המציאות בראי העיתון

עיתון הוא מעין תבשיל, או ליתר דיוק - מרק, שדברים טובים רבים התבשלו בו. ודאי תתמהו: מה עניין מרק לעיתון? ובכן, הרי מעשה שסיפר לנו חברנו:

אבי אהב מאוד לאכול מרק. הוא היה מוכן להערות אל קרבו כמויות גדולות של מרק מכל סוג ובכל טעם – גם בחורף וגם בקיץ. למרבה המזל, ידעה אמי לבשל כראוי, ותמיד דאגה לצלחת המרק של אבא. מדי בוקר, בטרם יצאה לעבודתה, הייתה אימא דואגת למרק. בימי חורף הייתה משאירה עבורו את הסיר על הכירה, ובקיץ - מניחה במקרר.

רק דבר אחד לא עשתה אימא: היא לא הוסיפה מלח למרק, מפני שמטעמי בריאות היה על אבא להימנע מאכילת מלח.

אבל אבא לא ויתר על ההנאה, ותמיד היה מוסיף מלח למרק, אפילו בטרם טעם ממנו. יום אחד לא התאפק ובא בטענות לאימא על כך שהמרק תפל. למחרת בישלה אימא את המרק והוסיפה לו מלח. כשחזרה אחותי מבית הספר, נזכרה בטענותיו של אבא והוסיפה ביזמתה קצת מלח לסיר המרק. כשחזרתי מן המשחקים, לא רציתי שיתעורר ריב בגלל עניין כל-כך פעוט, והוספתי אף אני קצת מלח. כשחזר אבא מן העבודה, ישב לשולחן, קירב אליו את צלחת המרק, וכהרגלו הוסיף מלח לפני שטעם את המרק. התוצאה: כשהביא אבא את הכף הראשונה אל פיו, התכרכמו פניו. אנחנו הבנו מה קרה, ובקושי הצלחנו שלא לפרוץ בצחוק. אבל אבא, שרצה לשמור על כבודו בכל מחיר, בלע באיטיות את כל המרק שבצלחת, על "הר המלח" שבתוכה.
למזלו הטוב של אבא, לא היו במשפחתו עשרה ילדים...

הלקח מסיפור זה הוא, שידיים רבות מדי הבוחשות בסיר, מקדיחות את התבשיל, שכן כל יד עלולה לגרום לשגיאה, גם אם הכוונה היא טובה.

תהליך הוצאת העיתון דומה ל"בישול". הטבחים הם העיתונאים, העורכים, המעצבים והמבצעים במחשב, והם - ככל בני האדם - עלולים לשגות, להשמיט פרטים או לשנותם בלי כוונה. ככל שגדל מספר האנשים המעורבים בעשיית העיתון, כן עלולים ליפול בו יותר טעויות ועיוותים. ואתם, קוראים יקרים, אם אינכם רצים לבלוע "הר מלח", כדאי שתדעו כיצד מתבשל ה"מרק" בעיתון.

נבחין תחילה בין אי-דיוקים הנגרמים "בלי כוונה", בגלל טעויות אנוש או בגלל אילוצים אחרים, לבין אי דיוקים הנגרמים "בכוונה תחילה", מתוך רצון להשפיע או להציג דברים באור מסוים.

"סליחה, זה בלי כוונה!"

עיתונים תמיד מופקים בלחץ זמן. תמיד יש עוד ידיעה חשובה שהגיעה ברגע האחרון ועוד תמונה שחייבים למצוא לה מקום. עקב המהירות ותהליכי ההפקה המורכבים, כמעט בלתי אפשרי להוציא לאור עיתון נקי מטעויות.

לפעמים מדובר בטעויות קטנות של החסרת אות או התחברות בין שתי מילים. יש פליטות קולמוס (ואולי צריך לומר: פליטות מחשב) היוצרות טעויות מצחיקות. כך נכתב פעם בעיתון, כי "לקול מחיאות הכפיים של הקהל עלה הרב עוזיאל על בהמה" (במקום: על הבמה). בעיתון אחר סופר על רקדנית שבאה לסדרת הופעות בארץ "והחליטה להשתגע כאן" (במקום: להשתקע). מי שבאמת כמעט משתגע למקרא ידיעה כזו הוא הכתב שמסר אותה.

גם לעורכים יש סיבות להשתגע: כותרות מחליפות ביניהן מקומות, ואיש אינו מבין כיצד זה קרה. ידיעה מסוימת מופיעה בעיתון פעמיים, ואיש לא יודע איך. קטע מסוים "מכפיל" את עצמו בדרך מסתורית. שמו של הכתב נעלם מן הידיעה. הנקודה העשרונית נופלת, ותינוק נולד במשקל 3700 ק"ג. הכתבים והעורכים מתייסרים בגלל הטעויות האלה, ומנסים לנחם את עצמם כי "מחר יש יום חדש ועיתון חדש".

תצלומים הם שדה המוקשים המסוכן ביותר של העיתונות, במיוחד כאשר המצולמים אינם אנשים מפורסמים, שכל עורך, ארכיונאי או מבצע גראפי מכירים את תווי פניהם. התקלה הנפוצה ביותר היא טעות בזיהוי אדם בלתי מוכר, שצולם בחברת אנשים אחרים, אף הם בלתי מוכרים. קרה שבמקום תצלומו של החשוד המובל למעצר מתפרסמת תמונתו של השוטר שלכד אותו...

כאשר בעמוד מסוים יש שניים-שלושה תצלומים בעלי אותו גודל, מתבלבל לפעמים הסדר ביניהם. עקב כך, למדינאית האורחת צומח זקן, ואילו החובש מן האמבולנס לובש חצאית משי... תמונות גם אוהבות לעמוד על הראש. כאשר מדובר בגביע מלא ביין, התוצאה בעיתון תהיה באמת מעניינת...

השטח המוגבל של דפי העיתון, הצורך למשוך קהל קוראים רחב כדי למכור את העיתון, הרצון לכלול בעיתון את החדשות הטריות ביותר, והצורך להוציא לאור את העיתון ב"שעת האפס" המאיימת, כל אלה, ובעיקר הדרישה "להיות מעודכן אבל במהירות", עלולים לפגוע בדיוק הדיווח בכל אחד מהשלבים של הכנת העיתון:

איסוף החומר - כאשר עיתונאי מראיין, למשל, אדם שהיה עד לתאונת דרכים, המרואיין אחוז התרגשות, והוא עלול לדבר בצורה לא ברורה. העיתונאי, מצדו, עלול שלא להבין כראוי את העד, והתוצאה הבלתי נמנעת היא טעויות בידיעה המתפרסמת. קורה גם שעיתונאי מגלה מאוחר מדי, שהרשמקול שלו היה סגור במשך כל עת הריאיון. מה יעשה? יכתוב ידיעה מזיכרונו. גם אם יש לעיתונאי זיכרון טוב, הזיכרון האנושי הוא "גמיש", ופרטי הידיעה עלולים שלא לתאום במלואם את המציאות.

כתיבה - העיתונאי משתדל להיות אובייקטיבי בדיווח, אבל צורת הכתיבה שלו מושפעת מאישיותו, מדעותיו ומרגשותיו. עיתונאי אחד חושב, שרוב התאונות נגרמות מחוסר הזהירות של הנהגים. עיתונאי כזה יכתוב, אולי, שהנהג הגביר מהירות בפתאומיות ואיבד את השליטה בהגה. עיתונאי אחר חושב, שהסיבה העיקרית לתאונות דרכים היא מצבם הגרוע של הכבישים. עיתונאי כזה יכתוב, אולי, שהנהג איבד את השליטה בהגה בגלל ה"בורות" בכביש, שהוא צר מדי ולא מתוחזק. לשני העיתונאים יש גם בעיה נוספת: כדי להסביר שלב אחר שלב איך קרתה התאונה, יהיה עליהם לכתוב חיבור של 1,000 מילה - אבל העורך אמר להם במפורש, כי יש לו מקום רק ל-200 מילה. איך אפשר לתמצת את האירוע בלי לסלף עובדות?

עריכה - גם העורך שואף להיות אובייקטיבי, ומגלה פעם אחר פעם עד כמה משימתו קשה לביצוע. כותרות גורמות לו "כאבי ראש" רבים במיוחד. באמת, כיצד אפשר לסכם בעשר מילים - או בפחות - ידיעה של 200 מילה וגם לדאוג לכך, שהכותרת תהיה מעניינת ומושכת? ככל שישתדל ויתאמץ העורך, תמיד העריכה שלו מושפעת גם מאישיותו, מרגשותיו ומסגנונו האישי. לידיעה על תאונת הדרכים, שהזכרנו קודם, ייתן עורך אחד כותרת המדברת על כאב המשפחות שאיבדו בה את יקיריהן, ועורך אחר ידגיש את העובדה, שבאותו קטע על כביש משובש אירעו לאחרונה עשרות תאונות דרכים.

ברווז עיתונאי

"ברווז עיתונאי" הוא הכינוי, שבו מכנים ידיעה על דבר שלא היה ולא נברא. הטעות החמורה ביותר שיכולה להידפס בעיתון היא ה"ברווז".

אחד המקרים המפורסמים ביותר בעולם בתחום זה אירע לעיתון האמריקני המכובד "וושינגטון פוסט", שכבר הזכרנו בקשר ל"פרשת ווטרגייט". שנים מספר לאחר שהעיתון זכה להישגו המרשים, פרסמה בו עיתונאית צעירה כתבה בנושא סמים. בכתבה הופיע ריאיון עם ילד בן שמונה משכונת עוני, שכבר בגיל כה צעיר היה מכור לסמים. הכתבה כל-כך הסעירה את דעת הקהל האמריקני, עד כי הוחלט להעניק לכתבת הצעירה את הפרס הגבוה ביותר של עיתונאי ארצות הברית, "פרס פוליצר". ואולם, אליה וקוץ בה: עם הענקת הפרס ביקשו הכול לראות את הילד ש"כיכב" בכתבה; רק אז התברר כי כל העניין לא היה אלא פרי דמיונה של העיתונאית, וכי הילד המסכן לא היה ולא נברא.

אכן, "ברווז עיתונאי" שמן מאוד. סופה של הפרשה היה שהעיתונאית פוטרה מעבודתה ואולצה להחזיר את הפרס שקיבלה.

אין כמעט עיתון בעולם שלא נכשל מדי פעם בפרסום "ברווז", אם כי מקרים קיצוניים של בדיה עיתונאית אינם דבר שכיח לשמחתנו. בדרך כלל מדובר בתקלה: העיתון מפרסם ידיעה בתום לב, מתוך ביטחון שהיא נכונה – למחרת היום מגלה, בבושת פנים, שפרסם ברווז. עיתונים הגונים מנסים למנוע תקלות מסוג זה, אבל אינם מצליחים תמיד. ברווזים נולדים בדרך כלל בעקבות התחרות בין העיתונים על השגת סקופים, בגלל לחץ הזמן, שאינו מאפשר לערוך עוד בדיקה חוזרת, ובעטייה של רשלנות כתבים ועורכים.

לפעמים עיתונאי נופל קרבן לגורמים המעוניינים לפרסם ידיעה לא נכונה כדי לפגוע באויביהם או כדי להפיק טובת הנאה כלשהי לעצמם. מקרה כזה נחשב בעיתונים כ"תאונת עבודה": הכתב אינו אשם, בדרך כלל, אלא בחוסר זהירות, אבל התוצאה עלולה להיות פגיעה קשה בשמו ובסיכוייו להתקדם במקצוע.

עיוות בכוונה תחילה

הסופר האנגלי סמיואל בטלר (1835-1902) כתב פעם: "השירות החשוב ביותר שמעניק לנו העיתון הוא בכך, שהעיתון מרגיל אותנו להתייחס לדברי דפוס בחוסר אמון".

ואמנם, תמיד היו עיתונים שדיווח שקול של חדשות איננו המטרה העיקרית שלהם. במאה ה-20 יש דוגמות מכוערות רבות לעיתונות, שהיא משרתת נאמנה של השלטון ומפרסמת רק ידיעות ומאמרים בזכותו. עיתונים בגרמניה הנאצית דיווחו על "ניצחונות" במלחמת העולם השנייה אפילו בתחילת 1945, חודשים ספורים לפני תבוסתה המוחלטת מידי הצבאות של בעלות הברית.

עד להתמוטטותה של ברית המועצות, נהגו גם עיתוניה באופן דומה. הם פרסמו כתבות על החיים הנפלאים ב"גן העדן הסובייטי" ובישרו לקוראיהם על הישגים נוספים כביכול בתחומי הכלכלה והפיתוח ועל "ניצחונו הקרב של הקומוניזם על המערב השוקע" - עד שהתמוטט השלטון הישן. אז התברר, כי הכלכלה פרחה רק במאמרי המערכת, כי המדינה העצומה הזאת מפגרת אחרי מדינות המערב, וכי לאזרחים שלה נמאס מחיי העוני והדוחק ומשלילת זכותם לחיות ולחשוב כרצונם.

העיתונות המשרתת את השלטון במדינות לא דמוקרטיות אכן הוציאה שם רע לאמצעי התקשורת. עם זאת חשוב לזכור, כי את המלחמה על חופש הדעה, הביטוי והמידע ניהלו - ומנהלים גם כיום - העיתונאים עצמם, זוהי מלחמה מתמדת. גם כיום, גם במשטרים דמוקרטיים, מנסים אנשים בעלי השפעה למנוע פרסום של דברים העלולים להזיק להם ולהציג אותם באור שלילי.

בכל זאת, מעמד כלי התקשורת טוב יותר מבעבר בזכות שני דברים: ההגנה שהחוק במשטרים דמוקרטיים מעניק לחירות הביטוי, וריבוי אמצעי התקשורת המסחריים. כאשר עיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה מתחרים אלה באלה על סקופים, קשה יותר למנוע את פרסום האמת. אם הידיעה לא תתפרסם בעיתון אחד, היא תתפרסם בעיתון אחר. אם לא ישדרו אותה בטלוויזיה, אולי תשודר ברדיו. אם לא במדינה אחת – אולי במדינה אחרת. התחרות בין אמצעי התקשורת מסייעת לזרימה חופשית יותר של מידע לציבור.

העיתון כיוצר מציאות

עיתונאי איננו רק אוסף ידיעות, הוא גם יוצר אותן ביזמתו. אין המדובר כאן בזיוף חדשות דוגמת הברווז העיתונאי. כשאנו מעיינים בעמודי החדשות של העיתונים, אנו מגלים בהם, מלבד החדשות, גם ידיעות שנוצרו ביזמת עיתונאים.

למשל: עיתון מחליט לערוך סקר דעת קהל בנושא פוליטי שנוי במחלוקת. עיתונאי יוצא לראיין בני נוער, עקרות בית, אנשי רוח, אמנים וכדומה ופורש לפנינו את ממצאיו. אפשר שבדעות הנשמעות אין כל חדש, אבל עצם עריכת הסקר הופכת לאירוע חדשותי.

דוגמה נוספת: עיתונאי פונה אל שר בממשלה ומציע לו להתראיין. אותו שר מעוניין בפרסום והוא נענה ברצון. הוא מתראיין, מוסר הצהרות וגם אם אין בדבריו חידוש כלשהו - עצם הריאיון הופך לחדשה, והמרואיין והעיתונאי גם יחד נהנים מהפרסום שזכו לו.

לעתים, עיתונאי חוקר בעיה כמו בעיית אלימות הורים כלפי ילדיהם. הוא אוסף נתונים במשך זמן רב. פרסום מסקנותיו איננו חדשה עיתונאית, אבל פרסום תחקיר כזה הופך לעתים קרובות לכדור שלג. הוא גורר אחריו דיון בציבור, שאילתות בכנסת, כתבות ברדיו ובטלוויזיה וכדומה. כאן העיתונות חורגת מהיותה ראי של המציאות, והופכת ליוצרת מציאות חדשה, מציאות שגם עליה ידווחו בעיתונות.

הדוגמות הללו מתארות ידיעות שאינן חדשות באמת, מפני שאינן מספרות על אירוע ממש, אלא על אירוע יזום, שאפשר "לארגן" אותו בכל פעם שהעיתון או העיתונאי מעוניינים בכך. לעתים קרובות נוצרות יזמות כאלה כדי לספק את הצורך המתמיד בחדשות. במקרים אחרים נוצרות חדשות עקב חשיפת עובדות. העובדות אינן חדשות, אך הן לא היו ידועות קודם ברבים. פרסומן - זו החדשה.

חדשות טובות או חדשות רעות?

אנשים רבים נוהגים להאשים את העיתונות בכך שהיא מפרסמת רק דברים שליליים ומעוותת את המציאות. פוליטיקאי ישראלי נודע אפילו המליץ פעם לציבור לחדול מקריאת עיתונים כדי לשמור על מצב רוח טוב. הדיווח על כך התפרסם, כמובן, בהבלטה רבה בכל העיתונים. עיתונאים טוענים, לעומת זאת, שאנשים קונים עיתונים בעיקר כדי לקרוא בהם על דברים שליליים ועל מעשים חריגים. בארצות הברית נעשה פעם ניסיון להוציא לאור עיתון שכולו "חדשות טובות". הניסוי הסתיים במהירות. התברר, שאיש לא התעניין בעיתון.

בדרך זו משתתפים גם הקוראים בעיצוב העיתון ובקביעת האופי שלו. כאשר עיתון בוחר לו נושאים לכתיבה, העיתונאים שואלים את עצמם: האם הקוראים ירצו לקרוא כתבה או ידיעה באותו נושא? מה מעניין את הקהל? עיון קצר בכותרות העיתונים מעלה, שרוב הידיעות מתארות משהו חדש או משהו יוצא דופן, השונה ממהלך הדברים הרגיל - בדרך כלל לשלילה.

חדשות טובות מתפרסמות בעיתון רק כאשר יש בהן משום תפנית חדה ויצירת מצב חדש. למשל: השלום בין מדינות סקנדינביות אינו ראוי אפילו לידיעה קטנטנה בעיתון. אין כאן חידוש, משום שהמדינות האלה חיות ביניהן בשלום ובידידות כבר הרבה שנים. לעומת זאת, כשנחתם הסכם שלום בין מדינות לאחר תקופה ארוכה של מצב מלחמה או עוינות ואיבה ביניהן (כמו בין ישראל לירדן), זוהי ידיעה חדשותית גדולה בכל אמצעי התקשורת בעולם.

באופן כללי אפשר לומר, ש"חדשות רעות" הן תמיד יותר מעניינות לקריאה. ובאמת, מה מעניין יותר: ידיעה כמו "הדיון בעירייה התנהל בשלווה גמורה, והתקבלו החלטות שגרתיות מועילות" או ידיעה כמו "תגרת ידיים פרצה במהלך הדיון בין ראש העירייה לסגנו, והישיבה הופסקה כאשר הגיעו למקום השוטרים"?

ההבלטה הרבה שבה מתפרסמות ידיעות על שערוריות, על אלימות, על שחיתות, על עוני או על עבריינות, מבטאת בעצם את אמונתנו בחוק ובסדר החברתי. בישראל, למשל, מתרגשים וכועסים מאוד (ובצדק), כאשר מתברר שמאות אלפי משפחות חיות בעוני רב. במדינות שרוב תושביהן עניים מאוד ואלפים בהן גוועים מרעב מדי שנה - אף אחד לא יעשה כתבה על ילד שהוריו אינם יכולים לקנות לו נעליים חמות לחורף. כאשר אנחנו קוראים עיתון, עלינו לזכור: אוסף החריגים המעניין המופיע בעיתון איננו משקף את המציאות, אלא רק חלק ממנה.

ראי, אבל לא מושלם

אם כן, העיתון הוא ראי של המציאות - אבל ראי לא מושלם, שכן כמו אמצעי התקשורת האחרים, אין העיתון יכול לשקף את כל מה שקורה במציאות. יש לכך שלושה טעמים:

ראשית - העיתון הוא יציר כפיהם של בני אדם, וכמעט בלתי נמנע שטעויות אנוש יגרמו פה ושם שגיאות, שיבושים ואי-הבנות.

שנית - גודלו של העיתון מוגבל. בגלל קוצר היריעה העיתון יכול לתאר רק חלק מהמציאות, ולכן המידע הנכנס לעיתון חייב להיות מסונן. בתהליך הסינון יש העדפה על נושאים הקשורים באישים מפורסמים או באירועים חריגים המעניינים את ציבור הקוראים. אלה אינם תיאור של המציאות הרגילה, אלא של הפרטים המיוחדים שבה.

שלישית - לכל עיתון ולכל עיתונאי יש דעות, גישות, כיוון פוליטי ואינטרסים. לכן, גם אם יש להם רצון כן לספר את האמת בלבד, לא תמיד עולה הדבר בידיהם, שכן אין זה אפשרי להפריד בין דעות של אדם לעובדות שהוא מספר עליהן. משום כך יחסו של העיתונאי או של העיתון אל הנושא, משתרבב בהכרח אל תוכן הדברים ומשפיע עליהם.

העיתון עושה מאמצים רבים כדי לשמור על דיוק ולהימנע משגיאות. הכתבים בודקים ומאמתים פרטים הנראים להם חשודים. העורך משתדל למנוע השתרבבות עמדתו של הכתב אל הדברים הכתובים. כולם משתדלים למנוע ולזהות שגיאות דפוס. אבל האילוצים השונים העומדים בפני העיתון – המקום, הכסף, ובעיקר הזמן – מגבילים את האפשרות לשמור על דיוק מוחלט.

עיתונים מסוימים עלולים לעוות את המציאות בכוונה. עיתון מפלגתי עלול, למשל, לכפות את עמדתו הפוליטית על העובדות ו"להתאים את האמת" למטרותיו בדרכים שונות. זאת - בעוד קוראיו חושבים, שמה שכתוב בו הוא האמת במלואה. עיתונים מסוג זה ודאי שאינם ראי של המציאות.

כקוראים, עלינו להיות ערים לעובדה שכל דבר בעיתון נכתב מנקודת מבט מסוימת. חשוב שננסה למצוא מי עומד מאחורי העיתון הזה, מאיזו זווית המאמר נכתב, ומהי העמדה המנחה את הכותב, את העורך או את הצלם. אם נהיה מסוגלים לזהות את עמדת העיתון או את עמדת הכותב, נוכל לשקול אם היא מקובלת עלינו אם לאו, ונהיה מסוגלים להתייחס באופן הראוי לדיווחים שהוא מוסר.

לעמוד הקודם

לעמוד הבא