עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה



תקציר
המאמר עוסק בקבורת מתים ע"י חבורה קדושה, ה'חברה קדישא', במהלך ההיסטוריה היהודית; זאת, תוך עיסוק ביסודות של המשפט הציבורי העולה מתקנות החברה קדישא לאורך הדורות.



חסד של אמת: "חברה קדישא" ותקנת הציבור
מחבר: ד"ר אביעד הכהן


ארץ החיים

מעשה ברב אמריקאי שהגיע לארץ לביקור. ביקש מארחו לכבדו והציע לקחתו לטייל בארץ הקודש לאורכה ולרוחבה. "רצונך, ניסע למקומות הקדושים: לקבר הרמב"ם בטבריה, לציון שעל קבר הרשב"י במירון, ואף את קבר האר"י שבצפת לא נקפח. סופנו שנעלה לירושלים ונתפלל על קבר דוד המלך". נענע האורח ראשו בשלילה, ואמר: "לראות את ארץ החיים ואת היושבים עליה באתי. יהודים חיים אני מבקש, לא יהודים מתים!".

העיסוק בקברים ובמוות מאפיין את מורשת ישראל מימים ימימה, ורבים מפסוקי התנ"ך עוסקים בו. דומה שלא בכדי תופשים העלייה לרגל למקומות הקדושים והפולקלור הרב שנכרך סביבה מקום נכבד במסורת ישראל, עד ימינו. גם המחוקק הישראלי1 ובתי המשפט לא משכו את ידם מהסדרת סוגיות שונות שעניינן קבורת המת וכבודו2. עם זאת, יש לזכור ולהזכיר כל העת כי החיים הם עיקר, לא המתים, פן מרוב עיסוק במתים נשכח את צערם של החיים, וכבר אמר החכם באדם: "טוב ללכת אל בית אבל מלֶכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם", בתנאי ש"החי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). כלומר, הלקח מכוון כלפי החיים, שישמרו על כבוד האדם, והם עיקר, לא "יקרא דְּשָׁכְבֵי", כבוד המת.

"ביני ובינך מה היא"

בראש הפרשה בא תיאור מפורט של רכישת אחוזת קבר על ידי אברהם אבינו. אברהם אבינו מבקש "רשיון קבורה" מאת בני חת, ומציג את עצמו כאדם צנוע: "גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם3 ואקברה את מתי מלפני" (בראשית כג, ד).

בפירושו על התורה, תולה הרא"ש [רבנו אשר, מחכמי ספרד בראשית המאה הי"ד] את הבקשה המיוחדת בנימוקים תכנוניים: "נראה דצריך אדם ליקח רשות מכל גדולי העיר לעשות בית הקברות, ולפיכך שאל רשות מהם, ולכך הדגיש הכתוב שהייתה קניה זו 'לאחזת קבר מאת בני חת'"4.

בקשתו של אברהם נתקלה בתגובה אדיבה ונדיבה למשמע אוזניים של בני חת: "נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך, איש ממנו לא יכלה ממך מקבר מתך" (בראשית כג, ו). לכאורה, ניתנה לו הנחלה חינם אין כסף. רק לימים יתברר לאברהם שכל אותה "נדיבות" והרעפת שבחים, לא הייתה אלא פתח למשא ומתן מסחרי קשוח. אברהם מבקש מבני חת נחלה מסוימת: "שמעוני ופגעו5 לי בעפרון בן צחר. ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו, בכסף מלא יתננה לי" (בראשית כג, ט). ואכן, בסופו של דבר, יצא אברהם וידיו על ראשו. הוא נאלץ לרכוש אחוזת קבר במחיר מופרז ומופקע, כדברי הכתוב: "ויען עפרן את אברהם לאמר לו6. אדני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הִוא", אומר עפרון לאברהם כסוחר ממולח, "ואת מתך קבור!" (בראשית כג, יד-טו).

התורה חוזרת ומדגישה שהסכום המופרז נתבע במטבע "קשה": "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" (בראשית כג, טז). הנדיבות ומתנת החינם הפכו לעסק יקר מאוד. בעקבות חז"ל, עמד רש"י על הדגשת התורה "עובר לסוחר", ופירש: "לפי שאמר [=עפרון] הרבה7, ואפילו מעט לא עשה. שנטל ממנו שקלים גדולים, קנטרין".

עובר לסוחר

בימינו, רבים הם העושים במלאכת קודש זו, עיסוק בצורכי המת באמונה, לילות כימים. עם זאת, מפעם לפעם נשמעות בציבור טענות על "חברה קדישא" זו או אחרת הגובה מבני משפחות הנפטרים סכומי כסף עצומים תוך ניצול ציני של מצוקתם.

לאחרונה אף נדרשה הכנסת לעניין זה, כשתיקנה את חוק שירותי הדת היהודיים, וקבעה תעריפים מרביים לרכישת חלקת קבר מחיים8.

תיקון זה עולה בקנה אחד עם "ערכיה היהודיים של מדינת ישראל", שנקבעו ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", ותכליתם שמירה על כבוד האדם.

הטיפול בקבורת נפטרים יהודיים בישראל מופקד בידיהן של "חברה קדישא" אחדות. בישראל יש היום 700 חברות לערך: 45 חברות לערך הן פרטיות (עמותות); 70 חברות לערך פועלות במסגרת המועצות הדתיות; 30 חברות פועלות במסגרת מועצות אזוריות; ושאר החברות הן גופים קטנים המספקים שירותי קבורה ביישובים קטנים ובקיבוצים9.

בתנאי הרישיון שנותן המשרד לענייני דתות ל"חברה קדישא", נקבע כי על החברה לחתום על הסכם עם המוסד לביטוח לאומי, ונאסר עליה לגבות או לדרוש סכום כלשהו בקשר לקבורה מלבד הסכום שנקבע על ידי המשרד לענייני דתות. דרישה זו נובעת מהוראות סעיפים 268-266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 והתקנות שתוקנו על פיו.

לפי חוק זה, זכאי כל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחו"ל לחלקת קבר חינם בבית עלמין באזור מגוריו. זכות זו שמורה לו בתנאי שקרוביו אינם מבקשים לקברו ב"בית עלמין סגור" או ב"חלקה חריגה", כהגדרתם בהסכם שבין הביטוח הלאומי והחברה. על פי החוק, זכאי כל נפטר לשירותי קבורה, כגון לוויה ותכריכים, חינם אין כסף. הביטוח הלאומי נושא בהוצאות אלה, ומעביר את הכסף ישירות לחברה קדישא10.

אחד המקורות הקדומים ביותר לקיומה של "חברה" ממוסדת המטפלת בנפטרים בא בתלמוד:

רב המנונא איקלע לדרומתא. שמע קול שיפורא דשכבא. חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא. אמר להו: ליהוו הנך אינשי בשמתא. לא שכבא איכא במתא?! אמרו ליה: חברותא איכא במתא. אמר להו: אי הכי שריא לכו (מועד קטן כו ע"ב).

[=רב המנונא נקלע לדרום. שמע קול שופר מכריז שנפטר אדם, וראה אנשים ממשיכים במלאכתם כאילו לא אירע דבר. אמר להם: יהו אנשים אלה בנידוי, וכי אין מת בעיר (שצריכים להפסיק מכל מלאכה ולטפל בצרכיו)?! אמרו לו: חברה (קדישא) יש בעיר. אמר להם: אם כן, מותר לכם להמשיך במלאכתכם].

בכל הדורות ראו יהודים זכות גדולה לעצמם להיות שותפים למצווה גדולה זו של טיפול בנפטרים ושמירה על כבודו, שלא על מנת לקבל פרס. בתקופות מסוימות אף נאבקו אנשי הקהילה על הזכות להימנות עם אנשי "חברה קדישא", ומשלא עלה הדבר בידם, פנו לבית הדין וביקשוהו לתת להם את הזכות ליטול חלק במצוה זו.

נדגיש שאנשי ה"חברה קדישא" לא ראו את החבֵרות "קרדום לחפור בו" ואמצעי לעשיית הון לביתם. מלאכתם זו נעשתה ללא תמורה, מתוך תחושה של אחריות וכובד ראש.

חכמי ישראל אף תיקנו מעת לעת תקנות שנועדו למנוע תופעות פסולות, ונלחמו במי שביקשו לנצל את המצווה הגדולה לעשיית רווחים לביתם.

הניגוד בין קיום מצוות "חסד של אמת" לבין עשיית עושר והפקת רווחים, בא לידי ביטוי מופלא במדרש:

"חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח) - זה משה.
בשעה שעסקו כל ישראל בביזה, עסק הוא בעצמות יוסף; ובשעה שהיו כל ישראל נושאים את הכסף ואת הזהב אשר העלו ממצרים, היה משה רבינו נושא את ארונו של יוסף.
אמר לו הקב"ה: חסד גדול עשית, אף אני אעשה עמך חסד ואתעסק בקבורתך, שנאמר: "ויקבר אותו בגיא" (דברים לד, ו) (שמות רבה, כ, יט).

תיאור מרתק בעניין זה נשתמר בתקנות קהילת פראג. ה"חברה קדישא" של העיר נוסדה בשנת 1564, ותקנותיה - שאף קיבלו את אישורה של הממשלה - תוקנו על ידי המהרי"ל, מגדולי ישראל באותה תקופה, והן נועדו להבטיח שכל יהודי יוכל להיקבר בבית העלמין בלא תשלום:

יען נודע כשמת אחד אשר היה חוץ מהחברה [=לא נמנה עם חברי ה"חברה קדישא"], הם מבקשים עבור קברו מעות הרבה, ואומרים: הב, הב!11, וכמעט ששגור בפי האנשים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלי דמים12...
על כן, להודיע לעם שלא בעוולה הם עושים, וקדושים הם, וכל המשתתף עמהם, לכן קראו להם "חברה קדישא".

כאמור, פעלו בקהילות ישראל עשרות ומאות חברות "חברה קדישא" שעשו את מלאכתן, מלאכת שמים, שלא על מנת לקבל פרס13.

חברה קדושה

לא כן בדורות האחרונים. נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים, וחברות "חברה קדישא" שבימינו ובמקומנו אינן פועלות עוד בהתנדבות. מיסוּדן של החברות, והמספר הרב של הנזקקים לשירותיהן של החברות הללו, אינו מאפשר עוד לקיים כבעבר מערכת הפועלת על בסיס התנדבותי. משום כך הוקמו חברות "חברה קדישא" המעסיקות עובדים קבועים, שיש להן רכוש ונכסים, ותפקידן לטפל בכל צורכי המת.

על מקומה הנכבד של ה"חברה קדישא" בעולמה של יהדות, כבר עמד השופט מ' אֵלון14:

פעילותה של חברה קדישא - בכל אומה ולשון, ובעולמה של יהדות בפרט - בהבאת אדם למנוחת עולמו, משולבת בה רגישות אישית ו'נשמתית' מיוחדת, הן מבחינה אישית של הנפטר והתייחדות קרוביו וידידיו עם זכרו, והן מבחינת הציבור בכללו ורגישותו המיוחדת לכבודם ולאופיים של הליכי הקבורה ולכבודו של בית הקברות.

רגישויות מיוחדות אלה באו לכלל ביטוי בעולמה של יהדות בשורה של הלכות והנחיות: בבית הקברות, שבמורשת ישראל מכונה בית מועד לכל חי, אין נוהגין קלות ראש... נוהגין בו מתוך הקפדה יתירה, על יקרא דשכבי (כבוד המת), יקרא דחיי (כבוד החיים) ויקרא דישראל (כבוד ישראל) וכו'.

מעלתה של מצוות העיסוק בקבורת הנפטר ובהלוויתו באה לביטוי15 בכינוי שניתן לה, "חברה קדושה". מונח, שכמדומה לא ניתן לאף קבוצה אחרת. וכל כך למה? לפי שהם עושים "חסד של אמת".

מקורו של המונח בציוויו של יעקב אבינו ליוסף: "ועשית עמדי חסד ואמת" (בראשית מז, כט).

ומהו "חסד של אמת?". פירש רש"י: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול".

קופה גדולה וקופה קטנה

הסופר ש"י עגנון מספר16:

פעם אחת אבד להם המפתח של בית החיים [=בית קברות] שבווילנא. התקינו מפתח חדש. עשו סעודה גדולה לשם חנוכת המפתח. משאכלו ושתו כתבו גבאי החברה הקדושה על פנקסם הו"ג והו"ק.
הו"ג - הוצאה גדולה של ארבע קופיקות מחיר המפתח. הו"ק - הוצאה קטנה של ארבעים רובל דמי הסעודה.

מעשה זה, מאוצרו הטוב של ש"י עגנון, משקף משהו מאורחות קלוקלות שהולכים בהן לעתים המופקדים על ניהול כספי הציבור של ה"חברה קדישא". בכל הדורות, שקדו חכמי ישראל על התקנת תקנות למניעת תופעות מעין אלה והבטחת שקיפות בניהול כספי החברה ושמירת חובת האמונים שחבים אנשיה לציבור שולחיהם.

כך, למשל, חויבו המופקדים על הקופה לנהל רישום מדוקדק של כל הכנסה והוצאה בפנקסי החברה, והיו צריכים למסור דו"ח על מצב המזומנים בקופה מדי חודש בחודשו17.

לספוד לשרה ולבכותה

לצד קבורת המת, חלה חובה על החיים לספוד למת ולבכותו. פולמוס גדול בעניין זה נתעורר בארץ לרגל עצרת יום השנה החמישי לפטירת ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, בחודש חשוון תשי"ח (2.11.57). מועד הטקס נקבע לפי התאריך הלועזי, ולא נתלוו אליו סממנים דתיים כלשהם. תזמורת פילהרמונית ניגנה בעצרת זו בטקס קטעי מוזיקה אחדים, מקהלת הפועלים המאוחדת שרה קטעי שירה אחדים, והסופר משה שמיר, איש "השומר הצעיר" באותם הימים, אמר דברי הספד. בעצרת לא נאמר קדיש, ואף תפילת אשכבה או פרק תהילים. הרב הרצוג נמנע מלהשתתף בטקס בשל מחלתו, ועמיתו, הרב יצחק נסים, הראשון לציון, הודיע שהוא מחרים את הטקס החילוני "לאות מחאה". סיעת אחדות העבודה ראתה בתגובת הרב נסים פגיעה בזכרו של ויצמן. ח"כ יצחק בן אהרן מיהר להעלות הצעה לסדר היום של הכנסת; ואילו הח"כים הדתיים, הרב מרדכי נורוק ופריג'ה זוארץ הגישו הצעות נגדיות על פגיעה ברבנות הראשית.

הרבנות הראשית הודיעה כי "אין סמכות לגורמים חילוניים להתערב בעבודתה ולהשפיע על הוראותיה בענייני הלכה". למחרת האזכרה הודיע בן גוריון שעל הרב נסים להתפטר: "אני מתפלא איך מעז פקיד מדינה (!) להודיע כי הוא מחרים טקס זיכרון לנשיאה הראשון של המדינה. אם אינו מוצא את המדינה יפה בעיניו, מדוע אינו מתפטר?".

שר המשפטים הודיע כי לפי חוות דעת משפטית של היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, ניתן להעמיד לדין אדם המכריז חרם על מפעל או גוף ממלכתי כלשהו18. הנהלת "יד חיים ויצמן" מסרה שתאריך הטקס נקבע על פי החלטת הממשלה משנת 1954, ושיום השנה לפי המסורת היהודית מצוין מדי שנה "לפי כל חוקי המסורת היהודית ובמסגרת פרטית של משפחת ויצמן". שנה לאחר מכן, כבר הגיעה הממשלה ל"הסדר" עם הרב נסים: הטקס יתקיים ביום הצהרת בלפור, על פי התאריך הלועזי של פטירת הנשיא, אך יכלול גם פרק "דתי": קריאת פרקי תהילים, אזכרה ואמירת קדיש. במקביל, יתנהל טקס דתי ביום השנה על פי הלוח העברי, ובא לציון גואל.

סוף דבר

בדרך הליכתנו במקורות המשפט העברי בענייני הקבורה, עוברים לפנינו כבני מרון פרנסים וחברים, שמשים ומטהרים, קברנים וגזברים, גבאי צדקה. תקנותיהן של אותן חברות "חברה קדישא" עשויות ללמדנו שיעור מאלף, הן מבחינה היסטורית - תולדותיהן של קהילות ישראל לדורותיהן - הן מבחינה משפטית, בעיקר בתחום המשפט הציבורי. מצויים בהן הסדרים שונים, כגון: איסור ניגוד עניינים, דיני בחירות, תנאי כשירות ופסלות למשרה ציבורית, כללי דרכי ניהולה של הקופה הציבורית, ועוד כהנה וכהנה.

בין לבין, ניתן למצוא בתקנות גם מעט לחלוחית המוסיפה "נשמה יתֵרה" למערכת הנורמות והכללים. דוגמה יפה לכך ניתנה בפנקס תקנות "חברה קדישא" ברידינקען (Raducaneni) שברומניה19, הפותח בחרוזים בסדר אלף-ביתי:

אנשי החבורה זה לזה יהיו מרוצים, ולמצוה זו יהיו נחוצים, ולא יהיה מושבם חס ושלום מושב לצים, ואם שנים מהם יהיו נצים, תיכף זה לזה יהיו מרוצים, ולא יהיו כצאן אשר אין להם רועה המה נפוצים, רק יהיו תמיד אגודה אחת מקובצים...

למאמרים נוספים ב'פשיטא'

הערות שוליים:

* אביעד הכהן, מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן".

  1. ראה, למשל: חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, סעיפים 269-266; חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א - 1971; חוק בתי קברות צבאיים, תש"י - 1950; חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו - 1996; תקנות שירותי הדת היהודיים (אגרות שירותים של חברות קבורה), התש"ל - 1970.
  2. לדוגמה בעלמא, ראה: בג"צ 329/71 דן בירון ואח' נ' חברא קדישא גחש"א - קהילת ירושלים, פ"ד כו(1) 381; ע"א 280/71 גדעון נ' גחש"א, פ"ד כז(1) 10; ע"א 492/79 אלי מוזס נ' ח"ק גחש"א ירושלים, פ"ד לה(4) 157; בג"צ 556/83 שרית בסט נ' שר הביטחון, פ"ד לח(1) 177; בג"צ 1438/91 יוסי גינוסר נ' שר הביטחון, פ"ד מה(2) 807; ע"א 294/91 חברא קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' ליונל אריה קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464; בג"צ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812; דנג"ץ 3299/93 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מט(2) 195; ע"א 6024/97 שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(3) 600; בג"צ 397/88 עמותת "מנוחה נכונה" ואח' נ' השר לענייני דתות ואח' [לא פורסם]; ה"פ 752/94 יצחק בורגמן נ' ח"ק גחש"א ראשל"צ [לא פורסם], ועוד הרבה.
  3. מעניינת היא הערתו של בעל "מדרש הגדול" על אתר, שלמד מתיבת "עמכם" כי רכישת מקרקעין שיועדו לקבורת משפחה אחת טעונה הסכמה של כל בני המשפחה. וראה בבא בתרא ק ע"ב.
  4. ראה, י' גליס, תוספות השלם - אוצר פירושי בעלי התוספות על התורה, ב (ירושלים תשמ"ג), עמ' רלד. לדעת הרשב"ם - ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י (מבעלי התוספות בצרפת, המאה הי"ב), צריכה ההסכמה להינתן על ידי "כל בני העיר".
  5. נאה היא הערתו של בעל מדרש אלפא-ביתא: "שאין פגיעה, אלא פרקליטין" וכו'. היינו: אברהם ביקש מבני חת שייעשו פרקליטיו, וייצגו אותו במשא-ומתן עם עפרון. ראה: הרב מ"מ כשר, תורה שלמה ד (ירושלים תרצ"ד), עמ' 929.
  6. מעניין הוא דיוקו של הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט): "דומה כי ארבע מאות שקל כסף היו מחיר עצום כל כך, עד שעפרון ירא להודיע את הסכום בעצמו, והעדיף למסור דרישתו על ידי שליח: לאמר לו".
  7. שהרי הדגיש שלוש פעמים: "השדה נתתי לך", "לך נתתיה", "נתתיה לך" - שלוש מתנות נאמר כאן, ולבסוף: "עובר לסוחר" (מדרש הגדול).
  8. חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 10), התשס"א2001-, ס"ח 1806 תשס"א, עמ' 523.
  9. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היה מספר הנפטרים בישראל בשנת 1991 כ31,000-, מהם 28,000 יהודים, והוא גדל לכ36,000- נפטרים בשנת 1997, מהם כ32,000- יהודים. לפי נתוני המשרד לענייני דתות, כשני שליש מהנפטרים היהודיים (כ66%-) נקברים בידי חברות פרטיות. ראה דו"ח מבקר המדינה לשנת 1998.
  10. מידע נוסף על דרך התנהלות מערכת הקבורה בארץ מצוי בדו"ח חקירה שהגשתי בשנת 1999 לרשם העמותות, לפי סעיף 40 לחוק העמותות, התש"ם1980-, בעניינה של ה"חברה קדישא" בתל-אביב.
  11. "הב הב", היינו: תן, תן!, על פי: "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל, טו).
  12. אמירה צינית זו אינה מובנת אלא על רקע מקורה, הגמרא במסכת נידה כא ע"א, המדברת על ה"דמים" שב"קבר האשה", בית הרחם, בשעת הווסת. דמים אלה הומרו כאן ב"דמים" - כסף המשתלם תמורת קבורת הגופה.
  13. תולדותיהן מסופרים בהרחבה בפנקסי החברות ובמחקרים שונים. ראה למשל: תקנות מחברה קדישא מנחם אבלים דק"ק ראטרדם, אמשטרדם תקע"ג; "קטעים מפנקס ישן של ה'חברא קדישא' בדרויא פלך וילנא", רשמות א (תרע"ח), עמ' 499-437;
    H. Flesch, "Die Statuten der Chewra kadischa Neu-Raussnitz", Monatsschrift 70 (1926), 166-180 ; J. Marcus, "The Triesch Hebra Kaddisha, 1687-1828", HUCA 19 (1946), 169-204;
    ז' רבינוביץ, "השער של "פנקס חברא קדישא דקאברין", סיני צט (תשמ"ו), רמד-רמט, ועוד הרבה. חומר רב מצוי גם בכתב העת "בנתיבי חסד ואמת" - ספר השנה של החברה קדישא בתל-אביב.
  14. ע"א 294/91 חברא קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 493 (וראה גם ע"א 1482/92 הגר נ' הגר, פ"ד מז(2) 802). על פסק דין זה ופס"ד בעניין שביט (לעיל, הערה 1), שהלך בכיוון שונה במקצת, ראה לאחרונה: ג' ספיר, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", עיוני משפט כה (תשס"א), עמ' 220-189.
  15. וראה עוד בקטע הנאמר מדי יום ביומו בתפילת שחרית: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים ולווית המת". והשווה לנוסח המשנה פאה א, א.
  16. ש"י עגנון, תכריך של סיפורים (תל-אביב תשמ"ה), עמ' 193.
  17. ראה י"ז כהנא, "תקנות החבורה קדישא דק"ק ניקלשפורג", סיני יז (תש"ה), עמ' קצ.
  18. ראה ש' מייזליש, מן ההר אל העם (תל-אביב תשנ"ג), עמ' 170.
  19. נתפרסמו בידי י' גלר, "חבורות קדושות ברומניה", סיני צה (תשמ"ד), עמ' רעח-רפו.

ביבליוגרפיה:
כותר: חסד של אמת: "חברה קדישא" ותקנת הציבור
מחבר: הכהן, אביעד (ד"ר)
תאריך: תשס"ב , גליון 50
שם כתב העת: פרשת השבוע
עורכי כתב העת: הכהן, אביעד  (ד"ר) ; ויגודה, מיכאל  (ד"ר)
בעלי זכויות : ישראל. משרד המשפטים. המחלקה למשפט עברי
הוצאה לאור: ישראל. משרד המשפטים. המחלקה למשפט עברי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית