צדק מחוץ לבית המשפט

בפיליטון ידוע, מתאר אפרים קישון את תלאותיו בגביית חוב מ'קונשטטר' ("צריך לשכור עורך דין טוב", הג'ינג'י עם המפתח, עמ' 123):

לפני עשר שנים לווה ממני קונשטטר 20 לירה לשעתיים. הוא הבטיח להביא לי את הכסף תוך 24 שעות. כיוון שלא הביא, נתתי לו צלצול, אז הוא ביקש ארכה של שבוע ימים. מקץ שבוע ימים הלכתי אל קונשטטר ודרשתי את כספי. הוא הבטיח לי לסדר את העניין עד יום ב' בצהרים.

[...] תוך חודשיים לא באה תשובה מקונשטטר, על כן קבע הפרקליט שאין מה לעשות עוד, מאחר שהוא לא רוצה לשלם. לקחתי ממנו את העניין והעברתיו לפרקליט יותר טוב. תבענו את קונשטטר לדין.

כעבור חמישה חודשים נתקיים המשפט, אבל קונשטטר לא בא בגלל מחלה, ולכן נדחה המשפט למועד מאוחר יותר בשנה הבאה. אז שוב לא היה משפט מפני שקונשטטר בינתיים נסע לחוץ לארץ. חיכיתי שנה וחצי אך משלא חזר, פניתי אל עורך דין אחר די מפורסם והלה השתדל לחדש את המשפט, אך השופט לא היה מוכן לדון בהעדר הנתבע.

[...] לקחתי פרקליט עוד יותר נודע והגשנו לבית הדין העליון צו על תנאי נגד שר המשפטים שיבוא וינמק מדוע אי אפשר לקבל בחזרה את חמישים הלירה שלי מקונשטטר. שר המשפטים בא ואמר שצריך לפנות אל בית המשפט אז חידשנו את המשפט אבל הוא נדחה מפני שקונשטטר ביקש דחיה.

הלכתי אל עורך הדין הגדול ביותר בארץ ותיארתי לפניו את הפרשה. הוא הקשיב קשב רב ויעץ לי ללכת לקונשטטר ולהכות אותו. הלכתי אל קונשטטר והיכיתי אותו. הוא תיכף שילם לי 50 לירה במזומנים.

כדאי לפנות אל עורך דין באמת טוב.

כדרכו, קולע קישון למטרה בדיוק רב; פעמים רבות, הבא בשערי בית המשפט בחיפוש אחרי הצדק, יוצא ממנו בפחי נפש ובכיס מרוקן. הפתרון שמייעץ העורך דין ה'באמת טוב' מפתה מאוד שכן הוא שמביא לתוצאות. הסוגיה המובאת בתחילת הפרק השלישי של מסכתנו דנה במקרה קרוב, העוסק גם הוא ב'מכות' (ב"ק כז ע"ב, מארמית):

שלח לו רב חסדא לרב נחמן: הרי אמרו, לרכובה - שלוש, ולבעיטה - חמש, ולסנוקרת - שלוש עשרה (דמי פיצויים למכות אלו); לקת המעדר וראש המעדר מה?
שלח לו: חסדא, חסדא, קנס אתה מגבה בבבל? אמור לי גופו של מעשה כיצד היה?
שלח לו: אותו בור של שני שותפים שבכל יום היה דולה ממנו אחד מהם. יום אחד דלה אחד מים שלא בתורו. אמר לו יומי הוא! לא השגיח בו. לקח השני קת מעדר והכה בו את הראשון.
אמר לו רב נחמן: מאה מכות היה לו להכותו, שכן אפילו לאומר 'לא עושה אדם דין לעצמו' (= לא עביד איניש דינא לנפשיה) – במקום הפסד עושה.

בשורות הבאות מתברר כי המחלוקת שאליה מפנה רב נחמן היא מחלוקתו שלו עצמו עם רב יהודה. לדעת רב נחמן עושה אדם דין לעצמו בכל מקרה, ואילו רב יהודה מתיר רק כאשר ללא עשיית הדין ייגרם הפסד לאחד מן הצדדים.

[ב]

לאחר הצגת מחלוקת האמוראים ונימוקיה, מובאות שמונה קושיות – ארבע על רב יהודה וארבע על רב נחמן, לפי סדר זה. בראשונה שבהן מובאת ברייתא (המקבילה לתוספתא [י, ל"ח]) המדגימה יפה את עוצמת דעתו של רב נחמן:

בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב; אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל!

כאמור, מבחינת קושיותיה, הסוגיה סימטרית לחלוטין; מספר הקושיות על כל אחד מן האמוראים שווה, וכולן מתורצות בדרך זו או אחרת. על אף זאת, נטיית הפוסקים היא לפסוק כרב נחמן וזאת מנימוקים שונים. אחד הקדומים שבהם הוא רבנו חננאל (קירואן, המאה ה-11): 'פסק: והביאו ח' הלכות לברר הלכה כמי משניהם (רב נחמן ורב יהודה)... וקיים לנו כרב נחמן'. ר"ח הולך ומונה את כל הקושיות, אולם על אף שכולן מתורצות, הוא מדגיש דווקא את הקשיים של רב יהודה ואת התירוצים של רב נחמן. את הסיבה לכך ניתן למצוא בצורה מפורשת בדברי ר' אשר (הרא"ש, אשכנז-ספרד, מפנה המאה ה-13): 'והלכתא כרב נחמן בדיני, ועוד דהרבה פירכות מקשים לרב יהודה ותירצום בדוחק'. כלל ידוע מזכיר הרא"ש, והוא שסמכותו של רב נחמן מכרעת בדיני ממונות והלכה כמותו בעניינים אלו. יש להניח שכלל זה הוא הגורם המכריע את פסיקתו, שכן ניתן לראות דחקים לא פחות גדולים בתירוצי הסוגיה ביחס לרב נחמן. באופן עקרוני, גם הרמב"ם פוסק ש'עביד איניש דינא לנפשיה' (הל' סנהדרין, ב יב):

יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין. לפיכך אם קָבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו, אין סותרין את דינו.

המציאות המשפטית העולה מפסיקות אלו, ובייחוד מהלכתו של בן בג בג, אינה סימפטית כלל; האם 'לית דין ולית דיין'?! האיש הישר בעיניו יעשה?! הרי לשם מה קיימת מערכת משוכללת של ביורוקרטיה משפטית אם היא עצמה מאפשרת לעוקפה?

ואכן, ישנה קבוצה (קטנה יחסית) של פוסקים הפוסקים כרב יהודה. הראשון שבהם הוא בעל 'ספר השאילתות' מתקופת הגאונים, המביע בצורה חריפה וברורה את העדפתו (בראשית, שאילתא ב [מתורגם מארמית]. יש לציין את פרשנותו של הנצי"ב המנסה ליישב את דעת הגאון עם הפסיקה כרב נחמן, אולם אין אלו פשוטם של דברים):

שאילתא: מי שיש לו דין עם חברו, אסור לו להתנהג עימו באלימות, אלא צריך ללכת אצל דיין שיפסוק לו דין תורה ושיקבלו עליהם דין זה. שעל האמת מתקיים העולם, כמו ששנינו (משנת אבות א, י"ח): 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום'. וכשברא הקב"ה את אדם הראשון ציווה עליו את הדינים, ככתוב (בראשית ב, ט"ז): "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר..".. ואמר ר' יוחנן: '"ויצו" אלו הדינים, שנאמר (בראשית יח, י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט..."; מה הציווי שם דינים (משפט), אף הציווי כאן דינים'.

הנימוקים המובאים לעיל חזקים וברורים; התנהלותו של העולם תלויה בראש ובראשונה בדין, המנהל את התנהגותם של בני האדם ביחסיהם זה עם זה. הדין מושתת על האמת, וללא שניהם אין מקום לשלום בעולם. אולם כיצד מיושבת דעה זו עם הכלל המעדיף את רב נחמן ב'דיני'? על בעיה זו עומד ר' אפרים, תלמיד הרי"ף מקלעת חמאד שבאלג'יר (דף י"ב ע"ב בדפי הרי"ף. אני מודה לפרופ' שמחה עמנואל על זיהויו):

דבר זה אינו 'דין', שהרי אין בו פטור וחייב... אלא במותר ואסור חולקים. שרב נחמן סובר שמותר לו לעשות דין לעצמו... והלכה כרב יהודה, שמדויקת המשנה על פי הסוגיה כמותו.

אם נושא הדיון אינו בקטגוריית ה'דינים', הרי שאין יותר חובה לפסוק כרב נחמן.

[ג]

כפי שאמרנו, נטיית הפסיקה היא כרב נחמן, אולם הבעיות המערכתיות שמעלה פסיקה זו מחייבות את עיגונה המשפטי. שתי דעות מקובלות בספרות הרבנית למקור סמכותו של האדם לעשות דין לעצמו. י' דינרי, במאמר משנות השבעים (דיני ישראל ד') מתמצת אותן:

כמה מן הפוסקים ראו כבסיס של 'עביד איניש דינא לנפשיה' את ההשקפה שבתנאים מסויימים מאצילה ההלכה סמכויות של בית דין לפרט הבא לעשות דין לעצמו.... לעומת זאת, ראו פוסקים אחרים את זכויות הבעלות כמקור ל'עביד איניש דינא לנפשיה'. זכויות אלו כוללות גם את הזכות להחזרה עצמית של הרכוש הנמצא בידי אחרים שלא כדין, אבל אין לבעלים סמכות של בית דין.

לשאלה האם עשיית הדין העצמית נגזרת מסמכותו של בית הדין או שמא מדובר בעניין פרטי של האדם ישנן מספר השלכות. על אחת מהן עומד למשל זקני, ר' שלמה יהודה טבק (סיגט, המאה ה-19), בספרו ערך ש"י (חו"מ סי' ה). באופן כללי, עשיית דין אסורה בשבת וביום טוב. אם עשיית הדין העצמאית נובעת מכוח בית הדין, הרי שגם היא אסורה בשבת, מה שאין כן אם מדובר על אדם פרטי.

מאמץ זה של הפוסקים למצוא עיגון במערכת המשפט עצמה (בית הדין או בעלות) לפסיקתו של רב נחמן מובנת; שהרי על פניו, היתר 'לקיחת החוק לידיים' נוגד כל אינסטינקט משפטי וחברתי נורמטיבי. כיוון שכך, אין מוצא אחר מאשר מציאת נימוקים משפטיים רציונליים כדי להשיב פסיקה זו למסגרת המקובלת. אולם נראה שניתן להציע כיוון שונה מעט להבנת דעתו של רב נחמן, כיוון שניתן לראותו בנושאים מגוונים בדיני ממונות.

יש נטייה למערכת המשפטית לצמצם את עצמה ולמנוע עד כמה שאפשר את הצורך בהתערבותה בחיי ה'שוק'. הרציונל לכך ברור; אם בכל דבר פעוט נידרש לבית הדין, כל היחסים הממוניים בין בני האדם ישקעו בבוץ כל כך עמוק וטובעני, עד שלא יהיה ניתן לקיימם. ויבוא הפיליטון של קישון ויעיד כאלף עדים! לעיתים, כדי לשמור על זרימה חופשית של חיי מסחר, יש לאפשר אפילו 'מאה מכות' – כלשונו של רב נחמן לרב חסדא. נכון, מכות הן לא דבר סימפטי, ובוודאי קשה לראותן כסעיף בספר החוקים של מערכת כלשהי. אך אל לנו לשכוח כי בבני אדם עסקינן, והשוק, או הרחבה שלפני בור ההשקיה, אינה מקום סטרילי. ופה יכולות בנותיו של לבן ושל יתרו או נעריו של דוד לבוא ולהעיד. כפיית הבירוקרטיה המשפטית על השוק עשויה לבטלו כליל, ומכאן הדרך לשווקים אפורים ושחורים קצרה ביותר. במקרים אלו, דווקא צמצום מעורבותו של החוק מאפשרת הכנסת תחומים ומגזרים נרחבים מאוד תחת כנפיו.

למאמרים נוספים באתר פשיטא