עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות
מקור ראשון (המאוחד)



תקציר
המאמר עוסק בארבע הפרשיות של קריאת התורה בחודש אדר. ארבע פרשיות אלו מהוות יחידה אחת, המבטאת מהלך של התחדשות הציבוריות הישראלית. במהלך זה, לפרשת פרה יש מקום מיוחד, שכן היא מבטאת עבורנו היבט חומרי של התורה, שעדיין אין לנו גישה להבנתו.



האתגר של פרשת פרה
מחבר: הרב דב ברקוביץ'


הפרק הרביעי במסכת משרטט את לוח השנה של קריאת התורה. הקריאה הקבועה לפי סדר הפרשיות בתורה לא נידונה במפורש, והיא רק מרומזת במספר מקומות. במשנה (בדף כט.) ובגמרא (בדף ל:) נאמר שאחרי שמסיימים את ארבע הקריאות המיוחדות בשבתות חודש אדר, "חוזרין לכסדרן", ובנוסף מציינת המשנה את הימים המיוחדים שבהם "מפסיקין" את הסדר בשל ימי חג.

שתי מערכות מיוחדות מפסיקות את הסדר הקבוע של הקריאה בתורה – קריאות של ימי חג ושל חודש אדר. לקבוצה הראשונה הנמקה ברורה - "מצוותן שיהיו קורין כל אחד ואחד בזמנו". לפי הגמרא (דף לב.), הקריאה בציבור בעניין המצוות הנוגעות לחג היתה תמריץ להתבוננות מעמיקה בהלכות החג המפורטות, ולהעמדתן על בוריין.

מאידך, לא ניתנת במשנה ובגמרא הנמקה ברורה לארבע הפרשיות המיוחדות שמפסיקות את סדר הקריאה הקבוע בארבע השבתות סביב חודש אדר. זאת על אף שלפי פשט המשנה וקביעת אביי בדף ל:, ובניגוד למנהג המוכר לנו (המבוסס על שיטת ר' ירמיה), פרשיות אלו באו במקומן של פרשיות השבוע, וחשיבותן היתה אפוא רבה ביותר.

רמז חשוב בעניין זה ניתן בגמרא בדף ו:, כאשר נקבע שבמקרה שמתעברת השנה, חובת קריאת הפרשיות חלה לפי רוב השיטות באדר השני בכדי שתחול סמוך לחודש ניסן. קריאת "ארבע הפרשיות" חייבת לחבר בין ראש חודש אדר וחג פורים ובין ניסן, בכדי לאחד את גאולת העם בראשית תקופת הבית השני לבין זמן התהוותו של העם בגאולת מצרים.

על רקע דברי הגמרא מתעוררת חידה. רק שתיים מארבע הפרשיות המיוחדות של אדר קשורות ישירות לחגי אדר וניסן - פרשת "זכור" הנקראת בשבת שלפני פורים, והפרשה הרביעית, פרשת "החודש", הנקראת בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן, המגדירה את ייחודו של ראש חודש זה כראשיתו של ה"זמן היהודי" ואת מצוות היסוד של חג הפסח. ובכן, לשם מה קבעו קריאות מיוחדות בשבתות שלפני פורים וראש חודש ניסן, ולא, למשל, לפני החגים האחרים: שבועות, סוכות וחנוכה? ועוד, לשתי הפרשיות "זכור" ו"החודש" התווספו שתי פרשיות, שאין להן קשר ישיר לחגי אדר וניסן – פרשת "שקלים" בה מצווה העם לתרום מכספו למשכן ולמקדש (מצווה שלפי המשנה היתה מתבצעת מראש חודש אדר והלאה, כהכנה להתחלת שנת קורבנות המקדש שחלה בראש חודש ניסן) ופרשת פרה אדומה המתארת את דרך ההיטהרות המיוחדת הנדרשת במקרה שאדם נטמא בטומאת מת.

תמיהה זו מחריפה על רקע עריכת המשניות. על אף שאין במשנה ואף בגמרא כל טעם ל"הפסקה" זו, הרי הפסקה זו עצמה היא הפותחת את כלל הדיון בקריאות המיוחדות, לפני רשימת קריאות החגים. כיחידה הלכתית-ספרותית, דווקא ארבע הפרשיות הן הממשיכות ומרחיבות את מושגי קדושת בית הכנסת המהווים את המסגרת של המחצית הראשונה של הפרק. עורך המשנה קבע בכך שיסודות קדושת בית הכנסת, וערכה של הקריאה הציבורית, הנלמדת מקריאת מגילת אסתר בחג הפורים, משתקפים בקריאות התורה המיוחדות "המפסיקות", ובראש ובראשונה בקריאות ארבע הפרשיות של חודש אדר.

ארבע שהן אחד

מסתבר שאין לחפש את ההסבר לארבע הפרשיות רק בהתאמת כל פרשה לתאריך מסוים; ארבע הפרשיות הן מסכת אחת שרוקמה יחד בכדי לתאר את ההתהוות של הציבוריות הישראלית, למעשה לכונן אותה מחדש מדי שנה לקראת התחדשות ה"זמן היהודי" בראש חודש ניסן וחידוש הברית של העם עם ה' בליל הסדר.

ארבע הפרשיות יוצרות מהלך אחד של התחדשות הציבוריות בשני שלבים – ראשית, התלכדות פיזית של העם סביב תרומת ממון משותף למקדש והצלתו מכוחות עמלק החוזרים ומבקשים להכחיד אותו; שנית, בהיטהרות העם מכוחות המוות שבתוכו והקדשתו למצוות הגאולה המחודשת. מצוות חג פורים היוו מעשה של התחדשות "מקדש המעט" של הופעת השכינה בנפשות ישראל, בהתכנסותן יחד לשמוע את סיפור ההצלה בימי אסתר ובקיום מצוות החג המחברות בין אדם לאדם. קריאת הפרשות עוטפת את פורים בסיפור מפורט יותר של תהליך כינון ציבוריות זו, והופכת את חודש אדר כולו למהלך של "תשובה כללית ציבורית" לקראת ניסן, כמו שחודש אלול הינו זמן "תשובה פרטית" לקראת ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

כל מערכות הקריאות בתורה - הקריאה כסדר, הקריאות המיוחדות בחגים וקריאת ארבע הפרשיות באדר - משקפות תובנה שורשית בעניין התהוותו של עם ישראל והמשך קיומו לדורות; הוא בורא את עצמו שוב ושוב באות ובמילה.

אבל הקריאות שעיקר מטרתן הוא יצירת הישות הישראלית לאורך הדורות כמבראשית הן ארבע הפרשיות. תרומת מחצית השקל שבתקופות המקדש והניצחון על אויבי ישראל יוצרים את הכלי, את החומר, וההיטהרות מכוחות המוות שבתוכנו וההקדשה למצוות הפסח הן אשר ממלאות את הכלי בחיות שתקיים את ישראל בעולם הזה מעבר לגבולות הזמן והמקום.

החוליה החלשה

החוליה בשרשרת זו היא פרשת הפרה האדומה. במציאות הפיזית מאוד, מחולל אפר הפרה האדומה הנפגש עם המים החיים היטהרות מהמוות. אך כל זה נותר כדיבור סתום בפרשה רחוקה; הפער בין הדיבור שבקריאת התורה בציבור לבין המציאות הוא פער שקשה לאחותו.

בחלל שנוצר, כאשר דברי תורה הופכים למילים אטומות, נולדות דרשות, המכסות משמעות ולא חושפות מעמקים. אם נתייחס למצוות פרה אדומה כ"חוק" שטעמו אינו ידוע, ובשל כך נקבל על עצמנו "קבלת עול מצוות" ביתר תוקף, אולי נתהדר באי-הבנה המקדשת לעתים את הנשגבות של תורת בורא עולם, אבל לא נזכה להיטהר מכוחות המוות שבתוכנו.

אכן: הלכות פרה אדומה הן ההתגלמות של הבלתי נודע ושל הפרדוקסלי בתורה. המוות הוא יסוד הטומאה המחייב את האדם לגזור על עצמו התרחקות ממקום השכינה, כדי לסמל את עובדת המקדש כמקור החיים. וכי איך אפשר להיטהר מההתקרבות למוות על ידי אפר של פרה - המהווה בעצמו התגלמות של מוות?!

אלא שבכך עצם ההארה. בורא עולם הוא כולו חיים – אין בו מן המוות. על כן על אף שהמוות בעולם הזה הוא ביטוי למשהו שהתרחק משורש החיים, הרי בסופו של דבר גם הוא חלק מהחיים עצמם. נגזר מכך שלמרות שהמוות בדרך כלל מהווה יסוד הטומאה, הוא גם יכול להתחבר ליסוד החיים שבמים החיים, ולהיות חלק ממה שמטהר.

עקר בארץ הראייה

לשון אחרת: החזרה השלמה של עם ישראל לארצו תלויה בחזרה מההתהדרות הכמעט בלעדית בתרבות הקדושה של השמיעה והדיבור אל התחדשות העיסוק בשפת אבותינו המקדשית, היודעת להשתמש ביש החומרי כמילים של תורה.

נכון: תמיד ישראל יחיה במילים של גדולי דורשי המעמקים של מילים סתומות. למשל, "הפרה" חיה בדברי רבי אלעזר בן עזריה במסכת חגיגה שחיבר בין השורש המילולי של "פרה" בשר ודם החורשת בתלם השדה לבין דברי התורה ומצוותיה, היות ו"פרים ורבים הם" – הם מביאים פוריות לעולם. אבל הפרה אודותיה אנו קוראים בפרשת פרה היתה פרה אמיתית, גם "אדומה" וגם ש"לא עליה עלה עול". עצם קיומם של פרטי המצווה, דווקא כך ולא אחרת, מלמד שכשם שיש בתורה שפה מילולית של רבדים על רבדים שיש לדורשם לשם כינון היש האנושי, ישנה גם שפה של חפצים וחומרים, של מציאות מותחמת בזמן ומקום, שגם לה רבדים על רבדים שיש לחושפם לשם כינון היש האנושי. ומי שלא לומד את שפת הראייה, נשאר "תמים", מרותק לתרבות השמיעה הקדושה באופן בלעדי, בגלות הדעת והרוח, עקר בארץ הראייה שחזרנו אליה.

הדרך שתשמור על עם המתהווה במערכות של קריאת התורה בציבור ותחדש לו את חסד הראייה היא דרך חתחתים. דוגמא לכך ראינו בשבועות האחרונים במוסף זה, בפולמוס בין דוד שפרבר, עורך תערוכת "אלה אלהיך ישראל" באוניברסיטת בר אילן, לבין הרב יואל בן נון. שפרבר תיאר משהו מתכניה העיקריים של התערוכה המכילה באופן מרתק שיקוף של צורות התקשרות ל"א-להי ישראל" בתרבות הישראלית והוויזואלית של הדורות האחרונים – מתריסים, מספידים ומאדירים.

יחד עם זאת תיאר את מה שכינה מסורת "איקונוגרפית" יהודית של אלפי שנים בה צורות שונות של הגשמת הא-ל, במיוחד בדימוי שמש ואור. הרב יואל ביקר קשות את שפרבר ואת עצם קיום התערוכה, והתריע בשם יסודות האמונה לרמב"ם כנגד מה שראה כמינות וכעבודה זרה.

שלוש הערות קצרות על הפולמוס.

א. כותרת תערוכה הינה מקום "קריאת המילה הקדושה בציבור" המלווה כל תערוכה של אמנות ויזואלית. בתרבות הראייה המתחדשת שדוד שפרבר שואף אליה, יש לתת תשומת לב רבה למימד הדרשני המעמיק בהעמדת מילים מכוננות בראש עבודת האוצרות.

והנה יוצר המילים עצמו, בורא העולם, דרש דרשה - המילה "אלה" כלולה במילה "א-לוהיך", על אף שורשה הלשוני השונה, כשם שהמילה "ברא" כלולה במילה "בראשית". בצורה זו בא הכתוב לספר שבאמירת מילים אלו מוטבע עצם שלילת "האחדות", כשם שבמילים הראשונות של התורה הכתוב ביקש להגדיר את יסוד "הראשית" במילה "ברא".

יש לומר שבוודאי יש חוסר טעם, ייתכן אף פגיעה קשה, בעצם השאיפה לקיים תרבות ראייה של עם היודע לקרוא בתורה, בחוסר רגישות לדרשנות זו של בורא העולם. בחירה במשפט אחר היתה מכוננת מציאות שונה לתערוכה.

ב. מאידך יש לזכור ששפת עבודת ה' של אבותינו במקדש היתה שפה ויזואלית – חפצים שהיו למילים. גם ארון הברית אשר היו מונחים בו רק מילים חרותות על אבנים היה מכוסה בשני כרובים עשויים זהב טהור. עד כדי כך שלפי הגמרא כאשר הבבלים נכנסו לקודש הקודשים, הם הסיקו שעם ישראל אינו שונה מהתרבות האלילית הכללית. ארון הברית עצמו היווה סכנת מוות למי שהביט בו, על אף שהוא הביא ברכה לסביבתו הפיזית, ליבול השדה שבו עמד ולברכת זרע בנים לבית ששמר עליו. כל אחד מחפצי המקדש, גם הפרה האדומה, סימן את מה שמעבר לו, היה שער לראיית הבלתי נראה – הוא הכיל בתוכו רובדי מציאות שהיה צורך לחושפם בדיוק כמו מילי דאורייתא.

בדורנו התברכנו מהיכולת לדבר שפה אנושית של ראייה במישור הפרט, במישור של נפש האדם, ולא רק במישור הלאומי והמקדש. יש לנצל חסד זה בשמחה ובאמונה. יש ללמוד איך קוראים את שפת הראייה בכדי לראות את המסומן, את המרומז, את המעבר ביצירה הוויזואלית - יחד עם לימוד גבולות השפה המותרים בהבעה החופשית שבה, בדיוק כמו שלמדנו פעם, ועוד לומדים היום, את גבולות הדרשה התורנית.

ג. דוד שפרבר תיאר את הפולמוס בן הרב יואל לבינו כהמשך פולמוס עתיק יומין בין שוללי ההגשמה בדיבור האמוני היהודי כרמב"ם לבין המחייבים אותו כמו הראב"ד בשם המקובלים. אנו לא חזרנו לארץ ישראל כדי להמשיך את הוויכוחים שהם חלק מהמרקם התודעתי של עם ישראל בגלות. ויכוחי העבר הקדוש אמורים להפוך לאבן יסוד ביצירה המסוגלת ללכת שלב נוסף בהעמקת היהודי בסוד קיומו.

מהו היחס בין מילה המכוננת מציאות חומרית לבין המציאות החומרית כמילים בעלות רובדי קיום ותודעה? ואיך נפש האדם הישראלי הולכת ומתהווה בתוך שיח פורה בין יכולת הדרשה בתרבות השמיעה לבין יכולת הדרשה בתרבות הראייה? לא שאלת ההשפעה של האיקונוגרפיה הנוצרית על זו היהודית או להפך תציע תשובות לשאלות אלו - וגם לא תערוכה שתהיה משקפת מציאות בתרבות הישראלית ככל שתהיה.

רק עבודה מאומצת על החיבור האנושי האותנטי בין המים החיים שבקריאת התורה לבין האפר שבתשתית כל היש החומרי, באדם ובעולם כולו, הוא שיוכל לטהר את יסודות המוות שבנפשנו. או אז, תתקיים בוודאי תערוכה באוניברסיטה ישראלית הסוקרת סגנונות מגוונים של הבעה אמנותית חופשית תחת הכותרת "זה א-לי ואנווהו", מבלי שזה יישמע כמילים אנושיות נאצלות וריקות מתרבות השמיעה הקדושה, שלא נכנסה לארץ הראייה.

למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.

ביבליוגרפיה:
כותר: האתגר של פרשת פרה
מחבר: ברקוביץ', דב (הרב)
תאריך: כ' אדר תשס"ז
שם  העיתון: מקור ראשון
הוצאה לאור: מקור ראשון (המאוחד)
הערות לפריט זה:

1. מתוך מדור 'הדף היומי' של מוסף שבת בעיתון מקור ראשון.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית