עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > קהילות יהודיות במאות 17-15
סגולה


תקציר
תיאור פעילותו של מנשה בן ישראל, תלמיד חכם ובן למשפחת אנוסים למען השבת היהודים לאנגליה לאחר שגורשו ממנה ב- 1290. מנשה בן ישראל האמין שהמשיח יבוא רק כאשר היהודים יהיו מפוזרים ברחבי העולם  ולדעתו אנגליה היא קצה הארץ. מנשה בן ישראל הקים גם את הדפוס העברי הראשון באמסטרדם.



איש התקווה
מחבר: ד"ר צבי גולדבלום


בספטמבר 1644 הגיע לאמסטרדם נוסע חריג במקצת מדרום אמריקה. כ"נוצרי חדש" נקרא בשם אנטוניו דה מוֹנטֶזינוֹס, אך כעת שב לשמו היהודי - אהרון לוי דה מונטזינוס - והיה לו סיפור מרתק. בשנות נדודיו הרבות ביבשת אמריקה, סיפר, פגש בקבוצת אינדיאנים שקריאת שמע שגורה בפיהם, ושטענו שמוצאם משבט ראובן; לטענתם, צאצאי שבט יוסף התגוררו בסמיכות אליהם. דה מונטזינוס טען שהאינדיאנים הללו מצפים לצאת עד מהרה מסביבתם הנוכחית, וליטול חלק בגאולה העתידה לבוא על עם ישראל כולו. האורח אף הגדיל לעשות וחתם על דבריו כאמת מוחלטת.

עבור אחד מנכבדי אמסטרדם, שבפניו נחתמה אותה הצהרה, היה רגע זה לנקודת מפנה במסלול חייו. בעקבות השמועות על קיומם של עשרת השבטים ביבשת אמריקה, עתיד היה מנשה בן ישראל להפליג לכיוון אחר לחלוטין - אל חופי בריטניה המרוחקים פחות אך המעוננים יותר, במטרה להביא אותה גאולה מובטחת לעם היהודי.

ממנואל למנשה

ברשימות של האינקוויזיציה הפורטוגזית מופיע שמו של מנואל דיאס סוֹאֵירוֹ, תושב האי מדיירה שבאוקיינוס האטלנטי, שנולד ב- 1604. האזכור באותם ספרים ארורים הוא בעצם ציון ראשון לקיומו של מי שנודע לימים כרב מנשה בן ישראל, דמות מפתח בתולדות היהודים באירופה.

סיפורם של הוריו, יוסף דיאס וגראציה סוֹאֵירוֹ מליסבון, הוא סיפור טיפוסי ליהודי פורטוגל, כור מחצבתם. מאז ייבוא גזרות השמד מספרד ב- 1492, נאלצו יהודי פורטוגל על פי חוקי המדינה והכנסייה הקתולית להמיר את דתם ולקבל את האמונה הקתולית כמצוות האפיפיור ברומא. לאחר הטבלתם סווגו רשמית כ"נוצרים חדשים", אך כמו בספרד, המומרים הללו כונו בפי העם - ואף נחשבו - כ"מראנוס" (חזירים). גם המצליחים שבהם, שעסקו במקצועות נחשבים או השתייכו לעילית החברתית במדינותיהם, היו חשודים תמיד כנאמנים ליהדות, מה שהוביל למעצרים בידי רשויות המדינה או הכנסייה ולתוצאות הרות אסון לאדם ולמשפחתו.

וכך אירע ליוסף. בעת שביקר בספרד, כנראה כסוחר, הואשם מסיבה לא ידועה - ואולי בלי כל סיבה - בניהול אורח חיים יהודי. על זאת עונה, הובא ל"משפט" האינקוויזיציה, נכלא ורכושו הופקע. הוא היה בר מזל: מכיוון ש"חזר בו מכפירתו", הורשה לשוב למשפחתו, כשגופו פגוע ללא תקנה. על פי החוק אסור היה לנוצרים החדשים לעזוב את פורטוגל, ולכן נטל את אשתו ואת בתו וברח דרך הים למדינת החסות שבאי מדיירה, שם נולד לאחר זמן קצר מנואל - שהוטבל לנצרות - ואחריו בן נוסף.

חייהם לא היו בטוחים. כפי שכותב ההיסטוריון היהודי-אנגלי ססיל רות' בספרו "חיי מנשה בן ישראל" (1945): "באזורי השליטה של ספרד ופורטוגל המשיכו לשרור תנאים מסוכנים לאנוסים מפורטוגל, והם אף הלכו והורעו לאורך המאה ה- 17". לכן, כשהיה מנואל עדיין פעוט, נטלו יוסף וגראציה אותו ואת אחיו לעברו בגנבה ללה רושל שבמערב צרפת. שם, כמו נרדפים אחרים מחמת דתם, יכלה המשפחה לקיים אורח חיים יהודי בבטחה יחסית, משום שהעיר הייתה ידועה ביריבותה לנצרות הקתולית.

אמנם גם בלה רושל היה עליהם לעשות זאת בצנעה, שכן החוקים הרשמיים לא התירו ל"נוצרים חדשים" לשוב ליהדותם, וכלפי חוץ היה עדיין הכרח לקיים את הלכות הנצרות. זו הייתה אפוא רק תחנת מעבר. בהיות מנואל כבן שש עקרה משפחתו לאמסטרדם, בירת הולנד, שם היה עתיד להתחיל, כפי שהתברר, חיים חדשים.

היהודי החדש

ב- 1604 מנתה אוכלוסייתה של בירת הולנד כמאה אלף בני אדם. על פי ההערכות, לא יותר מ- 500 מתוכם זוהו כיהודים. הללו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו אנוסים ממוצא ספרדי שהגיעו זה לא מכבר. יוסף דיאס ומשפחתו הצטרפו לקהילה זו, ומיד מצאו עצמם בחברה מתגבשת, שונה מאוד מהעולם הישן שאותו הותירו מאחוריהם בחצי האי האיברי ובסביבתו.

הרפובליקה ההולנדית הייתה עדיין בחיתוליה, נלחמת על קיומה, אולם כבר כוננה בה נורמה אזרחית שרבה הייתה חשיבותה למהגרים החדשים - חופש אמונה לכל והזכות לנהוג על פי אמונתך. לא היו טקסי הצטרפות רשמיים, ולא היו עונשים למקיימים את מצוותיה של דת זו או אחרת. כאן יכלו כולם להשתמש בפומבי בשמות יהודיים, ומשפחת סוֹאֵירוֹ מימשה זכות זו מיד. היה רק טבעי לבחור בשם ישראל, במיוחד לנוכח העובדה שלא היה שום דבר מיוחד בשם משפחתם המקורי (רודריגז כנראה). כל בן משפחה קיבל שם של דמות תנ"כית: האב נודע מאז בשם יוסף, האם רחל והבת אסתר. שני הבנים, בזיקה ישירה לשמו של אביהם, נקראו אפרים ומנשה. וכך, בטקס ברית מילה שנערך לו ככל הנראה ב- 1610, כשהיה בן שש, תפס מנשה בן ישראל את מקומו של מנואל דיאס סוֹאֵירוֹ.

גם על המגורים לא היו הגבלות; היהודים לא נדרשו לגור בגטו סגור כמו אחיהם באיטליה ובמקומות אחרים באותה תקופה. מרצונם בחרו לגור ברובע המזרחי של אמסטרדם, שנקרא אז פלוינברג (Vlooyenberg), האזור שבו חיו רוב היהודים המוצהרים. הקהילה שלהם, שקיימה מנייני תפילות בבית פרטי, נקראה בית יעקב.

האב היה חבר קהילה פעיל, אך עני - בעיקר בשל גילו וחולשת גופו. למרות העוני, מנשה הצעיר קיבל תמיכה רבה בחינוך פורמלי ולא פורמלי כאחד, כנראה מבלי שמשפחתו תידרש לשלם.

גולת הכותרת של החיים היהודיים באמסטרדם באותה תקופה הייתה ללא ספק הוראת היהדות, במיוחד לילדים. תכנית הלימודים בתלמודי התורה של המאה ה- 17 משקפת רמת ידע גבוהה בקרב המורים, ורמת דרישות תואמת מן התלמידים. לאחר שאמונתן נגזלה מהן בכוח במשך מאה שנה, הייתה עיקר דאגתן של המשפחות נתונה כעת להענקת חינוך יהודי מסורתי לדור הבא, בכל מחיר, ולמרות הסביבה הזרה.

רוב המורים יובאו מאזורים שבהם לא נפסק רצף הוראת היהדות: הרב יצחק עוזיאל מפאס שבצפון אפריקה, והרב שאול מוֹרטירה מוונציה שבאיטליה. חלק מהתלמידים הפכו לרבנים ולחכמי תורה חשובים בהולנד ומחוצה לה. הלימודים לא עסקו רק ביהדות, ובנוסף לנושאים שצפוי היה שיילמדו בהתחשב ברקע של הקהילה - שפות, ספרות ואקטואליה בינלאומית - נלמדו גם נושאים אחרים. הרב עוזיאל היה בקי במתמטיקה ובאסטרונומיה, משורר בחסד ובר סמכא בדקדוק עברי, ואילו הרב מורטירה - ראש הקהילה במשך מחצית המאה - היה נואם מפורסם ומגן האמונה היהודית.

מהמשך סיפור חייו ניכר שמנשה ניצל את השכלתו ואת הידע של מוריו. הוא אף הפגין שתי יכולות שערכן היקר מפז בא לידי ביטוי במהלך חייו: האחת הייתה ידיעת השפות המדהימה שלו. הוא גדל כדובר פורטוגזית וספריו נכתבו בעיקר בספרדית ובעברית. על פי קשריו המאוחרים יותר ברור ששלט לא רק בהולנדית אלא גם בלטינית וביוונית קלסיות, וגם באנגלית חש בנוח. נאמר שהיה בקי גם בערבית, בצרפתית ובאיטלקית. ליכולת הלשונית הזו השתווה בהיקפו רק מגוון הנושאים שקרא על אודותיהם, מטקסטים קבליים ועד לחומר כנסייתי ולפילוסופיה של תקופתו.

השנייה הייתה כשרון רטורי שבו ניחן בשפע. על פי עדותו הוא מונה בהיותו בן 15 לשאת דרשות בקהילתו, "מן העריסה הישר אל הדוכן". מעריציו כינוהו "מעיין מתגבר" של אמרי שפר. תוך שנים אחדות קיבל משרה של דרשן, ותוך פחות מעשרים שנה נאספו כתבי יד של 350 מדרשותיו. המסרים אולי לא היו עמוקים, אך שטף דיבורו לפני התיבה הפיץ את תהילתו ברחבי הציבור היהודי בהולנד ומחוצה לה. לזכותו נזקף החיבור "שפה ברורה", העוסק בדקדוק העברי, שאותו פרסם כבר בגיל 17.

רב שפנים רבות לו

ב- 1622, בהיותו בן 18 בלבד - ולכן בהכרח בעל ידע מוגבל ביהדות - מונה מנשה לרבה של קהילת נווה שלום שבאמסטרדם. הוא החליף בתפקיד זה את מורו, הרב עוזיאל, שהלך לעולמו, ועד מהרה היה גם לראש תלמוד התורה.

נסיבות חייו השתנו במהירות: שני הוריו נפטרו בזה אחר זה תוך שנה, והרב הצעיר נשא לאישה את רחל אברבנאל, כנראה מצאצאיו הישירים של דון יצחק אברבנאל, מנהיג יהדות ספרד לפני הגירוש. עד מהרה התברך מנשה בשלושה ילדים: בת בשם גראציה (חנה) ושני בנים, יוסף ושמואל. מכיוון שאשתו לא הביאה נדוניה, ומשכורתו כרב הייתה בלתי מספקת בעליל, החליט להשלים את הכנסתו באמצעות עסק משלו. ב- 1626 הצליח להקים בית דפוס והציע את שירותיו, בין השאר, כמוציא לאור.

בית הדפוס היה יוזמה חדשנית של ממש. היה זה הדפוס העברי הראשון על אדמת הולנד. בזכות בית הדפוס, ובנוסף להכנסה שסיפק לו, הקים מנשה מערכת קשרים ענפה עם חוג רחב של לקוחות מקרב אנשי הרוח בדורו שנזדקקו לשירותי ההוצאה לאור. העסק גם היווה עבורו בסיס יעיל להפצת היצירות הספרותיות שחיבר בעצמו. משך העשור הבא קיבל מנשה הכרה רחבה כדרשן וכסופר, לא רק בקרב הקהילה היהודית ההולנדית הקטנה, אלא גם בין משכילים לא יהודים ומחוץ לגבולותיה של הולנד.

כעבור יותר מעשר שנים השתנו תפקידיו של מנשה פעם נוספת שינוי קיצוני ומהיר. קהילות אמסטרדם התלכדו ב- 1639 לקהילה אחת, תחת הנהגתו של המנהיג הדגול הרב מורטירה, ובתי הכנסת האחרים נסגרו. מנשה, שנותר בידיו רק תפקיד זוטר ששכר מופחת בצדו, פנה לעסוק במסחר כדי לשפר את מצבו הכספי, וגם, ללא ספק, כדי לכסות על אכזבתו מהקהילה. יחד עם אחיו וגיסו השקיע מנשה ביוזמה מסחרית בנמל רֶסיפֶה שבברזיל, כחלק מהניסיון ההולנדי לתפוס את מקומה של ספרד כמשפיעה העיקרית באזור. אך הדבר הביא לאסון קהילתי: קבוצה יריבה של סוחרים יהודים, וביניהם נציגים של מנהיגי הקהילה, הפיצה האשמות פומביות נגד משפחתו של מנשה, עד כדי איום בחרם והודעות מבזות שהוטחו מעל בימת בית הכנסת. מנשה הרים קול כנגדן, ולכן הוטל עליו חרם. הגם שהעונש היה מוגבל ליום אחד, ההשפלה הייתה צורבת. מנשה החל לשקול מעבר מאמסטרדם לרֶסיפֶה, אולם מינוי יריבו בקהילה כרב הראשון באמריקה - ודווקא ברסיפה - הפך את הרעיון בלתי רלוונטי ובלתי נחוץ. למרות הזעזוע, מנשה תפס את מקומו דווקא באמסטרדם, והצטרף להנהגת הקהילה עוד בטרם מלאו לו ארבעים, כעמית בכיר של ראש הקהילה הרב מורטירה. בין השאר שימש מנהל בית הספר של הקהילה, דרש בפני הציבור בפרשת השבוע, וכיהן כדיין בבית הדין.

בתוקף תפקידו זה ישב מנשה בדין במחלוקות הנוגעות לענייני "ספקנים" - כאלה שלא היו מוכנים לקבל את "המסורות הדתיות שעליהן הושתתה הקהילה". מקרים כאלה הסתיימו פעמים לא מעטות בהטלת הגבלות לטווח ארוך או בהטלת חרם לצמיתות, אם הללו לא חזרו בהם בצורה שהניחה את הדעת. אחד מאלה שכן חזרו בהם היה אוריאל אקוסטה, מהגר צעיר שנכנס למחלוקות ממושכות על דעותיו. מנשה השתתף כנראה בהחזרתו לחיק הקהילה; אקוסטה קיבל את פסיקת בית הדין, שגזר עליו מלקות והשפלה, אולם זמן קצר לאחר מכן התאבד. ספקן אחר בן זמנו היה תלמידו של מנשה, בֶּנטוֹ ד'אספינוזה, בנו של אחד מפרנסי הקהילה, ומי שנודע לימים בשם ברוך שפינוזה.

כפירתו של שפינוזה באמונות היסוד היהודיות ובעיקרי תורה - כולל מקורה הא-לוהי והישארות הנשמה - נבעה אולי מלימוד תורות נוצריות ואולי מתורות יהודיות מקומיות. כך או כך, בסופו של דבר הוא נודה מהקהילה לצמיתות על ידי בית דין בראשות הרב מורטירה ב- 1656, כנראה בזמן שמנשה היה באנגליה.

למרות מינויו גם כמנהל של תלמוד תורה חדש באמסטרדם, מנשה בן ישראל לא חדל מעיסוקיו המסחריים. ב-1646/7 הוגדר כאחד מ- 22 עמיתי המסחר המצטיינים של אמסטרדם. לעסקיו היו כעת שלוחות גם בפולין ובברזיל, ושני בניו היו שותפים בהן. למרבה האסון נפטר בנו הגדול יוסף באחת מנסיעותיו, בגיל עשרים, והותיר את מנשה ובנו הצעיר שמואל להתמודד עם הסתבכויות שנגרמו בגין מותו הפתאומי ועם הבעיות שנוצרו בעקבות התמוטטות הסחר ההולנדי באיי הודו המערבית והמצור על רסיפה. שמואל החזיק כעת בעסקי הדפוס, כשמנשה נאלץ להשלים את הכנסת המשפחה באמצעים שונים, חלקם לא מכובדים ביותר. משום כך היו כתביו זרועים הקדשות מליציות ושירי שבח והלל לשועי עולם - שלא תמיד היו ראויים לכך. אחת מאלה הייתה המלכה כריסטינה משוודיה, על מוזרויותיה, שאחריה נאלץ לרדוף אל מעבר לגבולות הולנד כדי לקבל את גמולו המוסכם.

בעל החזון

לסיפורו של אנטוניו דה מונטזינוס על קיומם של שבטי יוסף וראובן בדרום אמריקה היו השלכות שהרחיקו לכת מעבר לכל מה שהעלה על דעתו. גם אם בימינו המאמין לסיפור בלתי סביר שכזה ייחשב נאיבי, לא זו הייתה תגובתם של מנשה ושל רבים מן המלומדים באמסטרדם ומחוצה לה. מנשה בן ישראל, שנכח כנראה בהשבעת העד, נרעש עד מאוד מן ההשלכות הנגזרות מתגלית עשרת השבטים האבודים. לפי ההיסטוריון רות', "מנשה הוצף במכתבים מנוצרים מלומדים ברחבי אירופה" שביקשו לשמוע פרטים על "עשרת השבטים האבודים". כמה מהמכתבים הנלהבים ביותר הגיעו מחוקרי דתות אנגלים, שב- 1649 כבר כתבו מסות על יהודים באמריקה. כאשר דחקו במנשה להתייחס, השיב להם בין היתר:

לגבי עדותו של אדון אנטוניו מונטזינוס, כתבתי חיבור שבקרוב אוציאו לאור. תושביה הראשונים של אמריקה היו לדעתי עשרת השבטים ... הפזורים גם בארצות אחרות ... ששומרים על דתם ואמונתם מתוך ציפייה לשוב ולחזור בבוא העת לארץ הקודש.

הספר אכן הודפס באמסטרדם בלטינית בתחילת 1650 תחת הכותרת: Spes Israel - "מקווה ישראל". בהקדשה לממשלת בריטניה המהפכנית מבקש הכותב את "חסותה ורצונה הטוב" למען "אומתנו הנפוצה כמעט בכל ארצות תבל". בפרסומיו ובמכתביו לאחר מכן ניכר שמנשה האמין בכל לבו שכדי לשפר את תנאי קיומו של עם ישראל, ואף להחיש את בוא המשיח, צריכה להתאפשר כניסתם החוקית של יהודים לבריטניה. רק שם, מכל מערב אירופה, יוכלו היהודים למצוא מחסה אמיתי.

חזונו של מנשה בספר "מקווה ישראל" התבסס על שלוש עובדות נסיבתיות:

• הקהילות במרכזי התפוצה היהודית בימיו נחרבו כמעט כליל בידי האינקוויזיציה ובעקבות פרעות חמלניצקי. היהודים נרדפו כמעט בכל רחבי אירופה, ואף בחלקים מיבשת אמריקה, בכל מקום שבו שלטו משטרים קתולים, עד כדי איום על עצם קיומם.

• אווירה כללית של ייאוש שררה בכל. לפי ההבטחות על ימות המשיח שמופיעות בספר דניאל (י"ב, ז'), פיזורם של ישראל על פני תבל כולה הוא תנאי קודם לגאולה. המידע בעדותו של מונטזינוס היה חיוני ליצירת הרושם שהיהודים אכן פזורים בעולם כולו - והרי בכך יש עוד סימן להבשלת הגאולה.

• כל עוד לא הותרה כניסתם של יהודים לאנגליה (שבצרפתית כונתה "Angleterre", "קצה הארץ"), פיזור היהודים לא יושלם (ראה דברים כ"ח, ס"ד). היהודים גורשו משם במאה ה- 13, אבל כעת, עם עליית ממשלה מהפכנית דתית באנגליה, שינוי במדיניות נראה אפשרי.

מכאן נבע העניין הבוער של מנשה בבריטניה ומאמציו להגשים את חזונו שם.

האנגלים מגיבים

הספר "מקווה ישראל" זכה לקבלת פנים נלהבת באנגליה. עוד באותה שנה הופיע תרגומו לאנגלית, ונושא גילויים מחדש של עשרת השבטים האבודים הפך מדובר ביותר בחברה שערך התנ"ך היה חרות על דגלה. העניין הרב היה קשור קשר הדוק לציפיות משיחיות נוצריות, שכללו כמובן גם את התנצרותם של כלל היהודים. חיבור אחד למשל נשא את הכותרת "תחיית העצמות היבשות, התנצרותם של היהודים". הדגש על ההתנצרות היה מרכיב עיקרי בקרב "אנשי המלכות החמישית", קבוצה שקבעה ששיבתו של משיחם - שאליה התייחס לדעתם דניאל בתיאור המלכות החמישית - תחול כבר ב-1666, בתנאי שכל היהודים יהפכו עד אז לנוצרים מאמינים.

אולם היה ברור שתכנית זו לא יכולה לצאת לפועל כל עוד אין יהודים בנמצא. סר אדוורד ספנסר, חבר פרלמנט ידוע, קיבל לידיו את חיבורו של מנשה ומיד כתב "איגרת למנשה בן ישראל המלומד, בתשובה לאיגרתו, המוקדשת לפרלמנט". הוא הזדהה כאחד מאלה שמבינים את הנחיצות במתן רשות כניסה ליהודים לאנגליה. אולם לא היה זה מכתב נעים לעין יהודית: הוא כלל, בנוסף לשפע עלבונות באשר לריח ולהפכפכות, 12 תנאים נוקשים למתן הרשות ליהודים להיכנס לממלכה האנגלית - ובכללם איסור לערוך ברית מילה, היתר טבילה לנצרות של כל מי שחפצו בכך, ועיקול מחצית רכושו של יהודי שלא יתנצר. מכתב זה נשלח אל "אחי היקר, מנשה בן ישראל, הפילוסוף העברי"...

אך כל זה לא ריפה את ידיו של מנשה. מנהיגי הממשלה המהפכנית החדשה שקמה אחרי הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון הכירו בו ללא עוררין כדוברם של היהודים, והיו אפילו מתחזים שהשתמשו בשמו. ב-1651, כאשר הגיעה משלחת מטעם ממשלת אנגליה לאמסטרדם כדי לקיים משא ומתן בין המדינות, הם נפגשו עם מנשה מספר פעמים. מיד לאחר מכן נתקבל מכתב ממנו במועצת המדינה, כנראה בקשה רשמית למתן היתר כניסה ליהודים. מונתה ועדה חשובה, שישב בה גם "האדון המגן", השליט בפועל של אנגליה, אוליבר קרומוול בכבודו בעצמו. אמנם לא ידוע על החלטה שהתקבלה בעניין, אך מנשה קיבל אישור להגיע "מאמסטרדם אל מחוזותינו עם תענוגות נאות ללוותו בדרך".

מנשה החל במסע, אך נמלך וחזר על עקבותיו, משום שבין אנגליה להולנד פרצה מלחמה.

במהלך 1653 הוגשו עתירות לפרלמנט ועלתה הצעה רשמית "שהיהודים יורשו לסחור כמו בהולנד", אך לא היו לכך תוצאות מעשיות. שוב נשלח אישור כניסה למנשה, ושוב נמנע ממנו להגיע בשל פעולות איבה בין המדינות.

מבחן לעמדתה של ממשלת אנגליה כלפי מי שהודו בגלוי ביהדותם הזדמן בהיעדרו של מנשה, אך בסיועו. אחד האנוסים מאמסטרדם, מנואל מרטינז דורמידו, ירד מנכסיו כאשר נפלה העיר רסיפה בידי פורטוגל ב- 1654, והוא החליט, בעצת מנשה, לנסות לעסוק במסחר באנגליה.

בנו של מנשה, שמואל, נתלווה אל דורמידו על מנת לעזור לו בטענותיו, וכשהגיעו השניים ללונדון הם הגישו עתירות שבהן ביקשו בגלוי לאפשר ליהודים "אותו שוויון ותנאים שמהם נהנים נתיניכם ילידי ארצכם". קרומוול, שהיה מודע ליתרונות שתעניק פעילות סחר של יהודים למסחר האנגלי המתפתח, ראה את הבקשה בעין יפה. אולם הוא לא נכח בעת הדיון שנערך בעניין במועצת המדינה, וכך הוחלט שלא לעשות דבר. למהלך הייתה תוצאה מפתיעה אחרת: קרומוול הפנה דרישה למלך פורטוגל לפצות את דורמידו על הנזקים הכלכליים שספג ברסיפה.

שמואל שב לאמסטרדם ומצא שאביו נפל בינתיים למשכב, אך גישתו של קרומוול עודדה את מנשה, וחרף מצבו הבריאותי, "נפרדתי לשלום מן הארץ שבה גרתי ... ויצאתי במסע לאנגליה". הוא הגיע לשם ב- 2 בספטמבר 1655, בלווייתם של שמואל ומספר רבנים.

עתירות ומנשרים

מנשה בן ישראל ומשלחתו הגיעו ללונדון בפרוס הימים הנוראים. רשמית אמנם לא היו יהודים בלונדון, אבל בעצם כבר היו: סוחרים אנוסים שנהגו כלפי חוץ כנוצרים חיו בעיר, ובבית פרטי התקיימו תפילות לכבוד ראש השנה ויום הכיפורים. סביר שהייתה זו הפעם הראשונה שבה נשמעה תקיעת שופר באנגליה לאחר 365 שנה. מנשה קבע את מקום מגוריו סמוך לבנייני הממשלה בווייטהול, והציג עצמו כ"איש קדוש ומומחה לרפואה".

בטרם עזב את הולנד שלח מנשה הודעה - שכנראה נכתבה במקור בפורטוגזית - ליהודים באשר הם, "באירופה ובאסיה", ובה הצהיר על כוונתו להשיג ליהודים זכויות לנהוג בגלוי על פי אמונתם באנגליה. הוא ביקש מכולם להתפלל למען יישא חן בעיני השליט האנגלי ובעיני מועצתו, וביקש מריבונו של עולם להתערב למען הצלחת משימתו.

הוא אף הכין עתירה באנגלית לאוליבר קרומוול, ומסר אותה אישית במועצת המדינה ב- 31 באוקטובר. במסמך זה ביקש רשות לנהוג בגלוי על פי תורת ישראל, כפי שניתן ליהודים "באיטליה, גרמניה, פולין ומקומות רבים אחרים". נוספה לכך "הצהרה לחבר העמים של אנגליה", שבה פירט את הסיבות לבקשתו תוך שהוא שוקל את התועלת הצפויה ממנה לקראת שובו הצפוי של משיחם ולטובת הכלל, מצביע על התנהגותם הנאמנה של היהודים, דוחה האשמות בדבר ריבית קצוצה ושידול להתגייר, ומפריך עלילות על רצח למטרות פולחן.

מנשה התקבל לפגישה אצל קרומוול, שבה הפציר בו לבטל את כל החוקים נגד היהודים באנגליה, וביקש לחייב את פקידי המדינה להגן על היהודים, להתיר פתיחת בתי כנסת בכל מקום, ולייחד בתי קברות יהודיים. הכוונה הייתה שהיהודים שיזכו להיכנס יהנו מחופש לסחור כרצונם ומזכות לאוטונומיה שיפוטית. בתמורה יישבעו היהודים אמונים למדינה ויסכימו להגבלת ההגירה ולמעקב אחר הנכנסים.

קרומוול התרשם, ותוך שבועיים בלבד דאג שתובא בפני מועצת המדינה הצעה בעניין, ולפיה "היהודים הראויים לכך יורשו להיכנס ולבוא בעם הזה, לסחור ולנוע ולהתגורר בקרבנו כיד ההשגחה". כונסה ועדה מיוחדת שכללה 28 אישים מתחומי התאולוגיה, המשפט והמסחר, וקרומוול תבע מהם תשובה דחופה לשאלה האם חוקי הדבר להניח ליהודים להיכנס, ואם כן - באילו תנאים. הוועדה כונסה לפחות שלוש פעמים בחודש דצמבר 1655, והמשפטנים היו תמימי דעים: אין חוק האוסר על חזרת היהודים, כיוון שהגירוש שנעשה ב- 1290 הוכרז כגזרה אישית של המלך, מבלי שהזדקק להסכמתו של בית המחוקקים.

המועצה נעלה את ישיבתה - ודיון ציבורי סוער נפתח. נשמעו אי אילו הגיגים חיוביים, ובמקביל שמועות רבות חסרות יסוד, כולל האמירה שהוחלט להפוך את כנסיית סנט פול לבית כנסת, ונותר רק להסכים על המחיר - 200 אלף או 800 אלף פאונד. רציני יותר היה מנשר שפרסם ויליאם פְּרין (Prynne) תחת הכותרת "קיצור ההתנגדות להיתר שיבת היהודים לאנגליה שפסק זה זמן רב". לדעתו של הפובליציסט הפוריטני הנודע, נטתה הכף נגד חזרת היהודים אפילו בתנאים נוקשים יותר.

כאשר התכנסה הוועדה שוב, הוסכם באופן כללי שכניסת היהודים תותר, אולם רק בתנאים מחמירים. בין שאר התנאים: הגבלות קפדניות על חייהם, על מקומות מגוריהם ועל יכולתם להשתכר למחייתם - תנאים שלא אפשרו בעליל את חזרתם. קרומוול נשא דברים תקיפים, הצהיר שאינו מרוצה מן העצה שנתקבלה, פיזר את הוועידה, ואמר שמועצת המדינה תצטרך להחליט, אך הבטיח שלא לנהוג בטיפשות או בפזיזות אלא לתפארת הא-ל ולטובת האומה.

תקווה אבודה באנגליה

בשלהי 1655, למרות היעדר החלטה בוועידה ולמרות הרוח הציבורית הבלתי אוהדת, רווחה ההנחה שקרומוול יפעיל את זכויות היתר שלו וישיג למנשה תשובה חיובית. הסופר ג'ון אבלין (Evelyn) אף רשם ביומן זיכרונותיו: "כעת הורשו היהודים להיכנס".

אולם החלטה שכזו לא נתקבלה. שתיקת הגורמים הרשמיים נמשכה אל תוך 1656. פרין ואחרים המשיכו לפרסם חיבורים שליליים בעיקרם בעניין היהודים. מסתבר שקרומוול הניח שדעת הקהל לא תאפשר לחוקק חוק רשמי שיתיר את כניסת היהודים, למעט בתנאים כה מחמירים שלא יביאו להגירה משמעותית. לבסוף הזדמן מקרה בוחן: פרצה מלחמה נגד ספרד, ורכושם של תושבי אנגליה אזרחי ספרד עוקל והם עצמם היו עלולים להיכלא. סוחרים אנוסים שהתגוררו וסחרו באנגליה מזה זמן רב היו אפוא בסכנה. מנשה שלח עתירה לקרומוול במרץ 1656, וביקש הגנה עבור סוחרים אלה בתור יהודים. הוא גם ביקש היתר להקמת אתר קבורה נפרד, וכן ביקש שירשו ליהודים להיפגש בבתים פרטיים לצורך תפילה ללא הפרעה.

במקביל לכך סבר מנשה שחשוב להשיב למתנגדים, ובאפריל 1656 פרסם את "תשועת ישראל" - Vindicia Judaeorum - מכתב תשובה לדברי פרין ודומיו. הוא נקט קו מעשי יותר בהשוואה לכתביו הקודמים, ושם דגש על הפרכת עלילות הדם ודימויים שליליים אחרים של היהודים ודתם. הוא תיאר את הבקשה התלויה ועומדת להתיר הגירת יהודים לאנגליה, והודה שעדיין לא שמע כל החלטה מקרומוול.

חרף שתיקת הרשויות, לא נתקלו היהודים בהתנגדות אקטיבית בקיום מנהגיהם. בדצמבר 1656 שכרו בית בסמטת קריצ'רץ' (Creechurch) שבסיטי של לונדון, והוא שימש בית כנסת לעין כל. לאחר מכן קנו חלקת קבורה לא הרחק משם. מנשה עצמו המשיך לגור באנגליה, כשהוא מכהן בגלוי וללא הפרעה כרב במשך כל שנת 1656 וגם בשנה שלאחריה.

אולם מצבו הלך והורע. לא זו בלבד שלא שמע על כל התקדמות רשמית באשר לבקשותיו, גם יחסיו עם קהילת האנוסים באנגליה לא היו טובים. הם, מבחינתם, היו מרוצים כל עוד ניתן להם להמשיך להתגורר במקום ללא הפרעה ולא היה להם עניין במאבקו. למנשה לא היו אמצעים כספיים, בריאותו הורעה שוב, וגם המשרות שבהן אחז בהולנד כבר נתפסו בידי אחרים. הוא פנה לקרומוול לעזרה, והוצעה לו קצבה נכבדה. אילו קיבל את הקצבה שהובטחה היה יכול להישאר באנגליה ולהתקיים בכבוד, אולם אוצר המדינה לא שילם ולו פרוטה, ואם לא די בכך, בנו שמואל, שסייע לו באנגליה מאז הגיעו, חלה ומת. כעת לא הייתה למנשה ברירה אלא לפנות שוב לקרומוול, ולוותר על הקצבה שהוצעה לו תמורת תשלום חד פעמי שיאפשר לו לשוב להולנד עם בנו המת. שוב הסכים השליט - ושוב נמנע האוצר מלשלם. מנשה לקח אפוא הלוואה מסוחר מבין האנוסים, ובאוקטובר עשה דרכו חזרה להולנד. בהגיעו פנה אל אחיו, אפרים סוֹאֵירוֹ, שיצא בעצמו בשן ועין מההרפתקה הכלכלית הכושלת שלו בברזיל, והוא לקחו אל ביתו.

מנשה נפטר בבית אחיו בנובמבר 1657, והוא בן 53. קהילת אמסטרדם מימנה את קבורתו סמוך לקברי אביו ומורו הרב עוזיאל. אף אחד מילדיו לא נותר אחריו, ואלמנתו נשארה כנראה בחוסר כל.

מנצח ללא ידיעתו

בספרדית מחורזת, מפארת הכתובת שעל קברו את מנשה כבן אלמוות: "אין הוא מת, כי אם חי בשמי מרום במעלת תפארת, ועל הארץ הותיר לו קולמוסו דמות נצח למזכרת".

גם כתביו לא נשכחו, בעיקר בחוגים שאינם יהודיים. ג'וֹבַני בֶּרנַרדוֹ דה רוֹסי, חוקר עברית איטלקי קתולי בן המאות ה- 18 וה- 19, תיאר אותו כ"חוקר העברית הנוצרית ואספן הספרים הדגול בכל הזמנים".

למרות תשבחות אלה, ראוי להודות שמחקריו בתאולוגיה ובפילוסופיה לא עמדו ברובם במבחן הזמן והם לוקים בחסר, אם בחדשנות ואם בהעמקה. כאדם, היה ללא ספק איש סובלני, שקול ובעל מידות תרומיות, אם כי היה לעתים חסר סבלנות ומתרפס, כפי שמעידים עליו הפולמוסים שבהם השתתף. אין ספק שהיה מנהיג חשוב של קהילת יהודי אמסטרדם במחצית הראשונה של המאה ה- 17.

ואולם שאיפתו העיקרית הייתה להבטיח ליהודים את הזכות לחזור ולהתיישב באנגליה. למען מטרה זו הקריב את כל משפחתו, את כספו ואפילו את בריאותו, ולבסוף סבר שנכשל. שום אופציה שהציע - לא סובלנות כלפי נוצרים כלפי חוץ ששומרים על מנהגי היהדות, ואף לא פשרה כלשהי שתאפשר ליהודים לחיות תחת מגבלות קשות - לא הצליחה לספק מפלט בטוח להמוני היהודים הנרדפים, ובוודאי לא להניח תשתית לגאולה עתידית.

המצב הרעוע שנותר אחרי פטירתו יכול היה להידרדר בקלות לאחר מות קרומוול ב- 1658, ולהביא לגירוש היהודים שכניסתם כבר הותרה. עם הושבת צ'ארלס השני על כס המלוכה ב- 1660 הוגשו עתירות למלך לגרש את כל מי שהיה להם קשר ליהדות ולהחרים את רכושם. אך במקום זאת ביקש המלך מהפרלמנט לנקוט צעדים להגנת היהודים באנגליה. ניסיונות נוספים לחולל גירוש נתקלו בהתנגדות דומה מצד המלך, ולמן הרסטורציה ואילך לא היה עוד מי שערער ברצינות על זכותם של היהודים להיכנס לאנגליה ולשבת בה ובשאר האיים הבריטיים.

בדיעבד, ההסדר שהתקבל בפועל - ללא הסכמה רשמית או חוקית - של אישור שבשתיקה לכניסתם ולמגוריהם של יהודים בשלווה, היה במידה רבה טוב יותר, ופתוח פחות לשינויים תחיקתיים, מאשר רישיון רשמי להגירה כפי שניסה מנשה להשיג.

אין מקום לספק, שעל אף שנפטר כשהוא סבור שנכשל בשליחותו, הישג זה לא היה מתאפשר לולא השפעתו של מנשה. הוא עורר בעם האנגלי ובמנהיגיו מודעות חדשה למעמדה של היהדות, והסביר בדרכים שהתאימו לשעתו מדוע היה זה לא רק נכון מוסרית אלא גם כדאי עבורם לחדול מן הסירוב ארוך השנים לנוכחות יהודית בארצם. הוא הוכיח במקרה זה שהעט יכול להיות חזק מן החרב, ושדבקות עיקשת ברעיון טוב גוברת על הדעה הקדומה המושרשת ביותר.

גם אם נעלעל הרבה בתולדות היהודים, יקשה עלינו למצוא דוגמה יאה מזו למה שלימדונו רבותינו בפרקי אבות (ב', כ"א): "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה".

ביבליוגרפיה:
כותר: איש התקווה
מחבר: גולדבלום, צבי (ד"ר)
תאריך: אייר -אפריל תש"ע - 2010 , גליון 1
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית