ב-18 במאי 1971 דווח בכלי התקשורת על מהומות והפגנות סוערות של הפנתרים השחורים בירושלים ועל התנגשויות אלימות עם משטרת ישראל.

"הפנתרים השחורים", תנועה של יוצאי עדות המזרח ושכונות העוני, נתנה אופי חדש למחאה החברתית. התנועה החלה את צעדיה בשכונת מוסררה בירושלים. מחאת "הפנתרים" הייתה על קיפוח ואפליה, שבלטו יותר בהשוואה למצבם של עולי בריה"מ. התנועה פעלה בעיקר בהפגנות המוניות. בעקבות גאות בפעילות "הפנתרים" הוגדלו תקציבי המשרדים החברתיים והוקצו כספים ותכניות לטיפול במצוקת השכבות החברתיות.

שיחות רבות ומגעים חשאיים התקיימו במטרה להגיע להסדר ישראלי-מצרי. בפברואר הציע נשיא מצרים אנואר סאדאת להגיע ל"הסכם ביניים", ובו הסכמה עקרונית לנסיגה מסיני. ישראל דרשה חופש שיט בתעלת סואץ והתחייבות לשקט בגזרה, אך מצרים לא קיבלה הצעה זו. במארס עלתה הצעה חדשה: נסיגה ישראלית לעומק 40 ק"מ ואפשרות שהמצרים יכנסו לאזור לשם שיפוץ התעלה. המצרים התנו הצעתם בהכרה ב"הסדר הביניים" מצד ישראל ובהתחייבותה לנסיגה נוספת בעתיד. לראשונה נחגגו ברוב עם בגן סאקר בירושלים חגיגות ה"מימונה" של יוצאי צפון אפריקה. בחגיגות השתתפו ראש הממשלה, שרי הממשלה ומכובדים רבים.