בעדותו על גטו סלונים, מספר נח קפלנסקי, שיום אחד פרצה שמועה בגטו שגירוש עומד להתרחש והנאצים רוצים לקחת את הילדים:
התגובה היתה עצומה וספונטנית. כל האמהות לקחו את ילדיהן בעיצומו של יום חורף קשה. לקחו את הילדים על זרועותיהן וברחו מן העיר. זה היה מחזה אימים שהאמהות רצות בתוך העיר עם ילדיהן מכורבלים בשמיכות, בסדינים ובמשהו אחר.43
כשהתברר שהשמועה אינה נכונה הן חזרו העירה. אהרון פיק מגטו שאוולי כותב ביומנו מן הגטו:
כל המצוקות והגזרות הנן כאפס מול גזלת הילדים שהציפה את כל הגטו ביגון ואנחה. בסוף השנה עומדים אנחנו לפני חידה המכלה אותנו מבשר ועד נפש: מה גורלם של הילדים ששדדו מאתנו? קול ההמון אינו פוסק מלהבטיח שהילדים הובאו לגרמניה. לאן? ולמה? השאלות מנקרות במוחנו ואינן נותנות לנו מרגוע.44
ורינגלבלום כותב ב- 1942:
אני משוכנע עד עומק נשמתי שגם כיום, בעת שקומץ יהודי וארשה הנותרים כבר יודע טרבלינקה מהי, ימצאו עדיין מאות ואולי אלפים שיאמינו אחר ככלות הכל, בידיעות על מחנות מדומים של ילדים. הרי רק לפני ימים אחדים נפוצה השמועה על 2,000 ילדים שחזרו מטרבלינקה. אני סבור שעוד שנים לאחר המלחמה, כאשר כל סודות מחנות השמדה יחשפו, עדיין תחלומנה אמהות אומללות שהילדים שנעקרו מזרועותיהן נמצאים אי שם במעמקי רוסיה. שעוד תתארגנה משלחות חקר לחיפוש אלפי מחנות היהודים שהושמדו. בתקופה הרחוקה כל כך מרומנטיקה עוד תתרקם אגדה חדשה על מיליוני היהודים שנטבחו, אגדה זהה לאגדת עשרת השבטים.45
אגדת הילדים האבודים לא הכתה שורש בציבור היהודי לאחר השואה, שכן, הגילויים על הרצח ההמוני נחשפו בכל שפלותם ועוצמתם. אף על פי כן עוסקים מחברים ממקומות שונים באירופה במצבן הנפשי של האמהות שהאמינו באגדה. הספרות התיאורטית שנדונה בראשית המאמר מסייעת להבין את הלך הרוח הזה. האמהות שילדיהן נחטפו והוצאו להורג בהעדרן, כפי שקרה בקובנה ובשאוולי, הצליחו לשמור על חיי ילדיהן עד מועד זה, על אף הרעב, תנאי המצוקה והצפיפות, והחרדה המתמדת לבריאותם. משימה קשה זו, העניקה טעם ומשמעות לחייהן, והייתה גורם חשוב ביכולתן לשרוד. כך המשיכו כל עוד הייתה להן מטרה ברורה והייתה תקווה להיאחז בה. תקווה זו נסמכה על מסורת תרבותית ארוכת שנים של העם היהודי כעם של שארית, והיא מוסיפה להתקיים על אף המצוקות וההתפרצויות האלימות נגד יהודים במרוצת השנים. אולם לאור הצלחתה השטנית של תכנית הרצח של הגרמנים, נספו רוב האמהות, עם ילדיהן או בלעדיהם.
בעבוד גוד ושלסינג'ר מרכיב תרבותי זה וקוד ההישרדות המובנה בתוכו, מהווים מצע להבנת זהותן ועולמן הפנימי של האמהות היהודיות. רבות מן האמהות הצליחו להתאים את עצמן למציאות הכלכלית החדשה ולניתוקו של הגטו מהמערכת הכלכלית הסובבת. הן עבדו בעבודות פיזיות שלא היו רגילות בהן, נעשו עוזרות בית, גם אם בעבר העסיקו בעצמן עוזרות בית, והרחיבו את גבולות התפקוד המגדרי שהיה שכיח בחברה היהודית. ואף על פי כן הן 'נכשלו' בדבר שהיה יקר להן יותר מכל, בשמירה על ילדיהן שנלקחו מהן לאי שם. ומשעה שנלקחו הילדים, נעשה מצבן נואש יותר ויותר. ייתכן ש'אגדת הילדים הנעלמים' העניקה להן מעט כוח להיאבק על החיים.
לחלקים נוספים של המאמר:
אמהות בצל השואה: פתיחה
אמהות בצל השואה: המשפחה והאם בצל האיום הנאצי
אמהות בצל השואה: הזנת המשפחה
אמהות בצל השואה: שמירה על הניקיון ועל הבריאות
אמהות בצל השואה: פרידה
אמהות בצל השואה: הפרידה לאחר פרוץ המלחמה
אמהות בצל השואה: סוף דבר (פריט זה)
הערות שוליים:
- עדותו של נח קפלנסקי, ארכיון יד ושם, תיק 03/2361.
- אהרון פיק, רשימות מגיא ההריגה: זכרונות כתובים בגטו השולאי בשנות תש"ב, תש"ג, תש"ד (תל-אביב, תשנ"ח), 202.
- עמנואל רינגלבלום, שם, 444.
