עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת > עיתונות ועיתוניםעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > תקשורת ודמוקרטיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > תקשורת
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
סקירה של התפתחות העיתונות העברית מראשיתה וסיפור "עלייתם ונפילתם" של "דבר" ו"חדשות".



העיתונות העברית
מחברים: פרופ' אריה ווהל; שרה ליפקין; הגר אנוש


העיתונות העברית התפתחה לאט, והעיתון העברי הראשון הופיע רק כמאתיים שנה לאחר הופעת העיתונים באירופה ובאמריקה. אך משהחלו העיתונים העבריים להופיע בתחילת תקופת ההשכלה, הם הופיעו בתנופה רבה.

תחילת דרכה של העיתונות הזאת הייתה באירופה ולא בארץ ישראל. השפה העברית החלה אז להתפשט בקרב חוגי המשכילים כשפת חולין. הם ביקשו להתבטא בעברית, ולא רק בענייני דת.

חלוץ העיתונים העבריים היה "המגיד" שיצא לאור על-ידי אליעזר ליפמן זילברמן בשנת תרט"ז (1856) בפרוסיה. הופעת העיתון עוררה תגובה נלהבת. קוראיו התייחסו אליו בהדרת קודש, והיו מדפדפים בו ומדפדפים בו בהתרגשות. יהודי שרצה לראות משהו מפרי עטו מתפרסם בעיתון, היה יושב וכותב סיפור שלם על מאורע שהתרחש במקומו - ומשגר אותו לעיתון. רבים ממכתבים אלה היו נדפסים, וכותביהם זכו לכבוד גדול במקומות מגוריהם.


אותן שנים שלטו בארץ ישראל התורכים, אשר מיררו את חייו של היישוב העברי הדל. בכל זאת זכו גם יהודי ארץ ישראל לעיתון משלהם. העיתון העברי הראשון שיצא בארץ ישראל נקרא "הלבנון", והוא הופיע לראשונה בראש חודש אדר תרכ"ג (1863) בירושלים. את העיתון יסדו שלושה אנשים: יחיאל בריל, יואל משה סלומון, ומיכל הכהן.

באותם ימים היו יהודי ירושלים נתונים במחלוקות פנימיות בלתי פוסקות. "הלבנון" יצא לאור בדיוק בעיצומה של אחת המחלוקות, שהתחוללה בין קבוצת יהודים שכונו "פרושים" לבין קבוצה אחרת - "חסידים". "הלבנון" תמך בעמדת "הפרושים", ואז חשו ה"חסידים" צורך להוציא עיתון משלהם, שייתן פומבי לעמדתם במאבק. כך קם בירושלים עיתון עברי נוסף - "חבצלת". העיתונים האלה לא החזיקו מעמד זמן רב: מישהו הלשין באוזני התורכים כי העיתונים יוצאים בלי רישיון, והתורכים אסרו על הופעתם.

עם בואו של אליעזר בן-יהודה לארץ נפתח עידן חדש בעיתונות העברית. זמן קצר לאחר שהגיע ארצה, הרבו לפרסם מאמרים ודברי הגות ופולמוס, לא כן בן-יהודה. הוא הדפיס בעיתון שלו חדשות אמתיות ותרגומים של סיפורים צרפתיים. לא פלא, ש"הצבי" זכה לקהל קוראים רחב (במושגים של הימים ההם), עד כדי כך שבן-יהודה יכול היה לעבור מהדפסת עיתונו פעם בשבוע להוצאתו מדי יום. כך נולד העיתון היומי הראשון בארץ ישראל. לאחר זמן מה הלשין מישהו באוזני השלטונות התורכיים. המלשין טען שבן-יהודה מסית בעיתונו למרד. בן-יהודה נאסר ונכלא לשנה שלמה בכלא קושטא, היא איסטנבול.

אבל קצו של השלטון התורכי היה קרוב: מלחמת העולם הראשונה הביאה לארץ ישראל את הצבא הבריטי. כל העיתונים שהיו קיימים עד אז נסגרו במהלך השנים הקשות של המלחמה. האנגלים הביאו עמם עיתון חדש לארץ. זה היה שבועון שהוצא לאור בידי צבא הכיבוש ונקרא "חדשות הארץ". הבריטים פיקחו, כמובן, על כל מילה שנאמרה בעיתון זה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה תם השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל והחלה תקופת המנדט הבריטי, אשר נמשכה עד הכרזת המדינה. העיתון של צבא הכיבוש נמכר ליהודי בשם לייב גולבנברג, שעלה ארצה מרוסיה. הוא הפך אותו משבועון לעיתון יומי, וקיצר את השם המקורי הארוך שלו ל"הארץ" – השם שעיתון זה נושא עד היום.

מאחר שהציבור היהודי בארץ היה רבגוני והמפלגות בו רבות, החלו עד מהרה לראות אור עיתונים שונים שביטאו קשת דעות רחבה. העיתונות הזאת הייתה כולה פוליטית-חברתית: הסתדרות העובדים הכללית ייסדה את "דבר". "הבוקר" היה ביטאון מפלגה, שנודעה בזמנו בשם "הציונים הכלליים". "המשקיף" היה ביטאון המפלגה הרוויזיוניסטית (מפלגה זו הפכה אחר-כך לתנועת החירות, אשר הקימה עם הציונים הכללים וגופים נוספים את הליכוד). "המשמר" היה עיתון השומר הצעיר ושינה את שמו לאחר מכן ל"על המשמר". "קול העם" היה ביטאון המפלגה הקומוניסטית, ו"למרחב" - ביטאון מפלגה בשם אחדות העבודה (זו התמזגה עם מפלגת פועלי ארץ ישראל ושתיהן הקימו את מפלגת העבודה).

בשנת 1939 יסד איש העסקים התל אביבי, יהודה מוזס, את עיתון הערב "ידיעות אחרונות" כעסק פרטי. כעבור עשר שנים נפל סכסוך בין עורך העיתון עזריאל קרליבך לבין יהודה מוזס. העורך וקבוצה גדולה של עיתונאים נוספים פרשו מ"ידיעות אחרונות" והקימו את "מעריב". שני עיתונים אלה הפכו להיות העיתונים בעלי התפוצה הגדולה ביותר בישראל, והחלו לנהל ביניהם מלחמה על הבכורה.

פרק בפני עצמו היה עיתונות המחתרת. אלה היו עיתונים שהופיעו בימי המאבק בבריטים בלי רשות השלטונות, ופרסמו מידע שהשלטון הזר ניסה להסתירו. אחדים מהם ניסו להמשיך את קיומם גם לאחר השגת עצמאות ישראל, אך עם הזמן נסגרו.

בצד העיתונים בעברית התקיימה בארץ עיתונות בשפות אחרות. לציבור הערבי הייתה עיתונות משלו בשפה הערבית. עיתונים אחרים נועדו לספק את צורכיהם של העולים החדשים, שלא קראו עברית. גורלה של העיתונות הזו היה קשור באופן ישיר עם גלי העלייה, שהגיעו לארץ. בשנות השלושים והארבעים היה ביקוש לעיתונים בגרמנית, בעקבות עלייתם ארצה של רבים מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. בעשרים השנים הראשונות לאחר קום המדינה יצאו לאור עיתונים יומיים ושבועונים ביידיש, בפולנית, ברומנית ובצרפתית. בשנות התשעים נוסדו עיתונים חדשים ברוסית עבור העולים הרבים מחבר העמים (ברית המועצות לשעבר).

תוחלת החיים של עיתונים ישראליים בשפות זרות הנה קצרה. בדרך כלל: אחד מן הסימנים הראשונים של הקליטה בישראל הוא מעבר העולים הוותיקים לקריאת עיתונים בעברית. רק הזקנים מוסיפים לקרוא עיתון בשפת האם שלהם. העיתונים, שאין להם עתודה של קוראים צעירים, מצטמצמים לאט-לאט ונסגרים בדרך כלל. אפילו היומון בשפה האנגלית "ג'רוזלם פוסט" (שנוסד בתקופת המנדט הבריטי בשם "פלסטיין פוסט") חייב להתאמץ מאוד כדי להחזיק מעמד.


 

עיתונות בשינוי מתמיד


אחת התופעות המעניינות בתולדות העיתונות היא הקצב המואץ של פתיחת עיתונים חדשים, וקצב לא פחות מהיר - של סגירתם. ככל שהטכנולוגיה של הדפוס מתפתחת, "נולדים" יותר עיתונים, אך גם נסגרים יותר עיתונים. מה גורם לכך שעיתון היוצא לאור בקול תרועה גדולה, וזוכה להצלחה, נסגר אחרי זמן מה בקול ענות חלושה? מדוע קוראים חדלים לקנות את העיתון? מדוע לפתע אין ביקוש לעיתון זה?

אפשר שהעיתון אכזב את הקוראים מצד גישתו הפילוסופית או הפוליטית. אפשר ששיקולי התקציב ומיעוט מודעות הפרסומת הם שהכשילו אותו. אך הסיבות העיקריות להתחסלותם המהירה של עיתונים היא תחרות קשה עם אמצעי התקשורת האלקטרוניים - הטלוויזיה והרדיו, וכן שינוי בהרגלי החיים של הקוראים. בשעות הערב הפנויות נוהגים רבים לבלות בצפייה בטלוויזיה. במשך היום - כאשר רבים נסעו בתחבורה ציבורית, עוד היה אפשר לנצל את שעות הנסיעה לקריאה בעיתון. אך בזמן נהיגה ברכב פרטי - נוהגים להאזין לרדיו, אף-על-פי שיש נהגים המנצלים את ההמתנה הארוכה בפקק התנועה דווקא לעיון מעמיק בעיתון...

השינויים המהירים, וסגירת עיתונים בקצב מואץ, הם תופעה כללית בעולם העיתונות, והעיתונות העברית היא חלק ממנה. בסוף 1993 נסגר העיתון היומי "חדשות", חודשים אחדים בלבד לפני יום-הולדתו העשירי. סגירת העיתון, שהוצא לאור על-ידי קבוצת שוקן (הבעלים של עיתון "הארץ" ושל רשת מקומונים), הייתה מכה קשה לעיתונות ולחירות הביטוי בישראל: בפעם הראשונה נראה לרבים בבירור, כי אין סיכוי רב להוצאת עיתונים יומיים חדשים בישראל. להפך: נראה היה שגם עתידם של עיתונים קיימים אינו מובטח.

בשנת 1994 העסיק את אנשי התקשורת גורלו של "דבר". עיתון ההסתדרות יצא לאור בפעם הראשונה ב-1 ביוני 1925. רבים מן האישים הבולטים ביישוב - ולאחר מכן במדינה - נמנו עם עורכיו ומשתתפיו, בהם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, המשורר נתן אלתרמן והנשיא השלישי, זלמן שז"ר. העיתון שיקף את העמדות של ראשי ההסתדרות ושל מפלגת העבודה, ששלטה בהסתדרות עד 1994. ציבור הקוראים נטש את העיתון בהדרגה, כפי שנטש קודם לכן עיתונים מפלגתיים אחרים, כגון "חירות", "למרחב", "הבוקר" ואחרים. בעיות דומות הטרידו את "על המשמר", עיתונה של תנועת הקיבוץ הארצי.

"חדשות" היה ה"חלל" ה-44 בבית הקברות הגדול של העיתונים היומיים בישראל. מאז נפלו חללים נוספים: "על המשמר", "דבר" ("ראשון") ו"טלגרף". את רשימת העיתונים, שהיו ואינם, פותח "הצבי", שהזכרנו קודם לכן. "הצבי" פורסם בירושלים, אולם רוב העיתונים העבריים יצאו אז ויוצאים גם היום לאור בתל אביב. בחיפה נוסדו שני עיתונים. שניהם החזיקו מעמד תקופה קצרה בלבד. רבים מן העיתונים היומיים שלא הצליחו מבחינה מסחרית, החזיקו מעמד במשך שנים אחדות. אחרים - במשך חודשים בלבד. הסיבות להתחסלותם של העיתונים היו דומות בדרך כלל: הפסדים כספיים גדולים לבעלי העיתונים עקב מיעוט קוראים ועקב מיעוט מודעות.



לעמוד הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: העיתונות העברית
שם  הספר: לקרוא עיתון ... ועוד איך! : קריאה ביקורתית בעיתון
מחברים: ווהל, אריה (פרופ') ; ליפקין, שרה ; אנוש, הגר
תאריך: 1996
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. עיצוב ואיורים: וייס, יוסי.
הערות לפריט זה: 1. עיצוב ואיורים: יוסי וייס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית