הכפר קביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם ... פשיטה לכפרים שקבא [ו]נעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר.86

לא ברור מדוע "החריף" פיקוד המרכז את פקודת המבצע, שהונפקה על-ידי אג"ם/מבצעים, ולא ברור מיהו שעשה זאת – סא"ל דוד אלעזר, קצין המבצעים של פיקד מרכז, או סא"ל רחבעם זאבי, ראש ענף מבצעים באג"ם/מטכ"ל, או קצין אחר.87 על כל פנים, אריאל שרון "נענה" לנוסח הפיקודי, לא למטכ"לי, וחיבר את פקודת המיבצע שלו לפקודיו בלשון דומה:

מגמת הפיקוד ביצוע פעולות תגמול חריפות ... הכוונה: תקיפת הכפר קביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש ... פשיטות לכפרים שקבא ונעלין במגמת הרג ופיצוץ מספר בתים.88

משנודע דבר הפשיטה לשרת מפי גדעון רפאל, יועצו לענייני המזרח התיכון, ניסה לעצור בעד ביצועה בעוד מועד, אך לא עשה זאת בנחישות יתרה. ב- 14 באוקטובר, בשעת הפסקה בישיבת הממשלה, סיפר לבון לשרת כי ניתנה הוראת ביצוע והפשיטה בעיצומה. שרת אמר כי "זהו משגה חמור", ביחוד לאחר שירדן הבטיחה לעשות כמיטב יכולתה להביא את הנאשמים על עונשם.

"פנחס [לבון] חייך אופיינית ... נראה, כי שר הבטחון רואה עצמו חייב להמציא סיפוק לאנשיו [כלומר, הסגל הפיקודי הבכיר של צה"ל]". לבון אמר שגם בן-גוריון אינו מסכים עם שרת, כלומר "יש כאן הכרעת שניים נגד אחד" (ז"א (ממלא מקום) שר הבטחון וראש הממשלה (הנופש) נגד שר החוץ).89

הפשיטה התבצעה בלילה אור ל- 15 באוקטובר, יומיים אחרי רציחות יהוד, ונטלו בה חלק 130 חיילי צה"ל, כשליש מהם לוחמי יחידה 101 והיתר צנחנים (גדוד 890). על הכוח המשולב פיקד שרון. שתי הזרועות העיקריות, בפיקודם של מפקד פלוגת הצנחנים אהרון דוידי ושלמה באום, חצו את הגבול, השתלטו על מוצב מה"ל השולט על קביה ואחר-כך פרצו אל תוך הכפר תוך שרבים מתושביו נמלטים מזרחה. כשנים-עשר אנשי מה"ל נהרגו בהיתקלויות. שלוש חוליות עצמאיות, אחת מהן בפיקודו של הר-ציון, נשלחו לעיבורי הכפרים נעלין, בדרס ושקבא לסיכול הגעת תגבורות של "הלגיון" ולביצוע הטעיות. באותו זמן "טפטפו" שתי כיתות מצוידות במרגמות 81 מ"מ כ- 50 פגזים על בדרס, כדי להסיח את שימת-לב הירדנים מנעשה בקביה. אחד המארבים עצר טנדר של "הלגיון", שכנראה הגיע כדי לבדוק מה קורה בקביה, וכמה מנוסעיו נפגעו באש לוחמי "101". החוליה בת חמשת החיילים, שנועדה להטריד את שקבא, נתקלה בדרכה בשני "שומרי זיתים", הרגה אחד מהם ופצעה את האחר (לפי דוח אחר, "נתפסו שני שומרי זיתים ונהרגו"), ואחר-כך הטרידה את הכפר במשך חמש שעות ופוצצה עמדה של מה"ל. בחילופי הירי נפגע לפחות ירדני אחד, אולי המפקד המקומי של מה"ל. בנעלין החליפו אנשי החוליה אש עם אנשי מה"ל במקום. בשני הכפרים לא עלה בידי החוליות לחדור פנימה ולפוצץ בתים כפי שנצטוו בפקודת המיבצע.90 לאורך כל הפשיטה לא עשה פיקוד "הלגיון", שנותר באפלה, שום מאמץ ממשי לבוא לעזרת קביה.

הכוח העיקרי של צה"ל, שאנשיו היו עתה בתוך קביה, נשא עמו 700 ק"ג חומרי נפץ לפיצוצים. בהעדר פקודה לבדוק את הבתים ולוודא אם יושביהם עדיין בתוכם, פוצצו הפושטים ארבעים וחמישה בתים. פעולת החבלה בבתים, שהתנהלה באין מפריע מהצד הירדני, לאור פנסי כיס, ארכה כשלוש שעות (מ-00:30 עד 03:20). דומה, כי היה זמן מספיק לוודא אם אכן ריקים הבתים שנבחרו לפיצוץ מאדם, או לאו. חמישים-שישים אזרחים, שכמה מהם נחבאו במרתפים ובעליות-גג, נהרגו במהלך ההשתלטות על הכפר ופיצוץ בתיו. יתכן שכמה מן החיילים הניחו, שהבתים ריקים. אחרי הפשיטה דיווח שרון, כי אבידות הערבים מסתכמות בעשרה-שנים-עשר הרוגים. לצה"ל לא היו אבידות. ביומיים-שלושה שלאחר מעשה, משנבדקו ההריסות, נתחוור לירדנים כי מספר הרוגיהם שישים ותשעה (לפי דוחות אחרים, שבעים), רובם נשים וילדים.9191

לפי הסברים ישראליים מאוחרים יותר לא היו רוב ההרוגים הירדניים קורבנות טבח מכוון אלא קורבנות טעות – הם נהרגו משום שחיילי צה"ל, שפוצצו את בתיהם, חשבו שאין בהם איש. אולם הדוח הראשוני של "הלגיון" מ- 16 באוקטובר – עד למועד זה נתגלו רק ארבעים ושתיים גוויות, שלושים ושמונה מהן של נשים וילדים – קבע כי "כולן כמעט נמצאו פגועות בקליעי רובים או ברסיסי רימונים". לפי שתואר בדוח זה עברו החיילים הישראליים מבית לבית "בהרגם בשיטתיות" את יושביו לפני שפוצצוהו.92 לעיקר הדוח הירדני בדבר אופי הפגיעות בתושבי קביה נמצא אישוש בניסוחי דוחות צה"ל, שחוברו בעקבות הפעולה. שרון דיווח, כי "הכוח פרץ פנימה במהירות תוך אש ועד שעה 23:30 הספיק לעבור את כל הכפר, לפרוץ לרוב הבתים ולטהרם ע"י אש ורימונים". ובדוח אחר נכתב: "נשים וילדים הסתתרו בבתים. נזרקו רימונים לכל הבתים בכפר. פוצצה גם בריכת המים של הכפר".93 מכאן, שחיילי "101", בעברם בקביה מבית לבית תוך הטלת רימונים בעד החלונות וריסוס פנים המיבנים באש אוטומטית ללא אבחנה, פשוט הוציאו לפועל את התרגולת השגורה של לוחמה בשטח בנוי (לב"ב, ולימים לש"ב). אין ספק, חייליו של שרון פעלי ברוח פקודת המיבצע והדוח לאחר "קרב" של שרון, שתיאר את "מגמת הפעולה" כפיצוץ בתים וגרימת "מקסימום אבידות בנפש".94 למשמע דיווח ראשון על תוצאת הפשיטה רשם שרת ביומנו: "נהרסו בכפר אחד [קביה] בלבד כשלושים בית. תגובה בהיקף ובכוח מחץ כזה עוד לא היתה. התהלכתי בחדרי אנה ואנה אובד עצות ומדוכא עד היסוד מהרגשת חוסר אונים".95 ולמחרת רשם: "אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה, הייתי מרעיש עולמות [נגד הפשיטה]".96

מעשה קביה עורר ברחבי העולם נחשול הוקעות אנטי-ישראליות, שגבלו בהבעות תיעוב. ממשלת בריטניה הורתה לשגרירה בתל-אביב "להביע... את פלצותנו ... מעשה שכזה על-ידי חיילים ישראליים סדירים עושה לשחוק את הצהרותיה של ישראל על נכונותה לעשות שלום ..." השגריר אוונס סיים דבריו כך:

כפי שממשלת ישראל יודעת, ממשלת הוד מלכותה, כמי שחתומה על "ההצהרה המשולשת" ממאי 1950, ולאור מחויבויותיה מכוח החוזה האנגלי-ירדני, רואה בדאגה חמורה ביותר כל מעשה כגון ההתקפה על [קביה] המסכנת את שלום האזור.

האיום המוסתר במימוש הצהרת שלוש המעצמות וחוזה ההגנה האנגלי-ירדני היה מפורש למדי.97

גם בוושינגטון עלה נחשול זעם. כאשר ב- 15 באוקטובר שיגר אבן אחד מהכפופים לו בשגרירות ישראל אל משרד החוץ האמריקני לשם הגשת תלונה על התקיפה ביהוד, הגיב הפקיד האמריקני פרד וולר: "חשבתי שאתה באת לשוחח אתי על קביה". הדיפלומט הישראלי – דיווח וולר – עדיין לא שמע על פשיטת צה"ל. וולר הביע את "התפלצותו" "במלים בוטות" והישראלי "יצא מלפני ברוח נכאה למדי".98 הן שרת והן אבן אמרו בלי כחל-וסרק לפקידי הרשות האמריקניים, כי "לא יאמרו מלה אחת" להצדקת מעשה קביה.99

המצדדים במדיניות בטחון נוקשה, כבן-גוריון וגולדה מאיר, פקפקו – או לפחות אמרו שהם מפקפקים – בכנות ביטויי הזעם המוסרי שנשמעו בבירות המערב נוכח תקיפות דמים ישראליות נוסח קביה. לשרים אלה חסד הממד של ראיית הדברים מקרוב מכוח מגעים הדוקים עם פקידי רשות זרים. לא כן, למשל, הרצל ברגר, ח"כ משורות מפא"י ועיתונאי ותיק, שביקר בארה"ב זמן קצר אחרי הפשיטה ובשובו דיווח לסיעתו בכנסת:

אנחנו צריכים להבין כי מה שהיו יכולים אולי להבין ולמחול לגבי מה שנעשה [על-ידי האצל והלח"י] פה, במקום שאינו רחוק מירושלים [דיר-יאסין] בימי מלחמת השחרור, זאת לא מקבלים ולא מוכנים למחול כאשר זה לא נעשה... בימי מלחמה ממש ... [ולא על-ידי] תנועה פורשת.100

הבריטים דנו קצרות באפשרות הפעלתו של חוזה ההגנה האנגלי-ירדני או בהפעלת "ההצהרה המשולשת", ובמשרד המלחמה בלונדון ניכרה תמימות-דעים, כי יתכן שיהיה צורך לעשות זאת אם תמשיך ישראל בפשיטות גדולות מעבר לגבול או אם תבצע "פלישה של ממש לירדן". "אנו, הבריטים, איננו רוצים להילחם בישראלים, אבל זאת בבירור יהיה עלינו לעשות אם הם יצאו להתקפה ישירה על ירדן", אמר סר הרול רדמן, סגן ראש המטה הקיסרי הכללי.101 נציגים בריטיים הבטיחו בחשאי לממשלת ירדן כי בריטניה נחושה ב"כוונתה להגן על ירדן במקרה של מלחמה", אך הוסיפו כי "פשיטות גמול מוגבלות", המבוצעות בידי ישראל, לא ייחשבו כ"עילה להפעלת חוזה ההגנה".102 בינתיים, לאות מחאה זוטא, פרשו נספחים בריטיים, שהוזמנו לחזות בתמרוני צה"ל בגליל, וחזרו לתל-אביב.

בתוך ימים ספורים שלחה בריטניה מיטען קטן, אבל סמלי, של נשק קל ממאגריה שבאזור תעלת סואץ לחימוש מה"ל והבטיחה משלוחים נוספים.103 לונדון, גם הסכימה להציב פלגת שריוניות בעמאן, לשם אימון "הלגיון" אך גם לשם הרתעת הישראלים.104

אולם מטרתה העיקרית של לונדון בימים שמייד לאחר מעשה קביה היתה למנוע בעד הסלמה כלשהי לאורך גבול ישראל-ירדן.105מעשה קביה עורר יצרי נקם בעמאן – "הכל [בירדן] קוראים לגמול"106 – ונתעוררה גם סכנה של התערבות עיראקית. מיד לאחר מעשה קביה הציעה עיראק לירדן "כל סיוע שבהישג ידה". הבריטים חסמו מגמה זו באיבה, באמרם לעיראקים כי שיגור צבא "לא יהיה מן התבונה", שכן ישראל תראה צעד זה כ"עילת מלחמה" casus)(belli107 . בד-בבד עם זאת ריחפה גם סכנה של הסלמה יזומת-ישראל בתגובה אם להסתננויות רצחניות נוספות ואם לפעולת גמול ירדנית.

ההיגב האמריקני היה בוטה יותר. וושינגטון השעתה (קצרות) השלשת תשלום ראשון בסך 26 מיליון דולר מתוך מענק החוץ של ממשלת ארה"ב לישראל לששת חודשיה הראשונים של שנת הכספים 1954. 108 יהדות ארה"ב, רובה ככולה, התייחסה למעשה קביה בשלילה ולפעמים בשלילה מוחלטת, כהתרשמות פקידי רשות ישראליים.109 רוז הלפרין, מנהיגת הארגון הציוני הגדול "הדסה", הכריזה כי הפשיטה "היתה בניגוד לעיקרים המוסריים והרוחניים של המסורת שלנו. לא היה ציוני או יהודי שלא נחבל אנושות על-ידי קביה".110 אף על פי כן, ירושלים גייסה מייד ובהצלחה את השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון במטרה לבטל את השעיית הסיוע. מכתבי תלונה ושידול הגיעו למחמ"ד ממנהיגים פוליטיים כלינדון ג'ונסון וג'ון פ' קנדי. משלחת ובה סנטור אירווינג אייווס, ציר בית הנבחרים ג'יקוב ג'ויטס (יעבץ), נשיא "בתי-הכנסת המאוחדים של אמריקה" מקסוול אבל ונשיא "בני ברית" פיליפ קלצניק התייצבה בשערי מחמ"ד, שם שמעו הבאים מפי ג'ון פוסטר דלס הזועם, כי מוטב "שיפעלו אצל נציגי ממשלת ישראל וינסו לשנות את מדיניותם להעמיד את העולם בפני עובדות מוגמרות". שיתוף-פעולה – אמר דלס – נתפש בישראל כ"דרך חד-סטרית".111

עם זאת, היו פקידי הרשות האמריקניים רגישים לתגובת יהדות אמריקה להוקעת ישראל על-ידי וושינגטון ול"השפעותיה על עתידם הפוליטי של גנרל אייזנהאור והמימשל". שגריר ארה"ב באו"ם הנרי קבוט לודג' (הבן) אמר לרוברט מרפי, סגן תת שר-החוץ, כי יש "צורך דחוף" לנסות לעשות "משהו" לשיפור יחסי המימשל עם יהדות אמריקה. לודג' גם התלונן, כי מייד לאחר שהתייצבה ארה"ב לימין הערבים בפרשת קביה, נמנעו הערבים באו"ם מלהצביע בעד הצעת ההחלטה האמריקנית בסוגיית קוריאה.112 פקידי רשות אמריקניים, שביקשו לרכך את מהלומת השעיית המענק שניחתה על יהדות אמריקה ועל ישראל, נהגו בדרך כלל להסביר, כי צעד זה בא לא בגלל מעשה קביה אלא בגלל נוקשותה של ישראל בפרשת מפעל המים שלה באזור גשר בנות-יעקב (מפעל ייבוש החולה).113

רישומו של מעשה קביה על ירדן היה חמור. בצעד שנועד הן לחיזוק בטחונם של אוכלוסי גדמ"ע, בטענה כי הוא בא להגן עליהם, והן להרתעת צה"ל מפשיטות נוספות,114 הורתה ממשלת ירדן לגלאב, כנגד דעתו, לפרוס את "הלגיון" כולו בגדמ"ע עד 16 באוקטובר, בתוך ימים ספורים נפרסו שני-שלישים של היחידות הלוחמות של צבא ירדן ביחידות קטנות יחסית באזור – פריסה מכבידה לגבי כוח זה, שקוימה הרחק לתוך 1954. 115 גלאב גם ראה להזהיר, כי אם תתקוף ישראל שנית ייתכן שלא יהיה אפשר לרסן את "הלגיון" ולמנוע בעדו להגיב.116

ההיגב הצבאי הירדני היה פרי תסיסה עממית שכמוה לא ידעה ירדן מאז 1948. דיפלומטים אמריקניים תיארו את המצב בעמאן כ"גובל בהיסטריה".117 הפגנות אנטי-בריטיות, אנטי-אמריקניות ונגד "הלגיון" אירעו בערים רבות, לרבות עמאן, לדברי גלאב, "פוליטיקאים ותועמלנים קיצוניים" התסיסו תושבי כפר ספר נגד בריטניה ו"הלגיון".118 "אני עצמי וקצינים אחרים נתכבדנו בקללות וגידופים בעברנו ברכב בכפרי גדמ"ע", דיווח גלאב ב- 16 באוקטובר,119 "הלגיון", וביחוד הדרג הבריטי הבכיר שבו, היו מטרה לחיצי גנאי כוללני ששילחו לעברם אישי אופוזיציה, נכבדי גדמ"ע והעיתונות הערבית על שום שלא נזעקו לעזרת קביה במהלך הפשיטה. שמונה חברי בית-הנבחרים הירדני אף האשימו את גלאב ב"קבלת משכורת מהיהודים"; כרוזים לא-חתומים תבעו להעמידו לדין "בגין בגידה". שרי ממשלה ירדניים בכירים קיבלו מכתבי איום. לדברי גלאב, עשו פוליטיקאים ותועמלנים אופוזיציוניים הון מן המשבר, שיצר "הזדמנות פז למיטוט המשטר".

דיפלומטים מערביים הביעו דעתם, שהפשיטה מעמידה בסכנה חמורה את מעמד בריטניה בעמאן ואולי אף במזרח התיכון בכללותו. ראסל, מיופה-הכו האמריקני בתל-אביב, אמר לשרת: "אילו התכוונה ישראל לחבל במעמד בריטניה בירדן, כי אז לא יכלה למצוא דרך יעילה יותר. מבצע קביה הנחית מכת מוות על אנגליה והרס כל אמון בה [בעמאן]". הפשיטה – הוסיף – גם ערערה את השליטה ההאשמית בגדמ"ע. באוירה שעל-סף היסטריה, שנשתררה מייד לאחר מעשה קביה, דחק גלאב בממשלת בריטניה להטיל סנקציות כלכליות על ישראל או לנתק את היחסים הדיפלומטיים עימה.120 לבסוף, במחווה להמונים, הודחו מן "הלגיון" הבריגדיר הבריטי "טיל" אשטון ושלושה קצינים ערביים זוטרים על שום שלא פעלו כראוי או מייד בליל מעשה קביה.121 ממשלות ערב זימנו את שגרירי בריטניה וארה"ב ושפכו עליהם אש וגופרית בגין מיבצעיה של ישראל.122

פקידי רשות בריטיים אחדים היו תמימי-דעים עם גלאב בחשדותיו, כי מעשה קביה לא היה פעולת גמול בלבד אלא נועד לרוקן את הכפר מיושביו, אולי כדי לסייע לישראל בהרחבת גבולותיה או כדי לחולל יציאה המונית מכפרי הספר הערביים, שאפשר שתקל ממצוקת ההסתננות. אחד הבריטים כתב: "אולי זה מה שהישראלים רוצים ... אלימות בעלת אופי קיצוני הניבה להם רווחים כה גדולים בעבר עד שחזקה עליהם כי ייראוה בשוויון נפש כדרך שראוי להם ללכת בה".123 פקידים בריטיים אחרים חיוו דעתם, כי ישראל מנסה לדחוק במהלומות את ירדן לחידוש שיחות השלום, שנקטעו ברצח המלך עבדאללה.124 פקידי רשות אמריקניים ציירו אפשרויות אחרות, כגון שמעשה קביה נועד "להחניק פתרונות אמריקניים לבעיות האזור [תוכניות להשכנת שלום]".125 משקיפים זרים עמדו נבוכים לגמרי בבקשם לרדת לסוף פעולת הגמול הישראלית רבת הממדים ורוויית הדמים. אולם אוונס סבר, כי "אין זה בלתי-אפשרי, שהפעולה חרגה מכלל שליטה והטבח וההרס לבשו ממדים גדולים מהמתוכנן".126

הציבור הישראלי, רובו ככולו, לא חל ולא רגש יתר על המידה בעטיה של הפשיטה ובשבועות שלאחריה טיפח רגשות שליליים לגבי הגינויים המערביים. עד 30 בנובמבר, כשעלה סוף סוף נושא קביה לדיון בכנסת, שררה מכל בחינה מעשית תמימות-דעים, שתמכה במעשה, להוציא התבטאויות ספורות של מצוקה או התנצלות על אובדן חיים כה רבים. את הויכוח איפיינה רוח של התמרמרות כללית על העולם, שזועזע ונזעק כנגד יהודים ששפכו דם ערבי אבל התעלם מהפרובוקציה שבשפך דם יהודי בידי ערבים. כל חברי הכנסת השלימו עם העמדת-הפנים פרי השראתו של בן-גוריון, כי מעשה קביה התבצע בידי מתיישבי ספר יהודים זועמים (ראה בהמשך), ורובם חזרו ועמדו עליה.127

תגובות התיעוב והדיבורים על סנקציות בחו"ל העמידו את מקבלי ההחלטות בישראל במצב קשה. האפשרות להביע התנצלות לא עלתה כלל ברצינות על הפרק; מלוא ההעדפה ניתנה להפצת מידע מטעה, למרבה התואם עם הרוח הכללית ששררה בציבור הישראלי. בהתייעצות של אנשי משרד החוץ עם קציני צה"ל, שנערכה ב- 16 באוקטובר, הציע שמואל בנדור, פקיד בכיר של המשרד, כי ישראל תכריז כי "לצבא לא היה חלק במיבצע, אלא תושבי הספר, שבערה חמתם להשחית על הרציחות האחרונות, ויצר הנקם נשתלהב בלבם, קמו כאיש אחד ועשו שפטים בשכניהם".128תליית האשמה בויג'ילנטים עלתה בקנה אחד עם מנהגה של ממשלת ישראל בעבר. שרת, לפי שרשם ביומנו, שלל תחילה גירסה זו של האירועים, בטענו שהיא "חסרת כל שחר והעושה אותנו לצחוק ולבזיון, שכן ברור לכל בר-בי-רב כי יד צה"ל בדבר".129

נציגי ישראל בחו"ל, שתחילה הופקרו לאי-ידיעה ובלבול מביכים,130 לא איחרו להביע רגשות זעזוע וזעם. אבן, שהבריק מוושינגטון ב- 16 באוקטובר, ביקש אישור להמריא ארצה כדי לדווח לממשלה על "ההידרדרות הנוראה" של מעמד ישראל בארה"ב ובארצות אחרות ובקרב יהדות העולם לאחר "ההתקפה הפראית על כפרים [ירדניים] שכנים" והפעולות להטיית מים לאורך הגבול עם סוריה. אבן, שאיבחן משבר באמון ארה"ב בישראל, סבר כי הבשילה העת להגברת משקלם היחסי של יחסי החוץ של ישראל בתהליך קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל.131 להלן העריך אבן, כי הפראות והאכזריות שאיפיינו את מעשה קביה "קירבו את מעמדה הבינלאומי של ישראל אל פי תהום ... מבצע זה היה ראשון מאז הוקמה המדינה שיהודים סירבו להזדהות עמו ... אפילו דיר יאסין לא עוררה סלידה שכזאת ...". הוא הביע דעתו, כי הישנות מעשה כקביה תוליך, בלי ספק, ל"התערבות בריטית בתמיכה אמריקנית" ואפשר גם להתערבות או"ם "נוסח קוריאה". את מעשה קביה הגדיר אבן כ"נזק הגדול ביותר לבטחון המדינה מאז תום מלחמת העצמאות". במתחו במובלע ביקורת על מדיניות הגמול, המליץ אבן כי צה"ל יתמקד ב"ביצור הגבול בגדר תיל, מוקשים ושומרים" (הוא גם הציע, כי אם יתעורר צורך בכך, ייעקרו תושבי כפרי הספר הערביים ממקומם ויועתקו הרחק מן הגבול).132

אילת, שגריר ישראל בלונדון, דמה לאבן בביקורת הנוקבת שהעלה בשבעה עמודי מכתב לשרת. "איני יכול לזכור בכל שלוש וחצי שנותי בלונדון ביקורת כה אחידה ובלתי מסויגת על ישראל". הוא ציטט מדברי צ'רצ'יל, שאמר כי לא הזדעזע כל-כך מאז רצח לורד מוין, השר-התושב במזרח התיכון, בידי אנשי לח"י בקאהיר, ב- 1944, והוסיף: "רבים מידידינו הוותיקים והמסורים ... הזדעזעו והוכו אכזבה עמוקה". מעשה קביה – הטעים השגריר – חיזק את היסודות האנטי-ישראליים המסורתיים שבמימסד הבריטי ואיש לא יכול לפטור בלא-כלום את האיום הבריטי בהתערבות או בהטלת סנקציות אם תחזור ישראל על פשיטה שכזו בעתיד. בדבריו אלה חזר אילת על עיקרי המברק החריף, ששיגר לירושלים למחרת הפשיטה: "אנו סיכנו באורח חמור את שמה הטוב של ישראל ואת כבודה, שעליהם, במידה רבה, מושתת עצם בטחוננו; אנו הרחקנו מעלינו את ידידינו, חיזקנו את אויבינו ובמו ידנו דחקנו את עצמנו לבידוד".133

למחאותיהם של נציגי ישראל בחו"ל ולביקורת החריפה שמתחו כמה מעוזריו מבית134 נודעה השפעה ניכרת על שרת. המיתקפה הדיפלומטית שלאחר-מעשה-קביה על ישראל היתה, כדבריו, "אחת המערכות המסוכנות ביותר שהיו לנו מאז הקמת המדינה – אולי החמורה ביותר מאז הפלישה [של צבאות ערב ב- 15 במאי 1948]"; גם הוא הזהיר מפני האפשרות, "כי חזרה על מעשה שכזה מצידנו תהיה כרוכה בהתערבותה הצבאית של בריטניה לימין ירדן ונגדנו..."135

אולם בצד מחשבות אישיות קודרות והטחת ביקורת, הבין שרת כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. כדי למנוע התמקדות מערבית במעשה קביה בלבד, הציע שרת כי ישראל תנסה להרחיב את נושאי השיח הבינלאומי באופן שיכללו את הגילויים הכלליים של העוינות הערבית: הסתננות, ההסגר הימי המצרי, וכיוצא באלה.136

צמצום נזקים

הצעדים המעשיים שנדרשו לצמצום הנזקים בתקופה שלאחר מעשה קביה יצרו בין שר החוץ שרת וראש הממשלה ושר הבטחון בן-גוריון סבב עימותים רבי-עוצמה, שבהם, כרגיל, היתה יד שר החוץ על התחתונה. השניים נועדו ב- 18 באוקטובר לדיון בסדר-היום לישיבת הממשלה הבאה. למרבה פליאת שרת ואכזבתו, ביקש בן-גוריון להציג בישיבה את תוכניותיו לשינוי מיבנה הצבא. שרת סבר, שעל הממשלה לשמוע דוח על מעשה קביה והגלים שהיכה. הוא דרש תיקון בתהליך קבלת ההחלטות לגבי ביצוע פעולות גמול. בן-גוריון, ששימש בכהונות ראש ממשלה ושר בטחון גם יחד, הוא שהיה עד כה מחליט יחיד בתחום זה לאחר שנועץ באלוף או שניים. עכשיו, טען שרת, יש למסד מסגרת החלטה רחבה יותר בדמות הגוף הרדום של ועדת שרים לבטחון. שרת הציע, שסוגיה זו תידון בישיבה של מליאת הממשלה.

בן-גוריון הגיב כנגד זה בדרישה, שהסוגיה תובא תחילה בידי שרת לפני "שרינו" – סגל שרי מפא"י בממשלה. שרת נעתר. בשעה מאוחרת יותר אותו יום שיקר בן-גוריון לממשלה (בלשון שרת: "ניסוח משונה במקצת של העובדות"), באמרו כי "הוא לא נשאל על מעשה קביה, שכן היה בחופשה, אבל אילו נשאל היה מחייב את הפעולה".137

הממשלה הסמיכה את בן-גוריון לנסח הודעה על מעשה קביה. שרת ביקש שתיכלל בה התנצלות. אך בן-גוריון עמד על כך, שההודעה תנקה כליל את צה"ל (ואת המדינה) מאחריות. האחראים למעשה היו מתיישבי הספר הישראלים, אמר בן-גוריון, שהתווה באופן זה את כיוון ההודעה המתוכננת.138

אחרי ישיבת הממשלה נועדו שרי מפא"י לשיח ואז העלה שרת את הצעת השינוי שהעלה לגבי הליך קבלת ההחלטות על פעולות גמול. בן-גוריון הגיב באמרו, כי מעתה ואילך ייוועץ בשרת; אם תתגלה אי-הסכמה, יבוא הדבר להכרעת הממשלה כולה. חבר שרי מפא"י קיבלו את הצעת בן-גוריון: ראש הממשלה, שר הבטחון ושר החוץ הם שיחליטו; אם יתגלו מחלוקות, יהיה כל אחד מבין השלושה רשאי להביאן להכרעת מליאת הממשלה. רק שר האוצר אשכול "התריס [בהתוועדות זו] נגד ההיקף המופרז של המבצע".139

למחרת, ב- 19 באוקטובר, התכנסה הממשלה שוב לישיבת חירום ובן-גוריון קרא באוזני הנוכחים את טיוטתו לגילוי-הדעת על מעשה קביה. השרים אישרו את ההודעה ושרת ליטש אחר-כך את הנוסח בלשכתו של בן-גוריון.140 להלן שידר בן-גוריון אישית את גילוי-הדעת לאומה:

זה יותר מארבע שנים פורצים כוחות מזוינים מעבר הירדן ומארצות ערב אחרות לישובים יהודים קרובים לספר ולעיר ירושלים לשם רצח ושוד ... מאות מאזרחי ישראל, נשים וגברים, זקנים וילדים, נרצחו ונפצעו קשה ... ממשלת ירדן ויתר ממשלות ערב אימצו פעולות אלו בעקיפין ובמישרין במגמה פוליטית ברורה: למוטט את ישראל ולעשות חיי אזרחיה לבלתי אפשריים. לשם כך ניצלו את הפליטים הערבים, לא הניחו להם להתיישב בארצותיהם, ולא עזרו להם להסתדר כאשר עזרה ממשלת ישראל לפליטים יהודים מארצות ערב להתיישב בארצה, וכאשר סייעה בידי עקורים ערביים בתוך ישראל להגיע לסידור של קבע ... יושבי הספר הישראליים, לרוב פליטים יהודים מארצות ערב או שארית מחנות ההסגר הנאצים, שימשו מטרה במשך שנים להתנכלויות רצחניות אלה ... בצדק ... ממשלת ישראל חילקה להם נשק ואימנה אותם להגן על עצמם. אולם הכוחות המזוינים מעבר הירדן לא הפסיקו התקפותיהם הפליליות עד שפקעה סבלנותם של כמה יישובי ספר ולאחר רצח אם על שני ילדיה בכפר יהוד תקפו השבוע את הכפר קביה מעבר לגבול, שהיה אחד המרכזים הראשיים של כנופיות הרוצחים.

כל אחד מאתנו מצטער ודואב על הדם שנשפך באיזה מקום שהוא, ואין איש מצטער יותר מממשלת ישראל אם במעשה התגמול בקביה נשפך דם נקיים. אולם כל האחריות מוטלת על ממשלת עבר הירדן ... ממשלת ישראל דוחה בכל תוקף את הגירסה האווילית והפנטסטית, כאילו שש מאות איש מצבא הגנה לישראל השתתפו [בפעולה] נגד כפר קביה. עשינו בדיקה מדויקת ונתברר לנו בהחלט, כי אף יחידה צבאית קטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה בקביה.141

שרת החליט לעשות שימוש נוסף בגילוי-הדעת הממשלתי השקרי והורה לאילת (ואולי גם לדיפלומטים ישראליים אחרים) לטעון, כי עצם העובדה שנבצר מנציגי ישראל להגדיר בבירור בימים הראשונים שלאחר מעשה מה קרה בקביה, מעידה בעליל כי הדבר בא עליו ועל עמיתיו במפתיע. אילו היה זה באמת מבצע "מתוכנן רשמית", חזקה על הממשלה שהיתה מכינה מראש גם גירסה לפרסום. מכאן שגילוי-הדעת הוא אמת לאמיתה – מעשה קביה היה תגובה ויג'ילנטית, לא-מתוכננת, של מתיישבי ספר. עוזריו של שרת הציעו עוד, כי הממשלה תפגין צעדי חיפוש וענישת הויג'ילנטים האחראים למעשה, כדי לחזק את רישומו של גילוי-הדעת הרשמי כאמיתי.142

לאורך כל הפרשה נהג שרת גמישות מוסרית מרחיקת-לכת תוך שבעת ובעונה אחת גם הורה לדיפלומטים הכפופים לו לכזב בסוגיית קביה וגם ביטא את פליאתו נוכח הכזבים הבוטים של בן-גוריון. לאשתו צפורה אמר שרת: "הייתי מתפטר אילו הוטל עלי להתייצב לפני המיקרופון ולשדר באוזני העם היושב בציון והעולם כולו גירסה בדויה של מעשה שהיה".143

ספורים היו הדיפלומטים, שכזביו של בן-גוריון הוליכום שולל. אוונס, שגריר בריטניה בתל-אביב, ניסח זאת כך: "קשה לקבל את הכחשת ראש הממשלה ... לאור: (1) העיכוב בן הימים האחדים עד לפרסום גילוי-הדעת; (2) כלי הנשק ההתקפיים הכבדים, כגון טורפדות בנגלור [שהופעלו]".144 לשכת התיאום של מדיניות ממשלת בריטניה במזרח התיכון, שמושבה בקאהיר, שללה את סיפור הויג'ילנטים ביתר תוקף: "ברור שפרשת קביה לא היתה יכולה להתבצע בידי לא-סדירים ואין מקום לספק, שאורגנה בידי כוחות צבא סדירים".145 שגרירות ארה"ב בתל-אביב כפרה גם היא בסיפור: "...אין שמץ ספק, שהפעולה בוצעה בידי צה"ל ... בתכנון קפדני ..."146

ואף על פי כן זרע שידור הרדיו של בן-גוריון ספקות כלשהם במערב. דיפלומטים אנגלו-סקסיים, ביחוד, התקשו להאמין כי ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית, ידידותית, מפיח כזבים בשוויון נפש שכזה. שבועות לא מעטים לאחר השידור השתדלו פקידי רשות מערביים למצוא הסבר שיישב את הנחתם בדבר מעורבותו של צה"ל במעשה קביה עם גילוי-הדעת של בן-גוריון, שתלה את הפשיטה בויג'ילנטים. כך אפוא, באמצע דצמבר 1953, חיווה משרד המלחמה הבריטי דעתו, כי הפשיטה בוצעה בידי טירוני מחלקות נח"ל שהיו מוצבות בקיבוצי ספר הסמוכים לקביה.147 אך בסופו של דבר השתכנעו הכל, או כמעט הכל, שמעשה קביה היה פעולה צבאית ישראלית רשמית.

נובמבר עמד בסימן הדיון על מעשה קביה במועצת הבטחון של או"ם, שם חתרה ישראל לחמוק מהחלטת גינוי, אשר לא תגנה בעת ובעונה אחת גם את ההסתננויות הקטלניות שהוליכו לפשיטה. ישראל גם חתרה לתמיכה מעצמתית במגעים ישראליים-ירדניים רמי-דרג ליישוב בעיות גבול ולהפעלת לחץ מעצמתי על ירדן להסכים למימושם.148

זה היה תכסיס ישראלי מחוכם. אילו נענתה ירדן למשא-ומתן שכזה, היה מתחוור לעין כל, שהצעד הצבאי הכוחני הישראלי השיא רווחים דיפלומטיים ושכנותיה (ויריבותיה) הערביות של ירדן היו מאשימות אותה בהליכה לקראת שלום נפרד עם ישראל. אילו סירבה ירדן להיכנס למשא-ומתן, היתה אשמת מניעת פתרון לבעיות הגבול נופלת בבירור על כתפיה – ושוב היו הערבים נראים כסרבני משא-ומתן.

שבועות רבים לחצו מזכ"ל או"ם וממשלת ארה"ב נמרצות על ירדן למען תסכים לשאת-ולתת.149 אבל עמאן, לחוצה הן מלבר על-ידי אחיותיה מדינות ערב150 והן מלגו על-ידי אוכלוסייתה-היא, האנטי-ישראלית והכעוסה, דחתה כל פנייה והפצרה.

בינתיים לחצו גלאב ונציגים בריטים בעולם הערבי על ממשלת בריטניה לנקוט קו אנטי-ישראלי תקיף ולתמוך בהטלת סנקציות על ישראל, או לפחות לאיים בהטלת סנקציות שכאלה מטעם מועצת הבטחון. גלאב סבר, כי בריטניה תלקה ב"שקיעה הרת-אסון" באזור אם תנקוט גישה שוויונית.151 אולם לונדון העדיפה נוסחה מאוזנת יותר. בריטניה "אינה יכולה להוציא לגמרי מכלל חשבון את הרקע למעשה קביה ואת השותפות באחריות לסיכול משא-ומתן להשגת הסדר, הנופלת גם על כתפי הערבים".152

כפי שהתגלגלו דברים, היתה ההחלטה שקיבלה מועצת הבטחון ב- 24 בנובמבר 1953, שגינתה את ישראל חד-וחלק במונחי "גינוי חריף ביותר", "גרועה מכל ששיערנו" – לטעמו של שרת. הקריאה לצדדים המעורבים לשאת-ולתת על שלום, שהיתה חלק מהנוסח המקורי של ההחלטה, הושמטה וההתייחסות להסתננות כמקור הבעיה עומעמה.153

ירדן עמדה בהצלחה מול הלחץ המעצמתי להיעתר לנהל שיחות רמות-דרג עם ישראל. ואכן ראש ממשלת ירדן אמר ללזלי קרווא, ממלא-מקום מנהל ססו"ת: "בנסיבות הנוכחיות [שלאחר מעשה קביה] לא יסכים שום מנהיג ירדני להיכנס [עם ישראל] לדיונים, אשר בן-רגע תדבק בהם תווית של משא-ומתן לשלום". מעשה קביה סיכל את יכולתם של מנהיגי ירדן אפילו להרהר בשיחות להשכנת שלום לאורך הגבול.154

החלטת מועצת הבטחון הציתה ויכוח לוהט בישיבת ממשלת ישראל. שרת, שתקף את ה"אקטיביסטים", אמר שמעשה קביה "חולל זעזוע חזק מאוד בדעת הקהל", הביך את ידידי ישראל בחו"ל ו"גרם לבידודנו הגמור במועצת הבטחון". גולדה מאיר גינתה אותם ישראלים, כגון שרת, המוסיפים חטא על פשע בצעדם בעקבות מגמת מועצת הבטחון. לא להט מוסרי – טענה – אלא חישובים מדיניים הם הנעוצים בשורש עמדתן של המעצמות. שר הפנים ישראל רוקח מתח ביקורת על נטייתם של כמה ישראלים ל"הלקאה עצמית". שרת נותר בודד ומבודד.155

אומנם, הדיפלומטים הבריטיים והאמריקנים בתל-אביב הגו הערכה רבה לשרת עם שהיו מודעים להיותו "חסר-אונים" בהתייצבו אל מול "בן-גוריון והאנשים הקשיחים שבממשלה".156

תוצאות

ממעשה קביה היו לישראל תוצאות דיפלומטיות שליליות. אבל השאלה הממשית מבחינתם של אדריכלי הפשיטה היתה האם היא הוליכה להפחתת ההסתננות החבלנית.

תשובה ברורה לא הצטיירה. אך טבעי, שמעצבי המדיניות ופקידי רשות בישראל נטו לברור מספרים מתוך נתוני התקופה שלאחר-מעשה-קביה ולעשות בהם שימוש כדי לאשש את פירושם-הם את המציאות ואת המדיניויות שלהם. הערכת כוחות הבטחון הישראליים היתה כי לפשיטה נודעה השפעה רבתי על ההסתננות באזור קביה. הכפריים המקומיים היו מוכי חרדה, "הלגיון" נפרס לאורך הגבול ונקט בשלב זה מאמצים נמרצים, לא אחת צלחים, לבלימת המסתננים. אחד מבכירי משרד החוץ אמר ביוני 1955:

מעשה קביה היו לו תוצאות ממשיות וחיוביות ביותר מבחינת השקטת הגבול בכל אזור המסדרון הצפוני מלטרון ועד לטול כרם. אזור זה היה פרוע ביותר עד לאוקטובר 1953 ... אם כי גם לפני קביה נעשו באזור זה מעשי תגובה ... הרי לא היו לדברים השפעה פסיכולוגית על הכפריים. גם פגיעה בכנופיות לא עזרה, כי תמיד צצו חדשות. אולם התדהמה והשבר של קביה שינו את המצב מהקצה אל הקצה בגזרה זאת. עתה משתדלים גם הכפריים וגם הלגיון למנוע התנגשויות ... מפליא הדבר, שהתדהמה על קביה מחזיקה מעמד עד היום ומשמשת הפחדה והרתעה לגבי פגיעות בנו.157

המודיעין הישראלי הבחין חיש מהר בפחיתה הקיצונית שחלה במספר ההסתננויות באזור לטרון-טול-כרם. בשבוע שלאחר מעשה קביה היה רישומו המזעזע באזור כה עז עד שההסתננות פסקה כליל, והיא פחתה באזור זה במידה ניכרת בחודשים נובמבר-דצמבר 1953 (בהשוואה לחודשים אלה בשנה הקודמת). בדצמבר 1953 ציין אמ"ן כי "המספר הקטן הרבה יותר" של תקריות הסתננות בגיזרה הירדנית במשך נובמבר נבע בעיקר מ"הפחד שעדיין חשים תושבי הגבול [הירדניים] לאחר תקרית קביה" ומ"הצעדים שככל הנראה ננקטו בידי השלטונות הירדניים".158

אולם מחץ הנתונים שהציג המימסד הבטחוני – אשר סייע בהצדקת מעשה קביה – לא הרשים מיגזרים ממלכתיים אחרים. חמישה שבועות לאחר מעשה כתב אבן: "הידיעות שמגיעות מהארץ מאשרות את ההנחה, שלא נחלנו שם יתרון צבאי מקומי תמורת התקלות בעולם. לשון אחרת, נמשכת תנועת ההסתננות בעינה וקביה לא תביא לפתרון".159 גדעון רפאל, יועצו של שרת לענייני המזרח התיכון, כתב בדומה לאבן: יש מי ש"משתדלים להפיץ הרושם כאילו עקב פעולות קביה פחתה ההסתננות ... אין שום הוכחה להנחה זו. יש לציין, שתמיד בחודשי החורף ירד היקף ההסתננות.160 ואומנם משקיף זר אחד, לפחות, הבחין בגידול שחל בפשיטות אלימות נגד ישראל בתקופה מ- 16 באוקטובר עד 5 בנובמבר וכרך אותו באי-יכולתה של ישראל או באי-רצונה לבצע פשיטות גמול בעוד מעשה קביה נדון במועצת הבטחון בניו-יורק.161

מעשה קביה והסערה הדיפלומטית שחולל ודאי תגברו את ההניעה האנטי-ישראלית של חבלנים וטרוריסטים ערביים לעתיד-לבוא, וארעיות בלמו את יכולתה של ישראל להגיב בכוח. תקיפת מסתננים חמורה על רכבת תל-אביב-חיפה, שבוצעה ב- 22 באוקטובר ליד קיבוץ אייל, שבכל זמן אחר היתה עשויה להוליד תגובה צבאית ישראלית מיידית, חלפה-עברה באין מגיב.162

יתר על כן, בעוד שאפשר כי היה מקום למחלוקת סביב נתוני ההסתננות שלאחר-מעשה-קביה וסביב משמעותם, ברי כי סידרת האירועים שהשתלשלה מהמעשה, וביחוד פריסת "הלגיון" לאורך גבול ירדן-ישראל, הולידו גידול ניכר בהתנגשויות בין הכוחות הסדירים של שתי המדינות. מעשה קביה הגביר את מגמות הלוחמנות של "הלגיון" ושל מה"ל והרבה את נקודות המגע והחיכוך שביניהם ובין צה"ל לאורך הגבול. במהלך 1954 היו 145 התנגשויות בין יחידות צבא לאורך גבול ישראל-ירדן – לעומת 47 התנגשויות ממין זה ב- 1953. 163

תוצאות מעשה קביה לאורך ימים נשארו שנויות במחלוקת, שנתהדהדה שנים רבות במסדרונות המימסד בישראל.164 אולם זכות דיבור אחרונה על מעשי קביה שמורה למשה דיין, אחד מאדריכלי הפשיטה. מעשה קביה וגינויו אחר-כך ברחבי עולם – לטעמו של דיין – הוכיחו כי "מה ש'מותר' לערבים – ואף לעמים אחרים – לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל". המערב, יהודי העולם ואזרחי ישראל "מצפים מאתנו ל'טוהר הנשק' הרבה יותר מן המקובל באיזה צבא שהוא".

יתר על כן, "ישראל למדה" – כדברי דיין – "שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים, עלינו להפנות את תגובותינו לאובייקטים צבאיים".165 ואומנם, מכוח זה, נמצא שמעשה קביה הרה והוליד במישרין מהפך עקרוני גורלי באסטרטגיית הגמול: אחרי מעשה קביה הלם צה"ל ביעדים צבאיים ערביים ולא עוד בכפרים ובעיירות. לפיכך אפשר לומר על מעשה קביה, כי הוא-הוא שזרע סידרת פשיטות ישראליות על הצבא המצרי במהלך 1954 ובתחילת 1955, שהן, בתורן בשלשלת, קצרו היגבים מצריים – תקיפות פידאיון ו"עיסקת הנשק הצ'כית" – אשר, לבסוף, הפריצו את מלחמת סיני-סואץ של 1956.

.

לחלקים אחרים של המאמר
בן גוריון ושרת: צמיחתן של שתי אסכולות מדיניות בממשלת ישראל
יחידה 101
קביה (פריט זה)

הערות שוליים:

    78. Recent Border Incidents, Israel Office of Information, New York. Undated (but from late Oct. 1953), ג"מ-מ"ח 2949/2.
    79. "תוקפנות ערבית ופעולות-נגד ישראליות", לא-חתום ולא-מתוארך, עם הערת לוואי מאת י' תקע אל ?, 29.8.56, ג"מ-מ"ח 2949/4.
    80. ג' רפאל (ירושלים) אל שגרירות ישראל, וושינגטון, וכו', 14.10.53, ג"מ-מ"ח 2949/10; שרת, יומ"א, כ"א 37-35, תרשומת ל-14.10.53.
    81. שרון טועה באוטוביוגרפיה שלו (Warrior, 86) באמרו כי "חקירת המשטרה הצביעה, שהרוצחים הסתננו מכיוון קביה" – חמישה קילומטרים מדרום לרנתיס.
    82. Gen. Bennike, UNTSO, to IDF CGS Gen. Makleff, 14.10.53, ג"מ-מ"ח 2429/5.
    83. שרת, ומ"א, כ"א 37-35, תרשומת ל-14.10.53. מימסד הביטחון הישראלי ומפא"י השמיעו דעה אחרת נוכח ההתנהגות הירדנית. דיין כתב על ההסתננויות: "שלטונות ירדן לא רק שלא מנעו, אלא אף עזרו לרוצחים וחיפו על הבאים מששטחם וחוזרים אליו" (אבני, 115). מאיר ארגוב, ח"כ מטעם מפא"י, ניסח דעה (שגויה) זו אף ביתר חריפות: הטרוריזם לאורך גבולות ישראל מאז 1949 לא התבצע בידי "מסתננים מרי נפש מקריים ... [הוא] מאורגן על-ידי מדינות ערב ... טרור מחושב ומאורגן לרכך את העמדות לקראת סיבוב כולל, סיבוב שני" (דה"כ, 15/1 (30.11.53), 274).
    84. למשל, "ההסתננות בשנת 1952 (סיכום לחודשים ינואר-נובמבר)", ג"מ-מ"ח א' 2428/4 – מסמך המונה את הכפר קביה בראש רשימת ארבעים ואחד כפרים ירדניים שאל עיבוריהם הולכו עקבות מסתננים ב- 1952; סגן ראש אמ"ן סא"ל י' הרכב אל רמטכ"ל, וכו', 6.8.51, ג"מ-מ"ח 2431/9; טבת, דיין, 396-392.
    85. "פקודת 'מיבצע שושנה'", רס"ן שמואל מלר בשם אל"מ עמית, אג"ם/מבצעים, אל פיקוד מרכז, מפקד יחידה 101, וכו' 13.10.53, א"צ 207//644/56.
    86. "פקודת מיבצע שושנה'", רס"ן אלכס שרון, בשם קצין המבצעים הפיקודי סא"ל דוד אלעזר, פיקוד מרכז אג"ם, 13.10.53, א"צ 607//644/56.
    87. שבתי טבת, "מי שינה פקודת מטכ"ל?", הארץ, 9.9.94, בחן את הסוגיה אך לא הגיע למסקנה כלשהי. מגמת מאמרו לנקות את בן-גוריון מכל אשמה או אחריות בנוגע למעשה קביה וכדרך-אגב מיטשטשת שם כלשהו העובדה, שמרבית פעולות הגמול שבוצעו לפני מעשה קביה נועדו במפורש לפגוע באזרחים.
    88. "פקודת 'מיבצע שושנה' ", רס"ן אריאל שרון, יחידה 101, אל מ"פ צנחנים, מפקדי הכוחות וכו', 14.10.53. א"צ 207//644/56. שרון כתב בזכרונותיו (Warrior, 88) כי ,הפקודות היו ברורות. קביה היה צריך להוות לקח. עלי היה לגרום למספר מירבי של נפגעים בקרב המשמר הלאומי ובקרב תגבורות ירדניות שתגענה, אמור הייתי גם לפוצץ כל בניין מרכזי בכפר". שרון, כמובן, טועה ומטעה. הפקודה קראה להרוג ערבים רבים ככל האפשר ולא הבחינה בין איש מה"ל, חייל או אזרח. כמו כן לא דובר בשום פקודה בהריסת בניינים מרכזיים אלא בהריסת בתים ותו-לא.
    לאחר הפשיטה ביקש שרת (ממלא-מקום ראש הממשלה) מלבון (ממלא-מקום שר הבטחון) עותק של פקודת המיבצע (בלי שהבדיל, ככל הנראה, בין פקודת המבצע של המטה הכללי לבין זו של פיקוד מרכז). לגירסת טבת, נתן לבון לשרת, לבסוף, גירסה של הפקודה, אך בזו הושמטה שורה מסויימת. לשרת, כמתחוור, נודע דבר ההשמטה רבת החשיבות - שלמעשה, אם היתה, היתה מעשה רמייה - רק חודשים מספר אחר-כך, לאחר שנתמנה ראש ממשלה. בשלב זה רשם לעצמו בראשי-פרקים (שאותם לא פיתח ולא הרחיב אחר-כך, כמנהגו בכתיבת יומנו), מספר מלים לקוניות על לבון: "זיוף פקודת קביה: להרוג ולהשמיד, הכל יודעים כי מרמה [את] ראש הממשלה..." (שרת, יומ"א, כ"ב 562, תרשומת ל-29.7.54). סביר, כי השורה שהעלים לבון - אם אכן העלים - היתה זו, שכמצוטט לעיל הורתה לפושטים להרוג ערבים רבים ככל האפשר, אחרי הפשיטה ביקש שרת ממקלף וכן ממזכירו הצבאי סא"ל נחמיה ארגוב את דוח סיכום הפעולה, אולם איש מהם לא נתן לו העתק (שרת, יומ"א, כ"א 75, תרשומת ל-24.10.53).
    89. שרת, יומ"א, כ"א 37-35, תרשומת ל- 14.10.53.
    90. "דוח 'מיבצע שושנה' ליל 15-15/10", רס"ן אריאל שרון, יחידה 101, אל אג"ם/מבצעים, 16.10.53; ודוח "קביה", לא-חתום ולא מתוארך - שניהם בא"צ 207//644/56.
    91. תיאור מלא למדי של הפשיטה מהצד הישראלי מובא במילשטיין, הצנחנים, כ"א 233-225; "סיכום תגובות הירדנים לפעולות תגמול צה"ל בליל 15/16.10.53 [צ"ל: 14/15.10.53]". רס"ן ר' פירט בשם ראש מחלקת מודיעין/אג"ם, אל ראש אג"ם, 16.10.53, א"צ 1321//922/75. אשר לצד הירדני, ר' "Three Villages Attacked: 45 Killed", Arab Legion HQ, 16.10.53, PRO FO 371-104790 ER 1091/429. ההיבט הירדני וסיבות אי-התערבות "הלגיון" מוסברים ב-Glubb, Solider עמ' 315-309. ר' גם דרורי, "מדיניות הגמול". לחסימה ליד שקבא ר' הר-ציון, פרקי יומן, 169-164. שרון קובע (ב-Warrior עמ' 89), כי לפני פיצוץ הבתים "חיילים נשלחו לחפש בקפידה בכל בית ובית, כדי לוודא שאין בפנים איש". דברים אלה יש לראות כפרי דמיון בלבד. במהדורה האנגלית של האוטוביוגרפיה שלו (Story of my Life) השמיט דיין כל אזכור של קביה. במהדורה העברית, הרחבה יותר, (אבני דרך 115), הוא מקדיש לפשיטה קרוב לעמוד וקובע כי מות הכפריים היה "שלא באשמת איש".
    92. "Three Villages Attacked", PRO FO 371-104790 ER 1091/429. נציגות ארה"ב בעמאן העבירה לוושינגטון תיאור דומה של מה שהתרחש בקביה, שככל הנראה התבסס על דוחות ירדניים: "הישראלים חיסלו בשיטתיות אנשים בבתים ... לפני שפוצצו [אותם]" (T.W. Seelye (Amman) to SecState, 16.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3). דוחות דיפלומטיים אמריקניים מתל-אביב, שככל הנראה התבססו על מקורות ישראליים, היו דומים. חיילי צה"ל "פתחו באש על כל הבתים, ירו בעד דלתות וחלונות, הטילו רימונים לבתים וריססו בקליעים את כל הכפריים שניסו לברוח מבתיהם". (F. Russell (Tel Aviv) to SecState, 17.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3). דוח או"ם על קביה המצוטט ב-Warrior at Suze מאת Donald Neff (עמ' 49) אבל ללא זיהוי מקור, נראה כמאשר את ממצאי "הלגיון", כי רבים מן המתים נורו: "גוויות נקובות קליעים ליד מבואות הבתים ופגיעות קליעים רבות בדלתות הבתים ההרוסים לימדו, כי התושבים אולצו להישאר בפנים עד שבתיהם פוצצו עליהם". קומנדר א"ה הצ'יסון, קצין הצי האמריקני ששימש יו"ר וש"ן/י"י, סיפר בזכרונותיו על בואו לקביה שעות מספר אחר הפשיטה:
    מחזה אחד שנחרת כמיכוות אש במוחי היה של אשה ערביה יושבת על ערימת הריסות. פה ושם בין האבנים יכולתי לראות יד או רגל זעירות מזדקרות החוצה. מבט האישה היה אטום ... היא ישבה על ערימת אבנים שכיסתה על הגוויות המאובנות של ששת ילדיה. גוויית בעלה נקובת הכדורים היתה שרועה לפניה, פניה ארצה, על הדרך המאובקת (Violent Truce, 44-45).
    אהרון דוידי ושלמה באום סירבו בקשתי להתראיין.
    93. "דוח מיבצעי 'שושנה' ליל 14-15.10", רס"ן אריאל שרון, יחידה 101, אל אג"ם/מבצעים, 16.10.53; ודוח "קביה", לא-מתוארך ולא-חתום. שניהם בא"צ 207//644/56.
    94. "דוח מיבצעי 'שושנה' ליל 14-15.10.53", רס"ן אריאל שרון, יחידה 101, אל אג"ם/מבצעים, 16.10.53, א"צ 207//644/56.
    95. שרת, יומ"א, כ"א 39, תרשומת ל-15.10.53.
    96. שם, כ"א 44.
    97. FO to Tel Aviv, 15.10.53, PRO FO 371-104789 ER 1091/394; אוונס לשרת, 16.10.53, ג"מ-מ"ח 2429/5. שגריר ישראל בלונדון, אליהו אילת, הגדיר בענייניותו האופיינית את ביטויי הפלצות והזעם של הבריטים כ"כנים בהחלט, אף כי נוצלו לצרכים מדיניים" (מתוך "דוח שגריר ישראל בלונדון מיום 12.11.53", אילת אל שרת, 12.11.53, ג"מ-מ"ח 2440/3 ומכתב לוואי של מנכ"ל המשרד אל ש' בנדור, 1.12.53, ג"מ-מ"ח 2949). בעקבות התנסחויות אילת דיבר אחר-כך שרת בכנסת על "ההתקוממות המוסרית הכנה נגד ישראל" במערב סביב מעשה קביה (דה"כ, 15/1 (30.11.53), 268).
    98. "Memorandum of Conversation", 15.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3.
    99. "Memorandum of Conversation" (Eban, Shiloah, Byroade, Hart), 19.15.53, and Russell to SecState, 17.10.53, both in NA RG 59, LM 60, Roll 3.
    100. "פרוטוקול ישיבת הסיעה [של מפא"י בכנסת]", 11.1.54, אמ"ע 5-12-11.
    101. "Extract from COS (53) 121st Meeting Held 27.10.53", and attached letters, PRO FO 371-104926.
    102. "Military Aid to Jordan in the Event of an Attack by Israel", Foreign secretary, 13.11.53 PRO FO 371-104926.
    103. Middle East Land Forces to WO, 12.11.53, PRO FO 371-104926 ET1192/45 B.
    104. Minutes of Cabinet meeting of 29.10.53, PRO CAB 128/6 Pt2. תחילה שקלו להציב את הפלגה בזרקה, אבל לאחר מעשה קביה וגל ההפגנות האנטי-בריטיות הציעו הירדנים שהכוח יוצב לא שם אלא במעאן, אתר בולט פחות, שאוכלוסייתו רובה ככולה בדואית. (A.A. Stark, FO, to D. B. Pitblado, 10Downing St., 23.10.53, PRO FO 371-104926 ET1192/36G). ראש הממשלה צ'רצ'יל התייחס בקרירות לרעיון שיגור הפלגה, בטענו כי היא כוח גדול דיו להרגזת הישראלים אך קטן מכדי להרתיע מישהו. אבל אידן עייל את ההצעה בממשלה.
    105. Sir G. Jebb, UK ambassador to UN, to FO, 16.10.53 (בערך) PRO FO 371-104758 ER1072/35.
    106. G. W. Furlonge (Amman) to FO, 16.10.53, PRO FO 371-104926. אחרי מעשה קביה חששו גם מנהיגים ישראליים מגמול ירדני, כגון התקפה על כביש תל-אביב-ירושלים (שרת, יומ"א, כ"א 68, 71, תרשומת ל-22.10.53). מודיעין צה"ל קלט כנראה ב- 22 באוק' סימני כוננות של "הלגיון" לקראת תקיפת עמדות ישראליות בהר הצופים בלילה אור ל- 23 באוק' (ר' "פקודת מיבצע 'ראובן 3' ", אל"מ מאיר עמית, ראש מח' מבצעים, אל מטכ"ל ואג"ם, 22.10.53, א"צ 12//7/56; (Lt.-Col. W.T. McAninch (Jerusalem) to Cordier for Bennike, 23 and 26.10.53, UNA DAG-1/2.2.5.2.0-1); "Extract from COS (53) 121st Meeting Held 27.10.53" and "Appendix I", MELF to WO, 23.10.53, PRO FO 371-104926, המוסר תמצית מכתב גלאב אל סגן מפקד המטה הכללי הקיסרי; ב- 22 באוק', כתגובה לכוונה המשוערת של "הלגיון, החל צה"ל להיערך (א) למניעת כיבוש הר הצופים ו(ב) "לכבוש [את] הר חברון ... נבי צמויל ומובלעת לטרון" ("פקודת מיבצע 'ראובן 3' ו"נספח א" (מודיעין) לפקודה, א"צ 12//7/56).
    107. "BMEO Weekly Political Summary No. 42 [for] Week Ending 21.10.53", PRO FO 371-104188 E1013/44. עיראק הסתפקה בהענקת 150,000 לי"ס בשביל מה"ל (Furlonge to P.S. Falla, FO, 22.10.53, PRO FO 371-104926 ET1192/42). יתכן שמענק זה היה חלק מהתחייבות בסך 2 מיליון לי"ס, שנתנו מדינות ערב לאחזקת מה"ל בישיבת "הליגה הערבית" בעמאן. הישיבה החריגה של "הליגה" גם פתחה בתכנון פיקוד צבאי כל-ערבי ("After Qibye", Glubb, 14.1.54, PRO FO 371-111069 ER1072/10; A. G. Lynch (Amman) to SecState, 24.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3); פז, "המשמר הלאומי הירדני").
    108. נציגות ישראל באו"ם אל מח' או"ם, משה"ח, 27.10.53, ג"מ-מ"ח 2404/13-א.
    109. משה ריבלין, קונסול כללי של ישראל בניו-יורק, אל ממי דה-שליט (שגרירות ישראל, וושינגטון), 28.10.53\ ג"מ-מ"ח 2949.
    110. Tyler to SetState Dept., 16.1.54, NA RG 59, LM 60, Roll 3.
    111. "memorandum of Conversation", 26.10.53, NA RG 59, LM 59, Roll 7.
    112. "Memorandum of Telephone Conversation", R. Murphy 22.154, NA RG 59, LM 60, Roll 5.
    113. P.T. Hart, director of Office of Near Eastern Affairs, State Dept., to L. Lipsky, chairman of the American Zionist CounCil, 22.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 7.
    114. שרת, יומ"א, כ"א 45-44, תרשומת ל-17.10.53.
    115. "Jordan's National Guard", Arab Legion HQ, 11.7.54, PRO FO 371-110925.
    116. Furlonge to FO, 15.10.55, PRO FO 371-104788 ER1091/355.
    117. Seelye to SeeState, 16.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3.
    118. ההפגנות מתוארות בפרטות ב: Seelye to State Dept., 7.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3. ההסתה נעשתה הרבה במסגדים בניצוחם של מטיפי "האחים המוסלמים". בעמאן נקטע ב-21 באוק' "פרץ הסתה" מגרונו של פעיל מפלגת בעת' "במתז עז של מים הישר באמצע מלה".
    119. Glubb to Arab Legion Liaison Office, London, 16.10.53, PRO FO 371-104789 ER1091/385.
    120. Glubb to Meiville, Arab Legion Liaison Office, London, 19.10.53, PRO FO 371-104790 ER1091/430; Glubb to Melville, 20.10.53, PRO FO 371-104790; Furlonge to FO, 16.10.53, PRO FO 371-104926;שרת, יומ"א, כ"א 132, תרשומת ל-10.11.53. ר' גם "Monthly Situation Report for Jordan for the Month of Oct. 1953" British Embassy Amman, PRO FO 371-110887.
    121. "Situation Repoet for the Month of Dec. 1953". British Embassy, Amman, PRO FO 371-110874 VJ1014/1.
    122. ר' למשל, R. M. A. Hankey (Cairo) to FO, 16.10.53, PRO FO 371-104789 ER1091/369.
    123. Minute, H. Pullen, 19.10.53, PRO FO 371-104789. ר' גם "BMEO Weekly Political Summary No. 42 [for] Week Ending 21.10.53", PRO FO 371-104188 E1013/44.
    124. Evans to Eden, 8.12.53, PRO FO 371-111057 VR1011/1.
    125. Russell (Tel Aviv) to SecState, 16.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3.
    126. Evans to FO, 17.10.53, PRO FO 371-104789 ER1081/131.
    127. יצחק מאיר לוין, לשעבר שר הסעד, היה יחיד במינו בויכוח, שהוקיע את רצח הנשים והילדים בקביה "בניגוד למוסר היהודי", עם שהדגיש את הנסיבות המקלות. לויכוח המלא ר' "דה"כ 15/1 (30.11.53; 7.12.53). להערכות אחרות של דעת-הקהל בישראל ר' Walmsley to Baker, FO, 20.10.53, PRO FO 371-104789 ER1091/418; "[ב]תגובה של הציבור הישראלי ... אין זכר לחרטה לבד מבמקרים ספורים". וולמסלי הוסיף כי בעוד שפיתוץ מלון "המלך דוד" בידי אצ"ל ב01946 או טבח דיר-יאסין ב-1948 עוררו "פלצות ןתיעוב" ביישוב, לא הוליד מעשה קביה "שום קול מחאה". ב-16.10.53 הופיע בג'רוסלם פוסט מאמר מערכת, ששגריר בריטניה בתל-אביב הגדירו כ"גישה קשוחת-לב, ראויה לגנאי, כלפי הטבח שבוצע באנשים חפים כה רבים". אוונס טען, כי גישה "ייצוגית" גם לגבי כל העיתונות העברית. הוא ציטט ממאמר ראשי שהופיע ביומון זמנים, בטאון המפלגה הפרוגרסיבית: "לשון הכוח הגלויה והנוקשה [של צה"ל] היא זו היחידה המובנת לרוצחים [הערביים] של נשים ולמציתי האש". אוונס סיים בקביעה: "ממשלת ישראל לא נהנתה פעמים רבות מאוד בעיתונות הישראלית מתמיכה פה-אחד ונרחבת כל כך כפי שאירע במקרה מגונה בעליל זה". (Evans to FO, 27.10.53, PRO FO 371-104790 ER1091/442). ויכוח עז על מעשה קביה ועל מדיניות הגמול התנהל ב-21.10.53 בוועדה המדינית של מפ"ם, אז מפלגת אופוזיציה. כמה דוברים מתחו ביקורת על המדיניות (פרוטוקול הישיבה של הוועדה המדינית של מפ"ם, 21/26.10.53, אש"צ 90 66-א (9)). אולם אחרי הדיון פורסמה ב-26 באוק' הודעה מטעם המפלגה, שגינתה את המסתננים ותמכה במדיניות הגמול. מעשה קביה נשלל רק ככל שסיפק "לאויבנו תירוץ" להציג "את הקורבנות" [ישראל] כ"תוקפן". שרת לא דייק ביותר בהורותו לאילת לומר, בשיחה שעמד לקיים עם ראש הממשלה אידן, כי מעשה קביה "זעזע את ציבורנו ועורר בו צער עמוק על דמי נקיים שנשפכו" (שרת, יומ"א, כ"א 103, תרשומת ל-2.11.53).
    128. שרת, יומ"א, כ"א 44, תרשומת ל-16.10.53; טבת, דיין, 395, מצטט את מקלף כאומר שבן-גוריון הוא שהציע ראשון – בישיבת מטכ"ל ב-15.10.53 – שהאחריות למעשה קביה תוטל על מתיישבי הספר ולא על הצבא.
    129. שרת, יומ"א, כ"א 44, תרשומת ל-16.10.53.
    130. אבן לאיתן, 15.10.53, ג"מ-מ"ח 2949/14.
    131. אבן לשרת, 16.10.53, ג"מ-מ"ח א' 2440/3.
    132. אבן לשרת, 22.11.53, ג"מ-מ"ח 2432/3. ר' גם שרת, יומ"א, כ"א 141-140, תרשומת ל-11.11.53.
    133. שם, כ"א 131, תרשומת ל-10.11.53; "תמצית דוח צאת שגריר ישראל בלונדון מ- 10.11.53", ג"מ-מ"ח 2949/4.
    134. רפאל לשרת, 16.10.53, ג"מ-מ"ח 2453/5; שרת, יומ"א, כ"א 236, תרשומת ל-16.12.53; "תעמולתנו אחרי קביה", א' אילן אל המנכ"ל, 22.11.53, ג"מ-מ"ח א' 2428/4.
    135. שרת, יומ"א, כ"א 48, תרשומת ל-18.10.53 ושם, 90, תרשומת ל-28.10.53.
    136. שם, כ"א, 98, תרשומת ל-18.10.53.
    137. בחילופי פתקים בישיבת הממשלה ב-18 באוק', גם העמיד בן-גוריון פנים – לדברי שרת – כי לא ידע ששרת התנגד לפשיטה לפני שבוצעה (שרת, יומ"א, כ"א 50, תרשומת ל-18.10.53).
    138. שרת, יומ"א, כ"א 51-48, תרשומת ל-18.10.53.
    139. שם, כ"א, 53, 55, תרשומת ל- 18.10.53. בן-גוריון הביא ביומנו גירסה אחרת של החלטת שרי מפא"י : "להחליט צריך על כך שר הבטחון בידיעת ראש הממשלה ושר החוץ. כך הוסכם". (יוב"ג, תרשומת ל-22.10.53, אב"ג). אבל נראה כי יומן בן-גוריון אינו מדייק ואף מטעה. בישיבת סיעת מפא"י בכנסת ב- 28 באוק, הודיע מאיר ארגוב לעמיתיו כי שרי מפא"י בממשלה החליטו כי "בדרך כלל שלושה שרים או שני שרים צריכים לקבוע את התגובה: שר הבטחון, רוה"מ ושר החוץ ... אם אין הסכמה ביניהם, העניין כולו מובא לממשלה אם המערער דורש זאת" ("פרוטוקול ישיבת סיעת מפא"י בכנסת, 28.10.53", אמ"ע 4-2-11). התייחסותו של ארגוב ל"שני שרים" באה, ככל הנראה, נוכח המצב הקיים החריג של היות בן-גוריון ראש הממשלה ושר הבטחון כאחד.
    140. "פרוטוקול ישיבת הממשלה ב- 19.10.53", ג"מ קבוצת תעודות 77, 7264/10; שרת, יומ"א, כ"א 55, תרשומת ל- 19.10.53; יוב"ג, תרשומת ל22.10.53, אב,ג.
    141. על המשמר, 20.10.53. ההודעה שודרה ב"קול ישראל" והובאה בכל היומונים. ר' "הודעת ראש ממשלת ישראל דוד ב-גוריון בשידור 'קול ישראל', 19.10.53, בנושא תקריות הגבול האחרונות", ג"מ-מ"ח 2453/5. אבן קבל אחר-כך, כי הודעתו של ראש הממשלה בן-גוריון חסרה הן אומץ לב והן גילוי לב – והדבר גרם לבן-גוריון להתקצף (שרת, יומ"א, כ"א 141-140, תרשומת ל-11.11.53).
    142. שרת, יומ"א, כ"א 54, תרשומת ל-19.10.53.
    143. שם, כ"א 60-59, תרשומת ל- 20.10.53. ההונאה לגבי מעשה קביה לא הצטמצמה בשידור הפומבי, בפרסומים בעיתונות ובשיחות עם דיפלומטים מערביים. לבון, ממלא-מקום שר הבטחון, חזר על סיפור הויג'ילנטים בישיבה סגורה של ועדת חוץ ובטחון של הכנסת ב- 20 באוק' (שרת, יומ"א, כ"א 58, תרשומת ל-20.10.53).
    144. Evans to FO, 20.10.53, PRO FO 371-104789 ER1091/386.
    145. "BMEO Weekly Politiacl Summary No. 42 [for] Week Ending 21.10.53, PRO FO 371-104188 E1013/44.
    146. Russell to SecState, 19.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3. קונסוליית ארה"ב בירושלים נקטה אותו קו (Tyler to SecState, 21.10.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3). טיילר דיווח, כי הממשלה והעיתונות בישראל "הוליכו שולל במודע" את הציבור הישראלי לגבי תקריות בגבול. דבר זה – הסביר טיילר – נעשה על נקלה, שכן הישראלים לוקים ב"אי-יכולת מוחלטת כמעט לראות היבט כלשהו מלבד היבטם-הם ובאמונה צדקנית בצידקת עניינם-הם".
    147. Lt.-Col. D. Macfie, Camerons, WO, London, to Falla, 18.12.53, PRO FO 371-104806 ER1201/14. איש צבא בריטי בכיר, גנרל בריאן הורוקס, שוכנע על-ידי מארחיו במהלך ביקור בישראל, כי לצה"ל לא היה שום חלק במעשה קביה. אחר-כך הגיד הורוקס לבני-שיח בריטיים, כי "זה ודאי לא בוצע בידי הצבא הסדיר, שבאותו זמן עשה בתמרונים בגליל" ("Record of Discussion", Lord Reading, 18.12.53, PRO FO 371-104806).
    148. Untitled memo., Sir W. Strang, 28.10.53, PRO FO 371-104790 ER1091/439; Eban to UN Secretary General, 23.11.53, NA RG 59, LM 60, Roll 5.
    149. A. g. Lynch (Amman) to SecState, 28 and 30.11.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3.
    150. L. D. Mallory (Amman) to SecState, 2.12.53, NA RG 59, LM 60, Roll 3.
    151. J. C. B. Richmond (Amman) to FO, 12.11.53, PRO FO 371-104926 ET1192/45; FO to British Embassy, Baghdad, 14.11.53, PRO FO 371-104760 ER1072/109; Glubb to Melville, 15.11.53, PRO FO 371-104790.
    152. FO to British Embassy Baghdad, 14.11.53, 371-104760 ER1072/109; Evans to FO, 19.10.53, PRO FO 371-104758 ER1072/20. נראה, שלדוחותיו של אוונס מתל-אביב נודעה השפעה פרו-ישראלית "מאזנת" חזקה על קבלת החלטות מדיניות במשרד החוץ הבריטי.
    153. שרת, יומ"א, כ"א 170, תרשומת ל-20.11.53; דה"כ, 15/1 (30.11.53) 268; הודעת ראש הממשלה, 22.11.53, אב"ג.
    154. L. Carver to UN Secretary-General, 29.12.53, PRO FO 371-111068 VR1071/6; Furlonge to FO, 22.12.53, PRO FO 371-104764 ER1072/249.
    155. שרת, יומ"א, כ"א 200, תרשומת ל-29.11.53.
    156. Evans to K.Helm (Ankara), 1.12.53, PRO FO 371-104745. עוד כתב שם אוונס: "כיצד עשויים אנשים כה נבונים כמנהיגי ישראל להיות כה מסונוורים מראות את תוצאות פעולותיהם האלימות, וכה חרשים מהאזן לעצות ידידיהם – דבר זה היה ונשאר בגדר תעלומה".
    157. "על מעשי התגובה בגבולות", פ' אליאב, 5.6.55. ג"מ-מ"ח 2448/15.
    158. "הפעילות לאורך הגבולות ... נוב' 1953", אמ"ן/מטכ"ל, 20.12.53, ג"מ-מ"ח 2428/10. הפחיתה במספר המוחלט של תקריות הסתננות לאורך כל גבול ירדן היתה, במידה יתרה, פרי הפחיתה הקיצונית במספר התקריות ממין זה בגזרת לטרון-טול-כרם. יתכן שגם היה לפחיתה זו שחלה בהסתננות מרכיב עונתי בחורף 1953/4. כמה משקיפים ישראליים ייחסו פחיתה זו גם לתגבור משמרות הסיור הישראליים, בייחוד משל מג"ב ("סיכום כללי של המצב לאורך גבולות ישראל בחודש ספטמבר [1954] בהשוואה לחודשים קודמים", חובר, ככל הנראה, בידי אמ"ן/מטכ"ל, לא-מתוארך, ג"מ-מ"ח 2429/8-א). ההסתננות, שהגיעה לשיאה ב-1953-1952, היתה נתונה בשלהי 1953 בפחיתה כללית. אין מקום לשמץ ספק, כי לגורמים שהוליכו לפחיתה זו נודעה השפעה על פחיתת ההסתננות לאורך גבול גדמ"ע, לרבות בגיזרת לטרון-טול-כרם.
    159. אבן אל שרת, 22.11.53, ג"מ-נ"ח 2432/3.
    160. רפאל אל שר החוץ, 31.12.53, ג"מ-מ"ח א' 2474/13. על קביעה אחרונה זו חלק טוויל ממח' חקר של משה"ח בתוקף, בטענו כי בדרך כלל חל גידול בהסתננות בחודשים נובמבר-דצמבר מדי שנה (טוויל אל אילן, 10.1.54, ג"מ-מ"ח א' 2429/6).
    161. Moore to Baker, FO, 10.11.53, PRO FO 371-104791 ER1091/455.
    162. שרת, יומ"א, כ"א 66-65, תרשומת ל-22.10.53.
    163. "על מעשי התגובה בגבולות", אליאב, ג"מ-מ"ח 2448/15. לפי נתוני אליאב, חל ב- 1954 גידול ניכר בהתנגשויות של כוחות סדירים של ישראל עם אלה של מצרים וסוריה. לאורך גבול ישראל-מצרים היו 5 התנגשויות שכאלה ב- 1953 לעומת 71 ב- 1954. לאורך גבול ישראל-סוריה היו 14 התנגשויות שכאלה ב- 1953 לעומת 24 ב- 1954. גידול זה בתקריות לאורך גבולות סוריה ומצרים לא היה מקושר ישירות עם מעשה קביה – אף כי היה מקושר עם ההחמרה הכללית שחלה ביחסים הישראליים-ערביים, שבה היה למעשה קביה חלק.
    164. למשל, ר' "Report on the Activities, Plans and Possibilities of Action of the Bureau of the Adviser in Charge of Middle East Affairs and Political Matters at the UN", רפאל שר החוץ, 14.6.55, ג"מ-מ"ח 2446/1; י' תקוע אל ש' בנדור, שגרירות ישראל, פריס, 13.6.55, ג"מ-מ"ח 2402/13.
    165. דיין, אבני, 115.

ביבליוגרפיה:
כותר: קביה
שם  הספר: מלחמות הגבול של ישראל 1956-1949
מחבר: מוריס, בני (ד"ר)
תאריך: 1996
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית