עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם > יהודי קרקוב בשנים 1939-1918


תקציר
על הקמתו והתפתחותו של בית הספר העברי בקרקוב, התנאים הפיזיים והאווירה המשפחתית ששררה בו, סגל המורים ורמת השיעורים. בית הספר כלל גם בית מדרש וגם חינוך טכנולוגי מקצועי והוכר על ידי השלטונות הפולניים בזכות רמתו הגבוהה.



בית הספר העברי בקראקוב


התמורות, שחלו בשלהי המאה ה- 19 בקהילות היהודיות במרכז אירופה, הולידו בין היתר גם את הרעיון של שילוב החינוך המודרני עם חינוך יהודי-לאומי במסגרת בית-ספר עברי. תמורות אלו, ובעיקר התגברותן של רוחות ההשכלה, חובת הלימוד הממלכתית, החשש המעמיק והולך מפני התבוללות וההתעוררות הלאומית-ציונית, הביאו לקליטתו של רעיון זה גם בקראקוב.

ברם, כשנכשלו שני נסיונות להגשים את הרעיון,1 נתערערה אמונתם של רוב חברי "חברת בית-הספר העברי היסודי" (חברה של חובבי ציון, שהתארגנה עוד בשנת 1902 2) – וראשי הצמרת הציונית בעיר התייחסו בספקנות רבה לעצם הקמתו ולסכוי הצלחתו של בית-ספר מסוג זה בקראקוב ולאורך ימים. עמדתם העוינת והבלתי-מתפשרת של החרדים מזה ושל המתבוללים מזה – ושני החוגים האלה החזיקו ביחד ברסן השלטון בקהילה – נראתה כמחסום שלא ניתן להתגבר עליו.

רק מתנדב, שהאמין בכל לבו בעניין, והיה מוכן להקדיש להגשמתו את רוב זמנו ומרצו, היה יכול לנקוט במסיבות אלה יזמה ולגבור על זרמי המתנגדים והספקנים. ואכן ראשון חברי "חברת בית-הספר העברי העממי", שלמה לזר ז"ל, היה איש כזה: הוא החל לפעול, הצליח לשכנע ולהפעיל מספר אנשים אחרים, וב- 1908 ייסד את בית-הספר.

כשנפתח בית-הספר לקראת שנת הלימודים 1908/9, היתה בו כיתה אחת (לפי שעה) ובה 30 תלמידים. תכנית הלימודים, שכללה מקצועות בתחום היהדות, אושרה בידי השלטונות. במשך 4 שנים נרשמו בבית-הספר ולמדו, בהנהלתו של מ. ראט, כ- 120 תלמידים, למרות הקשיים הרבים: החרדים הקיצוניים ערמו מכשולים בדרכם של ההורים המסורתיים, שהעזו או שהתכוונו לשלוח את ילדיהם לבית-הספר העברי, והיו מעשים שאף גורשו מבית מבתי-הכנסת; בית-הספר נדד ממקום למקום – מחדר אחד לדירה שכורה של שני חדרים, מכאן לצריף, ומצריף זה לדירה שכורה בת 3 חדרים (ברח' גרטרודי 29); לא היה קל למצוא מורים מתאימים – בעלי הסמכה שבהם יכלו להורות רק אחרי הצהריים (משום שלפני הצהריים לימדו בבתי-ספר אחרים בעיר), ולעומתם היו מורים, בעיקר מורים לעברית, שבשל היעדר הסמכה פורמאלית לא השיגו רשיון להוראה למרות בקיאותם במקצועם.3 בעיה גדולה נגרמה גם בשל העובדה, שלאחר 4 שנות לימודים ב"ביה"ס העברי העממי" היה התלמיד הרוצה להמשיך את לימודיו חייב לא רק לעבור לבי"ס תיכון ממלכתי, אלא גם לעמוד שם בבחינות כניסה – מאחר ש"ביה"ס העברי" טרם השיג את הזכויות של בי"ס מוכר. בשל היעדר בי"ס תיכון שיהא המשך ל"ביה"ס העברי" היו למעונינים קשיים גדולים. נוספו עליהם קשיי מימון, שמנעו מן החברה את האפשרות לרכוש מגרש ולהקים בניין מתאים כדי לשכן בו את ביה"ס היסודי ואת ביה"ס התיכון.

ושוב נפתרה הבעיה בזכות מסירותו ופעילותו של ש. לזר, שהמשיך לאסוף כספים מכל צד: נרכש מגרש ברח' בז'וזובה מס' 5 (1913), הוחל בבנייה (1914), ובשנת 1918 נחנך הבנין הראשון של בית-הספר. היה זה בניין של 3 קומות, 9 חדרי כיתות מרווחים ואולם התעמלות גדול במרתף, ולידו מבנה מנהלה קטן בן קומה אחת בחצר. הבניין הכיל את כל הכיתות של בית-הספר העממי ואת הכיתה הראשונה של הגימנסיה, שנחנכה באותה השנה, כיתה בת 15 תלמידים ותלמידות.4

עתה החל בית-הספר לעלות בהדרגה, על דרך המלך, דרך שבתנאים שלאחר המלחמה היתה צרה, אך אפשרה התקדמות של ממש. ברם, לא רק יצירת הבסיס הפיסי, ההרחבה הניכרת וההתקדמות הדידאקטית-הפורמאלית אפיינו את בית הספר באות תקופה. מה שייחד אותו באמת והפך אותו לתופעה בלתי-נשכחת לתלמידיו, היתה האווירה המשפחתית.5 היתה זו אווירה מיוחדת במינה, שנמתזגו בה רעיונות, שאיפות (רגשות, ובעיקר הרצון להעניק לתלמידים חינוך יהודי-לאומי, אגב טיפוח אהבת העם, אהבת ציון ונאמנות לשפה העברית מזה, והרצון להנחיל את תרבות אבותינו בד בבד עם הכרת תרבות העולם מזה. הרקע היוצא-דופן להקמתו של בית הספר, הקשיים הפיסיים, ההתלהבות והמסירות של הנפשות הפועלות בו, היחס לתלמיד וההתחשבות בהוריו ובמצבם החומרי, וכן היחס בין התלמיד לחברו, יצרו אווירה שלרוב לא היתה ידועה בבתי-ספר – וכיום היא נחלת העבר.

באותו פרק נפטר ש. לזר (1921), נשיאו הראשון והוותיק של בית-הספר, והנשיאות עברה לידי ד"ר חיים הילפשטיין (1922), ד"ר אברהם נוסבאום (1923), ד"ר איזידור קרנגל (1924-1925) ושוב לידי ד"ר הילפשטיין (מ-1926). גם ההנהלה עברה מיד ליד (מר זילברשטיין, א. הולצברגר, ד"ר ל. כהן) עד שקיבל אותה הירש (צבי) שרר (מ- 1923).

עתה התדפקו תלמידים רבים על פתחיו של בית-הספר – כי אופיו הלאומי-ציוני, מתכונתו החילונית-מודרנית ורמתו הגבוהה הלמו את מבוקשם של הורים רבים – והבניין הראשון נעשה צר מהכיל את כל מי שביקש ללמוד במוסד. תחילה הונהג לימוד בשתי משמרות, אך כשגבר הביקוש הוקם בצמוד לבניין הראשון בניין ה"פשיבודובקה" (1924). בשנים אלו, נשות נשיאותו של ד"ר קרנגל, חלה התפתחות נוספת: הגימנסיה זכתה בזכויות מדרגה ב' – ובשנת 1926 נערכו בה בחינות הבגרות הראשונות, הכללית והעברית.6

אחד הגורמים העיקריים, שתרם לרמתו הגבוהה של בית-הספר היתה, ללא ספק רמתם האינטלקטואלית והמקצועית של המורים. חכמת-חיים האמיתית שקרנה מדבריו של המורה ללימודי היהדות, הפילוסוף בן-ציון רפפורט; שמחת החיים, שמצאו התלמידים במופעי ההתעמלות, בפעולות חברתיות ובטיולים השונים, שאורגנו ע"י המורה להתעמלות ה. (צבי) טפר, שהיה כמעט-חבר לכל תלמיד; ערכי תרבות העולם והיופי שבספרות ובשירה, שבקעו משיעוריו-הרצאותיו בספרות הפולנית של ד"ר יוליוס פלדהורן; סמכותו השקטה והקורקטית, אך משליטה משמעת, של המנהל ה. שרר – כל אלה יצרו ביחד, עם שיעוריהם של מספר מורים אחרים, אווירה לימודית-חינוכית בעלת השפעה חיובית ביותר.

לאופיו המיוחד של ביה"ס, שעדיין לא נשתנתה שנוי בולט, תרמה גם גישתם הרצינית של מרבית התלמידים והתעניינותם הרבה בפעילויות השונות, ובכלל זה פעילויות שלא במסגרת חובה. ואכן, מגוון החוגים, הקורסים, החגיגות – שלקחו בהן חלק פעיל התזמורת לכלי נשיפה והמקהלה – המפעלים השונים, חדר-התרבות, הספרייה העברית והכללית, תחרויות הספורט השונות, טיולים בעיר ובמרחב, היה רב למדי – וביקוריהם של אישים כמו נתן ביסטריצקי (1926), שמריהו לוין, יוסף אופאטושו, הפכו לחוויות בלתי נשכחות.7 מגוון זה יצר לתלמידים לא רק רב-מישוריות דידאקטית-חינוכית מעניינת, אלא גם ריתמוס חיים מיוחד במינו, ריתמוס שפעל למרות (או, אולי, דווקא בגלל) עומס הלימודים, שהיה בכ- 20% גדול מאשר בבתי-הספר הממלכתיים. היקפם של מקצועות היהדות (תנ"ך, דת, הלשון והספרות העברית, דברי ימי ישראל, כולם בעברית) היה כ- 10 שעות שבועיות – ולמדו אותם בנוסף על המקצועות שבמתכונת החובה בשפה הפולנית.

האווירה הכמעט-ביתית ששררה בבית-הספר ניזונה גם מפעולותיו של גוף חדש, שהתארגן בשנת 1924 והוא "ועד ההורים". ועד זה, שפעל מאז בראשותה של לאורה טיגנר, עסק בפעולות סעד שונות, סייע לתלמידים מעוטי היכולת, בעיקר במזון (ארוחות בוקר חמות), ביגוד וכספים, ואף ארגן קייטנות בקיץ ומחנות-חורף במקומות נופש בהרים.

ברם, לא ארכה תקופה זו של רווחה לתלמידים הרבים, שמספרם גדל והלך משנה לשנה, וכבר בשלהי שנות ה- 20 הונהג שוב הלימוד בשתי משמרות. עתה, ככל ש"הצליח" בית-הספר מבחינה כמותית-הישגית, בדרך הטבע נתדללה והלכה אווירתו הכמעט-ביתית, וגם אופיו החל להשתנות.

בעיית הצפיפות נפתרה רק בשנת 1930 לאחר שהשיג ועד בית-הספר, את המימון הדרוש8 והקים בניין שלישי מצדו השני של הבניין הראשון, ברח' פודבז'זיה. הבניין החדש, שהיה מודרני ומרווח, בעל 4 קומות וקומת קרקע, הכיל כמעט את כל כיתות הגימנסיה, חדרי המעבדות על ציודם המודרני, אולם להתעמלות ואסיפות, חדרי מנהלה וכיו"ב. עתה כבר יכלו להתנהל לימודיהם של מעל 1,000 תלמידיו ותלמידותיו של ביה"ס (מזה כ- 600 שבגימנסיה) במשמרת בוקר בלבד.

מעתה, מתחילת שנות ה- 30, החל שגשוגו הכמותי-הישגי של בית-הספר והחלה תקופת הפאר שלו. אמנם כמעט שנעלמה האווירה הביתית, אך היזמות החדשות, ההכרה שזכה לה המוסד, ההתרחבות והדינאמיקה של הפעילויות השונות במוסד, היו פיצוי רב משמעות.

בין היזמות החדשות שצצו בפנים המוסד, בלטו שלוש: בתחום החינוך-הדתי הוקם, ביזמת המורים נחמן מיפלב ונפתלי רובינשטיין, על ידי תלמידים שומרי מצוות, "בית המדרש נחלת אבות" (1931/2). בית מדרש זה החל לפעול בחדר מיוחד בביה"ס שהוקצה לשם כך ע"י ההנהלה. ב"נחלת אבות" נערכו תפילות יום יום, בחול ובשבת, חוג לתלמוד, טקסים וחגיגות "בר-מצווה" של התלמידים, הקפות מסורתיות בחג שמחת-תורה – ומניין התלמידים דמה בכל לבית-מדרש רגיל.9

בשנים אלו הסתעף ביה"ס העברי גם לתחום החינוך הטכני-המקצועי: ביזמת ועד "חברת ביה"ס העברי", בראשותו של ד"ר ח. הילפשטיין, הוקם בצד ביה"ס העממי והגימנסיה העיונית גם בית-ספר למלאכה לבנים. בי"ס זה זכה בזכויות של בתי-ספר למלאכה בדרג דומה (1933),10 ויכלו ללמוד בו תלמידים מגיל 14, שסיימו 7 כיתות (4 בבי"ס יסודי ו- 3 בתיכון). תכנית הלימודים התלת-שנתית של מחלקתו המכאנית-נפחית (היחידה לפי שעה) היתה מקצתה מקצועית-מעשית ומקצתה עיונית – והתלמיד שעמד בהצלחה בבחינות בתום הלימודים קיבל דיפלומה של שוליה, וזו אפשרה לו להתקבל לעבודה במקצוע. עם שגשוגו של בי"ס זה הותאמה תכנית הלימודים שבו לרמה של בית-ספר תיכון מקצועי תלת-שנתי הכולל מחלקות למכאניקה, רתכות, נגרות ובנייה (1937/8), ואפילו הוחל בהקמתו של בניין מפואר בשבילו (מול בניין הגימנסיה העיונית) על כל הציוד המודרני הדרוש. אך ביום שעמד הבניין להימסר ל"גימנסיה הטכנית" פרצה מלחמת העולם השניה.

ועוד יזמה: במישור החינוך הלאומי-ציוני, התארגנה בין התלמידים תנועת צופים לא-מפלגתית "הצופה" (1934). היו לכך סיבות אחדות, ובעיקר: האיסור הכללי על כל התלמידים להשתייך לארגונים שמחוץ למסגרת בתי-הספר; חששותיהם של ההורים, שהפעילות בארגונים כאלה, ובפרט בפוליטיים שבהם, תסיח את דעת ילדיהם מהלימודים; וכן, הדעה הרווחת, שלפיה נחשבה הצופיות הכשרה מצוינת לחיי חלוץ. במשך השנתיים הראשונות עמד בראש התנועה התלמיד מ. פלדבלום, שהיה גם הרוח החיה בהפעלתה ובניהולה. תנועת "הצופה", שהצליחה לרכז במסגרתה יותר מ- 250 תלמידים ותלמידות,11 אף גילתה יזמה ארגונית מחוץ לכותלי ביה"ס: שליחיה ארגנו תנועת צופים דומה בגימנסיה היהודית בטארנוב.12

חיי ביה"ס היו בתקופה זו מושפעים משלוש יזמות מסוג אחר, שבאו מחוץ למוסד, שתיים מהן – אחת כללית והשנייה ספציפית – של משרד החינוך הפולני: החל משנת הלימודים 1933/4 הונהגה רפורמה כללית במוסדות החינוך היסודי והתיכון בפולין, שבעקבותיה נשתנה מבנה חטיבות אלה גם בביה"ס העברי – מארבע לשש כיתות בביה"ס היסודי ומשמונה כיתות לארבע (כלליות) ועוד שתים של ליקאון בחטיבה התיכונה. (בליקאון ביה"ס היו שלושה תחומי התמחות: במגמה ההומניסטית, המתמטית-פיסית או הביולוגית). במקביל נשתנו אז תכניות הלימודים הכלליות (בלשון הפולנית), וביה"ס קיבל, ככל בי"ס תיכון בפולין, מספר סדורי משלו – והוא "445".13

יזמתו הספציפית של משרד החינוך הפולני היתה קשורה במעמדו של ביה"ס העברי: כביטוי להכרתו ברמת הלימודים הגבוהה בחטיבתו התיכונית העניקו לו השלטונות "זכויות מלאות של בתי-הספר התיכוניים הממשלתיים", שתחולתן למן שנת הלימודים 1934/5.14 זה הושג לא-מעט בזכות כושר הניהול שגילה המנהל הכללי של ביה"ס, ה. שרר, שידע לקדם את המוסד הגדול (החל מחיזוק המשמעת מזה, וכלה במודרניזציה של המעבדות מזה), ולשמור על קיום קפדני של "תקנות בתי-הספר" הממשלתיות, על היבטיהם הממלכתיים.

היזמה השלישית, שהיתה תולדה של הכרה ברמת הלימודים הנאותה במוסד לימודי היהדות, באה מן האוניברסיטה העברית בירושלים: האוניברסיטה העניקה לבוגרי ביה"ס פטור מבחינות הכניסה בעברית ובמקצועות היהדות, בחינות שהיו חובה לכל שבא מחוץ לארץ וביקש להתקבל למוסד.15

קשה לומר, אם חיזוק מעמדו של ביה"ס בשני מישורים אלה הביא לגידול הניכר במספר התלמידים, שחל בתחילת המחצית השניה של העשור הרביעי; אך סביר להניח שהוא היה אחד הגורמים לכך. על כל פנים אוכלוסיית התלמידים בביה"ס, על שלוש חטיבותיו, שהיתה ללא שינוי מספרי בשנים 1930/1-1934/5, ואף ירדה במקצת (1,100-1,050), הגיעה כבר בשנת 1936/7 לכ- 1,350 תלמיד ותלמידה (מהם כ- 500 בביה"ס העממי; מעל 750 בביה"ס התיכון העיוני וכ- 80 בביה"ס למלאכה)16 – והיתה בשנת 1938/9 מעל 1,400.

בשנת 1936/7 נרשם אירוע מסוג אחר: החטיבה התיכונה של ביה"ס (הגימנסיה) נקראה על שמו של ד"ר ח. הילפשטיין,17 שהיה נשיאו של ביה"ס (כאמור, משנת 1926) ותרם תרומה נכבדה למדיי להרחבתו ולפריחתו.

בנוסף על תחומי הלימודים והפעילויות שנמנו לעיל היו עוד מספר תחומים שבהם רכשו התלמידים ידיעות חשובות או ביטאו את נטיותיהם הטבעיות: בשיעורי חובה בביה"ס התיכון, שנקראו "עבודות מעשיות", הוקנתה לבנים מיומנות אלמנטארית בנגרות, בעיבוד מתכות ובעיבוד זכוכית; ולבנות בתפירה, בגזירה ובסרטוט. בחינוך הטרום-צבאי מטעם המדינה השתתפו הבנים מכיתות ט'-י"א, שנמצאו כשרים לכך ע"י רופא ביה"ס, השתתפות חובה בשיעורי ואימוני "הכנה צבאית" (מעין גדנ"ע) בשעות אחר-הצהריים, שעתיים בשבוע, במתקנים הצבאיים שבעיר – ועל מסיימי כיתות י"א היה לצאת למחנה צבאי מיוחד למשך שבועיים של אמונים.18 לא הוזנחו גם ערכי המוסיקה והתיאטרון: במסגרת השעות של לימודי חובה לכל כיתות ביה"ס התכיון נכללו שמונה תכניות מוסיקה (בדרך כלל קונצרטים מתקליטים של מוסיקה קלאסית, מלווים בהסבריו המצויינים של המורה ד"ר י. פלדהורן); ותלמידי כיתות ח'-י"ב ביקרו מספר פעמים בשנה בהצגות תיאטרון מובחרות שניתנו במיוחד עבור בתי-הספר התיכוניים בעיר (בדרך כלל בתיאטרון ע"ש סלובאצקי).

ומחוץ למסגרת החובה: גם בשנות השלושים לא היתה זו תופעה נדירה בביה"ס שתלמידים הרצו "הרצאות-רשות" וכתבו "עבודות-רשות" בספרות, בהיסטוריה ובמדעים המדויקים, בנושאים שלא היו במסגרת תכנית הלימודים. הפרסומים הרבים והמגוונים של מוריהם (שגם זו תופעה לא-שכיחה) שמשו להם דוגמה ומופת.19 קשת החוגים בביה"ס היתה גם עתה רחבה למדי – ועתה נוספו עוד מספר חוגים מן הסוג היותר "רשמי", כמו החוג למען "הצלב האדום" הפולני (שבמסגרתו עברו גם קורסים להצלה) והחוג "הליגה להגנה אנטי-אווירית" ("ל.או.פ.פ.") – מעין הג"א. יתר על כן, בנוסף על תזמורת כלי נשיפה, המקהלה והחוג הדראמתי, פעלה עתה תזמורת ג'אז.

וכאן המקום למלים מספר על תזמורת כלי הנשיפה של ביה"ס, שהתמחתה במנגינות לכת ופעלה בביה"ס במשך שנים רבות: הופעותיה המרשימות לא זו בלבד שתרמו להווי הפנימי של ביה"ס בעת חגיגות ונשפים, ולהווי ברחוב היהודי בזמן תהלוכות ומפגנים, אלא אף הוסיפו כבוד וחיזקו את דימויו של מוסד יהודי זה בכל העיר. קשה לתאר, למשל, את התרוממות הרוח של היהודים שעמדו לאורך רחובות הרובע בשעה שצעדה התזמורת בתהלוכת ל"ג בעומר למגרשו של מועדון הספורט "מכבי" בראש טורי מאות תלמידי ביה"ס וניגנה את "מארש הדגל" (של ביה"ס) הבלתי נשכח; קשה, לא פחות מזה, לתאר את גאוות היהודים שעקבו אחריה, כשזו צועדת במרכזה העתיק של העיר, בערב חג לאומי פולני, בין לפידים בוערים, ומיטיבה לנגן בין התזמורות הטובות של בתי-הספר הממשלתיים.

בביה"ס היתה קיימת מסגרת מיוחדת לכמה סוגים נוספים של פעילות התלמידים שנקראה "קהילת התלמידים", והוא נתברך גם במספר מפעלים שלא היו (ואינם) מן התופעות השכיחות בבתי-ספר: "קהילת התלמידים" התרכזה בעיקר בהפעלת מועדון התלמידים ("ס'וויטליצה") – שבו פעלו ונערכו חוגי התחביבים למיניהם, ערבי ויכוחים ונשפי ריקודים; היא טיפלה בעריכת עיתון קיר, באספקת ספרי לימוד (על בסיס השאלה שנתית), וכן במתן הלוואות ומלגות, בממדים צנועים, לתלמידים מעוטי היכולת. הדברים נעשו באמצעות גוף "עזרה הדדית" ("סאמופומוץ"), שמימן פעולות אלה מתשלומי תלמידי ביה"ס. בין המפעלים בלטו בתקופה זו – בנוסף על מפעל הקייטנות שנוהל, כאמור, ע"י ועד ההורים – מפעל עזרה למובטלים ולנצרכים בחורף (שבמסגרתו אספו התלמידים תרומות נכבדות בביגוד, מזון ופחם וחילקום בין הנזקקים). ומפעל שמטרתו היתה הקנית הערך של חסכון ועדודו (התלמידים חסכו ב"קופת הדואר לחסכון" – "פ.ק.או."). מפעל מסוג אחר סייע בהענקת הנחות בשכר לימוד (שבשנות ה-30 היה גבוה למדי) לתלמידים מעוטי היכולת ע"י הנהלת ביה"ס. במספר מקרים ניתן אפילו פטור מלא או מלגות – ללא קשר לסיוע הכספי שהושיט ועד ההורים.20

ממד מיוחד הוסיפו לחיי בית-הספר, גם בתקופה זו, החגיגות השונות והטקסים למיניהם, וכן המפגשים עם אישים בולטים בעם היהודי שביקרו במוסד. נשפי חנוכה ופורים, מסיבות ט"ו בשבט, תהלוכות ומפגני ספורט בל"ג בעומר, חגיגות חג הביכורים וציון "יום האם" מזה, והמפגשים עם ח.נ. ביאליק, נ. סוקולוב והפרופ' ה. ברגמן, רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים, מזה, תרמו הרבה לאווירה החינוכית ולטיפוחו של ההווי הלאומי-ציוני במוסד. מאידך גיסא, הוחגו גם החגים הממלכתיים (חג העצמאות של פולין ב- 11 בנובמבר, יום הקונסטיטוציה של ה- 3 במאי ועוד) ונערכו טקסים וחגיגות לציון ארועים חשובים בחיי המדינה ובהיסטוריה הפולנית. התהלוכות בחוצות העיר, וכן השתתפותם של התלמידים בתפילות החגיגיות למען שלום המדינה ב"טמפל" היו ביטוי נוסף ללויאליות ולחינוך לאזרחות טובה, שבית-הספר להקנות להם.

ברם תיאור חייו ופעולותיו של ביה"ס יהיה לוקה בחסר, אם לא תוזכר יזמה נוספת של הנהלת ביה"ס: כשהתגברו התופעות האנטישמיות במוסדות ההשכלה הגבוהה בעיר בשלהי שנות ה- 30, הקימה ההנהלה מסגרת מיוחדת של שעורים ברמה אוניברסיטאית לבוגרי ביה"ס ולצעירים יהודים אחרים, שלא נתקבלו או שלא יכלו ללמוד באוניברסיטאות. במתן שיעורים אלה הוחל בשנת הלימודים 1938/9 בכותלי ביה"ס – ואילו פרצה המלחמה, ייתכן שהיתה מסגרת חיונית זו הופעת לחטיבתו הרביעית של ביה"ס.21

* * *

מרביתן של הנפשות שפעלו בבית-הספר,22 מוריו, תלמידיו ובוגריו, הושמדו בשנות השואה – ומאז מבכים אותם קירות בנייניו, מבכים בלי שירגיש או ידע זאת הגוי הלומד בין כתליו. אך, למרות האסון, נראה שבית-הספר – שחינך לאהבת העם היהודי וציון, ובד בבד הקנה את ערכי התרבות הכללית והיהודית – השיג את עיקר מבוקשו: רוב רובם של אלה מתלמידיו ובוגריו שנותרו בחיים – מהם ניצולי השואה – עלו ארצה ופעלו ופועלים כאן כמעט בכל תחומי החברה והיצירה.

רבים מבוגריו ותלמידיו שבארץ ובעולם הרחב מקיימים קשר ביניהם ועורכים פעם בפעם פגישות מחזור מרגשות, כשהם מעלים זיכרונות מחיי בית-ספרם, שהיה, בלי ספק, מהגדולים והמפוארים במוסדות החינוך היהודיים בתולדות יהודי פולין.

הערות שוליים:

  1. ד"ר מ. יונג וכן ד"ר י. זליגר ניסו בתחילת המאה ה- 20 להקים גימנסיה עברית בקראקוב, אך ללא הצלחה.
  2. עם התפתחותו של ביה"ס שונה שם זה ל"חברת בית-הספר העברי העממי והתיכון בקראקוב". (השם היה "...בי"ס עממי...", ולא "יסודי").
  3. בעיקר המורים לעברית. ראשוני המורים לעברית בביה"ס היו: נחמן מיפלב, נפתלי יעקב קביטנר-צלטר ושבח ולקובסקי.
  4. המעבר ממשכנו הארעי של בית-הספר ברח' גרטרודי אל הבניין החדש ברח' בז'וזובה נחרת בזכרונו של אחד התלמידים, י. הופרט (שופט לשעבר בחיפה): "כל התלמידים צעדו במצעד חגיגי, כשכל אחד מחזיק בידו דגלון כחול-לבן. בראש התהלוכה צעד שלמה לזר, גאה בהגשמת מפעל חייו, ולצדו המנהל הזמני של בית-הספר, מר זילברשטיין."
  5. "הרשמת התלמידים התנהלה בבית-המלאכה של שלמה לזר ובתו היתה מזכירת בית-הספר. גם היא... אהבה אותו ואת תלמידיו והתייחסה אליהם כאל בני-משפחה. (ואכן) היתה זו באמת משפחה קטנה" (לפי י. הופרט).
  6. כיום חיים בישראל מספר בוגרי המחזור הראשון של ביה"ס וביניהם: הסופר והעתונאי ד"ר פ. שלנג וד"ר ש. גלילי. בין בוגרי המחזור השני (בגרות 1927) נמנה גם ד"ר א. רימלט, ממנהיגיה הותיקים של המפלגה הליברלית בישראל, ואחד המועמדים לנשיאות המדינה ב-1978.
    בחינות הבגרות בעברית נערכו בראשותו של נציג "המכון לחכמת ישראל" שבווארשה, על פי רוב ד"ר י. טהון.
  7. תזמורת כלי נשיפה אורגנה ע"י המורה מר פלשנר. המקהלה הוקמה ונוהלה בידי המורה לזימרה ברוך שפרבר, שמלבד עבודתו בביה"ס פעל בעיר כמנצח מקהלות בבתי-כנסת, כחזן וכמלחין. ביקוריהם של אישים נערכו לא-מעט בזכות הישגיו של ביה"ס בשדה החינוך היהודי. ובהקשר זה: "נ. ביסטריצקי, מחבר 'ימים ולילות', לימד את תלמידי הכיתות הגבוהות את שירי א"י של אז, כגון 'מה אכפת לא אכפת'... של שלונסקי, וסיפר על המשוררים והסופרים של 'המשמרת הצעירה בא"י'" (כעדותו של ד"ר א. רימלט).
  8. בעיקר הודות לד"ר ח. הילפשטיין, הנמרץ ורב הפעלים, שהטיל תשלום מיוחד על ההורים, קיבל תרומות מן הציבור היהודי בעיר והשיג הלוואות בנקאיות.
  9. בראשם של התלמידים שהקימו בית-התפילה עמד מאיר מדן, כיום חבר האקדמיה ללשון העברית בישראל. הוא גם הדריך כמה מהחברים הצעירים בקריאת התורה וגם ארגן חוג לתלמוד. הנהלת ביה"ס תרמה את ספר התורה, שהוכנס לבית-התפילה בתהלוכה חגיגית של תלמידי ביה"ס, אשר צעדה בחוצות הרובע היהודי, כשתזמורת בראשה מנגנת מנגינות לכת חסידיות. כמה מהתלמידים שהתפללו בבית-התפילה השתתפו בחוג לחזנות שהוקם בביה"ס (לפי א. בראונר).
  10. לפי הדו"ח השמיני של הנהלת ביה"ס לשנת הלימודים 1936/7, קראקוב, 1937, עמ' 63. לפי דו"ח זה: 23 חניכיו הראשונים הוגשו לבחינות הסיום... ביוני 1936 (עמ' 71). בי"ס זה שכן מספר שנים בבניין ישן בן קומה אחת בחצר הכללית. בעיר היה קיים, כאמור, משנת 1916, בי"ס מקצועי לבנות יהודיות בשם "מוקד העבודה" ("אוגניסקו פראצי").
  11. לפי "דו"ח הנהלת ביה"ס...", בחלק הפולני, עמ' 45, 46.
  12. שם, בחלק העברי, עמ' 36, 37.
  13. על תלמידי בתי-הספר התיכוניים בפולין היה בשנים אלו לשאת את מספרו של בית-ספרם על שרוולם השמאלי של התלבושת האחידה. מספרם של תלמידי כיתות י"א וי"ב (ומשנת 1937/8 כיתות א' וב' של הליקאון) היה על רקע אדום ואילו של תלמידי הכיתות הנמוכות יותר על רקע כחול.
  14. הזכויות – מיום 16.5.1934 (לפי "דו"ח הנהלת ביה"ס...", בחלק שבשפה הפולנית, עמ' 29).
  15. מעיד מאיר מדן: "בסוף שנת הלימודים תרצ"ד (1934) – ואני בסיום שנת לימודי הראשונה באוניברסיטה העברית – נדרשתי להיבחן בחינות כניסה בעברית. סירבתי והתעקשתי. כתבתי למזכירות האקדמית של האוניברסיטה, שאני רואה בכך פגיעה בכבוד הגימנסיה העברית בקראקוב, ולאחר התערבותו של מורי, פרופ' יוסף קלוזנר ז"ל, ויתרה האוניברסיטה על דרישתה."
  16. בספריותיו של ביה"ס בעברית, בפולנית ובגרמנית, היו בשנים אלו מעל 6,000 ספרים.
  17. לפי "דו"ח הנהלת ביה"ס...", בחלק הפולני, עמ' 4.
    ד"ר ח. הילפשטיין, הגיע לעמדה חשובה במספר מוסדות ציוניים בעיר. הוא כהן גם, תקופה מסוימת, כיו"ר ההסתדרות הציונית הכללית בגליציה המערבית ושלזיה.
  18. בשנת 1936, למשל, התאמנו במסגרת טרום-צבאית זו כ- 70 תלמידי ביה"ס התיכון וכ- 30 תלמידי ביה"ס למלאכה.
  19. בשנת 1936/1937, למשל, השמיעו תלמידי כיתה י"ב 23 "הרצאות רשות" כאלה. בשנים 1936, 1937 פרסמו עשרה ממורי ומורות הגימנסיה לא פחות מ- 35 פרסומים, מהם: ד"ר א. ברוס (6 פרסומים), ד"ר י. פלדהורן (2), ד"ר מ. פרידלנדר (7), ד,ר בצן-ציון כ"ץ (בן-שלום) – שהיה גם לקטור לספרות העברית באוניברסיטה היאגלונית בקראקוב (6), נ. מיפלב (1), ד"ר ה. (צבי) פפר (1), בן-ציון רפפורט (שני ספרי פילוסופיה), ל. רוזנר (1), נ. רובינשטיין (2), ד"ר ש. שטנדיג (7) (לפי "דו"ח הנהלת ביה"ס...", החלק הפולני, עמ' 34, 35). בשנות ה- 30 פורסמו גם שני ספרים חשובים בתחום הביולוגיה של מי שהיה בשנות ה- 20 מורה לביולוגיה בביה"ס (במשך שנתיים), ואחר כך דוצנט לביולוגיה באוניברסיטה היאגלונית, ה. מטלמן (לפי מ. להב).
    ד"ר בן-ציון כ"ץ (בן-שלום) כיהן בשנות ה- 60 כרקטור אוניברסיטת תל-אביב, ולפני זה שימש שנים אחדות כראש מחלקת הנוער של ההסתדרות הציונית העולמית.
  20. בשנת 1936/7, למשל: יצאו לקייטנות-קיץ כ- 300 ולמחנות-חורף כ- 60 תלמיד ותלמידה; חולקו תרומות לכ- 400 נצרכים; חסכו ב"קופת-הדואר לחסכון" מעל 200 תלמיד ותלמידה. המלגות בשנה זו נעו בין 50 ל- 500 זלוטי (בין כ- 20 לכ- 100 דולר, לפי הערך של אז). (לפי "דו"ח הנהלת ביה"ס...", החלק הפולני, עמ' 49, 50.)
  21. בין המרצים שזכו למרבית השומעים היו: ד"ר י. פלדהורן (ספרות כללית ופולנית), ד"ר בן-ציון כ"ץ (ספרות עברית), בן-ציון רפפורט (פילוסופיה), מנהל ביה"ס ה. שרר ומגר' משה טאפט (מתמטיקה) – כולם מורי ביה"ס התיכון העברי. (לפי א. בראונר, בוגר ביה"ס, שנמנה בין שומעי הרצאות אלה.)
  22. צביון מיוחד העניקה להווי ביה"ס דמותו של ה"טרציאן הראשון" (שרת), הרמן האמר – איש נמוך קומה, צנום, מקורח, ש"חלש" יחד עם משפחתו על הקפיטריה הקטנטונת וה"מתפוצצת" בעת ההפסקות מעשרות תלמידים, ושאיכשהו, היה נמצא בכל מקום באותה העת.
    דמות אחרת, בה בודאי נזכרים תלמידי ביה"ס, היתה זו של ה"טרציאן השני", הפולני רידז'יק, עם עיניו הפקוחות לכל הנעשה ואוזניו המכוונות כאנטנות לכל הנאמר בין כותלי בית-הספר.

 

ביבליוגרפיה:
כותר: בית הספר העברי בקראקוב
שם  הספר: היהודים בקראקוב: חייה וחורבנה של קהילה עתיקה
עורך הספר: לזר, שלמה
תאריך: 1981
בעלי זכויות : ועדת ההנצחה של יוצאי קראקוב בחיפה
הוצאה לאור: ועדת ההנצחה של יוצאי קראקוב בחיפה
הערות לפריט זה: .1 הרשימה נערכה בעיקר על פי המידע שנתקבל ממקורות המוזכרים בהערות, וכן מד"ר מ. בוכוייץ ונ. גרוס. רשמו חברי המערכת, תלמידים לשעבר של "בית-הספר העברי".


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית