אגודת הנוער העברי "עקיבא" בקראקוב

אגודת הנוער העברי "עקיבא" בקראקוב, ראתה את עצמה כהמשך היסטורי של ארגון נוער ציוני כללי "עקיבא", שנוסד בעיר סמוך לשנת 1901, ושקיבל לשורותיו בתקופה זו תלמידים של בתי ספר תיכוניים בלבד. ב"עקיבא" מצאו את ביטויין התמורות בהתפתחות הרעיון של תחייה לאומית של העם היהודי בארץ ישראל, ובמסגרתה עיצבו את הכרתם הציונית צעירים רבים שדגלו ברעיון זה. מהם שהפכו במרוצת הזמן למנהיגים ועסקנים מסורים.

"עקיבא" המשיכה בפעילותה גם לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אם כי, מחמת גיוס הבוגרים, פעילות זו הלכה והצטמצמה. לאחר המלחמה שוקמה "עקיבא" ע"י מאמץ עקש של יחידים – ובפרט של יהודה בורנשטיין. שהנחה קבוצה של מדריכים (ביניהם משה זינגר ז"ל, אברהם ידידיה וב. בלדר).

בשנת 1923 הורגש ב"עקיבא" רצון וכוח לעשות לחיזוקה של ההסתדרות הציונית. אשר למרות ניצחונותיה הפוליטיים היתה שקועה בחוסר מעשה ציוני רציני, והסתפקה במאמצים לכבוש את הקהילות ולהיות מיוצגת ב"סיים" הפולני. העבודה תוכננה בשני כיוונים: להרחיב את מסגרתה של "עקיבא" בקראקוב על ידי קליטתו של נוער שאינו לומד בבתי ספר תיכוניים, וכן, להתחיל בשקום ובהקמת אגודות נוער ציוניות בערי השדה ובעיירות בגליציה מערבית ובשלזיה. (במשימה זו, שבוצעה ע"י מספר בוגרים של בתי ספר תיכוניים שהצטרפו ל"עקיבא", הצטיין בעיקר יעקב פרנד.)

כדי לקדם את העבודה הארגונית מחוץ לקראקוב הוקמה מסגרת ארגונית חדשה "אגודת הנוער העברי". מסגרת זו קלטה נוער רב מכל השכבות, אך היא היתה חסרה גיבוש רעיוני, ורב היה המרחק בין הסיסמאות והדברים שנאמרו ובין המעשה המגשים. (ראה עלון "אגודת הנוער העברי" לקראת ועידתה בדצמבר 1925).

כעבור שנים מספר יצאה "אגודת הנוער העברי" מהמשברים, התלכדה והתגבשה רעיונית. על גיבושה הרעיוני מצביע גליון "הנוער", מכסלו תרפ"ט – ובפרט מאמרו של י. אורנשטיין "יסודות רעיוננו", וכן התכניות החינוכיות לשלושה גדולים, שבראשם עמדו י. אורנשטיין (גדוד א'), מ. זינגר (ב') וב. בלדר (ג').

הקורא את העלון ואת הגליון הנזכרים לעיל, יעמוד על השנויים המהותיים שחלו ב"אגודות הנוער העברי", אשר מצאו את בטויים, כעבור תקופה לא ארוכה. גם בשנוי שמה של התנועה מ"אגודת הנוער העברי" סתמית. לא.ה.ה. "עקיבא". שמו של רבי עקיבא בא להביע כאן את אהבת אמת של עם ישראל, דבקות בירושה הרוחנית של הדורות, וכן רצון חזק לגאול את העם.

דרכה הרעיונית של א.ה.ה. "עקיבא" לא גובשה באחת. ראשית פעולתה, כאמור, בתקופה הסוערת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר רעיונות כלל אנושיים של קידמה סוציאלית ונצחון הסוציאליזם בעולם נראו כמשב רוח רעננה העשויה לגאול את העמים ממצוקתם הלאומית – והיהודים בכלל זה. רעיונות אלה משכו אחריהם רבים מבני הנוער היהודי שראו בהם את דרכם. א.ה.ה. "עקיבא" לחמה נגד תפיסה זו, כיוון שעל סמך הנסיון ההיסטורי של אומתנו הגיעה לידי הכרה, כי אין זו הדרך להבטחת קיומו של עם ישראל, וכי אך אשליה היא להאמין, שהתקדמות האנושות ונצחון הסוציאליזם, אם יבוא, יביאו עמם שנוי במעמדם של היהודים בקרב העמים וימנעו שנאת היהודים. חברי האגודה הבינו. כי על הנוער העברי לרכז את כל כוחותיו ולהקדיש את חייו להגשמת הציונות, כי רק בדרך זו יובטחו גאולתו וקיומו של העם היהודי והמשך יצירתו הרוחנית.

לאבן היסוד של תפיסתה הרעיונית של "עקיבא" היו: שיבה אל היהדות ואל ההווי המסורתי שלה (כי אלה הם הבסיס ליצירה אורגנית בארץ ישראל של אורח חיים יהודי חדש ששוב ילכד את כל העם); לדבקות בקניני ישראל, ששמרו על דורות כה רבים, למרות פיזורם בין העמים בניכר, וניסיון לחדש מסורת זו.

בתחילת דרכה לא היתה "עקיבא" תנועה חלוצית המחייבת את חבריה להגשמה עצמית בארץ ישראל. התנועה גרסה, כי עצם החינוך הציוני שהיא השתדלה להקנות לחבר'ה, וכן ערכי היהדות, שטופחו והיו להווי בתנועה, יביאו את חבריה להגשמת הציונות, עליה לארץ ישראל והשתתפות בבניינה. מאידך, לא היתה "עקיבא" מוכנה לוותר על אותם החברים שמסיבות שונות לא ראו אפשרות לעצמם לעלות ארצה תוך זמן קבוע, אם כי דבקה נפשם בציונות וברצון להגשמתה. אולם, היא דרשה מהם לעשות מאמץ רציני גם בגולה, הן בתחום חדוש החיים היהודיים והן בפעילות ציונית. סיסמתה של "עקיבא" היתה להקים ציבור ציוני הקשור לחיים בא"י וקולט כל שאפשר לקלוט בגולה.

שאלת ההגשמה העצמית הביאה קבוצת חברים, וביניהם י. אורנשטיין, מ. זינגר ואברהם זלנפרוינד (שהיו ממייסדי התנועה), לידי החלטה לפרוש ממנה בשברון לב. הם לא ראו אפשרות להגשים בשורותיה (במסגרת של "אגודת הנוער העברי", כפי שהתפתחה). את שאיפתם לעליה ולחלוציות, והצטרפו ל"השומר הצעיר", שצופיות וחלוציות, עם הגשמה בפועל, היו אז ממאפייניו העקריים. עם זאת, הם לא שינו את השקפותיהם על דרכם בציונות. ברם, כאשר "השומר הצעיר" ייחד לעצמו באופן מחייב את הציונות הסוציאליסטית בחינוך חבריו ובדרכו בארץ ישראל, ואת הקולקטיביות הרעיונית, עזבו חברים אלה את שורותיו וחזרו ל"אגודת הנוער העברי".

באותה תקופה (1928-1927), ליווה את הקבוצה המפורשת יואל דרייכלט, שהיה ידוע בין הנוער העברי בקראקוב כמורה לעברית ובעל ידיעות כלליות נרחבות, וסייע לחבריה להעמיק את ידיעותיהם בלשון העברית ובספרותה. עם הזמן התחזק הקשר בינם לבינו והשראתו הרוחנית והרעיונית כיוונה את צעדיהם והשפיעה על החלטותיהם.

שובה של הקבוצה שפרשה גרמה למפנה בהתפתחותה של "אגודת הנוער העברי", בעיקר בנושא חינוכו של הנוער הרב שנקלט בה עתה. ובענין ההגשמה העצמית (כל חבר ההנהגה התחייב לעלות לא"י מיד כאשר התנועה תשחרר אותו מתפקידים חינוכיים וארגוניים בגולה). יתרה מזו, אחרי תקופה קצרה התאחדו הקנים הנפרדים, שהיו קיימים בעיר (כמו "יהודה", "התקוה"), וכן הוחלף, כאמור, השם ל"א.ה.ה. עקיבא". בשנים אלו נערכו דיונים רעיוניים, בפגישות, כנוסים ומושבות קיץ וחורף, בהם התלבנו יסודותיה הרעיוניים של התנועה, ובאייר תרצ"ב פורסמה הצהרת הרעיונות שלה ב"דברי עקיבא", בפולנית (היא פורסמה בעברית בחוברת זכרון "התנועה החלוצית בא.ה.ה. עקיבא", בית יהושע, סיון ת"ש).

אחד ממאפייניה העקריים של "עקיבא" בשנים אלו היתה החרדה לגורל העם. עוד לפני השואה חשו רבים מחבריה, שהמאה העשרים עלולה להיות מאה של כליה ליהודים באשר הם שם בגולה. בראותם את הנולד הבינו, כי על היהודים להתלכד במטרה אחת ויחידה: להחלץ מהגולה, להתעלות על הבדלי הדעות, לעשות מאמץ על-אנושי להגדיל את היישוב בא"י ולהשתרש במולדת. הם גרסו, כי יש ליצור דפוסי חיים, שיאפשרו לכל העם לחיות יחד לא רק מתוך סובלנות פורמלית, אלא מתוך אהבת אמת של אחים לגורל משותף ואהבת עברנו המשותף. דעתם היתה, כי אין די בכך שההסתדרות הציונית בגולה תהווה מסגרת פוליטית בלבד, אלא שיש לארגן בגולה ולטפח ציבור ציוני, שיקיים אורח חיים ציוני. הם טענו: שלא יהיו שורשים חזקים לציונות. אם רק שנאת הגויים ליהודים תהווה את כוחה המניע של הציונות; שרק היהדות, על ערכיה הגלומים בה יכולה לעורר בנו רצון להישאר יהודים, וגעגועים לחדש ימינו כקדם בארץ ישראל; שכדי למנוע סכנה גדולה לקיומנו ולהתגבר על המכשולים הרבים בבנין המולדת, זקוק לכוחות רעננים וחלוציים, המוכנים לראות את טובת כלל ישראל ככוח מדרבן, כוח שמפעיל את מעשינו.

אלה היו הדברים העקריים שב"הצהרת הרעיונות" של א.ה.ה. "עקיבא", אשר לקחה על עצמה את התפקיד החינוכי הציוני הקשה לחנך את הנוער היהודי לפי עקרונות אלה וליצור את ה"קאדרים" של אותם הכוחות הרעננים והחלוציים.

בשורות "עקיבא" אורגן נוער מגיל 12 ומעלה. בכל שכבה התנהלה העבודה החינוכית בשיטות המתאימות לכל גיל. בשכבה הצעירה התבססה העבודה על לימוד שיטתי של השפה העברית ועל הצופיות במובן הרחב של המושג. כל אחד בתנועה, חייב היה ללמוד עברית, והתנועה ארגנה במטרה זו מאות שעורים.

התנועה ערכה גם תכניות להשתלמות אישית – שעובדו ב- 1932 בידי י. דרייבלט ופורסמו בבטאונה "דברי עקיבא", שעל הופעתו הסדירה דאג י. נזר (ניכטהאוזר). היא דאגה גם להרחבת הפעולות הארגוניות. הקן בקראקוב הגיע בשנת 1939 לכ- 1,000 חברים וההתרחבות הקיפה רבים ממקומות ישוב של היהודים בגליציה ובפולין. בשנת 1935 היו ל"עקיבא" 270 סניפים בפולין כולה, מזה 139 בגיליציה המערבית ושלזיה. באותה שנה מנתה התנועה כ- 24,000 חבר ומספר פלוגות ההכשרה של התנועה הגיע ל- 12. כמו כן, היא הקימה סניפים מחוץ לפולין: באוסטריה, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה. בולגריה וגם בתל-אביב ובירושלים. באוסטריה, יוגוסלביה ובולגריה היא ארגנה גם הכשרה.

חלוציה הראשונים של "עקיבא" עלו ארצה במסגרתו של קבוץ שהקים את אהליו בפתח-תקוה כקבוץ עבודה שחבריו עבדו כשכירי-יום בפרדסים ובכל עבודה שנזדמנה. מאוחר יותר, כשגבר זרם חלוצי התנועה שהגיעו ארצה, הוקמו קבוצים בבאר-יעקב ובחדרה.

בתקופת "חומה ומגדל" הוקמה, בשנת 1937, נקודת התיישבות של "עקיבא" בואדי פאליק (ע"י אבן יהודה). לקבוץ החדש. שבהקמתו החלו חברי קבוצת חדרה,ניתן השם "בית יהושע" ע"ש מנהיגה הדגול של יהדות גליציה, ד"ר יהושע טהון ז"ל.

באותה עת התיישבה קבוצת חברים מהקבוץ בפתח-תקוה בנוה איתן, שבעמק בית שאן, לאחר שעזבה את מסגרת התנועה והצטרפה ל"אחוד הקבוצות והקבוצים".

גם לאחר פרוץ המלחמה, השתדלו חברי "עקיבא" להמשיך בפעולתם, ובבוא הימים השחורים, ארגנו מחתרת לשם התנגדות אקטיבית ומזויינת לכובש הנאצי, ובראשם א. ליסבקינד, ש. דרנגר וגוסטה דוידזון. חייהם האפופים הוד וגבורה תוארו בזכרונות שנכתבו בידי גוסטה בבית הסוהר הנאצי, שניצלו בנס ופורסמו בשם "יומנה של יוסטינה".

לסיום אצטט את דבריו של משה זינגר ז"ל: "עם חורבן היהדות בקראקא ובפולין המשיכו עוד שרידי 'עקיבא' להאבק ולנסות להתארגן ולהמשיך במסורתה המפוארת של 'עקיבא' הקראקאית. אבל לא נסתייעו הדברים. ומי יודע, אולי שר האומה מצפה שיקומו אי שם מקרבה יורשים שירימו את דיגלה של 'עקיבא'."