עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מסכתות המשנה והתלמוד > נזיקיןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מצוות חברתיות



תקציר
המאמר עוסק בעניין העושק בדיני החוזים במשפט העברי. האם אדם שמנצל את מצוקת הזולת וגורם לו להתחייב לשלם מחיר גבוה עבור הצלתו, אכן יכול לחייב את חבירו לשלם לאחר מכן? המאמר דן במספר מקרים כאלה העולים בתלמוד, ובנימוקים העומדים ביסוד ההלכה הפוטרת את העשוק מתשלום.



"ארץ ארבע מאֹת שקל כסף ביני ובינך מה הִוא?" על העושק בדיני החוזים
מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה


קניית מערת המכפלה

את פרשת קניית מערת המכפלה בידי אברהם מעפרון, מתאר המדרש בלשון זו:

זהו שאמר הכתוב: "עושק דל להרבות לו" (משלי כב, טז), מי היה זה? אברהם, שירד לכבשן האש בשביל כבוד האלהים. ומה אמר לו? "קום התהלך בארץ [לארכה ולרחבה כי לך אתננה]". ובית קבורה לא היתה לו לקבור את מתו, אילולי שלקח בדמים, שנאמר: "וישקול אברהם לעפרון". ולמה כך? בשביל שיהא שכרו מרובה לעולם הבא, הרי "עושק דל להרבות לו"1.

המדרש מדגיש את עניין העושק שנעשק אברהם אבינו בשעה שנדרש לשלם טבין ותקילין תמורת אחוזת קבר בארץ העתידה להיות ארצו - ארץ-ישראל. מדרשים אחרים מדגישים את הצביעות והציניות של עפרון, המציג את עצמו כנדיב לב, וחוזר ואומר שלוש פעמים שהוא מתכוון לתת לאברהם את השדה והמערה במתנה:

לא אדני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך קבר מתך (בראשית כג, יא).

אבל כשאברהם מתעקש שלא לקבל מתנת חינם, ומבקש לשלם תמורתה, עפרון נעתר לו, אלא שהוא מציין שהשדה שווה הרבה מאוד, "ארץ ארבע מאות שקל כסף", ובשביל אדם עשיר כאברהם אין זה אלא סכום פעוט, "ביני ובינך מה היא"2, והבהיר שאינו מוכן לקבל מאברהם מטבע פשוטה, אלא מטבע איכותית יקרה ביותר. וכבר העמידונו חז"ל על משחקו הכפול של עפרון:

רשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים. מנלן [=מניין לנו]? מעפרון. מעיקרא כתיב: "ארץ ארבע מאות שקל כסף" (בראשית כג, טו); ולבסוף כתיב, "וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" - דלא שקל מיניה אלא קנטרי [שלא קיבל ממנו אלא מטבע יקרה]3.

סעיף העושק בחוק החוזים

פרשת קניית המערה היא אפוא הזדמנות ראויה לעסוק בשאלת תוקפו של חוזה שנכרת תוך ניצול מצוקת הזולת. סוגיה זו מוסדרת בחוק הישראלי בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכותרתו "עושק"4:

מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר... ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.

סעיף זה הוא אחרון הסעיפים שעניינם פגמים בכריתת חוזה. מפרשי החוק5 מטעימים שהפגם שהמחוקק מאפשר לבטל את החוזה בגללו שונה בסעיף ה"עושק" מבשאר הסעיפים. בחוזה למראית עין, חוזה שנכרת מחמת טעות או הטעיה, וכן בחוזה שנכרת בכפייה, הפגם הוא בגמירות דעתו של המתקשר, שלא הסכים להתקשר כלל או הייתה הסכמתו פגומה. הפגם שם יורד אפוא לשורש הגדרתו המשפטית של החוזה כמפגש רצונות המתקשרים. לעומת זאת, מי שניצל הזולת את חולשתו ושכנעו להסכים להתקשר בחוזה שתנאיו גרועים, עושה זאת לכאורה בגמירות דעת מלאה. ההצדקה להתערבות המחוקק בעניינו אינה אפוא הצדקה משפטית, אלא הצדקה מוסרית: לדעת המחוקק, יש להגן על הצד החלש מפני ניצולו על ידי הצד החזק.

מקורות דיני ה"עושק" במשפט העברי

התלמוד6 מביא ברייתא (מקור תנאי) הדנה באסיר נמלט שנאלץ להסכים לתנאי חוזה גרועים בשעת הדוחק:

הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעבורת [ספינה] לפניו. אמר לו [לבעל הספינה]: טול דינר והעבירני [את הנהר, שמעכבו מלברוח] - אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו: טול דינר זה בשכרך והעבירני - נותן לו שכרו משלם.

מחלקה הראשון של הברייתא עולה לכאורה שהתחייבותו של האסיר הנמלט לשלם לבעל הספינה דינר תמורת השירות שהוא נותן לו אינה מחייבת, כנראה משום שהיא התחייבות מופרזת שניתנה בשעת מצוקה. אולם התלמוד תמה: אם כך, מדוע נאמר בחלקה השני של הברייתא שאם אמר האסיר הנמלט לבעל הספינה שהוא מתחייב לשלם את הדינר "בשכרך", שהוא חייב לעמוד בהתחייבותו? הלוא גם התחייבות זו ניתנה מתוך מצוקה! ובלשון התלמוד: "מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא?". והשיב התלמוד: "אמר רמי בר חמא: בצייד השולה דגים מן הים, ואמר ליה: אפסדתני כוורי בזוזא [=גרמת לי הפסד דגים בשווי זוז]". כלומר, לפי התלמוד, הסתירה בין שני חלקי הברייתא תיושב אם נניח שחלקה השני מדבר בבעל ספינת דיג, שבעליה מפסיד אם הוא מקבל רק דמי הסעת נוסע במעבורת, כי אם היה ממשיך במלאכת הדייג, היה יכול להרוויח זוז. על כן, כשאמר האסיר לבעל הספינה: "טול דינר בשכרך", אמר למעשה: "העבירני, ואני אתן לך זוז כפיצוי על מניעת הרווח שתיגרם לך". נמצא אפוא שלא המילה "בשכרך" היא הקובעת, אלא העובדה שבעל המעבורת יוצא נפסד כשהוא מקבל רק את השכר המקובל לשירותי הסעה במעבורת. אם כן, המילה "בשכרך" משמעה אינו אלא "תמורת השכר שאתה מפסיד בגללי".

עיקרון דומה עולה מהלכה נוספת בעניין זכויות השיפוי של המציל את חברו מהפסד7. מדובר במי שנסדק כד הדבש שלו, והדבש עומד ללכת לאיבוד, והציע לו חברו שנזדמן למקום ובידו כד ריק לשפוך את דבשו לכדו הריק תמורת מחצית מן הדבש, והסכים בעל הדבש להצעתו. בעניין זה, נפסקה הלכה שבעל הדבש יכול לחזור בו מהסכמתו, ואינו חייב לשלם למציל דבשו רק את דמי טרחתו ושכירות הכד8, לפי שכרם הראוי. אולם אם היה כדו של המציל מלא יין, והוצרך לשפוך את יינו כדי להציל את דבש חברו, חייב בעל הדבש לשלם לו כפי שהתחייב, משום שזהו הפסדו המשוער של בעל היין.

הלכה אחרת, בענייני חליצה9, נוגעת גם היא לנושא שלפנינו. יבמה שאחי בעלה המת מסרב לחלוץ לה (וכל זמן שיבמה אינו חולץ לה, אינה מותרת להינשא) מבטיחה לו מאתיים זוז (סכום עתק) בתמורה לחליצה. לאחר החליצה, האישה מסרבת לקיים את הבטחתה בטענה שעשתה כן מתוך מצוקתה וחששה שתישאר עגונה כל ימיה. על יסוד הברייתא שהובאה לעיל בעניין האסיר הנמלט, התלמוד10 קובע שהדין עמה, והיא אינה חייבת לשלם לאחי בעלה מאומה.

מן המקורות שהבאנו לעיל, עולות שתי מסקנות עקרוניות:

א. מי שהיה שרוי במצוקה, וכדי להימלט ממנה, הבטיח לחברו שכר מופרז תמורת עזרתו (כגון: עזרה להימלט ממאסר; הצלה מאבדן דבש וכיוצא בזה; שחרור מכבלי עגינות ועוד), אינו חייב לשלם לחברו יותר מן השכר הראוי תמורת העזרה שקיבל. מסקנה זו היא מעין הוראת ה"עושק" שבחוק החוזים (חלק כללי).

ב. יש לסייג את הדברים ולקבוע שאם ייפסד הצד השני מביטול ההתחייבות המופרזת, הרי שהיא עומדת בתוקפה. גם מסקנה זו עולה בקנה אחד עם החוק, שכן החוק אינו חל על מי שהתקשר עקב מצוקה גרידא, אלא על מי שהתקשר עקב ניצול מצוקתו, והלוא בכגון זה אין לדבר על ניצול.

היסוד המשפטי לזכות הביטול

ונשאלת השאלה: מהו היסוד המשפטי לזכות הביטול בכל הסוגיות האלה? התלמוד אומר שאפשרות ביטול ההתחייבות יסודה בטענת המתחייב כלפי הצד השני: "משטה אני בך"11 (טענה זו ידועה בספרות התלמודית בשם "טענת השטאה"). כלומר, מי שלקח על עצמו בשעת מצוקה התחייבות חורגת מן המקובל, יכול לומר לצד השני: "לא התכוונתי ברצינות למה שאמרתי, ואם הבטחתי לך סכום מופרז, לא היה זה אלא כדי שתסכים להיחלץ לעזרתי". לפי זה, עולה שלא די שנטל המנצל את ההתחייבות מתוך ניצול מצוקת חברו, אלא צריך גם שאפשר יהיה להניח שהמתחייב עצמו לא גמר בדעתו לקיים את ההתחייבות.

טענה זו של המתחייב - "משטה אני בך" - המהווה בסיס לזכות הביטול, טעונה ביאור, שהרי כלל ידוע הוא במשפט העברי ש"דברים שבלב אינם דברים"12. אם כן, מה איכפת לנו שהצד המנוצל בחוזה לא התכוון למלא אחר התחייבותו? לפתרון שאלה זו, הציעו הראשונים והאחרונים נימוקים בעלי אופי שונה: יש שהציעו נימוק משפטי; אחרים הציעו נימוק דתי; ויש מי שהציע נימוק מוסרי. נימוקים אלו, שהם היסוד המשפטי לביטול חוזה שנכרת עקב ניצול מצוקה במשפט העברי, יפורטו להלן תוך ציון מקצת מן הנפקות המשפטית ביניהם.

הנימוק המשפטי (העדר גמירות דעת)

ההסבר המקובל על רוב הפוסקים13 הוא שכל התחייבות בלתי סבירה שבאה בעקבות מצוקה, אינה מחייבת, משום שברור בעליל שלא ניתנה מתוך גמירות דעת לקיימה, ובלשון הריטב"א14: "קציצה [=הסכמה] שעל ידי הדחק לא שמיה קציצה". כך, למשל, הסכמת האסיר הנמלט לשלם דינר עבור שירות השווה הרבה פחות מכן, אינה הסכמה רצינית, והוא "הסכים" לשלם דינר רק מתוך מצוקתו לברוח, והתכוון למעשה להתחרט לאחר שתחלוף הסכנה, ולא לקיים את התחייבותו. אין כאן "דברים שבלב", משום שכך מתנהג כל מי שמתחייב התחייבות מופרזת בנסיבות דומות15. לפי נימוק זה, בניגוד לנימוק הדתי שנביא להלן, אין ההוראה מצומצמת רק לחוזה שתוכנו הוא בבחינת מצווה המוטלת על הצד השני, אלא כל אימת שהמתחייב שרוי במצוקה, יש לו עילה לבטל את התחייבותו המופרזת. לפיכך, הנימוק הזה חל גם בסוגיית החליצה, אף אם מניחים שאין שום מצווה על היבם לחלוץ לאלמנת אחיו. הסכמתה לתשלום המופרז, מאתיים זוז, נבעה ממצוקתה, ולא היה בדעתה לקיים את התחייבותה.

לפי נימוק זה, מי שהיה שרוי במצוקה כספית ונאלץ ליטול הלוואה, והבטיח לצד שלישי סכום מופרז כדי שיסכים להיות ערב לפירעון ההלוואה, אינו חייב לעמוד בהתחייבותו, משום שהסכמתו לתשלום הסכום המופרז לא הייתה רצינית, והיא נבעה רק ממצוקתו16. כך הוא הדין, אף שאין אדם חייב להיות ערב להלוואת הזולת כלל.

הנימוק הדתי (שכר מצווה)

יש מן הראשונים שכתבו17 שהבטחה מופרזת של אדם השרוי במצוקה אינה מחייבת, משום שמקבל ההבטחה היה מחויב על פי דין לעזור לאותו אדם להיחלץ ממצוקתו. מקור החיוב הוא בדיני השבת אבדה, ולפיהם חובה להציל את הזולת מהפסד, בין הפסד ממון בין הפסד הגוף. מטעם זה, בעל המעבורת אינו זכאי לקבל את השכר המופרז שהבטיח לו האסיר הנמלט, שהרי היה חייב להצילו גם בלא התשלום המיוחד שהובטח לו18, והוא זכאי לקבל רק את השכר המקובל להעברת אדם את הנהר, כדין כל מי שמקיים מצוות השבת אבדה במהלך עבודתו, שחברו חייב לשלם לו את שכר טרחתו והפסדו בלבד19. והוא הדין בסוגיית החליצה: האישה אינה חייבת לעמוד בהתחייבותה, משום שמצווה הייתה על היבם לחלוץ לה20.

לפי הנימוק הדתי, בשונה מן הנימוק המשפטי, מי שהבטיח לחברו סכום מופרז כדי שיסכים לשמש לו כערב, חייב יהיה לעמוד בהתחייבותו, משום שאין אדם חייב לערוב להלוואת הזולת כלל. כמו כן, מי שמחמת מצוקת מגורים קשה, שכר מחברו דירה במחיר מופרז, אינו רשאי לבטל את החוזה, כיוון שבעל הדירה אינו חייב להעמידה לרשותו במחיר מקובל. לעומת זאת, לפי הנימוק המשפטי שהובא לעיל, שהתחייבות מופרזת שניתנה בעקבות מצוקה אינה מחייבת, משום שהיא נעדרת גמירות דעת, הרי שבהתקיים תנאים נוספים - כגון רמת המצוקה ופער המחירים בהשוואה למחיר המקובל וכדומה - ייתכן שהשוכר רשאי לחזור בו מהתחייבותו.

יש להטעים שנימוק זה תקף גם אם לא נכרת החוזה מתוך מצוקה: די שיהיה נשוא החוזה בגדר מצווה עבור הצד השני, כיוון שלפי גישה זו, אפשר לשטות במי שחייב לקיים מצווה בהבטחה מופרזת, כדי להניעו לקיים את המוטל עליו ממילא.

הנימוק המוסרי ("מידת סדום")

שיטה שלישית משתמעת מדברי המהרש"ל21, ר' שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז), והיא שבכל המקרים שנידונו בתלמוד ונאמר בהם שהחייב רשאי לבטל את התחייבותו, מדובר במצב של "זה נהנה וזה לא חסר"22. כך, למשל, כשבעל המעבורת מקבל את שכרו הראוי לו, לא נגרם לו שום חסרון, אך האסיר הנמלט נהנה, ובכגון זה, "כופין על מידת סדום"23. כלומר, סירוב בעל המעבורת להסתפק בשכר ראוי הוא התנהגות בלתי מוסרית - "מידת סדום" - וכופין עליה.

לשיטה זו, נראה שבסוגיית המעבורת ההנחה היא שאלמלא מצוקתו של האסיר, בעל המעבורת היה מסכים להעביר אותו תמורת שכר ראוי, אלא שביקש לנצל לרעה את מצוקתו של אותו אסיר נמלט. אך לולא כן, כלומר כשבעל הספינה אינו נוהג להעביר נוסעים בספינתו, ואפילו לא בשכר ראוי, שוב לא היה מקום לומר שדרישת התשלום המופרז היא בבחינת "מידת סדום": וכי אדם מחויב מדין "כופין על מידת סדום" להיענות לכל הצעה שמציע לו הזולת, אף אם הלה מבקש ממנו דבר בתמורה ראויה?! משל למה הדבר דומה? לנהג מונית המחפש נוסעים להסיעם, והנה נזדמנה לו יולדת המבקשת להגיע בדחיפות לבית החולים, והוא דורש ממנה תשלום מופרז עבור שירותו. בכגון זה, אכן "כופין על מידת סדום", ואף אם הסכימה היולדת לשלם לו סכום גבוה תמורת הסעתה לבית החולים, היא רשאית לחזור בה מהסכמתה זו. לעומת זאת, אם הוצא נהג המונית ממיטתו כדי להסיע את היולדת, אי-אפשר לכפות עליו להסכים לספק את השירות הזה במחיר הרגיל, משום שבכגון זה דרישת התשלום הגבוה אינה בבחינת "מידת סדום"24. ואמנם הסתייגות זו עולה מחלקה השני של הברייתא שהבאנו לעיל, ולפיה בעל ספינת דיג המסייע לאסיר נמלט לעבור את הנהר בשעת מנוסתו זכאי לקבל את מלוא המחיר שסוכם עליו, כיוון שבכגון זה לא היה בדרישת בעל הספינה משום "מידת סדום".

נמצא שלפי גישה זו, היסוד המשפטי לזכות הביטול של חוזה גרוע שנכרת מתוך מצוקה הוא יסוד מוסרי, ולפיו אין לאפשר את ניצול מצוקת הזולת. אף לשיטה זו, אין הוראת התלמוד נוגעת למצווה המוטלת על המנצל, אלא לתיקון חברתי כללי. גישה זו קרובה לגישתו של המחוקק הישראלי.

סוף דבר

על יסוד מקורות התלמוד, ובהתאם לגישות השונות שסקרנו, עלתה לדיון בפוסקים שאלת תקפותם של הסכמים שונים, כגון: שכר רופאים25, שכר שדכנים26, שכר שתדלנים27 ומתווכים28 ועוד29 - כשהמשותף לכולם הוא מצוקתו של מקבל השירות30 ותנאי תשלום מופרזים.

הכרעות שונות ניתנו לשאלת תקפותם של ההסכמים הנזכרים, על פי תפיסתם של הפוסקים השונים את היסוד המשפטי של הזכות לביטול ההתחייבות בסוגיות התלמודיות שסקרנו לעיל. כאמור, רוב הפוסקים טוענים שהיסוד המשפטי הוא העדר גמירות הדעת של המבטיח הבטחה מופרזת בשעת מצוקה. אחרים סבורים שהיסוד המשפטי הוא חובתו הדתית של המנצל לעזור לזולתו הנמצא במצוקה, ואם לא הייתה מוטלת עליו חובה מעין זו, אין יסוד לפטור. ויש שטענו שיסוד הפטור הוא שיקול מוסרי, ולפיו יש למנוע ניצול לרעה של מצוקת הזולת31.

למאמרים נוספים ב'פשיטא'

הערות שוליים:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים.

  1. מדרש ילמדנו (כ"י), מובא על ידי הרב כשר, תורה שלמה, חיי שרה, פרק כג, הערה עו.
  2. על כך אומר מדרש תנחומא (בובר), פרשה ראה, סימן ד: "על ידי שהכניס עין הרע בממונו של אברהם, חסרו וי"ו, שנאמר: 'וישקל אברהם לעפרן' (בראשית כג, טז)", ולא כתב את שמו בכתיב מלא, "עפרון".
  3. בבא מציעא פז ע"א.
  4. לגלגולו של המושג "עושק" במקורות המשפט העברי, ממושג של ניצול מצוקה, כמו בפסוק "וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר אלמנות ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות" (מלאכי ג, ה), עד למשמעות הרחבה יותר של החזקת כספי הזולת שלא כדין. ראה דבריו של השופט אלון, ע"א 719/78, איליט בע"מ ואח' נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673, בעמ' 687-685.
  5. ראה: ג' שלו, דיני חוזים (תש"ן), עמ' 251. וראה גם מאמרו של ס' דויטש "הוראת העושק בחוק החוזים", מחקרי משפט ב (תשמ"ב), עמ' 17, 24. והשווה לדברי הנשיא שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533, 541. וראה י' מלץ, "עוד על ה'מצוקה' - מאזן ביניים", הפרקליט לח (תשמ"ט) 571. וראה גם ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (תשנ"ג 1992), כרך ב, עמ' 970, האומרים שהוראת העושק שבסעיף 18 מושתתת על צירופם של שני גורמים: חוסר ההגינות ופגם "מרוכך" ברצון. אך כאמור, גם לשיטה זו, הפגם ברצון אינו מהווה עילה עצמאית לביטול החוזה אלא בצירופו של העניין המוסרי.
  6. בבא קמא קטז ע"א.
  7. על פי הרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יב, הלכה ו; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסד, סעיף ו. מקור דבריהם הוא במשנה ובגמרא, בבא קמא שם.
  8. ראה סמ"ע, שם, ס"ק יט.
  9. יבמות קו ע"א.
  10. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קסט, סעיף נ. ואף שהוטעה היבם, החליצה כשרה, משום שהכלל בדיני חליצה הוא שאין חליצה על תנאי, וכל חליצה מתירה את האישה, גם אם לא נתקיים התנאי. וראה בית שמואל, שם, ס"ק נב.
  11. בבא קמא קטז ע"א; יבמות קו ע"א.
  12. לכלל זה במשפט העברי, ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' קע.
  13. ראה לדוגמה: חידושי הרמב"ן, יבמות שם, ד"ה "ודאמרינן"; חידושי הרשב"א, יבמות שם, ד"ה "בתר דחלץ". בנימוק זה מתבארים יפה דברי רבנו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה בכורות ד, ו, אודות רב שהיה הממונה הבלעדי על סידור גיטין, והיה דורש כסף רב מהבעל בתמורה לסידור הגט, ומנצל את מצוקת הבעל שהיה תלוי בחסדו. רבנו עובדיה כותב עליו בחריפות: "ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס". לאור האמור לעיל, הבעל לא היה חייב לשלם לרב אלא את השכר הראוי למלאכת סידור גט, כיוון שהתחייבותו לסכום גבוה נבעה ממצוקתו.
  14. חידושי הריטב"א, קידושין ח ע"א, ד"ה "לעולם".
  15. מצב זה קרוי בלשון הפוסקים "דברים שבלבו ובלב כל אדם". כלומר, אמנם כוונת ההשטאה היא כוונה נסתרת בלבו, אך כך היה עושה כל אדם המצוי במצבו.
  16. שו"ת הרא"ש, כלל סד, סימן ג. הובא על ידי הרמ"א להלכה, חושן משפט, סימן קכט, סעיף כב. בימינו יש חברות העוסקות במתן ערבויות בשכר (וראה שו"ת גור אריה יהודה, סימן עא, שכך היה מקובל כבר בזמנו). במציאות זו, משמעות הלכת הרא"ש היא שהלווה פטור מלשלם יותר מן השכר המקובל.
  17. ראה מרדכי, בבא קמא, פרק הגוזל ומאכיל, רמז קעד, בשם רבנו חזקיה, שכתב ביחס למעבורת: "וטעמא... דהוא חייב להצילו... והכי נמי מצוה אבל בשאר מלאכות [שאינן מצווה], חייב ליתן לו כל אשר התנה לו".
  18. לפי גישה זו, יש לקבוע שהמאסר ממנו ברח האסיר היה מאסר בלתי חוקי (שאם היה זה מעצר חוקי, ודאי אין מצווה לעזור לו), מה שאין כן לפי הנימוק המשפטי שראינו לעיל, ולפיו הוא הדין גם במי שבורח ממעצר חוקי, שכן גם הוא אינו גומר בדעתו להתחייב. שאלה זו העלה השופט י' מלץ (הנזכר לעיל, הערה 5) בעמ' 576.
  19. והטעם הוא שהפסד חברו אינו חשוב יותר מהפסדו שלו. ראה י' בלס, חוק לישראל, עשיית עושר ולא במשפט , עמ' 127-126.
  20. לנימוק הדתי האמור כאן, לא ברור מה מקומה של טענת "השטאה" הנזכרת בתלמוד, שהרי אם הפטור הוא מחמת המצווה המוטלת על הצד המנצל, מה משנה כוונתו של המתחייב בשכר המופרז? לעניין זה, ראה מחנה אפרים, הלכות שכירות, סימן טו.
  21. שו"ת מהרש"ל, סימנים כד-כה. בדומה לזה, ראה פד"ר, חלק ג, עמ' 375: "שזה שיכול לפטור עצמו אחר כך בשכרו [הראוי בלבד], מבוסס על יסוד זה דכופין על מידת סדום".
  22. דוגמת מה שמצאנו במסכת בבא קמא כ ע"א.
  23. ליחס בין "זה נהנה וזה לא חסר" לכלל "כופין על מידת סדום" באופן כללי, ראה: רמב"ם הלכות שכנים, פרק ז, הלכה ח. וראה באריכות: נ' רקובר, עושר ולא במשפט, ירושלים תשמ"ח, עמ' 20, 22; י' בלס, חוק לישראל, עשיית עושר ולא במשפט, ירושלים תשנ"ב, עמ' 55.
  24. השווה פני יהושע, בבא קמא כ ע"א, ד"ה "בתוספות".
  25. ראה, למשל, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה, קונטרס רמת רחל, סימן כה.
  26. ראה, רמ"א, חו"מ, סימן רסד, סעיף ז. והשווה ע"א 4839/92 גנץ נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, שבו הכיר בית המשפט בתוקפו של חוזה שדכנות על סך 100.000 דולר!
  27. ראה, למשל, שו"ת הרמ"א, סימן פו.
  28. ראה, למשל, שו"ת מהרי בן לב, חלק א, סימן ק.
  29. כגון דיון בעניין שכר מופרז שהובטח למשרת רבנות בעקבות מצוקת הקהילה, בהעדר רב מקומי. ראה: שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן פ. וראה שו"ת חוות יאיר, סימן קפו, על שכרו של בעל תוקע לראש השנה. שו"ת משיב דבר, חלק ב, סימן נא, דן בשכר גבוה שהובטח לרב שיסדר קידושין, והסכים החתן לתתו רק משום שכל צורכי החתונה כבר היו מוכנים, ואי אפשר היה לדחותה. לעניין סכום מופרז שהבטיחה אישה לבעלה כדי שיגרשנה (כשיש הוכחה למצוקת האישה), ולאחר גירושיה היא מבקשת להפר את הבטחתה, ראה: שו"ת מהרש"ל, סימנים כד-כה; פד"ר, חלק ג, עמ' 375.
  30. אמנם יש שבשונה מן המקרים שתוארו כאן, המצוקה מתבטאת בהעדר חלופה להתקשרות, ולא היות המתקשר שרוי במצוקה, כגון שכרם של עורכי דין או מתווכים, שמצוקת המנוצל מתבטאת בעובדה שלא היה יכול (או שאינו רשאי על פי חוק) להשיג את מבוקשו, כגון רכישת בית או הגנה בפני תביעה, בלא ההתקשרות עם עורך דין או מתווך. ראה מה שהובא לעיל, הערה 13, בשם רבנו עובדיה מברטנורא.
  31. לשיטה זו, נראים הדברים שבכל מצוקה הדין כן, ואף לכתחילה אפשר לפעול בדרך זו של "השטאה". וראה בפד"ר, חלק ג, עמ' 375, שכתבו כן במפורש בשיטת המהרש"ל, שזו דרך חוקית להניע את הבעל לתת גט לאשתו כשנפסק נגדו פסק דין הכופה עליו לגרשה.

ביבליוגרפיה:
כותר: "ארץ ארבע מאֹת שקל כסף ביני ובינך מה הִוא?" על העושק בדיני החוזים
מחבר: ויגודה, מיכאל (ד"ר)
תאריך: תשס"ג , גליון 97
שם כתב העת: פרשת השבוע
עורכי כתב העת: הכהן, אביעד  (ד"ר) ; ויגודה, מיכאל  (ד"ר)
בעלי זכויות : ישראל. משרד המשפטים. המחלקה למשפט עברי
הוצאה לאור: ישראל. משרד המשפטים. המחלקה למשפט עברי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית