רסיסי מראות מקראקוב היהודית

הבית הישן

נולדתי בבית קטן וישן ברחוב מיודובה 10. שם גרנו בערך עד תקומתה של פולין בשנת 1918. בקומת קרקע גר בשני חדרים קטנים כובען; החדר הקדמי שימש בית מלאכה ומחסן לאריגים ושאר חומרים, האחורי למגורים. הוא היה עושה כובעים שונים ומשונים לקצינים אוסטריים-הונגריים מחילות שונים. בשכנות היתה מאפיה לעוגות, ובעלה מר גלאסמן: שמן, טוב לב, מוכר לנו כפעם בפעם, בפרוטות, שוליים שנשארו מחיתוך עוגות קרם. בניו היו האחים גלאסמן המפורסמים, מן העולם התחתון. אני זוכר אחד מהם, דיבורו ברוטאלי, ובלחיו צלקת עמוקה. עליו, או על אחיו הצעיר, ספרו שיש לו סתימה של זהב בגולגולתו, אחרי שנפגע בידי חבריו. בחצר היתה עוסקת משפחה יהודית מהונגריה במכירת פחם ועצי הסקה. בקרבת מקום התגורר "בעריש'ל בעל-תשובה", שהיה לא-לגמרי שפוי, והיה מהלך עטוף טלית וקשור תפילין, דרך כלל בליווי אחד ממקורביו.

קראקוב קולטת הגירה יהודית

בחצר ביתנו הישן החזיקה משפחת אברהם במחסן עצי הסקה ופחם. הם באו מהונגריה מהאיזור של עיירות וכפרים ולא מבודפשט. לבושם מסורתי, פאות מסולסלות, כולם כגברים כנשים שחומי פנים, עיניהם ושערם שחור מאד, כולם יפים ממש. זהו הסוג הראשון של מהגרים יהודים שזכור לי, אם לא להזכיר שאבי ואחיו באו מפולין הקונגרסאית, מפלך קיילצה. מורים אחדים בבית הספר העברי והגימנסיה העברית, גם הם לא היו מבני המקום: מיפלב בא כנראה מליטא הפולנית, מר שמואלביץ (ואחיו ואחותו) בא בוודאי משם; בן ציון רפפורט נולד בטרנוב, בגיל בר-מצווה עבר עם הוריו לנובי-סונץ' ומשם בא לקראקוב. ד"ר כ"ץ (אחרי כן פרופ' בנשלום), בא מסנוק. בקן השומר הצעיר אני זוכר בקבוצתנו נער מרוזבדוב, ועוד שניים מפשמישל היו בקן, שלמדו באוניברסיטה (בתקופה הקודמת לבלבדיות החלוצית): ד"ר סובול וחברו ד"ר מיכאל וייזינגר, (הוא זה שריכז במשרד החינוך את החינוך התיכון וכתב את ספרי הלימוד בהיסטוריה).פעם נזדמן לקן נער צעיר יפה תואר, שהגיע לקראקוב לבקש את מזלו, והוא בא מביילוזורקה, עיירה בספר המזרחי של פולין: וזה היה אליהו גולדנברג, שנתפרסם כקריין חביב בישראל. בימי שוק היו מגיעים מכיוונים שונים של פולין הקונגרסאית עגלות גדושות יהודים בקאפוטות אפורות של האריג "צייג", חבושי כובעים קטנים בעלי מצחיות זעירות, המכונות "פוניע-היטלעך", כלומר, כובעים רוסיים. הם היו מצעקים ומקימים המולה, יורדים ועולים במהירות מעגלותיהם, אבל היתה בהם איזו חיוניות בלתי רגילה... קוטנרסט ליהודי קראקוב המתונים והשקטים.

פולין קמה לתחייה

בשנת 1918 קמה מדינת פולין העצמאית; קראקוב היתה עד אז עיר בגליציה, בשלטון אוסטריה-הונגריה. אני זוכר ברחוב מיודובה שני מראות: קבוצה של פולנים היתה נטפלת לקצינים ולחיילים במדים אוסטריים, והיתה תולשת את סמלי-הנשר האוסטרי מכובעיהם; לסמלים האלה קראו "בונצ'קי". באחד הימים האחרים ראיתי משהו אחר: ממול ל"טמפל" היתה מסעדה של לוריא, ועמדתי קרוב לכניסה. זכורות לי הדלתות על ציר כפול עם גולות במקום כפות מנעול: הדלתות נעו פנימה וחוצה. והנה הגיחה קבוצה קטנה של חיילי הגנראל הלר, "האלרצ'יקים", שחנו במעבר בקראקוב, ואחד מהם נכנס רכוב על אופנוע בפריצה למסעדה היהודית, עשה סיבוב הרסני ויצא.. עצמאות ואנטישמיות כרוכים היו אז בפולין. אבל, ניתנת האמת להיאמר, עד שנות השלושים לא הורגשה אנטישמיות-רחוב בקראקוב באותה עוצמה, כפי שהיא הורגשה בעשור האחרון לפני מלחמת העולם השנייה. אחרי נצחון היטלר ועם שינויי משטר ואוירה בפולין, נשתנו הדברים.

החצר של בית זיסר

בשנת 1920 החליטו אנגליה וצרפת בסן רמו על תוכנית של מנדט בריטי בארץ ישראל עם שילוב תוכנית בית לאומי לעם היהודי. הייתי אז כבן 12 שנה. "בית זיסר" – זה היה בלוק כמה בתים סביב חצר עצומה, ושם היו מתקיימות אספות-עם המוניות של יהודי קראקוב. רצתי לשם וכמעט לא היה כבר מקום. עמדו שם אלפים מאזינים דרוכים. על גזוסטרה של קומה א' התרכזו הנואמים, כמובן בלי מיקרופונים. נאמו אחד אחרי השני, בכל מאמצי החזה והגרון. כל אחד התחיל: "שוין צווי טויזענד יאר..." (זה מאלפיים שנה...). ואני זוכר גם אספות אחרות. זו היתה חצר עממית, לבני זרמים שונים, ובעיקר לענייני ציבור כלליים.

תחילתה של הגימנסיה העברית

איני בא להסיג את גבולם של אחרים, שיכתבו על נושא זה; אבל, כיוון שהייתי אז במחזור הראשון של בית הספר, ארשום שורות אחדות. נרשמתי לכיתה ב' של בית הספר היסודי בשנת 1915. הכיתות למדו בכמה דירות מגורים שכורות ברחוב שקט סמוך ל"פלאנטי זמקובה". בכיתה ד', אחרונה אז לבית ספר יסודי, הלכו שיחות רבות על בניין הגימנסיה החדש ההולך ונבנה ברחוב בז'וזובה (לאותו רחוב עברה לגור שם משפחתי). היינו באים "לבדוק" איך העניין מתקדם, השלד עמד, הטיח היה, אבל הגימורים נתקעו. לכיתות-הישנות היו מזדמנים אז חברי הוועד היוזם לשוחח עם המורים (אולי לא תמיד יכלו לשלם את המשכורות בזמן...). כמה חודשים של שנת הלימודים החמישית, והיא הראשונה לגימנסיה של אז, למדנו בבנייני בתי ספר כלליים ("שקולה ווידזיאלובה"). לבסוף, והחורף בעיצומו, נכנסנו לבניין החדש. תנורים היו, אבל לא היה כסף להסקה. (רק אחרי כן נודע לי באיזה מאמצים ומסירות נפש ניבנה הבניין הזה...). למדנו מכורבלים במעילים ורגלינו קפאו. פעם עשינו "מחאה" והדלקנו בתנורים הריקים סמרטוטים מעלי עשן. הזעיקו את הוועד ובא מר לזר, הנפש החיה בהקמת הגימנסיה. היה זה גבר בגיל עמידה, קומתו בינונית אך רחב, קצת שיבה זורקה בשערותיו, פניו גלויים, דיבורו מועט וחיוכו מבוייש. הוא נכנס ושאל מה העניינים. אמרנו כי קר נורא. הוא הביט ואמר שלעת עתה אין כסף, אבל בקרוב יסיקו בתנורים. כעבור שבועות מעטים התחילו להסיק בתנורים... בית הספר החדש התחיל להיות אהוב יותר, חם יותר.

הסובלנות הדתית

אבי התפלל בבית כנסת של בעלי בתים ציוניים, בככר של רחוב מיודובה, מול ה"טמפל" "המתקדם" ("פוסטמפובי"). בסמוך היתה סמטה צרה, רחוב אסתר, והיא גדושה מוסדות אורתודוקסיים: תלמוד תורה, עין יעקב, חדרי תפילה של קבוצות חסידים, חדרים המכונים "שטיבלעך", וכך גם ברחובות הקרובים. במשך שנים, כנער, ראיתי בשבת וחג עשרות ומאות יהודים לבושי קאפוטה, וחבושי שטריימ'ל או קולפאק, החוצים את הרחוב בכיוון רחוב אסתר והסמוך לו. בשבתות היו באים מקצת המתפללים ל"טמפל" ה"מתקדם" בכרכרות רתומות סוס ("פיאקרי"). ואולם, דווקא בימים נוראים, בראש השנה וביום הכפורים, רבו באי ה"טמפל" ולידו ברחוב ניצב טור ארוך של כרכרות ומכונית אחת ויחידה, של סגן ראש העיריה, אינג' סארה היהודי. והנה מעולם לא שמעתי קללה או תגובה אחרת לחילול ראש השנה ויום הכפורים בנסיעה בכרכרות אלה, ולא ראיתי רקיקה אחת של סלידה. האורתודוקסים קיבלו את זה. ומאידך, היינו אנחנו מקן השומר הצעיר הראדיקאלי באים ל"שטיבלעך" ללמוד ניגונים חדשים ולחזות בתהלוכות שמחת תורה ברחוב קרקובסקה, כשיצאו יהודים עם ספרי תורה והיו מרקדים בקול זימרה. מבסיס ימינו אלה, אני מעלה תמונות עבר ההן – והנה היתה סובלנות הדדית... אגב, את הדרשות בשבת והחג ב"טמפל" זה היה נושא, בלשון פולנית יפה, ד"ר יהושע טהון, המנהיג הציוני הכללי בקראקוב ובגליציה המערבית.

אלה מקצת זכרונות, רסיסי מראות מקראקוב היהודית הישנה, עליה השלום.