הגרמנים כובשים את וילנה

השנתיים הראשונות

ארבע שנים חייתי תחת השלטון הגרמני: שנתיים בגטו, שנה במחנה עבודה וכמעט חצי שנה במחנה-ריכוז ובצעדת-המוות. אני בוחנת את השנים הללו ואני מודעת לכך שהשנתיים הראשונות בגטו היו השנים המשמעותיות ביותר. תקופת הגטו מלווה אותי עד היום הזה עם כל השאלות והתהיות לגבי הדברים שקרו שם. היום אני יודעת יותר עד כמה תקופה זו השאירה בי משקעים עמוקים לטוב ולרע. החיים בגטו לא היו מקשה אחת. אני רואה את התקופה כמעגלים-מעגלים, שבכל אחד מהם אירועים שונים, בהם נדרשו החלטות שונות.

במעגל הראשון ניצבה דמותה של אימי אשר לחמה במשך השנתיים הראשונות, כל עוד היינו יחד, על ההישרדות שלנו מהרגע הראשון של הכיבוש. לפעמים אני שואלת את עצמי מדוע ב- 22 ביוני 1941 ביום תחילה המלחמה לא פנינו אנחנו, פערעל'ה, אני ורחלי אל אבא בהצעה לברוח מיד. לא, אבא מלכתחילה לא היה הכתובת. מדוע? האם החוש הטבעי שלנו הפנה אותנו אל אימא מתוך הכרה שהיא בעצם הדמות החזקה היודעת להחליט החלטות קשות? האם המודעות שלנו שאבא, אדם חולני, הוא לא הכתובת? אינני יודעת, אבל כך זה היה. ברגע שראינו את שתי הדיירות שלנו, חנצ'ה ובלה, חברות בשומר-הצעיר אורזות את מעט הבגדים ומסתלקות מהר עם זרם הבורחים, הפצרנו באימא שנברח. אימא לא פסלה את הבקשה על הסף, היא התלבטה. היא לא אמרה לנו מדוע, אבל היה ברור לנו שהיא חששה לצאת לדרך בגלל אבא שהיה חולני וחלש. לא ברור לי אם היינו מצליחים לפלס דרך והיינו עולים על איזו רכבת אשר עליה ניסו לפנות בבהילות את נשות הקצינים הרוסיים. ההתקדמות המהירה של הגרמנים לא הייתה מאפשרת לנו להגיע ליעד בטוח יותר. אין לי טענות לאימא על שלא ברחנו, אבל עד היום אני מנסה להבין את דרך מחשבתה.

ברור לי שמן הרגע הראשון קלטה אימא את הסכנות הנשקפות לנו. אין לי ספק שהיא לא הייתה מודעת למה שאמור היה לקרות, אבל מודעות לסכנה הייתה טבועה בה למן הרגע הראשון. אחת השאלות הקשות שאני שואלת היא, מתי אמא שלי קלטה שכל מי שנתפס על-ידי הגרמנים, ונשלח כביכול לעבוד, לא יחזור? מתי ואיך הבינה אימא, אישה פשוטה, שכל מי שנלקח לפונר נרצח שם? אני מנסה לברר לעצמי אם איני מדמיינת מצב שהיה, בעצם, בלתי ניתן להבנה.

אני משחזרת לעצמי את האירוע הטראומטי הראשון, אשר השפיע למעשה על חיינו בכל תקופת הגטו וליווה אותי בכל הדרך גם אחרי הגטו. זה קרה ב- 28 ביולי, ארבעה ימים אחר הכיבוש. את החצר שלנו הקיפו גרמנים וליטאים, ודרשו מכל הגברים מגיל שמונה-עשרה ועד גיל חמישים להתייצב. היו אנשים אשר הבינו שאין צורך להתנגד משום שהאנשים נשלחים לעבודה והיו שצייתו מתוך חשש שאי ציות יגרום לתגובה אלימה. אימא החליטה שאבא לא יתייצב. מכיוון שגרנו בקומה השלישית ומעלינו הייתה עליית גג, היא לקחה את אבא והסתירה אותו שם. השוער הפולני שהכיר את כל הדיירים עבר עם הגרמנים מבית לבית והגיע גם אלינו. הגרמנים נכנסו אל הבית שלנו, עברו בכל החדרים ראו אותנו, אישה ושלוש בנות, לא שאלו שאלות, לא כעסו, לא היו אלימים ויצאו. אנחנו ליווינו אותם אל היציאה והמשכנו לדבר איתם ולפתע... קשה לי לכתוב על הרגע הזה... אבא שלי ירד. למה? האם הוא פחד שקורה לנו משהו? האם הוא לא החזיק מעמד מרוב פחד? מעולם לא אדע מה עבר עליו ברגעים אלה, אך גם לא אבין את תגובתה של אימי. בראותה אותו יורד, ניגשה אליו ונתנה לו סטירה מצלצלת מרוב כעס. למה אימא, למה? אחרי כל כך הרבה שנים אני כותבת ואיני יכולה להשתחרר מן המועקה, ומן השאלה האיומה מדוע הגבת בצורה כזו? לא עוזבת אותי המחשבה הנוראה על אבא שהלך למותו עם ברכת פרידה כזו. מה הוא חשב, מה הוא הרגיש?

אימא הלכה אחריו. לא נתנו לה להיות איתו, כי רק גברים נלקחו באותה אקציה. בערב היא חזרה בלי אבא. למחרת התייצבה שוב ליד בית-הסוהר לוקישקי (lukiszki), אולי מתוך תקווה שתוכל לשחרר אותו או לפחות יתנו לה להעביר אליו חפצים נחוצים, שהרי לא נתנו לו להיכנס הביתה ולקחת ציוד מינימלי הנחוץ לקיום במחנה עבודה. אך גם בערב השני היא חזרה לבד בלי אבא. כך זה חזר על עצמו גם ביום השלישי. אבל אימא שחזרה לבד הייתה כבר אימא אחרת. יותר מכל קשה לי גם היום לשכוח את השתיקה שלה, את המבט הבוהה, את היאוש שנראה בכל תנועה שלה. היא פשוט כאילו הפסיקה לחיות. לא רצתה לאכול, לא רצתה להתלבש, להסתרק, רק שכבה במיטה עם מבט בוהה. אנחנו, שלא היינו רגילים לראות את אימא במצב כזה, לא יכולנו להבין. השתיקה שלה הייתה כל-כך מפחידה. התהלכנו על קצות האצבעות וניסינו לעודד אותה, אבל בכלל לא היינו קיימים בשבילה.

לאחר כמה ימים היא קמה, התלבשה, הסתרקה וביקשה מאיתנו שנשב יחד, כי יש לה משהו חשוב לומר לנו. בטון יבש וענייני אמרה: "אבא לא יחזור, הגרמנים הרגו את אבא." ניסינו למחות, אבל היא הפסיקה אותנו, חזרה על המשפט הנורא והוסיפה: "אני רוצה שמעכשיו לא נציית לגרמנים ואם יבואו לקחת אותנו נסתתר." אז הסתכלה על פערעל'ה ואמרה: "את תסתתרי במקום אחר, נחמהל'ה במקום שני ואני, עם רחלי, במקום שלישי, כדי שלא יתפסו אותנו ביחד." חשבנו שהיא לא שפויה, על מה היא מדברת? והיא, באותו טון שקט ועניני המשיכה: "הגרמנים מתכוונים לרצוח את כל היהודים". אני זוכרת את השתיקה שלנו. שתיקה של חוסר יכולת להבין ולקלוט את הדברים. במשך כל ימי חיי אני מנסה להבין איך אימא הבינה והפנימה את הדבר הנורא הזה? עדיין התהלכו רק שמועות של פולנים שספרו על ירי בלתי פוסק בפונר, אבל מי יכול היה לקלוט את הדבר הזה?

אחרי חמישים ואחת שנים הגעתי לווילנה עם קבוצת נוער. כשעברנו באוטובוס לילד בית-הסוהר לוקישקי, שקיים גם כיום, ביקשתי מן הנהג לעצור. ירדתי מן האוטובוס וסקרתי את הסביבה, גם ברגעים אלה ראיתי אנשים מסתובבים ליד הבניין האפור, שוטרים במדים יוצאים, נכנסים... פתאום קלטתי... הרי אימא שלי הסתובבה כאן שלושה ימים. ודאי יכולה לקלוט מילה או רמז כולשהו מן הליטאים והגרמנים שהקיפו את המקום בו ריכזו את האנשים לקראת שילוחם לפונר. אימא שלי הבינה גרמנית, פולנית ורוסית ויכולה לקלוט מילה שנאמרה או נרמזה על ידי השוטרים שהסתובבו שם. כן, שם קראה אימא את הכתובת על הקיר!

הימים עד להקמת הגטו עברו עלינו בציפייה דרוכה לבאות. שבוע לפני הקמת הגטו פונתה שכונה שלמה בלילה אחד. הפעם לא רק גברים, משפחות שלמות, כחמשת-אלפים נפש הובלו באותה דרך: לוקישקי-פונר (Ponari). לאותו לילה קראו "ליל הפרובוקציה הגדולה", משום שהגרמנים הסבירו את הפינוי כעונש על שיהודי ירה בגרמני והרג אותו. איש לא האמין להם, אבל את תכלית הפינוי לא קלטו.

בשבת ה- 6 בספטמבר, התפרסם הצו על פיו חייבים כל יהודיי וילנה לעזוב ביום אחד את בתיהם ולעבור לגטו. בפני אימא עמדה הדילמה: האם להאמין לגרמנים ולציית. היא לא התלבטה הרבה. ברחנו מן הבית, אותו נעלנו, במחשבה שנחזור אחרי האקציה ואת הכלב ניקו סגרנו בתוך הבית. רק למחרת התברר לנו שטעינו ונאלצנו להשתרך לפנות ערב לכיוון הגטו עם אחרוני היהודים.

כשאני בוחנת היום את שינוי ההחלטה של אימא והבנתה שאין סיכוי לברוח ולהסתתר ללא אמצעים והכרתה, שבמצב החדש שנוצר, הגטו הוא המקום הבטוח ביותר בשבילנו, אני מופתעת שוב ושוב מיכולת חשיבתה ההגיונית ומנחישותה לפעול בהתאם לשינויים במצב. לנו לא היה פשוט להיכנס לגטו הגדול משום שרק בעלי מקצוע היו רשאים לגור בגטו זה, לאחרים הועידו את הגטו הקטן. יעקב גנס, ראש המשטרה היהודית, הבטיח שלא יאונה להם כל רע. אימא דחפה אותנו בשארית כוחותיה לגטו הגדול, לגטו מספר אחד. בחושה הטבעי הבינה שהגטו הקטן, שעדיין היה מרווח ולא צפוף מזמן סכנה מיידית לקיום. כמעט מיד עם סגירת הגטו התברר כי החלטתה הייתה נכונה: הגטו הקטן היה הראשון לחיסול.

כארבעים-אלף-יהודים שחיו בגטו הגדול הבינו שתורם להישלח יגיע ומה שיכול להציל אותם הוא פיסת נייר הנקרא "שיין" – תעודת חיים המעידה על נחיצות האדם ומאפשרת לו להמשיך לחיות. מעבר לדאגות היום-יום, מלבד המאבק להשיג פינה בבית, מעבר לסכנה למות מרעב ומקור, ריחפה המודעות להשיג את פיסת הנייר המבטיחה, בינתיים, את החיים בגטו. אנשים עשו הכל כדי להשיג את תעודות החיים, בדרכים כשרות ובדרכים נלוזות ואכזריות. לנו לא היה כסף, לנו לא היו קשרים עם האנשים החשובים ועמדנו חשופים לגורל נורא הנקרא פונר. המודעות אודות הרצח החלה כבר לחלחל וכל-אחד חיפש לעצמו איזה עוגן הצלה.

ארבע אקציות גדולות נערכו בגטו במשך ארבעה חודשים ובסופו נשארו בגטו כעשרים-אלף יהודים בלבד. אנחנו הצלחנו לשרוד. איך?

כשאני חושבת על התקופה הזו, איני יכולה לשכוח אמירות של אמא שנשארו בשבילי "קוד התנהגות" לחיים. באקציה שנערכה ביום כיפור, היינו חייבים להתייצב בשער הגטו כי לא היו לנו תעודות עבודה. החצר התרוקנה, ואני נתקפתי בחרדה משום שנשארנו לבד ואמרתי: "אימא, כולם הולכים. למה אנחנו לא מצטרפים?" היא הסתכלה עליי ואמרה: "אני רוצה שתזכרי, אף-פעם, אף-פעם לא ללכת אחרי כולם, אחרי העדר!" זו אמירה קשה שמעמידה אותי תמיד בפני ברירות קשות בנסיבות שונות, גם כאלה שאינן קשורות לשואה. אני בוחנת את עמדתי מול עמדת הרוב, ובמינוח של אימי "העדר". אני מודה שלא תמיד עזרה לי גישה זו להיות מחוברת לכלל ולפעמים מצאתי את עצמי שונה ולא שייכת.

באקציה הזו, ביום הכיפורים הסתירה אותנו אימא בשלושה כוכים וכך נשארנו בחיים. אין לי הכוח לפרט את כל האקציות והדרכים בהן שרדנו, אבל הייתה אקציה אחת בה גילתה אימא יכולת החלטה שעד היום איני יכולה להבין מניין היה לה העוז להחליט מה שהחליטה, את האירוע הזה איני מצליחה ואינני מסוגלת למחוק מזיכרוני.

בתיאטרון היהודי שלימים קם בווילנה, הציגו סאטירה על נישואים פיקטיביים אשר הונהגו בתוך הגטו כדי לשרוד. בעל "תעודת חיים" היה פתאום מלך. בידיו היה הכוח לספח אליו אישה ושלושה ילדים. הסאטירה שבתיאטרון הציגה את ההיבטים הקומיים, אך אני יודעת אילו טרגדיות התרחשו בעקבות הנישואים הפיקטיביים, שנערכו, לעתים, תמורת הרבה כסף ושוחד. גם אימא שלי "זכתה" למין נישואים כאלה. למרות שלא היו לנו קשרי משפחה הדוקים פתאום התגלתה משפחת קינקולקין כיוזמת העסקה הזו. אחד האחים באותה משפחה, אדם דתי מאוד, נשאר לבד. את אשתו ואת ילדיו כבר לקחו והוא היה בעל תעודה מיוחלת, האחים שיכנעו אותו שירשום את אימי כאישתו ואותנו כבנותיו, אבל רק שתי בנות. הבת השלישית הייתה זרה, אותה לא הכרנו. עד היום איני יודעת מי היה מעורב בסידור הזה. אימי השתקנית לא שיתפה אותנו בלבטים שלה וגם לא שיתפה אותנו בהחלטה שלה: לקבל את התנאי ולהפקיד למעשה אחת מאיתנו. איני מסוגלת גם היום להבין מניין היה לאימא הכוח להחליט החלטה כזו. ויותר מזה איך בכלל הייתה מסוגלת להפקיר אחת מאיתנו. לפעמים אני רוצה לצעוק: "אימא איך יכולת?!"

האקציה נערכה כך: בעל התעודה עם המשפחה יצאו את הגטו דרך השער הראשי. אימא ארגנה אותנו לקראת היציאה. ראשון הלך הדוד, אחריו הנערה הזרה, אותה ספחו אלינו, אחריה רחלי, אימא, אני, ואחרונה אחותי פערעל'ה. לרחלי היא נתנה הוראה שתלך מהר כדי שהגרמנים לא יספיקו לספור. אבל רחלי התבלבלה, הם ספרו אותה ואחותי פערעל'ה נזרקה חזרה לתוך הגטו והוכתה באלה בראשה. אימא הספיקה רק לצעוק לה: "תסתתרי!"

הגטו הוקף על ידי גרמנים וליטאים ומי שלא הצליח להסתתר נלכד. כשחזרנו כעבור שלושה ימים פערעל'ה לא נמצאה. איני יכולה לשכוח את תגובתה של אימי. לא בכי, לא צעקות, רק לחישה אחת: "פערעל'ה, פערעל'ה." מיד הסתלקה, לא חזרה במשך היום ולא במשך הלילה ולמחרת חזרה פערעל'ה בליווי שוטרים יהודיים. איך הצליחה אימא להציל אותה? מה עשתה? אימי השתקנית לא אמרה דבר. מה היה קורה אם לא הייתה מצליחה להציל אותה? מה היה קורה כשבאקציות הבאות השאירה את פערעל'ה במחבוא יחד עם אישה זקנה באיזה כוך מוסתר על-ידי ארון? אחרי כל-כך הרבה שנים איני מסוגלת להבין איך יכולה אימא להחליט החלטה כה קשה. איני מסוגלת להבין מניין היה לה הכוח לעמוד בזה. אחותי פערעל'ה נשארה בחיים. אף פעם לא היה לי האומץ לשאול אותה מה היא הרגישה והאם היא חיה בהרגשה שהייתה קורבן?

האקציות פסקו בחודש דצמבר 1941. אף אחד לא ידע מה יקרה ולמה פתאום חשוב לגרמנים שאנו קיימים וגם מועילים למאמץ המלחמתי שלהם? היינו בין ה"מאושרים" שנשארו בחיים.

קראו עוד:
המעגל השלישי: תחילת הקץ