העוני בארץ גדול ואנשים מערימים זה על זה. והנה, שמעון נשא לאשה את מריימה, עולה מחבר העמים, ענייה מרוטה, והתנה אתה בכתב, קודם הנישואים, שאין הוא מתחיייב במזונותיה. התחתנו, ושמעון סגר על בריח מקרר משלו, ולמריימה מקרר משלה. ובעיני ראיתי את שני המקררים.
וההלכה? הבעל חייב במזונות אשתו, על פי התורה. ואז? "כל המתנה על מה שכתוב בתורה – תנאו בטל" (משנה, בבא מציעא). כלומר, הנישואים תקפים, ורק תנאי המזונות הנ"ל של שמעון בטל. ועכשיו מה? הם נשואים והוא חייב במזונותיה. מדוע? האם נישואים אינם חוזה רציני וחופשי? מדוע בני אדם אינם יכולים להסכים על מה שהם רוצים? ובכן, 'החוזה הראשי' של היהודי הוא ההלכה. שום תנאי בחוזה כלשהו, בין יהודים, אינו יכול לעמוד בסתירה ל'חוזה הראשי'. ואם החוזה הראשי (ההלכה) קובע שהמושג "נישואים" כפשוטו כולל מזונות – אזי התנאי הנ"ל של שמעון מתבטל אוטומטית.
ומדוע רק התנאי בטל, ולא הנישואים בכללותם? כי גם ההלכה וגם תורת החוזים המודרנית שואפות להכשיר חוזים פגומים, ולא למהר לפסול אותם. כי ה'חוזה' הינו אחד המנועים הגדולים של חיי המעשה. החוזה מפעיל הון ועבודה. לחברה האנושית יש אינטרס בחוזים תקפים.
וכיצד מכשירים חוזה פגום? בודקים את הבריאות (החוקיות) של רוב גוף החוזה, ופועלים על פיו. לא ממהרים לפסול חוזה על פי איבר אחד חולה בו. ובמקרה של שמעון ומריימה, רוב הגוף הוא עצם הנישואים, ורוב הגוף הזה בריא, ואילו התנאי הנ"ל (המזונות) הוא רק איבר אחד חולה. ועל כן רק הוא בטל. ובכן, מריימה, ענייה מרוטה שכמותך, את נשואה כדין ושמעון בעלך חייב במזונותייך.
לפריטים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.
