עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות אשכנז


תקציר
תיאור הסיבות השונות שניתנו במחקר ל'חזקת היישוב', התקנה  שבאה להגביל את הזכות להתיישב במקום מסוים: הרצון למנוע תחרות כלכלית, הרצון לשמור על אופיו של היישוב ועל המסגרת הקהילתית והגנה על הקהילה מפני התערבות השלטונות.



השתלשלותו של חרם היישוב - ראייה מזווית אחרת
מחבר: שמעון שוורצפוקס


אין הרבה נושאים שזכו להתעניינות כה רבה בשישים השנים האחרונות כמו 'חרם היישוב' ו'חזקת היישוב' המקבילה לו. משום כך היה מותר לחשוב שהמון החוקרים הגיעו לכלל הסכמה בדבר פירוש המושגים האלה, דרך הופעתם והתפתחותם. מעניין לציין, שבכל התקופה הזאת לא נתגלו עובדות ועדויות חדשות חוץ מזו שפורסמה בשנת 1962 ע"י י"ז כהנא.1הכול חוזרים אל אותם המקורות, ומחיבור לחיבור גדלה המבוכה. ניתן לומר, כי הכול מסכימים ש'חזקת היישוב' היא הזכות שיש לאנשים מסוימים לגור במקום מסוים ו'חרם היישוב' הוא המכשיר שנועד להגן על חזקה זו מפני כל מסיג גבול.

כבר בשנת 1922 עסק אשר גולק במשמעות החרם; הוא מסביר אותו כמכשיר שימנע מזרים את רשות ההתישבות, אבל עיונו אינו נוגע בסיבות שהביאו לכך.2 אחריו קם ל' פינקלשטיין והביע את הדעה המקורית והמעניינת, כי 'חרם היישוב' מהווה ניסיון של מנהיגים יהודים למנוע מיהודים אחרים את הנהירה אל העיר בעקבות הלחץ שהופעל עליהם להתרחק מעבודת האדמה ומן הישיבה בכפר.3 לפי סלו בארון נוער 'חרם היישוב' לתת בידי הקהילה את המכשיר הנחוץ כדי לפקח על ההגירה היהודית אל העיר; כך היה בידיה להתיר או לאסור אותה.4 במחקר שיצא לאור ב- 1941 קשר אותו מחבר ה'חרם' לרצון לפקח על תנועת המהגרים היהודים ועל הפעולות הכלכליות שלהם.5 בספרו בנושא זה, שפורסם ב- 1945, ביקש לוי רבינוביץ להראות כי חרם הישוב מהווה דרך להגן על המסחר של היהודים כמתחרים יהודים אפשריים ושהוא מקביל לגילדה הנוצרית של ימי הביניים.6

לדעת י' בער, מטרת 'חרם היישוב' היתה להגן על היישובים הקטנים (המיושבים ברובם מלווים בריבית) נגד מתחרים בלתי רצויים.7 י"ז כהנא מסביר את החרם בדאגה למיעוט הרווח, כלומר בסיבה כלכלית,8 אבל ניתן לומר שהוא גילה יותר עניין בהתפתחותו מאשר בראשית התהוותו. לפי ח"ה בן ששון הסיבות לחרם מרובות: הקהילה רצתה לאסור את ההתיישבות על אנשים בלתי מהוגנים, על אלה שלא השיגו פריבילגיה המעניקה להם את הזכות להתיישב, או הוא נובע מן הרצון למנוע התחרות עסקית. הוא מביא גם את דבריהם של אלה טוענים, שרק להם זכות היישוב, משום שאבותיהם השיגו אותו במאמץ רב, ומגיעה להם זכות ראשונים.9 אייגוס משוה ללא היסוס את חזקת הישוב ל-Teilkauf, מכאן שלפי דעתו הנימוק הוא כלכלי.10 א' זימר מצידו טוען כי הקהילות השתמשו בחרם היישוב במטרה להגן על עסקיהם ומסחרם.11 לדידו של א' פוקס השיקול העיקרי הוא כלכלי ביסודו, שיקול שעתיד להרחיב את בסיסו בזמנו של מהר"ם מרוטנבורג.12 רות גולדשטיין-קסטנברג הקדישה שני מאמרים לנושא, ובהם ניסתה להראות ש'חרם הישוב' בא להבטיח לבעלי 'חזקת היישוב' יתרונות במגורים ומונופול מסחרי במקום.13 בינתיים זכה המושג 'חזקת היישוב' לערכים באנציקלופדיה התלמודית14 ובאנציקלופדיה העברית,15 ויש בכך משום הכרה בחשיבות הנושא. באנציקלופדיה התלמודית אין קביעה מפורשת מהי הסיבה שגרמה להופעת 'חזקת היישוב', אבל מודגש בה בהחלט הפן הכלכלי שלה. כנגד זה, מחבר הערך באנציקלופדיה העברית קובע נחרצות ש'יחס השליט כלפי מתיישבים חדשים נבע בעיקר מצמצום מקורות פרנסה מזה, ומן הדאגה מפני סיבוכים עם השררה מזה', ונוסף על כך 'מגישה פארטיקולאריסטית', ששררה, אליבא דהמחבר, החל מן המאה הי"א באירופה המערבית.

יש להוסיף, כי בין המחברים השונים קיימים גם חילוקי דעות באשר לבסיס התלמודי של 'חזקת הישוב' ו'חרם הישוב'. רובם מחייבים את קיומו של המקור התלמודי, כפי שמופיע במסכת בבא בתרא כא ע"ב, שם נדונה בעיית ההגבלות על הפעולות הכלכליות של זרים בעיר מסוימת.16 הם מודעים כמובן לעובדה, שקיומו של בסיס כזה, פירושו רציפות בין ההלכה התלמודית העתיקה ובין המצב החדש בימי הביניים על כל המשתמע מזה. השוללים, והם המיעוט בין חוקרי 'חרם הישוב', מדגישים את החידוש בתוכנם של שני המושגים הללו.17

ברור שמגוון הדעות הזה אינו אלא בבואה למבוכה מסוימת, הגם שכולם מסכימים ומודים בחשיבותם של המוסדות הנדונים. אין כל ספר שמוסד שצמח רק בימי הביניים המוקדמים, ושייך לראשית התהוותה של הקהילה היהודית, איננו יכול להיות בו בזמן ישום של עקרון תלמודי שקדם לה כמה מאות שנים. מותר לשאול, מה קרה לבסיס התלמודי בינתיים? הנטייה ליחס לו גוון כלכלי, ובמקרים רבים, רק כלכלי, איננו יכול להסביר מדוע לא הופיע 'חרם היישוב' בספרד, ומדוע באותם מקומות שהחרם נהג בהם אנו מוצאים באותה מדינה עצמה אזורים וערים שבהם היה 'חרם היישוב' נהוג, ואחרים שלא הכירו אותו. ניתן גם לשאול, כיצד קרה, שהיו מקומות שבהם פחדו מהתערבות מסוג זה לא היה קיים, ולכן לא ראו בהם צורך בחרם זה. קשיים אלה מחייבים עיון מחודש ב'חרם היישוב' ובהשתלשלותו.

לא מעט חוקרים ניסו למצוא את 'חרם היישוב' ואת 'חזקת היישוב' בפירושי רבנו גרשם ורש"י לדברי הגמרא בבבא-בתרא. ניסיון זה נתקל בקושי לא מבוטל, שכן לא רבנו גרשם ואף לא רש"י נוקטים שם את הלשון 'חרם היישוב' או 'חזקת היישוב'. חוקרים אלה 'הדביקו' אפוא את המושגים האלה לטקסט שאינו מכיר אותם. אמנם נכון, שיש מן הראשונים שמביאים את לשון הגמרא כסיוע לדבריהם, ועוד נחזור לעניין זה להלן. אך באשר לרש"י ולרבנו גרשם, אין בפירושיהם אלה ביטוי או צירוף-לשון המצביע על 'חרם היישוב' או 'חזקת היישוב'. הזיקה המשוערת בין חרם היישוב וחזקתו, אם היא קיימת, הרי היא בבחינת תוספת מאוחרת למדי.

כבר העיר בזמנו ס. צייטלין, כי השימוש במלה 'חרם' חייב לשבר את האוזן. בדברי ביקורת על ספרו של בארון על הקהילה הוא הדגיש, כי יש משום סתירה בין 'חרם' לבין מקור תלמודי. השימוש בחרם מיוסד על מצב שבו חייבת הקהילה לנקוט אמצעים אשר אין להם בסיס תלמודי, ולכן הוא מהווה מעשה של חקיקה עצמאית ולא תוצאה ישירה של המשא והמתן ההלכתי של הגמרא.18 בדיונו על ספרו של רבינוביץ המוקדש ל'חרם היישוב' הוא קבע, כי אין כל קשר בין 'חרם היישוב' להלכות המגבילות את ההתחרות הכלכלית. חרם היישוב הוכרז כדי לאסור על מתיישבים חדשים את הכניסה לעיר מסוימת גם אם לא רצו לעסוק במסחר. כאשר קיים בסיס תלמודי להלכה, אין המחוקק היהודי של ימי הביניים, היינו הקהילה, נזקק לחרם,19 שכן די לו בהלכה התלמודית ואין הוא נזקק לתמיכה החיצונית והבעייתית הזאת.

עובדה היא כי 'חזקת היישוב', וכמוה 'חרם היישוב', אינם מוזכרים בתלמוד ובספרות הגאונים.20 ואין מנוס אלא לראות בהם יצירות מקוריות של ימי הביניים. קיימת, כידוע, מסורת, הרוצה לייחס את חרם היישוב לרבנו גרשם,21 אבל דא עקא, חרם זה איננו מופיע ברשימת החרמות שיוחסו לו,22 ואין כל הוכחה שהיה מעורב בהכרזתו.

הדיון הראשון הידוע לנו בענין חרם היישוב מובא בתשובה המפורסמת של חכמי רומי לאנשי קהילת פאריס23 ובו היבטים, שלא זכו כנראה לתשומת הלב הראויה. נזכיר קודם כול את תלונת חכמי רומי, שאינם בקיאים בענין חרם היישוב, על שלא קבלו 'סדר תקנת הראשונים ולשונה כאשר כתובה אצלכם'. הם מודים כי ייתכן ש'אפילו אינה כתובה'. פירוש הדברים האלה כי כבר בשנת 1130, השנה שבה נכתבה התשובה, היתה תקנה זו מוכרת כתקנה עתיקה, 'תקנת ראשונים'. הראשונים תקנו אותה. כמו כן מתקבל על הדעת שהתקנה הלא כתובה הזאת נתקבלה במקום קטן, שלא היה בו כל מנגנון, שהיה מסוגל לתת לה צורה רשמית יותר. חכמי רומי גוערים באנשי פאריס ואומרים להם 'היה עליכם לימלך בזקני העיר ואף בבעלי הדין ולכתוב מדעתם וגם להחתימם עליה'. מלשון זה ניתן ללמוד, כי התקנה היתה כה עתיקה וכה מקובלת, עד שהיתה לחלק מן המסורת המקומית, הברורה עד כדי כך שהיא נאמרת בעל פה. השואלים אף מעידים כי בזמנם כבר היתה התקנה מקובלת בצרפת (Ile-de-France), לותרינגיה, בורגונדיאה ונורמנדיה. ברור שאין להניח שהתפשטות בקנה מידה זה נתרחשה בתוך זמן קצר; אין ספק כי המצב שתואר בטקסט הזה אינו מבטא מה שנתרחש בשנת 1130, כפי שמקובל לחשוב, אלא הולם גם תקופה קדומה יותר.

אבל מהו תוכנה של התשובה? נדמה שיש להבדיל בין טענת ראובן כפי שהיא מובאת בשאלה: 'הנני ראובן צועק על שמעון היורד לאומנות' לבין הביסוס שהוא מסמיך לבקשתו. הטענה שבפיו טעונה לכאורה פירוש כלכלי. לשון הגזרה, כפי שהיא מצוטטת בפי ראובן, שונה. הוא מבקש ששמעון לא יעמוד בעיר בנחלה אשר הורישוהו אבותיו בגזירת היישוב 'שנתגזרה פן יעמוד איש בעיר, לבד בני העיר אשר היו באותם ימים וזרעם אשר יולד להם מאותו זמן, זכרים ולא נקבות'. בנוסח הזה אין כל זכר לצורך באמתלה או בסיבה כלשהיא כדי לגרש את המתיישב החדש! הזכות מגיעה לראובן בירושה – לא בגלל שהוא ראוי להגנה נגד מי שרוצה להתחרות בו ובעסקיו. אלא בגלל שהוא נמנה על הצאצאים של מייסדי היישוב. מובן שבתוקף זכותו זו מותר לו להפעיל את הגזרה גם כדי למנוע התחרות בעסקיו וכך הוא אמנם עשה, אבל אין ללמוד מכאן, כי מטרת החרם היא שמירה על אינטרס כלכלי גרידא.

ידועה תשובתו של משה בר חסדאי בעניין החרם24 שבה מובאת דעתו של רבנו תם. הוא מחייב כמובן את 'חרם היישוב', אבל רק במסגרת שקבעו לו הקדמונים: 'קדמונינו לא הנהיגו חרם הישוב אלא בשביל אלמים ומוסרים ושאינם רוצים לפנות לתקנת הקהל ושאינם רוצים לפרוע עמהם מס, אבל על אחרים אין חרם'. גם כאן אין רמז בדברי הקדמונים לתחרות כלכלית אלא מדובר במשמעת הפנימית של הקהילה. אמנם, היו שרצו ללמוד מפסקה אחרת המובאת בתשובה הזאת, כי רבנו תם התנגד לחרם מיניה וביה: 'ורבותינו כתבו בתוספות בבבא בתרא כי אם היה רבנו תם לא היה מודה בחרם היישוב'. תוספות אלה לא הגיבו לידינו אבל ניתן בהחלט לשער כי הדברים אמורים ברצון לייחס את 'חרם היישוב' לקטע הידוע בבבא בתרא (כא ע"ב), שדן בענייני תחרות; לפי מה שהובא בשמו, התנגד רבנו תם מכול וכול לפירוש הכלכלי הזה של 'חרם היישוב' ולקביעה כי יסודו בסוגיה הזאת. עובדה היא שלא ניסה לבטל את החרם אלא רק למנוע את הרחבתו הבלתי מוצדקת.

רבנו תם עצמו, אף הוא נשאל שאלה בענין 'חזקת היישוב',25 והוא לא דחה על הסף את בקשת המערער על חזקת היישוב של חברו. הוא דן בשאלה בלי לבטא כל פקפוק בנוגע לעצם הלגיטימיות של המוסד הזה. יש בעובדה זו כדי לערער על הקביעה שרבנו תם התנגד עקרונית לחרם. לטקסט זה נודעת חשיבות מרובה, כי הוא מאפשר לנו לעמוד על דרך היווצרותו של החרם. ראובן, שהביא את שמעון כמורה ללמד את ילדיו, העסיק אותו יותר מחמש שנים. הוא התקוטט אתו ודרש ממנו להסתלק. טענתו היתה: 'צא מיישובי אשר דרשתי ותקנתי לעצמי', פירוש הדבר ש'חזקת היישוב' היא תוצאת המאמץ שהשקיע מהגר יהודי כדי להשיג את אישור השלטונות להתיישבותו במקום מסוים, וישיבתו מוצדקת בתוקף המאמץ שהושקע בהשגת ההיתר הזה. טענת שמעון אינה סותרת את התיאור הזה, והוא רק מצהיר: 'אתה לא תיקנת את היישוב, אחרים תקנוהו ונתיישבו בו ראשונה'. מעניין שהוא טוען בו בזמן שתי טענות סותרות: האחת, שהוא קיבל מראובן את הרשות להתיישב במקום ישיבת קבע, והאחרת, ש'אין חרם ביישוב לכל הרוצה להתיישב בו'. הוא מוסיף עוד ואומר: 'ואני מטובי הארץ הזאת ואתה ואביך גרים ותושבים עמנו', כאילו טען שחזקת היישוב מגיעה לו ולא למעסיקו לשעבר! ר"ת דוחה את הערעור אבל לא מתוך התנגדות עקרונית ל'חרם היישוב' אלא מסיבות טכניות. בכל אופן אין כאן אזכור של סיבה כלכלית כל שהיא.

כידוע הגיע לידינו רק נוסח עברי אחד של 'חרם היישוב'.26 לצערנו איננו יודעים מתי הוא נערך, שכן לא מופיע בו כל תאריך. אמנם כתב-היד הוא מן המאה הי"ג אבל הטקסט מנוסח בו בצורת טופס, ז"א פורמולר, שנועדה לשמש דוגמה לקהילות שיזדקקו לו. ומכאן שנוסח הטקסט עתיק יותר. וזהו תוכנו:

במותב זקנים בקהל עם גזרנו באלה חמורה על פי החרם, שלא יהא רשאי בר ישראל או בת ישראל לדור באותו ישוב פלוני ולא בקרוב לאותו ישוב פלוני בתוך פרסה או כך וכך בלא רשות פלוני ופלוני. וכל מי שיעבור חרם זה, שיבא בלא רשות פלוני ופלוני לדור באותה עיר או באותו כפר, שיהא בחרם ובנידוי. ולא יהא רשאי שום בר ישראל לישא ולתת עמו. ומה שעשינו וגזרנו בכך וכך בירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם כתבנו וחתמנו ונתננו לידם.27

נוסח זה איננו נוקב את הסיבות המצדיקות את החרם ולכן אין לגלות בו כל רמז לצורך כלכלי או להגנה נגד סכנת התחרות. האיסור לישא ולתת עם מפר החרם הוא כלי כדי לשמור עליו ולא סיבה לו. ידוע כי מתקני 'חרם היישוב' נתקלו בבעיה סבוכה: מתוך שכל קהילה היתה עצמאית, לא היה ביכולתה להחרים את מי שלא נמנה על שורותיה, כיוון שהוא לא היה כפוף לה. לכן איימו בחרם דווקא על בני הקהילה הכפופים לה, כדי שהם לא יאפשרו לאורח הבלתי רצוי להתקיים בתוכה דרך המשא והמתן שלו.

ראוי ליתן את הדעת לשתי תופעות מעניינות שלשון החרם מעידה עליהן: (א) קיומה של מסגרת קהילתית מצומצמת למדי; (ב) נרמז בה הצורך – וגם האפשרות – לקבל את הסכמתם של כל התושבים היהודים כדי שיעלה בידי המהגר להשיג את היתר הישיבה במקום. עוד מדגיש הנוסח הנ"ל את קיום החרם גם במסגרת הכפר; יהיה זה מאוד מתמיה אם נגלה שמספר גדול של יהודים ישבו בכפר! אנו חוזרים אם כן למצב שכבר נזכר בשאלה שנשלחה לרבנו תם: מספר התושבים הראשונים – הקדמונים – היה מוגבל ביותר.

נוסף לנוסח העברי של החרם נשתמר גם נוסח לטיני משנת 1266 מן הקהילה היהודית של Canterbury שבאנגליה.28 הפעם לא מדובר בטופס אלא בשטר מלא עם חתימות. הקהילה הזו קבעה:

Quod nullus alius Judeus de alia villa preter quam de Cantuaria manebit in eadem villa, sciliset homo mentitor, inidoneus et accusator

הטקסט מוסיף, שאם יקרה שאיזה יהודי ישתקע במקום ברשות המלך, הקהילה תפצה את המלך כדי שיסכים לגירוש היהודי מן העיר. לשטר הזה הוסיפו שבעה עשר איש את חתימתם.29 גם במקרה זה אין מדובר בקהילה גדולה במיוחד, וגם כאן אין זכר למניע כלכלי. למעשה ניכרת ההקבלה עם מה שקבע רבנו תם. בקנטרברי מדובר באדם שקרן (mentitor), בלתי מתאים (inidoneus) ומוסר (accusator), המשתף פעולה עם השלטונות, ואף רבנו תם דיבר על מוסרים ועל סרבנים. בשני המקורות האלה אף אין אזכור של המניע הכלכלי, ומן ההקבלה בין שניהם עולה כמדומה, כי החרם נועד לנגח את אלה המתקרבים יותר מדי לשלטונות ומנסים להפיק תועלת מקרבה זו.30 אור נוסף על מקורו והיווצרותו של 'חרם היישוב' עשויה לשפוך תשובה של מהר"ם מרוטנברג.31

בעקבות תלונת ראובן, הרוצה ששמעון יעזוב את העיר, שבה קיבל את רשות הישיבה לזמן קצר, כותב מהר"ם:

והלא השר לא גרש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס מי שחפץ ולא נתן לו רשות להוציא, ואפילו נתן לו רשות אף להוציא, כיוון שהשר לא גרשו לשמעון אלא מחמת שבקשו ראובן ככה...

יהא פסק-הדין אשר יהא, מהר"ם מתאר כאן את הופעת החרם. אדם אחד השתקע ביישוב מסוים לאחר שהשיג רשות מאת השר. רשות זו מקנה בלעדיות לרוכשה. גם כאן הקהילה קטנה והרשות אינה מוגבלת (ואינה מבוססת דווקא על איזה שהוא אינטרס כלכלי). היא באה לאסור את היישוב על מי שלא קיבל את חזקת היישוב מן המתיישב הראשון או מן המתיישבים המקוריים או יורשיהם.

תמונה דומה מצטיירת גם בשאלה ששלח ר' יצחק אור זרוע לראבי"ה:32

מעשה שהיו שני ישראלים דרים בישוב אחד ויצא האחד לחוץ כשש שנים וזה פרנס הישוב.33 ויהי כי לא יכול להיות לבדו בין הנוצרים ויבואו אצלו שלשה בעלי בתים ויתן להם את היישוב34 ויחזיקו בו כמותו שגם הוא בעצמו לא יהא רשאי להכניס אדם בלא רשותם.

לפי התשובה נראה כי המעשה קרה בעיר אפיסקופאלית, וההגמון הוא שנתן את הרשות לשני המתיישבים הראשונים להשתקע בה. כנראה דרש ההגמון תשלום או טובת הנאה מסוימת על בסיס שנתי. מחזיק היישוב החזיק בו בלעדית ויכול היה למנוע ממהגרים אחרים להתיישב בה. כאן נתהפך סדר הדברים ממה שהיה ניתן לצפות: דווקא המתיישב שנשאר הוא שהזמין מתיישבים חדשים, וזאת משום שלא היה מסוגל לעמוד לבדו במעמסה שהיתה מוטלת עליו, ושלכתחילה הוא התחלק בה עם מתיישב שני. גם במקרה זה נמצא אותן תופעות שכבר ראינון: חרם היישוב וחזקתו מופיעים בקהילה קטנה, ואפילו קטנה מאוד, אשר עם היווסדה מקבלים המתיישבים את הרשות למנוע את היישוב מאנשים אחרים, אבל ברגע שמוזמנים מתיישבים נוספים הם זוכים באותן הזכויות; כניסת אנשים נוספים אלה מותנית בהסכמת כולם. אין בהתניה הזאת כל הדגשה של איזשהו היבט כלכלי, והתושבים המחזיקים ב'חזקת היישוב' יכולים לסרב לבואם של מתיישבים חדשים לפי ראות עיניהם. ואין אנו מחויבים אפוא לגזור מן הנוסח שסיבת הסירוב המקובלת היתה בעלת אופי כלכלי.35

הצד השווה שבתיאורים האלה הוא הופעת צמד המושגים חרם הישוב וחזקת הישוב ביישובים קטנים או לכל הפחות לרגל התיישבותם של יהודים ספורים – לפעמים רק משפחה אחת – במקום מסוים באישור השלטונות המקומיים. הקבוצה המתיישבת – יהא גודלה אשר יהא – מקבלת זכות של בלעדיות, ומכריזה כי כל התיישבות נוספת אסורה או תלויה בהסכמתה. הכרזה זו, או ליתר דיוק הסכמה זו, איננה חייבת להיות כתובה, כי היא עניינם של איש אחד או שניים. בעיית התחרות איננה קיימת כי טרם הגיעו בקבוצה הזאת למה שנקרא 'כלכלה יהודית'. העיסוק של היהודים בימי הביניים הקדומים לא היה מוגבל כפי שהוא יהיה בתקופה מאוחרת יותר, שבה תתפוס ההלוואה בריבית מקום חשוב מאוד בעיסוקיהם. רק אז התגלתה סכנה של תחרות שאיימה על המלווה היהודי הראשון בעיר, שכמובן לא שש לבואו של מתחרה.

ברור שאין לנו להקיש מדוגמת המערופיא. במערופיא השליט הוא שמעניק בלעדיות לסוחר לספק את כל צרכיו. ואילו במקרה של 'חזקת היישוב' השליט איננו מתערב כל עוד המתיישב היהודי איננו דורש את התערבותו. 'חרם היישוב' הוא מוסד פנימי של היישוב היהודי, המנסה להשליט באמצעותו את מרותו. אם מפרשים את החרם בדרך זו, אפשר להבין את דברי הראבי"ה: 'ולהכי נהגו לגזור הקדמונים חרם של ישוב שע"י חרם כופין ולא מן הדין כדפרישית'.36 לאור זאת אפשר גם להבין את דברי כל אלה מן הראשונים המדברים על מקומות אשר בהם אין חרם היישוב נהוג ונוהגים להתיר בהם את היישוב: הם אינם נוגעים כלל באפשרות של תחרות כלכלית ובסכנתה, ואינם מנסים לאסור אותה על סמך ההלכה התלמודית, זו שבה רצו חוקרים רבים לתלות את שורשיו של החרם.37

אם ההיבט הכלכלי נעדר, או אם שמור לו תפקיד משני ב'חרם היישוב', ניתן לשאול, לשם מה נזקקו לו. חייבים להניח, שנועד לו תפקיד שתועלתו בצדו, שהרי לולא כן הוא לא היה מתייסד, ולא היה צורך לקבוע שאפילו יום הכיפורים איננו מתיר אותו.38 הכל מראה ש'חרם היישוב' נועד לשמור על המסגרת ועל המשמעת הקהילתית, ולקבוע, כי כל ההחלטות יתקבלו פה אחד, עקרון שהיה אפשר לקיים אותו בקהילה קטנה היודעת לשמור על ההומוגניות שלה ומפקחת על כניסתם והשתקעותם של מתיישבים חדשים. החרם שייך לקהילה היהודית והיא מפעילה אותו באמצעות החרמת אותם המתיישבים שאינם מקבלים את מרותה. כפי שכבר הוכח, מקורו הוא בתקנת הקדמונים אבל שמם של אלה לא נשמר ולא נזכר. מטבע הדברים גרם הריחוק בזמן לאי ודאות והתחילו להתקשות בזיהוים ובסמכויותיהם של אותם קדמונים, ובסיבות שהביאו אותם לתקן את החרם הזה. אין כל ספק שברבות הימים לא הבינו למה ואיך מסרה הקהילה את הסמכות לאסור את היישוב אפילו ליחיד. וכך כתב משה בר חסדאי: 'ויש תמהון במנהגים שיש אנשים חטאים שמוחים ישוב לאדם שיש בו צורכי ציבור ואינו יורד לחייהם. ומי שעושה זה יש בידו מדת סדום...'39 תמיהה זו היא מאירת עיניים, כי המשיב מביע את פליאתו על המנהג הישן, שלפיו אפילו יחיד יכול למחות, כיוון שהקהילה מבוססת על העיקרון שהחלטותיה חייבות להתקבל פה אחד. כן אין הוא מסוגל להבין למה מופעל החרם למרות שהמתיישב החדש אינו יורד לחייהם של שאר התושבים, היינו, שאין הוא מהווה סיכון מתחרה בתושבים הוותיקים ואיננו מהווה לגביהם סיכון כלכלי. ברור שחרם כזה נעשה בעייתי עם הגידול שחל באוכלוסייה היהודית ואינו מתיישב עם המציאות החדשה, אך היות שהוא קיים, יש לחקור מי הכריז עליו. כאן, כמו בתחומים אחרים, נקבע, כי הופעת 'חרם היישוב' התרחשה בימיו הקדומים של היישוב היהודי באירופה המערבית, ולכן נראה ברור כי רק רבנו גרשם מאור הגולה היה מוסמך להנהיג אותו.40 אם לא על פי שמו כי אז לכל הפחות על פי זמנו יש הצדקה מסוימת לקביעה זאת.

בעיני רבני הדורות המאוחרים היה ברור, כי הבסיס של 'חרם היישוב' הוא כלכלי, ואין כל ספק שההנחה הזאת מקורה בתמורה הגדולה שנתחוללה באורח החיים של האוכלוסייה היהודית, שלא זו בלבד שנעשתה עירונית יותר אלא שכלכלתה אף קיבלה אופי ספציפי יותר. אין ספק, שבמאה הי"ב גבר העניין שגילו היהודים שבמערב אירופה בהלוואה בריבית וזו הפכה להיות עיסוקם העיקרי. בעיית ההתיישבות, ועמה בעיית הארגון הקהילתי, כבר באו על פתרונן. שיטות אירגון והנהגה חדשות – ביניהן שלטון הרוב – החליפו את השיטות הישנות הנהוגות במקומות היישוב של היהודים, ובתנאים כאלה אין תימה על שרבו הדיונים ב'חזקת היישוב'. שמרנותם של המוסדות הקהילתיים לא הניחה להם לבטל אותו: הם טרם שכחו ש'אפילו יחיד יכול למחות'! באופן אינסטינקטיבי כמעט חיפשו פירוש מעודכן לחרם זה. צורך זה לא התפתח בכלל ריק אלא על רקע המציאות דאז עם הגידול הקדחתני בפעילות הכלכלית. בשמפיין של רבנו תם היו היהודים ערים להתפתחות הירידים. בטרויש התקיים למן השנים 1136-1130 היריד הגדול של ראשית השנה. בכל אירופה המערבית היתה התסיסה גדולה ואין ספק כי רבו אנשי הכספים היהודים שרצו להשתקע באזורים המתפתחים. מובן שהוותיקים לא ראו את ההתפתחות הזאת בעין יפה. הם לא היססו להזכיר את ההגבלות של 'חרם היישוב', המתנות בהסכמתם את השתקעותם של חדשים מקרוב באו. המשתקעים החדשים לא ויתרו, ובבתי-הדין התקיימו דיונים בנוגע לתקפותו של 'חרם היישוב', שבהם השתקפה בעליל הסתירה בין עצם קיומו לאפשרות מימושו במציאות החדשה. ההצדקה הישנה נעלמה ובמקומה הופיע טיעון חדש שניסה לבסס את קיומו על סיבות כלכליות. עתה, משההצדקה הכלכלית נעשתה עיקר, פנו למקור התלמודי, הוי אומר לסוגיה במסכת בבא-בתרא. דוגמה קיצונית להלוך רוח זה אנו מוצאים בתשובה ידועה של מהר"ם מרוטנבורג. נביא אותה כאן במלואה:

וששאלת פרדכת שאין לו משא ומתן אם יכול להוציא מן העיר את מי שאין לו ישוב [שם], דבר פשוט הוא שיכול להוציא דא"ל [אף אם] אין לי מעות הפסקת לי לחיותאי במציאות שבאים לידך היו באים לידי וכמה מדיני רווחים שהיו לי אם לא היתה [=היית] בכאן [ו]גם אתה מייקר שכירות הבתים וכמה עניינים שלא ניתנו כלום להיכתב.41

ה'פרדכת' אינו עובד ונמצא מחוץ למעגל הכלכלי. בנדון דידן, כל מה שיש לו, זו הזכות (כיחיד שמותר לו למחות) לדרוש את הפעלתו של 'חרם היישוב'. הוא דומה מאד ליחיד שנהג מנהג סדום ולא רצה להתיר את היישוב לתלמיד חכם שאיננו יורד לחייו. אבל כאן מתאמץ מהר"ם להצדיק את החרם על ידי טענות כלכליות היפותטיות לגמרי (מהן אף כאלה שלא ניתנו להכתב!), כאילו נקבע מראש שהחרם תקף, אלא שחייבים למצוא לו סיבה והצדקה כלכלית.

בכך לא תמו הגלגולים של 'חרם היישוב'. עד כאן היה חרם היישוב – וכמוהו גם הענקת 'חזקת היישוב' – עניין קהילתי יהודי פנימי. כמה חוקרים טענו שיש לקשור את הופעתו עם הענקת פריבלגיות עירוניות ליהודים. השליטים למיניהם רצו לפקח על הקהילות, שהקמתן, או משך קיומן, אושרה על ידם. לכן הם היו מעוניינים גם בהגבלת מספר היהודים שיוכלו להשתקע במקום מסוים. מובן שהם אף היו יכולים להחליט, שזכות ההתיישבות איננה זכות יהודית-פנימית, ושגם הם יכולים להעניק אותה. הם אכן הרבו לעשות כן, ואז נשאלה כמובן השאלה הכאובה בדבר החפיפה של הזכות שניתנה על-ידי הקהילה עם הרישיון שהוענק על-ידי השליט. כבר במאה הי"ג מופיעה בעיה זו בכל חריפותה. מהר"ם מרוטנבורג יודע לספר 'על ראובן שלא היה לו היישוב בעיר ובא שמה באלמות ובחזקה מכח השר והחזיק כך ג' שנים ויותר',42 והוא דוחה כמובן את טענת ראובן, שרצה להסתמך על פרק הזמן שעבר מאז נתיישב כדי לטעון לחזקה ולהישאר במקום. התשובה מלמדת, ש'חזקת היישוב' צריכה עכשיו להגן על הקהילה היהודית כנגד יצר ההתערבות של השלטון בענייניה הפנימיים. ברור שלא היו לה כלים להיאבק באלימות השלטונות, אולם היא יכלה לקבוע, שהרשיון שהוענק למתיישב החדש איננו חוקי בעיניה ואיננו יכול לשמש כחזקה.

הבעיה החריפה לאחר המגפה השחורה, שבעקבותיה עזבו היהודים, מרצונם או שלא מרצונם, את רוב הערים הגרמניות. כעבור זמן מה הם התחילו לחזור אליהן, אבל לא תמיד כתושבים ותיקים אלא לרוב כמתיישבים חדשים. כיוצא בזה קרה בעקבות החלטתו של הקיסר וונצל בדבר שמיטת החובות שחבו ליהודים. ההתיישבות היהודית במספר ערים נתגלתה אז טעונת קשיים, ולבסוף הם אף גורשו מרובן. כתוצאה מרצונם של יהודים לחזור אל כמה מן הערים, או לבסס את ישובם בהן, התחיל לאחר מכן משא ומתן עם העיריות השונות, שבעקבותיו הופיע סטטוס חדש של יהודים שניתן לכנותו בשם 'בורגנות יהודית', הוא ה-Burgerrecht של היהודים. נוכל להניח במידה רבה של ודאות, כי בחלק השני של המאה הי"ד, במיוחד לאחר ביטול החובות על-ידי הקיסר, הודגשה נטייה זו עוד יותר, ויהודים השתדלו להשיג זכויות של עירונים. אמנם כבר במאה שלפניה היו תופעות דומות בוורמס. בתעודה משנת 1289 מדובר על 'אהובינו עירוני וורמס נוצרים כיהודים', והבישוף מאשר לעיריה לקבל נוצרים או יהודים כעירונים. אותה תופעה היתה ניכרת בקולוניא ובשפירא במאה הי"ד.43 אין פירושו של סטטוס זה שהיהודים זכו בזכויות פוליטיות. במה שנוגע לענייננו, די לציין כי ה-Burger שלנו' הוא בעל זכות ישיבה בעיר, לצמיתות או לזמן מוגבל (בדרך כלל לכמה שנים).

במאה הי"ד גדל בצורה משמעותית מספר הערים שיעניקו ליהודים את התואר הזה. אנו מוצאים עירונים יהודים בערים שונות44 כגון Augsburg שם מעודדים תושבים יהודים להיות לבורגנים בקרבה ב-1397 וב-1419. 45 ה-Judenbuch של ארפורט לשנים 1407-1357 מזכיר עירונים יהודים ב-1389. 46 גם בבאזל אנו פוגשים עירונים יהודים ב-1386. 47 ב-1433 מתוארים היהודים שנשארו בקונסטנץ כ-Burger. 48 המצב דומה באולם, מילהוסן,49 עסלינגן, היילברון,50 פפד"ם.51 היו ערים שקיבלו רק יהודים עירונים, אבל היו גם אחרות, אשר בהן נמצאו גם עירונים וגם לא עירונים, ונשאלת השאלה, מהו ההבדל ביניהם. יתכן מאוד כי כאן הכוונה ליהודים שקיבלו את 'חזקת היישוב' אבל לא השיגו רישיונות מטעם השלטונות. בכל אופן ברור, שהחל מן המחצית השנייה של המאה הי"ד – ובכמה מקומות עוד קודם לכן – הקהילה בערים רבות איננה ריבונית בכל מה שנוגע להענקת 'חזקת היישוב' והפעלת 'חרם היישוב'. מיד התעורר ויכוח חריף בעניין חוקיות הרשיונות שהוענקו על-ידי המלך. פוסקים שונים פסקו, שהיות והמדינה היא של המלך, הוא מוסמך לקבוע מי יכול להתיישב בה.52

בתנאים כאלה איבדו 'חרם היישוב' ו'חזקת היישוב' הרבה מחשיבותם. לפי עדותו של ר' ישראל ברונא53 'בכל המדינות הללו אושטריך, מערהרין, עגר, פיהם וזכשין, ריינוס, ורנקין,54 בכל קהילות חשובות כל הבא לגור בהם, רעגנשפורק, נורנבערק, ניישטט, פראג, ברונא,55 אין פוצה פה ומצפצף לא ע"י מולי56 ולא כ"ש ע"י גויים...'. אמנם אין פירוש הדבר ש'חרם היישוב' חדל להתקיים. הוא המשיך להתקיים בערים ובמדינות השונות, אך אז היה בעל 'חזקת היישוב' צריך להשיג רשיון מן המלך כדי להישאר במקומו, אחרת יהיה בגדר Beisitzer, תושב ארעי שהקהילה היהודית מוכנה לתת לו את חזקת היישוב בתנאי שיסתדר עם השלטונות. הם ה-Beisitzer נכשל במאמצים האלה, הוא היה צריך לדעת שהקהילה לא תגן עליו אם השלטונות ידרשו את יציאתו מן העיר.

לאור הנאמר למעלה נראה בעליל, כי 'חזקת היישוב' ו'חרם היישוב' עברו במהלך הזמן כמה גלגולים. תוכן המושגים השתנה לאור הנסיבות המשתנות. 'חזקת היישוב' הושגה לראשונה על-ידי המתיישב הבודד שהגיע להסכם כלשהו עם השליט המקומי – תשלום כספי או הענקת שירותים כלכליים – על בסיס הסכם זה הוכרז חרם נגד מי שניסה להשתקע במקום בלי הסכמתו של בעליו הראשון של 'חזקת היישוב'. עם הגידול במספר בני הקהילה נועד 'חרם היישוב' לשמור בשלב ראשון על אושיותיה של הקהילה לכל היבטיה והוא היה צריך להבטיח את קיומה. לימים, כאשר הסיבה הראשונית שגרמה להופעת האמצעים האלה כבר נעלמה, הומצא עבורם פירוש כלכלי. עד אז היתה השליטה בחזקה ובחרם בידי הקהילה היהודית. בשלב השלישי של ההתפתחות, עם התערבות השלטונות בסדרי ההתיישבות היהודית הפך 'חרם היישוב' לנשק האחרון של הקהילה היהודית שהתאמצה להגיע לחפיפה בין 'חזקת היישוב' ובין מה שאפשר לקרוא Burgerrecht, העירונות היהודית, שהחל מן המאה הט"ז היא נקראת 'העירונית'.57 התהליך נראה לכאורה די פשוט, אלא שבמציאות, הדברים הכי פשוטים הסתבכו בעקבות כל התמורות שחלו באופיים של החרם ו'חזקת היישוב'. הן לא הופיעו בזה אחר זה, אלא נוספו אלה לאלה ולא נדחקו הצדה. התשובה הידועה של המהרי"ק58 על בעיית 'חרם היישוב' במנטובא היא דוגמה טובה לטענה זו. המהרי"ק מחייב את 'חזקת היישוב', ובתוך הדיון הוא מביא את דבריו של הראבי"ה על רבנו תם וקביעתו, כי מן הדין אי אפשר לעכב את ישובו של מתיישב חדש ולכן 'נהגו הקדמונים להטיל חרם על ישוב'. הוא מצדיק גם את ראשי הקהל שאינם רוצים שמישהו מן החוץ יבוא להלוות בעירם ויתחרה בהם כי 'הוא אינו רשאי להלוות שם בלי רשות הקהל יצ"ו'. הוא גם מתייחס למעורבותם של השלטונות בהענקת רשיון ישיבה. כל הנימוקים האלה באים יחד כדי להסביר את מהות החרם ואת הצורך להפעיל אותו. ייתכן מאוד שהמהרי"ק הושפע מן המסורת הצרפתית שממנה ינק, ולא התעניין יתר על המידה בנעשה בגרמניה: שם, כפי שהעיד הר"י ברונא נחלש מאד כוחו של 'חרם היישוב'. עוד ייתכן ששיטת הקמת הבנקים היהודיים החדשים שגרסה הקמת בנק אחד מורשה במקום מסוים, היא שהביאה להתעניינותו הגדולה בחרם היישוב.

דיון ב'חרם היישוב' איננו יכול להתעלם מן התקדים שבאותו פרק ב-Lex salica שדן במהגרים וקובע שאם מישהו רוצה להשתקע בכפר אחד והתושבים מוכנים לקבל אותו, בכל זאת יכול תושב יחיד למחות ולמנוע ממנו את היישוב. הדמיון עם 'חרם היישוב' ברור, אבל כלום יש כאן מקרה של השפעה פראנקית על התקנה היהודית? י' רבינוביץ שגילה את הדמיון הזה דווקא נוטה לייחס לחרם היישוב בסיס תלמודי.59 אפשר לטעון כי בצורה כל שהיא קרה כאן תהליך דיאלקטי אשר בו השפיעה ההלכה התלמודית על המחוקק הפראנקי שהשפיע אחר כך על מתקני 'חרם היישוב'.

השערה כזו – והיא אך ורק השערה – היתה יכולה, אמנם בקושי, להתקבל על הדעת אם הנוסח הזה של ה-Lex salica היה ידוע בסוף המאה העשירית ועומד בתוקפו. אבל לפי עדותו של רבינוביץ עצמו60 כבר בשנת 819 הוא לא היה מובן 'עד כדי כך שדבר לא שרד מפרושו המקורי'. לכן יקשה עלינו לקבל את התיאוריה בדבר יחסי הגומלין.

בכל זאת נשאר הדמיון. ניסינו להראות ש'חרם היישוב' הוא יצירה מקורית של היישוב היהודי בימי הביניים שניסה לפתור בעיות מסוימות ומצא את הדרך הזאת כדי להגן על עצמאותו ועל הסדרים שהוא הנהיג. אין זה מן הנמנע שהיישוב הפראנקי נתקל בבעיות דומות ופתר אותן כפי שפתר. Memes causes, memes effets. אולי.

הערות שוליים:

    1. י"ז כהנא (מהדיר), שו"ת אור זרוע ומהר"ם בר ברוך, ירושלים, 1951, עמ' 96-95, סימן תקכח.
    2. ראה גולק, יסודי המשפט העברי, א, ברלין תרפ"ג, סימן 68, עמ' 174-172.
    3. L. Finkelstein, Jewish Self-government in the Middle Ages, N.Y., 1924, pp. 10-15
    4. S.W. Baron, The Jewish Community, II, Philadelphia, 1942, pp. 4-17; Id. A Social and Religious History of the Jews, IV, 1957, pp. 71-85; V,p. 68-69
    5. Id., Rashi and the Community of Troyes, Rashi Anniversary Volume, Texts and Studies, I, American Academy for Jewish Research, Philadelphia, 1941, pp. 62-71
    6. L. Rabinowitz, The Herem Hayishub, London, 1945
    7. י' בער, 'היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הביניים', ציון, טו (תש"י) עמ' 36, הערה 25 (= י' בער, מחקרים ומסות בתולדות עם ישראל, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 95 הערה 25).
    8. י"ז כהנא, חזקת הישוב והשתלשלותה, סיני, נ (תשכ"ב), עמ' 119.
    9. ח"ה בן ששון, פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, תל-אביב 1962, עמ' 136-135.
    10. I.A. Agus, The Heroic Age of Franco-German Jewry, New Yprk, 1969, pp. 88-92
    11. E. Zimmer, Harmony and Discord, New York, 1970, pp. 22-32
    12. א' פוקס, 'שתי תפיסות בעניין חרם הישוב במאה הט"ו', ציון, לז (תשל"ה), עמ' 184-183.
    13. רות גולשטיין-קסטנברג, 'חזקת היישוב, חרם היישוב והמציאות של ימי הביניים', תרביץ, מז (תשל"ח), עמ' 217. והשווה למאמרה הקודם: 'חרם היישוב – בהקשר מחודש', דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, תולדות עם ישראל באירופה, ירושלים תשמ"א, עמ' 22-17.
    14. כרך יד, עמ' יז-כו (לפי מנהג האנציקלופדיה הזאת כותב הערך איננו מזוהה.)
    15. כרך יז, עמ' 271-270, הערך נכתב בידי ז' פאלק.
    16. ראה, לדוגמה, בארון, רבינוביץ, בן ששון, פוקס ואחרים בחיבוריהם שהוזכרו למעלה.
    17. כך בער (לעיל, הערה 7), הקובע שאין המשכיות, ורות גולדשטיין-קסטנברג בשני מאמריה שהוזכרו בהערה 13.
    18. ראה JQR, N.S., 34 (1943-1944) pp. 381-388
    19. ראה שם, כרך 37 (1946-1947), עמ' 431-427.
    20. אנציקלופדיה תלמודית, יז, עמ' יז.
    21. ראה הגהות האשרי, בבא בתרא, פרק ב, סימן יב; תשובות בעלי תוספות, מהדורת אייגוס, סימן 123 עמוד 127 (התשובה היא של חיים בר יצחק אור זרוע); שו"ת אור זרוע ומהר"ם בר ברוך עמ' 95 (לעיל הערה 1). שו"ת מהר"ם פדואה סימן מא. המקורות האלה הם מאוחרים למדי.
    22. ראה פינקלשטיין (לעיל, הערה 3), עמ' 147-111.
    23. ראה בית האוצר (של שד"ל), א. למברג 1847, דף נז ע"א-נט ע"א.
    24. ראה אור זרוע, א, סימן קטו.
    25. ראה ספר הישר, מהדורת רוזענטהאל, ברלין תרנ"ח, סימנים עא, עב. בסוף התשובה כותב ר"ת: 'ולולי שערינו משובשין בגייסות הארכתי לפי כבודכם לו יכולתי'. אולי יש כאן רמז למסע הצלב השני, ואם כן הוא, אפשר לקבוע, שהתשובה נכתבה ב-1147.
    26. הודפס על-ידי א' גולק, אוצר השטרות, ירושלים תרפ"ו, עמ' 353-352, מס' שפח.
    27. אין לדעת אם הכוונה היא למסירת העתק נוסח החרם לכל אחד או לשמירתו ביד הזקנים.
    28. J.M. Rigg, Select pleas, stars and other records from the rolls of the Exchequer of the Jews, London, 1902, pp. 35-36
    29. אולי יש לצרף להם את Vives de Wnonia (Winchester) אשר שמו מופיע בתוך השטר. אך אפשר שלקחו אותו כנאמן חיצוני וכי הוא לא היה חבר בקהילה הנ"ל.
    30. ראה פינקלשטיין, (לעיל, הערה 3), עמ' 155-153.
    31. תשובות מהר"ם מרוטנברג, מהדורת בלאך, פראג תרנ"ה, סימן תתרא.
    32. מהדורת כהנא (לעיל, הערה 1), עמ' 95.
    33. נראה שפירוש הדברים, שבמסים או בשירותים שנתן למושל הוא איפשר ליישוב החדש להמשיך ולהתקיים.
    34. כלומר, את חזקת היישוב.
    35. היה בכל זאת ניסיון לא להחיל את 'חרם היישוב' על תלמידי חכמים שמשרתים את הציבור וכמובן על פליטים שקיבלו רישיון זמני לשבת במקום.
    36. מרדכי, בבא בתרא, תקיז.
    37. ראה רבינוביץ (לעיל, הערה 4), עמ' 38-36.
    38. ראה מרדכי, יומא, תשכו.
    39. אור זרוע, א, סימן קטו.
    40. ראה את המקורות המובאים לעיל, בהערה 21, והמקורות שצוינו באנציקלופדיה התלמודית, יד, עמ' יח, הערה 21 (המקורות האלה מאוחרים יותר).
    41. שו"ת מהר"ם רוטנבורג, דפוס למברג, סימן רטו. התיקונים הם על-פי מרדכי, בבא-בתרא, תקנג.
    42. שו"ת מהר"ם רוטנבורג, דפוס קרמונא, סימן ט.
    43. ראה: E. Roth, De Geschichte der Judischen Gemeinden am Rhein im Mittelalter von der Epoche der Kreuzzuge bis zur Auflosung der Grossgemeinden im 15. Jahrhundert, in Monumenta Judaica, I (Handbuch), Koln, 1963, pp. 83-84
    44. R. Overdick, Die rechtliche und wirtschaftliche Stellung der Juden in Sudwestdeutschland im 15, und 16. Jahrhundert, dargestellt an den Reichstadten Konstanz und Esslingen und an der Markgrafschaft Baden, Konstanz, 1965, pp. 134-136, 142-145, 157-159
    45. ראה: M.J. Wenninger, Man bedarf keiner Juden mehr, Wien-Koln-Graz, 1981; p. 120
    46. ראה: Das Erfurter Judenbuch, herausgegeben von Arthur Sussmann, Leipzig, 1915 pp. 70, 72
    47. ראה: M. Ginsburger, Die Juden in Basel, in: Basler Zeitschrift fur Geschichte und Altertumskunde, VIII, 1909, pp. 419-423
    48. ראה ונינגר (לעיל, הערה 45), עמ' 112.
    49. ראה: S. Adler, Geschichte der Juden in Mulhausen in Elsass, Mulhausen, 1914, p. 37 (1411-1401)
    50. ראה אוברדיק (לעיל, הערה 44), עמ' 136-134, 145-142 וכו'.
    51. ראה: I. Kracauer, Urkundenbuch zur Geschichte der Juden in Frankfurt am Main, von 1150-1824, II, Frankfurt am Main, 1914, p. 314, 1360
    52. ראה אנציקלופדיה תלמודית, יד, טורים יט-כ.
    53. ראה פוקס (לעיל, הערה 12), עמ' 196-183, המדפיס תשובה לא ידועה של הר"י ברונא. תשובה זו הודפסה באותו זמן על-ידי א"ד פינס במוריה, ד, י-יא (תשל"ג), עמ' מד-מט.
    54. Bohm, Sachsen, Rhein (land), Franken ,(היום (Cheb Osterreich, Mahren, Eger
    55. Regensburg, Nurnberg, Neustadt, Prag, Brunn
    56. = נמולים. היינו יהודים.
    57. ראה מילון בן-יהודה, הערך 'עירנות', והשווה עם הערך 'עירון' שבו מופיעים גם 'עירונים' יהודים.
    58. שו"ת המהרי"ק, סימן קצא (בכמה מהדורות סימן קפז).
    59. J.J. Rabinowitz, Jewish Law, its Influence on the Development of Legal Institutions, New York, 1956, pp. 221-229
    60. שם, עמ' 224.

ביבליוגרפיה:
כותר: השתלשלותו של חרם היישוב - ראייה מזווית אחרת
מחבר: שוורצפוקס, שמעון
שם  הספר: ספר יובל לשלמה סימונסון : קובץ מחקרים לתולדות היהודים בימי הביניים ובתקופת הרנסנס
תאריך: 1993
בעלי זכויות : אוניברסיטת תל אביב. בית הספר למדעי היהדות
הוצאה לאור: אוניברסיטת תל אביב. בית הספר למדעי היהדות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית