|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > ז'אנרים |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
שתי דמויות בשדה. האחד - איש רזה וגבוה, רכוב על סוס רזה כשלד. השני - נמוך, שמנמן, בעל כרס גדולה, רוכב על חמור קטן. רוכב הסוס עוטה שריון אבירים חלוד, על ראשו קסדת ברזל מעוגלת בעלת שוליים, בידו רומח ארוך, והוא מדהיר את בהמתו העלובה לעבר קבוצת טחנות רוח. רוכב החמור מנסה לעצור בעדו בכל כוחותיו, ולא מצליח.  אנו עוסקים בנושא אשליה מול מציאות, לכן, נעזוב לרגע את דון קישוט וחברו, ונדבר על תמונות הצופן. רובן המכריע של תמונות הצופן בא מן התנ"ך, ומיעוטן - מאגדות עם, מספרים ומשירים. חלק גדול מאוד מתמונות הצופן מוטעות; נספח אליהן פרט או פירוש שאינם נמצאים בסיפור המקורי. לדוגמה:
"דון קישוטיות" הוא מושג בינלאומי, שמשמעותו רדיפה מגוחכת וחסרת סיכוי אחרי מטרה נעלה, ולו גם במחיר כישלון בטוח. אולם בכמה מפרקי הספר מתוארים מעשים, שבהם הצליח דון קישוט במבצעיו - הצלחות שעודדו אותו להמשיך בדרכו המגוחכת והכושלת, ברוב המקרים. מחבר הספר, מיגל דה - סרוואנטס (ספרדי, שחי בין השנים 1616-1547) לא התכוון כלל ליצור דמות מעוררת אהדה והערכה. כל כוונתו הייתה לכתוב יצירת לעג, שתחשוף לעיני הציבור את השטות שבקריאת סיפורי האבירים, שהיו אופנתיים מאוד באותה תקופה. הסיפורים היו רומנטיים ודרמטיים מאוד, כתובים בשפה חגיגית, גדושים עלילות גבורה של אבירים הנלחמים במכשפים, בדרקונים, במלכים רשעים, בשדים וברוחות, והכל למען נסיכה אצילה ויפהפיה, שהאביר כמעט ולא רואה. הספר "דון קישוט" זכה להצלחה אדירה מן הרגע שיצא לאור, ומומחים רבים רואים בו את יצירת הספרות הגדולה ביותר שנכתבה מאז התנ"ך. אך אנשים הוסיפו (ומוסיפים גם כיום) לקרוא בשקיקה ספרי הבל גדושי עלילות גבורה, ורומנטיקה. דמותו של דון קישוט נתפסת אמנם גם מצדה הנלעג והמגוחך, אך מוצאים בה גם צד נעלה ואצילי. הספר "דון קישוט" מכיל יסודות מחייו האישיים של מחברו, מיגל דה - סרוואנטס. כמו גיבור ספרו, גם הוא, היה בן למעמד ה"הידלגוס" - האצולה הנמוכה, הענייה יחסית - וכבן לרופא-מנתח נודד הרבה בילדותו לנדוד מעיר לעיר ברחבי ספרד. כך הכיר היטב את העם הספרדי על רבדיו השונים, ואת נופי ארץ מולדתו. את רוב השכלתו הרחבה רכש בכוחות עצמו, באמצעות קריאה בכל ספר שנפל לידיו. בשלב מסוים, נאלץ כנראה לברוח לאיטליה משום שהרג אדם, ונידון למאסר ולכריתת זרועו הימנית. מאוחר יותר השתתף בקרבות שונים במלחמה, שהתקיימה בין כמה ממדינות אירופה הנוצרית לבין הממלכה התורכית - מלחמה שהוגדרה כמשימה קדושה של הנצרות נגד המוסלמים הכופרים. הוא נלחם בגבורה רבה, היה לגיבור לאומי, שתהילתו נישאת בפי כל. אך בדרכו חזרה לספרד, לאחר שחרורו, נשבה (יחד עם אחיו) בידי שודדי-ים אלג'יראים, שהבינו - מתוך המסמכים שנשא עמו - שתפסו שבוי נכבד, שאפשר להשיג תמורתו כופר - נפש גדול. בשבי סבל השפלה ועבדות, אך ביצע כמה נסיונות - בריחה נועזים ביותר - שהיו יכולים להצליח אילו לא בגד בו בכל פעם אדם זה או אחר מבין חבריו לבריחה. בני משפחתו בספרד עשו מאמצים נואשים לגייס את סכום הכופר העצום, שנדרש לשחרורו ולשחרור אחיו. המשפחה התרוששה ושקעה בחובות כבדים. לבסוף, לאחר חמש שנים תמימות, הצליחו בני משפחתו להשיג את רוב הסכום, ובית המלוכה הספרדי הוסיף את יתרת סכום הכופר מקופת האוצר. אך עם שובו של דה סרוואנטס הביתה, לא נערכה לו קבלת פנים של גיבור כראוי לו. בינתיים נחתמו הסכמי שלום וסחר עם תורכיה, מעשי גבורתו נשכחו מלב, ורק במאמצים גדולים הצליח להשיג משרות עלובות ולא מתאימות לו (כגון: אפסנאי באחד מבסיסי הצי הספרדי). בשל החובות הכבדים שנטלה המשפחה על עצמה כדי לשחרר אותו ואת אחיו מן השבי באלג'יר, לא הצליח מעולם לבסס את עצמו ולפרנס כראוי את משפחתו. מלבד "דון קישוט", כתב מיגל דה - סרוואנטס עוד שני ספרים, שירים ומחזות תיאטרון רבים. מקצתם נחלו הצלחה יחסית (רובם אבדו במשך השנים, ולא הגיעו לידינו), אך לא הועילו לו להתבסס מבחינה כלכלית. הוא נשאר עני עד יום מותו. לא פלא, אפוא, שדה – סרוואנטס לא התלהב מספרים, המאדירים עלילות גבורה ומספרים על תהילת נצח לגיבורים. עוד בתקופת פעילותו הצבאית, כאשר היה מקורבו וחביבו של המפקד העליון של צבאות המדינות הנוצריות, ראה הרבה מעשים נקלים וטפשיים, שתוארו , אחר-כך בציבור כמעשים גדולים ואדירים. מעטים האנשים , שזכו להכיר כמוהו את טבע האדם מכל צדדיו ובכל המצבים. מתוך הספר "דון קישוט" ניכר שהמחבר אהב בני-אדם אהבה רבה, למרות כל הצרות שהביאו עליו; משום כך, למרות כוונות המחבר, יצאה מתחת ידיו דמות, המעוררת בלב הקורא גם אהדה וחיבה. הדמויות שבספרי האבירים הם גיבורים שנלחמים בענקים ובמכשפים ואילו דון קישוט, נושא לעגו של סרוונטס, נלחם בטחנות - רוח והאמין שהם ענקים רשעים, אשר מכשף כישף אותם כך שייראו כלפי חוץ כטחנות - רוח באופן דומה, הוא האמין שהפונדקי הוא אציל ושהפונדק הוא ארמון, שהאיכר הוא אביר של כוחות הרשע, וכו'. לפי אמונתו של דון קישוט, כוחות הרשע הצליחו להשתלט על העולם, להשתולל כרצונם ולכשף הכל, רק מפני שתמו מן העולם אבירים נודדים, שהיו יכולים להילחם ברשעים ולרסנם. ואילו הוא, יורשם של אותם אבירים, יודע להבחין בכישוף, ולדעת מה מסתתר מתחת למעטה החיצוני המטעה. דון קישוט טעה, כמובן, בפרטים. אך בעיקרון, הוא צדק. הלוא כולנו יודעים מנסיוננו, שאנשים מסוגלים להפתיע במצבים שונים, ואז מתגלית אמת נוספת, החבויה מתחת לאמת הנראית-לעין. לא פעם מתברר, שאדם שסמכנו עליו אינו ראוי לאמון, ואילו מי שחשבנו לחסר אחריות וקל דעת מתגלה בשעת הצורך כמי שניתן להישען עליו. לעתים קרובות מתברר, שמצב זה או אחר איננו כלל כפי שתיארנו לעצמנו. אין זה משנה, שמחבר הספר "דון קישוט" לא התכוון ליצור דמות בעלת צדדים נעלים. הסמל הוא החשוב. ההיסטוריה מראה דוגמאות לא מעטות של אנשים שסבלו יחס של לעג ובוז בשל מלחמתם חסרת הסיכוי, ולבסוף זכו בכל זאת לראות בהצלחת משימתם, הודות לעקשנותם. העובדה, למשל, שמאמר זה כתוב עברית מעידה על הצלחתו של מחייה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, אשר רבים לעגו לו וכינוהו "דון קישוט". בבליוגרפיה:
© הזכויות שמורות למטח ולאקו"ם. http://www.acum.org.il
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
